פסקי דין על הרצל רוזנבלום | פסקי דין על נח מוזס | פסקי דין על "ידיעות אחרונות" ואח' | פסקי דין על ראובן כץ

552/73 עא     16/12/1975




עא 552/73 הרצל רוזנבלום, נח מוזס, "ידיעות אחרונות" בע"מ ואח' נ' ראובן כץ




(פ"ד ל (1) 589)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 552/73
וערעור שכנגד

השופטים: כבוד השופט ברנזון
,
כבוד השופט מני
,
כבוד השופט עציוני
המערערים: 1. הרצל רוזנבלום

2. נח מוזס

3. "ידיעות אחרונות" בע"מ
4. אילן כהן
5. משה תאומים
6. איתן עמית
ע"י ב"כ עו"ד ש' ליבליך
נ ג ד

המשיב: ראובן כץ

ע"י ב"כ עו"ד מ' קשת



ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט ש' אשר), מיום 10.9.73, ב-תי"א 2000/69.

פסק-דין

השופט ברנזון
: השבועון דרבן היה עתונה של אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב. בנובמבר 1967 הוסכם עם היומון ידיעות אחרונות שדרבן יוצא כמוסף שבועי לידיעות אחרונות. בפברואר 1968 הוחלט על המשכת הוצאת דרבן באותה צורה, אבל בלי הגושפנקה והאחריות של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה.

בדרבן מיום 15.4.69 הופיעה כתבה ששימשה יסוד לתביעת פיצויים של המשיב מאת המערערים בסך 50,000 ל"י על פרסום לשון-הרע. הכתבה נכתבה על-ידי כתב העתון איתן עמית (מערער מס' 6) והתובע ביקש להטיל את האחריות לפרסומה עליו, על עורכי העתון שבו הופיעה הכתבה (מערערים מס' 4 ו-5) ועל העורכים והמוציא-לאור של היומון ידיעות אחרונות, אשר כאמור שימש אכסניה לדרבן והוצא כנספח שבועי שלו (מערערים מס' 1, 2, 3).

בית-המשפט המחוזי הכיר באחריות המערערים כולם לפרסום כתבה, המהווה לשון-הרע כלפי המשיב, וחייבם חיוב סולידרי לשלם לו פיצויים בסך 15,000 ל"י. בנוגע לסכום הפיצויים אמר השופט המלומד שלכאורה הסכום שנתבע אינו גבוה מדי, אך בהתחשב עם הסכומים שנפסקו עד כה במשפטים אחרים ובצורך שלא לפגוע יתר-על-המידה בחופש העתונות, הפחית מהסכום הזה והעמידו על סך 15,000 ל"י בלבד.

המערערים מס' 1-3 כופרים באחריותם החוקית לפרסום הנדון. הטענה היא, שדרבן הוא עתון עצמאי ובלתי-תלוי בידיעות אחרונות. הוא רשום כעתון לפי פקודת העתונות ויש לו עורכים משלו, והעורכים והמוציא-לאור של ידיעות אחרונות אין להם חלק בעריכתו ובהוצאתו-לאור ואינם אחראים לתכנו. דרבן רק הופץ על-ידי ידיעות אחרונות ולפי סעיף 12 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אין המוכר והמפיץ נושאים באחריות לפרסום בעתון שבועי "אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע", ודבר זה לא הוכח.

עד כאן טענת המערערים מס' 1 עד 3 לענין היריבות עם המשיב. הטענה נדחתה על-ידי השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי על-סמך חומר הראיות שבא לפניו. הוא קבע שמאחר ודרבן הופיע כנספח שבועי לידיעות אחרונות ובכל יום ג' צורף לכל עתון של ידיעות אחרונות, הרי שהעורכים והמוציא-לאור של זה נושאים באחריות למה שמופיע בדרבן ביחד עם העורכים המיוחדים של זה. ממצאים עובדתיים אלה קיבלו חיזוק-יתר על-ידי שני מסמכים שלא היו בפני
בית-המשפט המחוזי והוגשו לנו בהסכמה הדדית אחד-אחד על-ידי כל אחד מבאי-כוח הצדדים, שלפיהם נקבעו היחסים בין שני העתונים. המסמך הראשון הוא מכתב מיום 27.11.67 המופנה על-ידי יושב-ראש הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב ועורכי דרבן אל מערכת ידיעות אחרונות ומכיל את נוסח הסכם ההתקשרות בדבר "מוסף דרבן בידיעות אחרונות". בסעיף העיקרי של ההסכם נאמר:

"מערכת דרבן תוציא אחת לשבוע עיתון סטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב, שיצורף כמוסף לידיעות אחרונות של יום ג'. דרבן יהיה עיתון עצמאי ובלתי-תלוי בידיעות אחרונות בתוכנו, צורתו ועריכתו."

יחד עם זאת הוסכם כי -

"יקויים קשר ושיתוף פעולה מלא בין מערכות ידיעות אחרונות ודרבן."

כן הובטח שידיעות אחרונות יממן את הוצאות הנייר והדפוס של דרבן ויכסה הוצאות שונות הקשורות בהוצאתו בסך 6,000 ל"י לשבוע, ואילו הסתדרות הסטודנטים קיבלה על עצמה לרכוש כל יום ג' 6,000 עותקים של ידיעות אחרונות (עם המוסף של דרבן כמובן) על-מנת להפיצם באוניברסיטאות ובבתי-הספר התיכוניים.

המסמך השני מיום 1.2.68 כתוב גם הוא על-ידי יושב-ראש הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב אל מערכת ידיעות אחרונות ובו מובאת החלטת המועצה של הסתדרות הסטודנטים על שינוי מהותי בסדרי הוצאת דרבן. בהחלטה זו נקבע כי דרבן ימשיך להופיע בשם ידיעות דרבן בלי הגושפנקה והאחריות של אגודת הסטודנטים ומערכת ידיעות אחרונות מבטיחה מצדה לשמור על אופיו של דרבן, עריכתו וחופש ביטויים של הסטודנטים הכותבים בו; ואגודת הסטודנטים תוציא עתון סטודנטים משלה בצורה, בשם ובהיקף כפי שייקבע על-ידי ועד האגודה. ובכן, מאז לפחות חדל דרבן להיות עתון של הסתדרות הסטודנטים, והאחריות כולה להוצאתו עברה אל ידיעות אחרונות תוך הבטחת חופש ביטוי לסטודנטים הכותבים בו ועריכתו הנפרדת.

הסכם ההתקשרות המקורי נעשה לשנה אחת, אבל לסדר החדש שנקבע כנ"ל לא הוקצה זמן, והוא חל בעת פרסום הכתבה הנדונה.

מכל זה עולה ללא צל של ספק כי ידיעות אחרונות לא היה סתם מפיץ של דרבן מלכתחילה, ובייחוד לאחר שהסתדרות הסטודנטים הסירה את חסותה ממנו והתנערה מכל אחריות לגביו. מלכתחילה לא קיבל ידיעות אחרונות, כמקובל, תשלום עבור הפצת דרבן, כי אם להיפך. הוא כיסה חלק מהוצאותיו, ומפברואר 68 היתה הוצאתו כולו, כמוסף שבועי של ידיעות אחרונות, באחריות ידיעות אחרונות ועל חשבונו. כאמור במכתב מיום 1.2.68 תם ונשלם שיתוף הפעולה שהיה קיים עד אז בין הסתדרות הסטודנטים ומערכת ידיעות אחרונות. הסתדרות הסטודנטים יצאה מהתמונה והוצאת השבועון נשארה כולה בידי ידיעות אחרונות.

הכתבה הנדונה התייחסה לאירועים שהיו קשורים לוועידה הארצית של הסטודנטים, שהתקיימה באפריל 1969, ולחלקו של המשיב, שהיה אז יושב-ראש הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב, באירועים אלה. קרה שתלמידת תיכון בשם רינה חודק הצליחה להסתנן לשורות הסטודנטים ונבחרה כצירה לוועידת הסטודנטים מטעם אוניברסיטת תל-אביב והשתתפה בדיוניה. משום מה נשאה חן מלפני המערער מס' 6, ש"כיסה" את הוועידה בשביל דרבן, ובחר להציגה בו כ"סטודנטית השבוע". אבל בשיחה שקיים עמה גילתה לו שבעצם אינה סטודנטית באוניברסיטה אלא תלמידת תיכון. הוא נפל על תגלית זו כעל מציאה גדלה ועשה ממנה מטעמים לנגח בה את המשיב. הוא הכין כתבה, שהופיעה בעמוד הראשון של הגליון מיום 15.4.69, ובה זו בצד זו תמונותיהם של העלמה חודק והמשיב, ובראשה כותרת באותיות גדולות בזו הלשון:

"רינה חודק, תלמידת תיכון בת 17, בשיחה עם כתב 'דרבן': יו"ר הסטודנטים בתל-אביב העניק לי זכות בחירה בועידת הסטודנטים."

בגוף הכתבה נאמר, בין השאר, כי גב' חודק "גוייסה" על-ידי יושב-ראש אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אבי לשמש כצירה בוועידה והיא נבחרה לייצג בה את הפקולטה למדעי הטבע של אוניברסיטת תל-אביב לא בגלל ידיעותיה בפיזיקה "אלא בשל ידידותה האמיצה עם ראובן כץ
היושב ראש התל-אביבי". עוד נאמר שם שבמהלך הוועידה פנה המשיב לגב' חודק וביקש ממנה שתביא עמה חברה לוועידה, עליה יוכל לסמוך שתצביע בהצבעה חשאית לפי הוראותיו. דבר זה נעשה, גב' חודק הביאה חברה בשם דליה מירנדה, ואף שזו לא הכירה אף אחד מעסקני הסטודנטים הצביעה יחד עמה כפי שהורו לה.

השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי דן בפרטות בדברים הללו שנכללו בכתבה ומצא שאין בהם אמת. כלומר: לא היתה היכרות מוקדמת בין המשיב וגב' חודק, לא כל-שכן ידיעות אמיצה; לא הוא ש"גייסה" לשמש כצירה בוועידה ולא הוא שהציעה כמועמדת לתפקיד זה; הוא גם לא ביקשה להביא חברה לוועידה שתצביע לפי הוראותיו. בקיצור, הסיפור כולו, במידה שהוא נוגע למשיב, הוא עורבא פרח ופרי הדמיון של הכתב. בכתבה הואשם המשיב גם בכך שגרם לאי-הכללת שמו של אחד הפעילים המרכזיים באגודת הסטודנטים ברשימת הצירים של האוניברסיטה בנימוק "שזה יעשה לו בלגן". הוברר שגם פרט זה לא היה נכון. האיש נבחר כציר לוועידה ואף השתתף בה.

מר ליבליך ביקש לפסול כמה מהממצאים הנ"ל. ואשר לפרט האחרון קבל על כך שהשופט המלומד דן בו בלי שנכלל בפרשת-התביעה, כשם שקבל על מסקנתו כי הרשום המתקבל מן הכתבה כולה הוא שהמשיב מינה את גב' חודק להיות צירה בוועידה למרות שידע שהיא רק תלמידת בית-ספר תיכון. אינני מקבל את הטענות והקובלנות הללו. הממצאים העובדתיים נקבעו על-פי חומר הראיות שבא לפני בית-המשפט והעדויות שנאמנו עליו, ובכגון דא אין אנו מתערבים. הפרט הנוסף שדן בו השופט המלומד צף ועלה במהלך המשפט ונדון בהרחבה בעדויות ובסיכומי הצדדים בלי כל התנגדות מצד המערערים. מדוע איפה היה חייב השופט המלומד לעבור על כך בשתיקה? אשר לרשום הכללי המתקבל מן הכתבה, עיינתי בה ונראה לי כי התרשמותו של השופט המלומד בענין זה הינה נכונה. איך אפשר להבין אחרת את השימוש במילה "גוייסה", ולא סתם גוייסה כי אם בשל "הידידות האמיצה" ביניהם? כלום יתכן ש"ידיד אמיץ" של תלמידת בית-ספר תיכון לא ידע לפחות עובדה זו? ואם אף-על-פי-כן "גוייסה" לשמש צירה בוועידה של סטודנטים באוניברסיטאות, הרי שבתור איש הממלא תפקיד ציבורי, עשה מעשה של אונאה ציבורית. הכתב כינה זאת בפשטות: שערוריה.

ברור איפוא, כפי שקבע השופט המלומד, שהדברים הנ"ל שיוחסו למשיב יש בהם כדי להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה ללעג ולשנאה ולפגוע בו בכהונתו כיושב-ראש הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה; ואם אינם אמיתיים - מהווים הם פרסום לשון-הרע. משנופלת ההגנה של אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק, נותרה למערערים ההגנה של תום-לב לפי סעיף 15 (2) לחוק, היינו שהיו זכאים לפרסם את הדברים מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית כלפי קוראי העתון, ושהפרסום נעשה בתום-לב. גם הגנה זאת, על כל חלקיה, נדחתה בצדק על-ידי השופט המלומד. הכלל הוא, כידוע, שביחסים הרגילים שבין עתון לקוראיו אין עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי, ועל-כן אינו נהנה מזכיה מיוחדת לגבי פרסומים כאלה שאינם אמיתיים: ע"א 213/69, חברת החשמל לישראל בע"מ, ואח'
נ' עתון הארץ בע"מ, ואח'
: פד"י, כרך כג (2), ע' 87, 94, בע' 94. טוען מר ליבליך שכאן מדובר בעתון שנועד לציבור מיוחד, הלוא הוא ציבור הסטודנטים בארץ, ולגביו נושא העתון באחריות מיוחדת וחובה עליו להביא לידיעתו כל דבר דופי שנמצא בהתנהגותם של נציגיו הציבוריים. טענה זו אינה נכונה משתי בחינות. ראשית, דרבן צורף לידיעות אחרונות של יום ג' ונמכר יחד עמו לכל אדם ולא רק לסטודנטים. מבחינה זו, הרי הוא עתון שבועי ככל השבועונים הנמכרים לכל דורש. שנית, לכל כתב-עת יש בדרך-כלל חוג קוראים משלו המוצא בו ענין מיוחד. כלום בשל כך בלבד הוא נעשה בעל זכיה מיוחדת המתירה לו לפרסם דברים לא-נכונים לגבי אנשי ציבור מאותו חוג? ברור שלא. אם העתון הוא בעל תפוצה מוגבלת, נודעת לזה השפעה על גובה הפיצויים, אבל לא לעצם העילה של פרסום לשון-הרע. בענין זה אמר השופט המלומד, ואני מסכים עמו:

"אין כל חובה מיוחדת לא חברתית ולא ציבורית ביחסיו של דרבן וציבור הסטודנטים לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי וודאי אין חובה כזאת כשמדובר בפרסום ידיעות כוזבות. להיפך, כל בר-דעת יסכים שעתון חייב להימנע מפרסום ידיעות כוזבות, ולענין זה חובתו אף גדולה מזו של אזרח פרטי כל-שהוא מפני שכוחו של עתון להזיק על-ידי הפצת ידיעה כוזבת גדול לאין שיעור מכוחו של הפרט.

והוסיף לאמור:

"כדי למנוע אי-הבנה, רצוני להדגיש שעתון סטודנטים כמו דרבן בוודאי רשאי להביא לידיעתם של הסטודנטים כל אינפורמציה הנוגעת לענין בחירות למוסדותיו של ציבור הסטודנטים על הפגמים הנוגעים והקשורים לכך, אך הוא אינו חייב חובה חוקית, ציבורית, או מוסרית לעשות זאת. אם החליט לפרסם ידיעה כנ"ל הרי הוא אחראי לפרסום. היתה הידיעה שפורסמה נכונה - אין חשיבות במי היא פוגעת; אך אם אינה נכונה ופרסומה לא נעשה בתום-לב, יהיה העתון אחראי על-פי הוראות החוק כלפי כל אדם שנפגע על-ידי הפרסום."

אכן, טוען מר ליבליך, שהפרסום הנדון נעשה בקשר לבחירות הגוף בעל אופי ציבורי, ומקובל עלינו שזהו מעמד המעניק זכיה מיוחדת. גם טענה זו, אם כי עקרונות היא נכונה, אין היא מתאימה לנסיבות המקרה. בין המקרים של זכיה מיוחדת המנויים בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, שבהם מוענקת ההגנה של תום-לב, לא נזכר במפורש ענין של בחירות. במידה שהוא כלול בפיסקה (2), המעניקה חסינות לפרסום בתום-לב, כאשר היחסים שבין המפרסם לבין האנשים שאליהם הופנה הפרסום מטילים עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום, ברור שהפרסום חייב למלא אחרי שני התנאים הבאים: הוא צריך להיות בתום-לב, כלומר מתוך אמנוה כנה בנכונות הדברים, והוא חייב להיות מוגבל לאותם האנשים שיש להם ענין בבחירות ושיש בפרסום כדי להשפיע על אופן השימוע בזכות הבחירה שלהם. באנגליה, לפי המשפט המקובל, קיימת זכיה מיוחדת כזאת לגבי דברים שבוחר מפרסם בתום-לב למשנהו ביחס למועמד בבחירות קרובות. והוא הדין לגבי מה שמועמד אחד מוסר לבוחרים ביחס למועמד אחר ולתומכיו בבחירות כאלה. ראה

braddock v. bevins: (1948) 1 all e.r. 450; (1948) 1 k.b. 580; (1948) l.j.r. 1278; 64 t.l.r. 279, c.a.
ו-all e.r. 823; (1962) 1 w.l.r. 1469; 106 sol. jo. 855, c.a. 3 plummer v. charman : (1962)

לפי המשפט המקובל, פרסום כזה, שנעשה בתום-לב ושלא בזדון, חסוי, בתנאי שהדברים שנאמרו התייחסו לענינים שעל-פיהם היו הבוחרים יודעים כיצד להצביע. (אגב, באנגליה, לפי סעיף 10 לחוק לשון הרע משנת 1952, אין עוד תוקף לכלל הזה לגבי בחירות לפרלמנט ולרשויות המקומיות.) במקרה שלפנינו, לא נתקיים אף אחד מהתנאים הדרושים לקיומו של הכלל הזה. הפרסום הנדון לא היה לסטודנטים הבוחרים, כי אם לכולי עלמא. הוא לא היה בקשר לבחירות העתידות להתקיים, כי אם לאחר הבחירות שנתקיימו בוועידה. וכפי שקבע השופט המלומד נעשה הפרסום שלא בתום-לב, כי אם בזדון מתוך כוונה מכוונת להשמיץ את המשיב ולייחס לו דברים פרי דמיונו של הכותב, שאין בינם לבין המציאות ולא כלום.

נותרה שאלת גובה הפיצויים ששני הצדדים מערערים עליו: המערערים טוענים שהוא גבוה מדי והמשיב טוען שהוא נמוך מדי ומן הראוי לפסוק לו את מלוא סכום התביעה של 50,000 ל"י. בענין זה אמר השופט המלומד:

"בבואו לקבוע את סכום הפיצויים הכלכליים בגין לשון-הרע שפורסם בעתון, יקח בית-המשפט בחשבון את מכלול הענינים שנתעוררו בדיון, כגון חומרת ההאשמות שהובאו בכתבה, והשפעתן הוודאית על ציבור הקוראים, היקפו של ציבור זה והקשר שבינו לבין הנפגע; ועוד - הוא יקח בחשבון את התנהגותם של הנתבעים - הן לפני הדיון במשפט, והן במהלך דיון זה. הוא יקח בחשבון את השאלה, אם הוכשלו הנתבעים על-ידי אינפורמציה כוזבת או שמא פרסמו מה שפרסמו ביודעין ומתוך זדון. והוא גם יקח בחשבון (לטובת הנתבעים), שפסיקת פיצויים בסכום גבוה מדי, עלולה, לפעמים, לגרום לתוצאה בלתי-רצויה של דיכוי חופש העתונות.
במקרה דנא, אני רואה את מעשיהם של הנתבעים בחומרה. הכתבה פורסמה ללא בדיקת האינפורמציה; בחלקה ללא אינפורמציה כלל, וחלקה אף בניגוד לאינפורמציה שהיתה בידם. הנתבעים לא עשו מאמץ מספיק כדי לקבל את תגובתו של התובע לפני הפרסום, וכשנדרשו לפרסם הכחשה והתנצלות, אחזו בסחבת שלא היה לה מקום במקרה מעין זה. לא נמצאו סימני
ם כלשהם בהתנהגותם אשר יעידו כי הם מצטערים על העוול שגרמו לתובע או שהם מוכנים לתקנו; להיפך - נעשו כל המאמצים כדי למנוע תיקון המעוות."

בכך ביקש השופט המלומד למצוא מעין איזון בין הצורך להגן על שמו הטוב של הפרט לבין הצורך למנוע מה שהוא כינה "דיכוי חופש העתונות". כשלעצמי, אינני רואה ניגוד בין השמירה על שמו הטוב של הפרט על-ידי פסיקת פיצויים הגונים על פרסום לשון-הרע בעתון לבין הבטחת חופש העתונות. החוק תחם תחומים סבירים והוגנים למותר בשטח זה של פרסום לשון-הרע. מלבד במקרים שבהם ניתנה חסינות מוחלטת לפרסומם של דברים בעלי חשיבות ציבורית ראשונה במעלה, לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, ניתנה חסינות מסוייגת במקרים אחרים: או פרסום האמת בנושא שלציבור ענין בו לפי סעיף 14, או פרסום בתום-לב במקרים המנויים בסעיף 15. החורג מן התחומים הללו חייב לשאת בתוצאות. ובנדון זה אין לעתונות מעמד מיוחד. הייתי אומר להיפך. בגלל התפוצה הגדולה של העתונות וכוחה הרב להזיק היא זקוקה לריסון יתר. אם ישנו ריסון עצמי מספיק - מה טוב; ולא - על בתי-המשפט להביא לכך על-ידי פסיקת פיצויים הולמים. במצב השורר בארץ, שיש ועתונים נתפסים לדברים שבסנסציה ואזי לא תמיד בודקים הם באמצעים וחורגים מתחום המותר לפי החוק, פסיקת פיצויים מתאימים היא אולי האמצעי הבדוק והבטוח ביותר לבלימת הנטיה הזאת. הדבר חמור פי כמה כאשר הפרסום נעשה בזדון או אפילו ללא בדיקה מוקדמת מספקת לגילוי האמת לאמינה והעמדת דברים על מכונם. סעיף 19 לחוק מונה כמה דברים העשויים להקל על הנתבע בקביעת גובה הפיצויים על פרסום לשון-הרע, ביניהם היותו משוכנע באמיתות הפרסום, אף שאיננו כך, או אם התנצל על הפרסום או פרסם בצורה מתאימה וללא הסתייגות תיקון או הכחשה לדבר המהווה את לשון-הרע. אף אחד מהדברים הללו לא היה כאן, כך שלא היה מקום להקטין את הפיצויים לטובת המערערים. על-אף השיקול המוטעה הנ"ל של השופט המלומד בענין חופש העתונות, חושבני שבסך-הכל הוא נקט אמת מידה נכונה בקביעת סכום הפיצויים, ואין מקום להתערבותנו.

בדבר אחד לא דייק השופט המלומד כשהתייחס לסעיף 17 (א) של החוק. הוא סבר שהסעיף מדבר על פרסום תיקון או הכחשה על-ידי העתון לפי דרישת הנפגע, וקבע שבמקרה זה אמנם באה דרישה מצד המשיב לפרסום הכחשה והתנצלות והמערערים לא נענו לה בתואנות שונות. לאמיתו של דבר דן סעיף 17 (א) בפרסום תיקון או הכחשה בעתון מצד הנפגע עצמו, וסירוב לעשות כן מעיד על חוסר תום-לב. ברם, חוסר תום-לבם של המערערים לא נקבע על-פי בלבד, כי אם על-פי העובדות הקונקרטיות של המקרה, כפי שהובאו לעיל מתוך פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בחשבון אחרון, טעותו של השופט המלומד בענין זה לא שינתה דבר לרעת המערערים, אשר בלאו הכי הוכח חוסר תום-לבם.

לדעתי, יש לדחות את הערעור והערעור שכנגד.

השופט עציוני
: גם דעתי היא, שיש לאשר את פסק-דינו של השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי ואת הסכום שהוא פסק, אלא שאני רואה חובה לעצמי להסתייג מהדברים שנאמרו על-ידו בפסק-דינו והם, שפסיקת פיצויים בסכום גבוה מדי עלולה לגרום לתוצאה בלתי-רצויה של דיכוי חופש העתונות.

בכל הכבוד, לדעתי, אין בין גובה הפיצויים ובין דיכוי חופש העתונות ולא כלום. רחוק אני מלזלזל בחשיבות קיומה של עתונות חפשית בארץ, ברם במה דברים אמורים - כשחופש זה איננו מנוצל לרעה. כשמדובר בחופש העתונות, הכוונה היא בעיקר לחופש לפרסם דו"ח ברור ואמיתי על מאורעות שקורים בארץ ועל אפשרות לבקר אותם באופן חפשי ללא חשש מצנזורה מצד הממסד מטעמים פוליטיים או אחרים. אולם אין בחופש זה משום התרת רסן להוציא לשון-הרע ללא כל בסיס עובדתי. אין לשכוח, שלעתונים יש גם אינטרס חמרי בהפצה מירבית של העתון וזה נעשה לא פעם על-ידי התחרות בפרסום ידיעות סנסציוניות או אינטימיות על אנשי ציבור ללא בדיקה מוקדמת של העובדות. אין לי אלא לחזור על דברי ב-ע"א 30/72, שמואל פרידמן נגד שמואל סגל וערעור שכנגד: פד"י, כרך כז (2), ע' 225, 243, 244, בע' 243:
"אמת ויציב כי איש ציבור נתון לבקורת ולחשיפת עברו אולם אין פירוש הדבר שיש להתיר כלפיו כל רסן ולהשמיצו ללא ביסוס עובדתי."

אם אמנם העתון עובר את גבול ההגינות, הוא איננו יכול ליהנות מפריבילגיה כלשהי בטענה, שהטלת פיצויים גבוהים עלולה לפגוע בחופש העתונות. לא יכול להיות ספק כי באנגליה אחת מזכויות היסוד של האזרח היא חופש ביטוי, כולל חופש פרסום בעתונות. יחד עם זאת, לא היססו אף פעם בתי-המשפט לחייב את העתונים בפיצויים כבדים, אם ניצלו חופש זה לרעה. כך לא היסס בית-המשפט האנגלי, עוד בשנת 1949, להטיל עונש כבד על עורך עתון, אשר כינה אדם שנאשם ברצח, לאחר שנעצר אך בטרם החל הדיון במשפטו, "vampire", אם כי בסופו של דבר הוא נמצא אשם ברצח מתועב ביותר. מן הראוי לצטט את דבריו של lord goddard בפסק-דין, r. v. bolam, ex p. haigh: (1949) 93 sol. jo. 220, d.c (כפי שהובאו בע' 71 בספרו של (the road to justice, lord denning לאחר ששלח אל העורך למאסר של שלושה חדשים והטיל על המערכת שהוציאה את העתון קנס 10,000 לירות שטרלינג:

"it is of the utmost importance that the court should vindicate the common principles of justice and see that condign punishment is meted out to persons guity of such conduct. in the opinion of the court what had been done was not the result of an error of judgment but was done as a matter of policy in pandering to sensationalism for the purpose of increasing the circulation of the newspaper."

בפסק-דיני שציטטתיו קודם לכן, ע"א 30/72, התייחסתי גם לנימוקו של בית-המשפט המחוזי באותו הערעור, כי אין להביא דוגמאות מפסיקת הפיצויים באנגליה, שכן קיימים בין שתי הארצות הבדלים במזג הלאומי, בדרכי הוויכוח הציבורי וסגנונו, במסורת המשפטית, בערכים ובמושגים כספיים, ואמרתי:

"הייתי אומר, איפכא מסתברא. דוקא בגלל אותם ההבדלים מן הראוי לפסוק פיצויים שיחנכו את הקהל ויחדירו אל תודעתו כי שמו הטוב של אדם בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קהלת': 'טוב שם משמן טוב'."

והוספתי:

"אין כל סיבה שרמת הוויכוחים הציבוריים אצלנו תרד לרמת שוק וכי יריבים פוליטיים יוכלו להשמיץ איש את רעהו כראות נפשם בהסתמכם על העקרון שאיש ציבור חשוף לבקורת. אם אמנם זהו המנהג בארצנו, הרי מן הדין שניתן את ידינו לעקרו מן השורש. יחד עם זאת ברור שאין אנו צריכים להיות קשורים או מודרכים על-ידי סכומים שנפסקו בבתי-המשפט באנגליה, ורשאים אנו ליצור לעצמנו לצורך זה קנה-מידה משלנו" (בע' 244).

לבסוף הצבעתי על הנתונים שיש לקחת בחשבון כדי להגיע לסכום הפיצויים אשר ישקף בצורה הולמת את חומרת העוולה של לשון-הרע, ואמרתי:

"הלכה פסוקה היא כי בית-המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה וכן את התנהגותו בכל זמן ניהול המשפט ולאמוד בהתאם לכך את סכום הפיצויים"(בע' 244).

כאמור, בין נתונים אלה אין, לדעתי, להתחשב בטענה, שפסיקת סכום גבוה, במקרה של פרסום דברים בעתונות שיש בהם משום עוולה של לשון-הרע, תפגע בחופש העתונות, ואם אמנם הנתונים שעליהם הצבעתי מקודם מחייבים הטלת סכום גבוה, יש להטילו ללא כל היסוס ואין במקרה כזה להבדיל בין אדם פרטי, שמוציא ברבים לשון-רע ולא בתום-לב, ובין עתון, שפרסום בו בגלל התפוצה הגדולה יותר יש בו משום גרימת נזק הרבה יותר גדול.

במקרה שלנו מצאתי גם אני, בהתחשב עם כל נסיבות הענין, שהסכום הלם את המקרה שהיה בפני
השופט המחוזי ולכן גם אני אינני מוצא מקום להתערב בסכום שפסק, למרות שאחד משיקוליו לקביעת הסכום היה, לדעתי, מוטעה.

בכפוף לכך, אני מצטרף למה שנאמר על-ידי חברי הנכבד השופט ברנזון
בפסק-דינו.

השופט מני
: אני מסכים.

אשר-על-כן אנו מחליטים לדחות את הערעור והערעור שכנגד. ומאחר והערעור משתרע לכל אורך החזית והערעור שכנגד הצטמצם בנקודה אחת, הננו פוסקים הוצאות משפט חלקיות לטובת המשיב בסכום כולל של 2,000 ל"י.

ניתן היום, י"ב בטבת תשל"ו (16.12.1975)








עא בית המשפט העליון 552/73 הרצל רוזנבלום, נח מוזס, "ידיעות אחרונות" בע"מ ואח' נ' ראובן כץ, [ פ"ד: ל 1 589 ] (פורסם ב-ֽ 16/12/1975)