פסקי דין על אבישי עלי | פסקי דין על אוניברסיטת בר אילן

7504/01 א     04/06/2003




א 7504/01 אבישי עלי נ' אוניברסיטת בר אילן




1
בתי המשפט
א 007504/01
בית משפט השלום ראשון לציון
04/06/2003
תאריך:
כבוד השופט אילן ש. שילה
- סג"נ
בפני
:
אבישי עלי

בעניין:
התובע
גיל אלי

ע"י ב"כ
נגד
1 . אוניברסיטת בר אילן

2 . מגדל בע"מ - חברה לבטוח

הנתבעות
עו"ד י. זוכוביצקי

ע"י ב"כ

פסק דין
בפני
תביעה לפצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לאבישי עלי
("התובע") כאשר נפגע ברגלו במהלך שעור ג'ודו שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן ("האוניברסיטה" או "הנתבעת") בתקופת למודיו. מגדל חברה לביטוח בע"מ ("מגדל") היא מבטחת שביטחה את חבותה של האוניברסיטה למקרה כגון זה.

התובע, יליד 1975, התחיל בלמודיו בחשבונאות וכלכלה אצל הנתבעת בשנת הלמודים תשנ"ח (97'/98'). ככל סטודנט באותה תקופה הוא נדרש להשתתף גם בשעורי ספורט, ובחר בקורס שבועי לג'ודו בהדרכתו ובפיקוחו של מר משה מנהיים, עובד האוניברסיטה, מותיקי המורים לג'ודו בישראל.

2. זה המקום לתאר בקצרה מהו ג'ודו. אין בדעתי ליתן כאן הגדרה אחת קולעת ומקובלת שכן התשובות לשאלה עשויות להשתנות לפי הנשאל והאסכולה עליה הוא נמנה. לצרכינו ומהראיות שבפני
די אם אומר כי ג'ודו, ובעברית "הדרך היפה", הוא שיטת ספורט של אומנות לחימה שהתפתחה ביפן בשלהי המאה ה-19 ועיקרה אימוני האבקות בין שניים המפעילים כח פיזי זה על זה לצורך תפיסה, השלכה הפלה ולפיתה של בן הזוג מחד גיסא, והתגוננות תוך שמירה על שיווי משקל מאידך גיסא. הכח מופעל בטכניקה מיוחדת הנרכשת באימונים אינטנסיבים וממושכים. הג'ודו נמנה אמנם בין אומנויות הלחימה, אך כפי שהסביר מנהיים "כולם חברים, אין בעיטות אין אגרופים". מאפיין נוסף של ספורט הג'ודו הוא הנימוסים וההגינות של המתאמנים והמתחרים בו.

3. התובע החל ללמוד ולהתאמן בקורס הג'ודו בתחילת שנת הלמודים, ועד למועד התאונה הספיק להשתתף בכ-15 שעורים בהדרכתו של מנהיים. השעורים הראשונים במסגרת הקורס הוקדשו ללימוד ולתרגול של נפילות ובלימות, כדי להכין את התלמידים לתרגילים שונים הנלמדים לאחר מכן ועניינם בכך שאחד מבני הזוג יפיל את רעהו, אם על ידי הטלתו והשלכתו ואם בדרך אחרת. השעורים נערכו באוניברסיטה באולם המיועד לכך ששטחו כ- 13 x 8 מ' ורצפתו מכוסה במזרנים המיועדים להגן על המתאמנים הנופלים או מופלים פעם אחר פעם. מובן שהמתאמנים היו צריכים לשמור על מרחק מקירות האולם ומחבריהם המתאמנים האחרים, כדי למנוע פגיעות מיותרות שאינן נובעות מעצם המאבק בין בני הזוג המתאמן. בקורס השתתפו כ- 16 תלמידים.

4. ביום 20.5.98, במסגרת השעור השבועי, השתתף התובע באימון בו נטלו חלק 10 תלמידים, כאשר התלמידים האחרים בקורס המתינו להגיע תורם להתאמן בשולי האולם.

תוך כדי אימון הופל התובע על ידי בן זוגו למזרון כשבה בעת הוטל או נפל גם תלמיד אחר, ורגלו של זה פגעה בקרסול רגלו הימנית של התובע ("התאונה"). התובע טופל על ידי מנהיים בהנחת קרח על מקום הפגיעה (כדי למנוע שטף דם). לאחר זמן קצר הגיע חובש שהוזעק למקום והתובע הוסע על ידי אחד התלמידים לבית חולים. למחרת בבית החולים בילינסון נמצא שבר בקרסול שקובע בגבס. כעבור מספר ימים התברר כי חלה תזוזה קלה של השבר שעל כן פנה התובע לשר"פ בבית החולים הדסה בירושלים שם נותח באופן פרטי ובמסגרת שר"פ על ידי פרופ' סגל. בוצע קיבוע פנימי של השבר בפטישון הפנימי של הקרסול בעזרת שני ברגים והרגל גובסה שוב למשך 6 שבועות עם הוראה שלא לדרוך עליה. לאחר הסרת הקיבוע נזקק התובע לטיפולי פיזיוטרפיה.

5. ד"ר אורי בלנקשטיין, מומחה רפואי בתחום האורטופדי שמונה בהסכמת הצדדים, מצא כי לתובע נותרה נכות בשל הגבלה קלה מאד בתנועות הקרסול המשפיעות על כושר הפעולה הכללי. המומחה העריך את הנכות בשעור של 5%.

בתקופה שחלפה מאז התאונה ועד היום הספיק התובע להשלים חוק לימודיו באוניברסיטת בר אילן
ובאוניברסיטת חיפה ובימים אלה עומד הוא לקבל רשיון לראיית חשבון. התובע עובד כיום, ועבד גם בשנים האחרונות, במשרד רואי חשבון בחיפה.

התובע סובר כי האוניברסיטה, שאין חולק כי אחראית היא באחריות שילוחית למעשיו של מנהיים, חבה כלפיו בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה.

6. הראיות
העידו בפני
התובע, שהיה העד היחיד מטעמו, ומורה הג'ודו מנהיים שהיה העד היחיד מטעם הנתבעות. בעלי הדין הגישו גם ראיות שבכתב, לרבות חוות דעתו של המומחה המוסכם ותשובותיו לשאלות הבהרה.

הצדדים לא זימנו עדים נוספים שהיה בכוחם לאתרם ולזמנם, כגון תלמידים שהיו נוכחים בעת התאונה, וביניהם בן זוגו לאימון של התובע והתלמיד שנפל על התובע ופגע בו.

גם התובע וגם מנהיים השתדלו להעיד אמת; סתירות בין גרסאותיהם אין מקורן בכוונת זדון. יחד עם זאת יש לציין כי התובע עמד בחקירה הנגדית והשיב תשובות כנות וישירות גם אם אלה נחזו להיות מנוגדות לאינטרסים שלו. מדבריו של מנהיים התרשמתי כי יתכן ולעתים העיד על נוהגי עבודתו בדרך כלל, ולאו דווקא על הנסיבות המיוחדות במקרה דנן.

שני העדים מסכימים כי התאונה ארעה כפי שתוארה לעיל, היינו כאשר מתאמן נוסף הוטל על ידי בן זוגו לאימון ורגלו פגעה ברגלו של התובע (ר' למשל דו"ח פציעה בחתימת מנהיים - מוצג 1 למוצגי הנתבעות). התובע מעיד כי עובר לתאונה ישב מנהיים על ספסל וזה מכחיש זאת. אין בדעתי להכריע בשאלה זו אך אציין כי האימון המסויים שבמהלכו התרחשה התאונה היה "משחק חופשי" ("רנדורי" במונחי ג'ודו - ת/2) שבו אין המורה נותן הוראות למתאמנים וכל זוג פועל על דעת עצמו ומתרגל את אותם תרגילים שבהם הוא בוחר. באימון שכזה לא עסק מר מנהיים בהנחיית המתאמנים, והתרשמתי שגם לא פיקח על המתאמנים, ולא נתן להם הוראות במהלך האימון הנדון.

אין בפני
ראייה מספקת כדי לקבל את טענת התובע כאילו נאלץ לבחור בג'ודו במקום כל ספורט אחר בשל אילוצי מערכת השעות של לימודיו. ברור גם כי התובע שעסק בפעילות ספורטיבית במקצועות ספורט שונים בחר בג'ודו אף על פי שידע אודות הסיכונים הכרוכים בספורט זה. הוא עשה כן אף על פי שבמהלך שרותו הצבאי נפרקה כתפו באופן שהצריך ניתוח והותיר מגבלות בתנועות הכתף שעלו כדי נכות בשעור של 15% (מוצגים 8-10 למוצגי הנתבעות). יש מקום לסברה כי אותן מגבלות בתנועות הכתף עלולות היו לגרום לפגיעה נוספת במהלך תרגולי ג'ודו.

7. החבות
התובע טוען כי הנתבעת חבה בנזקיו בשל רשלנותה (ורשלנות שלוחיה ובהם המורה מנהיים). לפי הטענה חייבת הייתה האוניברסיטה להנהיג שיטות, כללים ונהלים אשר יבטיחו שמירתו של מרחק בטוח בין זוגות התלמידים, באופן שימנע פגיעה מסוג הפגיעה שאירעה בענייננו.

הנתבעות משיבות כי כעניין שבמדיניות אין לקבוע קיומה של חובת זהירות קונקרטית בקשר עם פגיעות בין מתאמנים אגב עיסוק בספורט, וכי האוניברסיטה דאגה לקיום כל התנאים הנדרשים לבטיחות המתאמנים. ועוד טוענות הנתבעות כי התובע ידע את הסיכונים הכרוכים באימון ג'ודו וקיבל אותם על עצמו בגדר הסתכנות מרצון (ס' 5 הנ"ל לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

8. בהקשר לאי קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה דנן מפנות הנתבעות לפסק דינו המנחה של השופט (כתוארו אז) ברק בפרשת ועקנין:
"בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי). חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות".
(ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, בעמ' 125)

וכן דבריו של השופט דב לוין:
"פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסיבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי, ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו, ובין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה 'סיכון סביר'. אכן אדם שהולך לשחק כדורגל, צופה או צריך לצפות שהוא עלול, כתוצאה נלווית למשחק להפצע בנפילה, התנגשות בשחקן אחר, מכת כדור וכו'. ... משחק ספורט 'רגיל' - שאת סיכוניו אנו מגדירים כסבירים - הוא כזה שסיכוניו נלוים למטרה העיקרית של המשחק שהיא לכשעצמה אין בה סיכון: הבקעת שער ליריב בכדורגל, נצחון במירוץ סוסים, הטלת כידון למרחק הרב ביותר, לזכות במקום ראשון בריצה וכו'."
(ע"פ 119/93 לורנס נ. מדינת ישראל מח [4] 1)

כאמור בפעילות ג'ודו תופס המתאמן בבן זוגו, מניפו, מטילו ומפעיל עליו כוחות פיזיים במטרה להפילו אל המזרן. פעילות זו כרוכה מעצם טיבעה בסיכונים לפגיעה במתאמן. לאור ההלכה דלעיל ניתן לקבוע כי בדרך כלל לא תקום חובת זהירות קונקרטית של המורה, או של הגוף האחראי לאימון, בקשר עם פגיעה שנפגע התלמיד כתוצאה מהכוח שהפעיל עליו בן זוגו במסגרת כללי הג'ודו המקובלים.

כבר עמדו על כך ראשונים וראוי להביא כאן מתשובתו של הרא"ש1 כדלקמן:

"שנים שנתאבקו יחד, והפיל האחד את חברו לארץ ונפל עליו, ובנפלו עליו סימא עינו של התחתון, נ"ל [נראה לי] דפטור מה' דברים [מאותם ראשי נזק שבדרך כלל החובל בחבירו חייב לשלם לו: נזק, צער, רפוי, שבת ובושת]; ואע"ג [ואף על גב] דקיי"ל [דקיימא לן = שמקובל עלינו]: אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון בין ישן בין ער, היכא דהוה [מקום שיש] אונס גמור פטור. ... ותניא נמי בפרק המניח (לב): איסי בן יהודה אומר: רץ חייב, מפני שהוא משנה, ומודה איסי בן יהודה ברץ בע"ש [בערב שבת] בין השמשות, שהוא פטור, משום שרץ ברשות; ואם היו שניהם רצים, והזיקו זה את זה שלא בכונה, פטורין. וכן בנדון זה, נתאבקו זה עם זה מדעת שניהם, והזיקו זה את זה שלא בכוונה, כי הדבר ידוע כששניהם נתאבקו עיקר כונתם שיפיל האחד את חברו, וכשהאחד נותן על חברו, א"א [אי אפשר] לו לצמצם ולכוון שיפילהו בנחת כדי שלא יזיקו, כי בכל כחן מתאבקין, וכל אחד מכוון להפיל חברו, אם יזיקנו, ואדעתא דהכי [ועל יסוד זה] נתאבקו יחד."
(שו"ת הרא"ש כלל קא סימן ו)

הרא"ש סבור איפוא כי שניים המתאבקים זה בזה ונפגע האחד שלא בכוונת רעהו אין לו תביעה כלפי חברו שכן אין לייחס לחברו זדון או רשלנות. בלשון החוק והפסיקה דהיום וודאי היה הרא"ש אומר כי אין לקבוע קיומה של חובת זהירות בין שני ספורטאים העוסקים באומנות לחימה והזיק האחד את חברו שלא בזדון. ועוד מוצא הרא"ש כי בנסיבות שכאלה קיימת הסתכנות מרצון של המתאבקים.

ור' יעקב בעל הטורים, בנו של הרא"ש, מביא את תשובתו הנ"ל של אביו ומדגיש בה את הגנת ההסתכנות מרצון והויתור:

"בנדון זה שהתאבקו זה עם זה מדעת שניהם והזיקו זה את זה שלא בכוונה כי הדבר ידוע בב' מתאבקין יחד עיקר כוונתם שיפיל אחד לחברו ואי אפשר לאדם לצמצם ולכוון שיפילהו בנחת שלא יוזק כי בכל כוחם הם מתאבקים וכל אחד מהם מכוין להפיל חברו ומחלו זה על זה ואדעתא דהכי התאבקו יחד".
(טור, חו"מ, סימן תכ"א)

בהקשר לכך אזכיר כי השופט קיסטר בחן את שאלת תחולתו של עקרון ההסתכנות מרצון במשפט העברי והגיע למסקנה כי אין לו תחולה בו בכל הנוגע לנזק גוף שכן עקרון קדושת החיים גובר (ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ. נחמיאס, פ"ד כט' (1) 63).

9. ההלכה העולה מפסקי הדין בפרשת ועקנין ובפרשת לורנס הנ"ל (וגם מתשובתו של הרא"ש) אינה שוללת מעיקרא את קיומה של חובת זהירות קונקרטית בקשר עם עיסוק בספורט, וכל שהיא מלמדת הוא שחובת זהירות קונקרטית איננה מתגבשת לגבי "סיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית, עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות ... [ו]במידה שהסכנות הטמונות בה ברורות ונחוצות". אימון ותרגול בג'ודו טומנים בחובם סיכונים נוספים, שלא בהכרח הם ברורים ונחוצים, ואדרבא, ניתן וצריך למונעם, ולמצער לצמצמם, באמצעות החלתם של כללי זהירות ובטיחות סבירים ושמירתם.

שוו בנפשכם כי ברצפת אולם הג'ודו היה חסר מזרן ופלוני התלמיד היה נופל על רצפת האבן ונפגע, וודאי שלא היינו דוחים תביעתו בנימוק כאילו אין קיימת חובת זהירות לאוניברסיטה ולמורה כלפי התלמיד רק בשל שמדובר בעיסוק בספורט הכרוך בסיכונים. הוא הדין אם היה המורה עוזב את תלמידיו להתאמן ככל העולה על רוחם בלא פקוח שוטף ובלא קביעה של כללי זהירות מיוחדים לאותו אימון.

והאם נאמר כי אין כל חובה המוטלת על המורה, ועל האחראים האחרים לניהול האימון, למנוע סיכון כי תלמיד פלוני יפגע תוך כדי תרגול ומבלי משים מתלמיד אלמוני שאינו בן זוגו לאימון ?

10. אכן ניתן היה לנסות ולמנוע התרחשותו של סיכון שכזה על ידי פקוח הדוק של המורה על המתאמנים, ויצירתו של תחום אימון נפרד לכל זוג מתאמנים, באופן שימנע ככל האפשר מגע פיזי בלתי מתוכנן בין זוגות המתאמנים בו זמנית.

גם האוניברסיטה ומנהיים הכירו בחיוניותם של אמצעי זהירות, הנהיגו אמצעי בטיחות וכללי זהירות והדריכו בהם את התלמידים, כך הונחו מזרנים על רצפת האולם, כך הוגבל מספרם של זוגות התלמידים המתאמנים והועמד על חמישה בהתחשב בגודלו של האולם, כך פיקח בדרך כלל מנהיים על האימון ועל קיומו של מרחק הולם בין הזוגות המתאמנים (לפחות כ- 1.80 מ' כגובה קומת אדם), וכך הדריך, הדגים ותרגל עם התלמידים כל תרגיל ותרגיל. מנהיים גם העיד כי בתחילת האימון סידר את התלמידים במערך של שתי וערב, כדי להרחיק את הזוגות המתאמנים זה מזה, ולצורך הדיון מוכן אני לקבל גרסתו זו הגם שעומדת היא בסתירה לעדות התובע לפיה הוצבו התלמידים בשורה אחת.

עיקר הנדרש כדי למנוע פגיעות בין מתאמנים מזוגות שונים הוא הצבתו של כל זוג מתאמנים בתחום אימון יחודי משלו, והקפדה על כך שלא יפלוש מי מהמתאמנים האחרים, או כל אדם אחר, לאותו תחום. אכן שטחו של האולם דנן התאים ככל הנראה לאמונם בעת ובעונה אחת של 5 זוגות מתאמנים, כאשר כל זוג מצוי בתחום משלו, וכאשר האימון נעשה בהדרכתו של המורה, המדריך את המתאמנים בסוג התרגיל שהם עומדים לבצע, מדגים את התרגיל בפני
הם ופוקד על תחילת התרגיל ועל הפסקתו או סיומו בפקודות מקובלות ומוכרות למתאמנים (ר' דברי שני העדים ות/2). אין להתעלם מכך שבמהלך האימון אין המתאמנים עומדים על מקומם ולעתים גם יוצאים הם מתוך התחום המוקצה להם. אולם גם במקרים שכאלה יש לצפות שהמתאמנים יחזרו עד מהרה לתחומם, במיוחד אם גבולותיו של תחום זה מוכרים וברורים והמורה מקפיד.

דא עקא, האימון שבו נפגע התובע לא היה אימון מקובל מסוג האימון שתואר לעיל, והמדובר היה ב"משחק חופשי" ("רונדרי" במונחי הג'ודו), שבו אין המתאמנים פועלים לפי הוראות המורה אלא מתרגלים את שלמדו באופן חופשי זה עם זה, בלא לקבל הוראות ובלא פקוח אישי של המורה על פעולותיהם. כאשר תחומי הפעולה של זוגות המתאמנים אינם ברורים והגבולות אינם מסומנים, וכאשר המורה נותן חופש פעולה לתלמידים להתאמן ולתרגל ככל העולה על רוחם, יש להניח, כפי שאכן ארע, שהתלמידים לא ישארו בתחום המיועד להם, בו עמדו בתחילת "המשחק החופשי", ויעברו תוך כדי אימון לתחום אחר.

עצם העובדה שהתובע נפגע כפי שנפגע מדברת בעד עצמה ויש בה משום אות ומופת לכך שבהצבה הראשונית של המתאמנים במקומותיהם לא היה די, והיה צורך בפקוח של ממש מצד המורה, אשר יתריע ויפסיק את האימון כל אימת שמי מהמתאמנים חורג מתחומו, ומגיע לכדי קרבה מסוכנת למתאמנים אחרים.

יש להניח כי ניתן היה למנוע את התאונה או למצער לצמצם את הסיכון באופן ממשי, אילו הנתבעת או מנהיים היו דואגים לסמן על רצפת האולם (על המזרנים) את הנקודות בהן על המתאמנים להמצא בתחילתו של כל תרגיל, ואולי גם את גבולותיו של תחום הפעילות היחודי המוקצה לכל זוג מתאמנים, ואילו מנהיים אכן היה מפקח באופן ממשי על "המשחק החופשי" ומפסיק מי מהמתאמנים החורג מתחומו.

ער אני לכך שיתכן וסימון שכזה איננו מקובל תמיד בין העוסקים בג'ודו, ויתכן גם ולמרות הסימון יקרו מקרים שבהם יחרגו המתאמנים מהתחום המסומן. עדיין צריך להיות ברור כי יהיה בסימון שכזה כדי לצמצם את הסיכונים לפגיעות, וגם עלותו בטלה בששים. אין באמור כדי להפחית מחובתו של המורה לפקח על מקום המצאם של המתאמנים תוך כדי "המשחק החופשי" - חובה שלא השתכנעתי כי מנהיים מילא אחריה, בין אם ישב על הספסל כטענת התובע, ובין אם עמד כדבריו אך היה כנראה עסוק בדברים אחרים, לרבות במתאמנים שהמתינו לתורם והסתובבו בשולי האולם. חובת הפיקוח של המורה כבדה יותר כאשר מדובר בתלמידים הנמצאים בשלבים הראשונים של לימוד הג'ודו וטרם קיבלו מעמד ודרגה של ספורטאי ג'ודו (חגורה בצבע כזה או אחר).

11. לגבי הנהגת כללי זהירות כאלה המוצעים לעיל אומר השופט ברנזון: -

"עלינו לשקול אפוא בכל מקרה שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למניעה וההוצאה הכרוכה בכך ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על אף סכנתו"
(ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ. נחמיאס, פ"ד כט' (1) 63, 75).

והשופטת דורנר:
"אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: 'ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון".
(ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם ואח', פ"ד מט(1) 102, 107)

אמצעי הזהירות שהוצעו לעיל, והכוונה לסימון מרכזו והיקפו של תחום האימון, הם אמצעי זהירות המתבקשים מאליהם ומהעובדות שהעידו עליהן בעלי הדין, ואיני רואה צורך בהוכחת אמצעי זהירות שכאלה ע"י מומחה.

כדברי השופטת דורנר בע"א 3124/90 הנ"ל:
"אין לקבל את הטענה כי האמצעים הראויים למניעת הסיכון לא הוכחו. אמצעי הזהירות לא היו טעונים הוכחה ע"י מומחה, שכן הם מתבקשים מטיבה של הסכנה הצפויה, שאותה, כמוסבר לעיל, ניתן היה למנוע על ידי אמצעי זהירות פשוט".
(שם, בעמ' 109)

המסקנה לדינא היא כי בעוד שעצם ההאבקות בין שניים, על פי כללים מקובלים, אינה מטילה חובת זהירות למקרה של פגיעה, עדיין ראוי להטיל חובה שכזו מקום בו ניתן, בקלות רבה ובהוצאה מזערית, למנוע או להגביל את הסיכון לפגיעה ממתאמנים אחרים.

עולה מן המקובץ כי האוניברסיטה והמורה לא קיימו אחר חובתם ליצור שיטת אימון ב"משחק החופשי" המבטיחה את התלמידים מפני הפגעות על ידי תלמידים אחרים המתאמנים בנפרד מהם, הן בפקוח נאות על "המשחק החופשי", והן בסימון תחום האימון של כל זוג מתאמנים כאשר יותר מזוג אחד בלבד מתאמנים באולם בו זמנית.

13. באשר לטענת הנתבעת בדבר הסתכנות מרצון: אין בפני
ראייה כאילו התובע הסכים להסתכן בסיכון שאינו טבעי והכרחי להאבקות בינו לבין בן זוגו, ואין להסיק הסכמה שכזו מהנסיבות. אין דינה של הסכמה ונטילת סיכון לנזק גוף כדין הסכמה ונטילת סיכון לנזקי רכוש. לא בקלות יקבע בית המשפט כי התקיימה הסכמה שכזו כאשר מדובר בנזק לגוף הכרוך בפגיעה בעקרון היסודי של קדושת החיים (ע"א 285/73 לעיל מפי השופט קיסטר; ע"א 461/62 צים נ. מזיאר פ"ד יז 1319 מפי השופט [כתוארו אז] זילברג).

הנתבעות חבות איפוא בנזקים שנגרמו לתובע.

14. הנזק
נזק שאינו ממוני
התובע נזקק לאשפוז ולנתוח שלאחריהם נאסרה עליו דריכה על הרגל למשך 6 שבועות. לאחר שהוסר הגבס נזקק התובע לטיפולי פיזיוטרפיה. לתובע כאמור נכות צמיתה בשל הגבלות, אמנם קלות, בתפקוד הקרסול. התובע זכאי לפצוי בגין כאב וסבל והנני אומד פצוי זה בסכום של 36,000 ₪.
עזרת הזולת
בתקופה שלאחר התאונה, וכל עוד היה התובע אסור בדריכה על רגלו, הוא נזקק לעזרת אשתו ואמו. מדובר בתקופה של כ- 6 שבועות וסבורני כי יש לאמוד את שווי העזרה המיוחדת שקיבל התובע בסכום של 3,000 ₪.
הוצאות רפואיות
התובע אינו זכאי להוצאות שהוציא לניתוח שניתחו פרופ' סגל במסגרת שר"פ, שהרי זכאי היה לנתוח כחבר קופת חולים המבוטח לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי (ע"א 5557/95+6881/95 סהר חב' לביטוח בע"מ נ. אלחדד פ"ד נא [2] 724).
התובע זכאי להוצאותיו המוכחות בקבלה בגין נעלי גבס 118 ₪.
אין בפני
קבלות להוצאות נוספות שהוציא התובע ואין גם פרוט לאותן הוצאות.
הפסדי שכר בעבר
התובע לא הביא ראיות לגובה שכרו בעבר, ויש לציין כי במרבית התקופה שמאז התאונה ועד היום הקדיש התובע את עיקר זמנו ללימודים. אמנם התובע עבד גם בזמן לימודיו כמתמחה במשרדי רואי חשבון אך לא נוכחתי כי נפגע פגיעה כלשהי במשכורתו.

פגיעה בכושר ההשתכרות
נכותו של התובע נקבעה בשעור נמוך של 5%. לתובע נכות קודמת בשל פריקת כתף ויש להניח כי נכותו זו, הן בשל שעורה והן בשל מהותה, עלולה להשפיע על כושר עבודתו והשתכרותו במידה העולה פי כמה על השפעת הנכות שנגרמה לתובע בתאונה דנן. התובע מתלונן אמנם על צליעה וכאבים ברגלו אך מחוות דעתו של המומחה ומתשובותיו לשאלות הבהרה עולה כי המגבלות שהותירה הפגיעה הן קלות ביותר.

אין בפני
ראיות מספיקות לרמת ההשתכרות של התובע, כיום או בעתיד, וראיות שכאלה חסרות במיוחד מקום בו עסקינן באדם שרק בימים אלה מתחיל בעיסוק שאותו בחר ושלקראתו למד - ראיית חשבון. יש לאמוד איפוא את הפגיעה בכושר ההשתכרות באופן גלובלי על יסוד הנתונים שבפני
נו, לרבות שנות העבודה הצפויות לתובע והשכר הממוצע במשק.

סבורני כי פצוי הולם בסעיף זה יהיה הסך של 40,000 ₪.

15. לסיכום

הנתבעות הדדית חבות בפצוי התובע בשל הנזקים שנגרמו לו בתאונה והנני מחייבן לשלם לו סכום של 79,118 ₪.
הנתבעות ישאו בהוצאות התובע לרבות אגרת המשפט והוצאות לחוות הדעת, וכן בשכר טרחת עו"ד בסכום של 16,000 ₪ בצרוף מע"מ.

ניתן היום ד' בסיון, תשס"ג (4 ביוני 2003) בהעדר.
המזכירות תשלח עותק פסה"ד לידי ב"כ הצדדים.
אילן ש. שילה
, שופט
סגן-נשיא
007504/01א 126

1 רבי אשר בן יחיאל, הר א"ש, נולד בשנת ה"א י' (1250?) באשכנז בשנת ה"א פ"ז (1327) בטולדו שבספרד.
הרא"ש למד בישיבות בעלי התוספות באשכנז ובצרפת, ורבו הגדול היה המהר"ם מרוטנבורג. בעקבות רדיפות נגד היהודים באשכנז, ברח הרא"ש לספרד בשנת ה"א ס"ג (1303), ושם התקבל בכבוד רב על ידי הרשב"א בברצלונה, ומאוחר יותר התמנה לרב העיר הגדולה טולדו. לאחר פטירת הרשב"א נחשב הרא"ש לפוסק הדור בספרד.








א בית משפט שלום 7504/01 אבישי עלי נ' אוניברסיטת בר אילן (פורסם ב-ֽ 04/06/2003)