פסקי דין על מיכאל גוטמן | פסקי דין על איל גוטמן | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל/המשרד הראשי | פסקי דין על קרן קיימת לישראל |

5793-08/07 תצ     30/11/2008




תצ 5793-08/07 מיכאל גוטמן, איל גוטמן נ' מינהל מקרקעי ישראל/המשרד הראשי, קרן קיימת לישראל




לפני כב' השופטת אסתר שטמר
המבקשים: 1. מיכאל גוטמן

2. איל גוטמן
ע"י ב"כ עו"ד חיים אינדיג
ועו"ד שמעון פת-יה
נגד
המשיבים:
1. מינהל מקרקעי ישראל/המשרד הראשי

ע"י ב"כ עו"ד עדי בר טל

2. קרן קיימת לישראל

ע"י ב"כ עו"ד יוסף אבנרי
החלטה
1. בקשה לתיקון תובענה ייצוגית ולתיקון בקשה לאישור תובענה ייצוגית.
התביעה היא לחיוב מנהל מקרקעי ישראל והקרן הקיימת לישראל להשיב תשלומי מע"מ שנגבו מן המבקשים ומן הקבוצה שהם מייצגים בקשר עם חוזי חכירה, חוזי פתוח, דמי חכירה שנתיים, דמי הוון, דמי היתר ודמי שמוש שנדרשו המבקשים לשלם.

2. התביעה הוגשה בשנת 1999. בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית הוגשה מכח הוראות תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בינואר 2004 הגישו התובעים שתי בקשות לתיקון התביעה ולתיקון הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. בין השאר לאור פסק הדין שניתן ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכח אדם בע"מ ואח' פ"ד נז(3) 220, אשר דחה את השמוש בתקנה 29 הנ"ל כבסיס לאישור תובענה כייצוגית.
התיקונים המבוקשים היו:
ראשית, החלפת ההסתמכות על תקנה 29 בהוראות פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981; ושנית, הוספת טעון משפטי, לפיו לנוכח הוראות סעיפים 28(א), 29(1) ו- 149 לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975 (להלן: "חוק המע"מ") לא יחול מע"מ או יחול מע"מ בשעור 0 על כל התשלומים המתייחסים לחוזי חכירה שנחתמו לפני תחילת חוק מע"מ, גם אם שולמו לאחר תחילתו.
בהתאם נתבקשה הקטנת הקבוצה המיוצגת, באופן שמי שהתקשר בחוזי חכירה או פיתוח לאחר חקיקת חוק מע"מ לא יכלל בגדר הקבוצה.

3. ביום 5.12.2004 ניתנה החלטת כב' הרשם ש' ברוך, לפיה נדחתה בקשת התיקון משני נמוקים: האחד – כי לא היה בתצהיר שצורף לבקשה כדי ללמוד עובדתית על הטעיה, העילה שנטענה מכח חוק הגנת הצרכן; הנמוק האחר היה כי המדובר במקרקעין של הקרן הקיימת לישראל המנוהלים ע"י מנהל מקרקעי ישראל, שהוא רשות מרשויות המדינה. וטענה נגד הפעלת שקול דעתו בענין גביית המע"מ אמורה היתה להיות מועלית בבג"ץ או בבתי המשפט המנהליים.

ערעור שהוגש על החלטת הרשם נדחתה ע"י כב' השופטת ש' דותן (ע"א (ת"א) 3981/04), משום חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 שהפך את הדיון בבקשות בלתי רלוונטי.
בר"ע שהוגשה על החלטה זו נדחתה ע"י כב' השופט י' אלון ביום 28.10.2007 (רע"א 2888/07), מאחר שהשאלות שבבקשה לתיקון התובענה והבקשה לאישור תביעה ייצוגית הפכו אקדמיות. התביעה הועברה לדיון בבית משפט זה סמוך להקמתו, בחודש אוגוסט 2007.

4. עוד יש להוסיף, להשלמת המהלך בתביעה עד כה, כי לאחר שניתנה החלטת הרשם ברוך הדוחה את הבקשה לתיקון הבקשה לאישור תובענה כייצוגית הגישה אשת המבקש 1 שהיא גם אמו של המבקש 2 תובענה ייצוגית חדשה, בבית המשפט המחוזי בחיפה, שענינה אותם מקרקעין עצמם, ואתה טענה בדבר השבת מע"מ ששולם בקשר לעסקאות בהם.
לפי החלטת כב' השופט ע' גרשון מיום 5.8.07 (בש"א 18217/04 ת"א (חיפה) 1161/04), הועבר הדיון בתביעה הנוספת לבית משפט זה.

5. הבקשה שלפני הוגשה עוד ביום 15.5.2007, אולם הדיון בה עוכב עד לאחר מתן החלטה בבית המשפט העליון.
לפי הסכמת הצדדים הוגשו סיכומים בכתב. לאחר שנתקבלו סיכומי המשיבים שבו ב"כ המבקשים ועתרו לרשות לסיכומי תשובה, אלא שלכתחילה היתה בקשתם כללית, והם נדרשו לפרטה. משפירטוה, ומשנתקבלו גם תשובות המשיבים – נדמה שאין מקום להתיר
את המבוקש. כל הטענות בהן עסקינן נשמעו מפי הצדדים, בין בבקשות המוקדמות, בין בבקשה הנוכחית ובתגובות לה, ובודאי בדיונים שהתקיימו. אין הפתעה באף לא אחד מטעוני המשיבים, ולכן החלטתי לדחות את הבקשה להגשת סיכומי תשובה.

6. אם כן, ענין לנו בשתי תביעות שיהיה צורך לדון באיחודן או באופן הדיון בהן, לפי מצוות סעיף 7(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.
למעשה, כיוון שהמדובר בבני משפחה, באותם מקרקעין, ובאותם מייצגים, ראוי אולי למחוק אחת התביעות, ובכך להכשיר את הדרך לדיון הענייני בתביעה הנותרת, ולא להאריך את משך הזמן בטפול בבקשות מקדמיות.

אלא שב"כ המבקשים אינו סבור כך. לדעתו הדיון בבקשת התיקון שהוגשה לא התייתר.
ככל שהבינותי מסכומי הצדדים, הסיבה לכך אחת: הואיל והתביעה הראשונה הוגשה לפני חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, דיני ההתיישנות המיוחדים לחוק אינם חלים עליה, והתביעה חלה על כל תשלום מע"מ ששולם במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כלומר החל ביום 4.5.92.
לעומתו סבורים המשיבים כי אין מקום לדון בתביעות אחדות אודות אותם מקרקעין, שכן בעילה אחת עסקינן.
ואשר להתיישנות: טענת המשיבים היא כי ממילא מחיל חוק התובענות הייצוגיות תקופה רטרואקטיבית מקוצרת בת שנתיים בלבד מיום הגשת התביעה לתביעות השבה נגד רשות (סעיף 21 לחוק).
נוכח הוראת סעיף 45(ג) לחוק התובענות הייצוגיות טוענים המשיבים כי יש ליחס לתביעה שהוגשה בבית משפט המחוזי בתל-אביב את מועד כניסת החוק לתוקף, 12.3.2006.

התביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה הוגשה ביום 9.12.2004 כלומר שהפער הקיים בין שתי התביעות הוא לפחות בן 15 חדשים, בין שהחישוב הוא לפי תביעת השבה מרשות, שתקופת ההתיישנות בה היא של שנתיים, בין שהמדובר בתביעה רגילה שתקופת ההתיישנות לפיה היא של שבע שנים. ולכל היותר יערך החישוב החל מיום 13.3.1999 לפי גרסת המשיבים, לעומת שבע שנים לאחור מיום הגשת התביעה המקורית, כלומר 4.5.92, לפי גרסת המבקשים.

ממילא מובן הרצון לעמוד על התביעה המקורית, ומכאן על הבקשה הנוספת לתיקון כתב התביעה.

7. הצדדים טוענים זה בכה וזה בכה לפרשנות החלטת הרשם ברוך, אם היה בה כדי לסיים את ההליך כולו אם לאו. הנכון הוא, שלפי אותה החלטה נדחתה הבקשה לתיקון הבקשה לאישור תובענה כייצוגית, ואלמלא הבקשה לרשות ערעור או הגשת כתב התביעה החדש, יכולה היתה התביעה לרדת לטמיון. שכן בעקבות

פסק דין
א.ש.ת. נותרה בלא עילה. אלא שכזאת לא קרה. השופט ברוך אמנם צפה אפשרות שהתביעה תדחה בהעדר עילה, אולם לא קבע זאת קודם שהחוק החדש נכנס לתוקף.
מכל מקום, היום חזקה עלי מצוות בית המשפט העליון, שלפי אישורו ניתן היה להגיש את הבקשה שלפני לתיקון כתב התביעה, והיא תידון בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות.

8. ככל שהבינותי מן הבקשה וסיכומי המבקשים, הבקשה לתיקון היא בענינים הבאים:

א. מכח סעיפים 28 ו-29 לחוק המע"מ אין לגבות מע"מ על עסקאות הקשורות לחוזי חכירה שנחתמו לפני תחילת חוק המע"מ, גם אם העסקאות החדשות נעשו לאחר כניסת החוק לתקפו.
לחילופין, על עסקאות אלו חל מע"מ בשיעור אפס לפי סעיף 149 לחוק מע"מ.

ב. המנהל וקק"ל לא חויבו בתשלום המע"מ, וגלגלו על התובע ובני הקבוצה שמבוקש להכיר בהם סכומים שלא שולמו לבסוף.

ג. מכח טענות חדשות אלו מבוקש להוסיף לעילות התביעה הטעיה וניצול מצוקה ובורות לפי חוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").

ה. מכח אותם תיקונים מבוקש גם לתקן את הגדרת הקבוצה ע"י תוספת קבוצה חליפית המתיחסת למי שהתקשרו בחוזים עם המנהל לאחר חקיקת חוק מע"מ, וגם אלו שהתקשרו קודם לחקיקת החוק, ונדרשים מהם תשלומים נוספים במועדים שלאחר החוק (סעיף 29 לבקשה לתיקון).

9. המשיבים סבורים שאין לאשר את הבקשה, לא רק מן הסיבה הפרוצדורלית שנדחתה לעיל, כי אין להחיות תביעה שנמחקה למעשה, אלא גם מסיבות מבוררות אחרות: כי היענות לבקשה תפגע בזכותם של המשיבים להסתמך על התיישנות התביעה, הן התיישנות התביעה האישית של כל אחד מהמבקשים, הן התיישנות התביעה הייצוגית לפי הוראות סעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות; וכי בתביעת השבה נגד רשות עסקינן. לגביה קובע סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, כי אין לחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה ארוכה מ-24 חדשים שקדמו למועד הגשת הבקשה לאישור. התשלום האחרון לפי התצהירים שולם ביום 22.11.99, כלומר שאין תשלומים בתקופה הרלוונטית להשבה מרשות, כי המבקשים לא הסבירו מדוע לא טענו את הטענות העובדתיות בתצהיריהם הקודמים, ויותר מכך ברור שטענותיהם משפטיות באופיין, ולכן ראוי היה שיטרחו ויבדקו לפני הגשת הבקשה המקורית, ולא בדיעבד; כי תצהיריהם אינם תומכים בטענות העובדתיות של הטעיה; כי אין המדובר אלא בטעות שבדין שאינה מעניקה להם זכות תביעה, ולא טעות בעובדה, לא כל שכן הטעיה; וכי קיימת קביעה מחייבת בשאלת מעמדו של המנהל כעוסק לפי חוק מס ערך מוסף.

המשיבים סבורים כי המבקשים טועים בטענותיהם המשפטיות, כך שממילא לא תקום עילה נגדם וגם לא לאישור התובענה כייצוגית: כי לפי חוק מעמד ההסתדרות הציונית אין הקק"ל פטורה ממע"מ; כי מנהל מע"מ קבע את המנהל כעוסק לפי חוק מע"מ, ואין למבקשים מעמד לתקוף קביעה זו עפ"י חוק מע"מ; הוראת המעבר המחילה שעור אפס של מע"מ על עסקאות מסוימות חלה רק על תשלומים ששולמו לאחר תחילת חוק מע"מ 1.7.76, בגין חוזה שהחל לפני תחילת החוק.
חוזה החכירה של מבקש 2 נכרת לאחר כניסת חוק מע"מ לתוקף, כך שממילא אינו בגדר התיקון המבוקש ואילו לגבי המבקש 1, לטענת המשיבה תביעתו התיישנה ממילא, ככל שהיא מתבססת על חוזה חכירה של קודמיו משנת 1968. החוזה הישיר עמו נכרת רק לאחר חוק מע"מ.
עוד טוענים המשיבים, כי כיוון שהמבקשים אכן חייבים בתשלום מע"מ, הטענה בדבר הטעיה אינה נכונה. לא זו בלבד אלא שאין לראות במנהל משום "עוסק" לפי חוק הגנת הצרכן. שכן אין המדובר בפעילות מסחרית. יתרה מזו, כי חוק הגנת הצרכן אינו יכול לשמש אכסניה לטענות נגד המדינה בפעולתה במסגרת שלטונית-צבורית. ועוד, כי טענה לגבי גביית מע"מ היא טענה חוזית ולא במישור הטרום חוזי בו עוסק חוק הגנת הצרכן לענין תובענה ייצוגית.
ואם במישור הטרום חוזי עסקינן, אזי המדובר בתקופה שלפני חתימת החוזה האחרון, כלומר לפני 21.6.92. משכך, העילה לפי חוק הגנת הצרכן בודאי התישנה.
עוד נטען כי לא נגרם למבקשים כל נזק שכן הפחתת המע"מ לא היתה מביאה להפחתת סכום העסקה עם המנהל, משום שמחירי המגרשים שוים, המחיר הוא מחיר ברוטו, וההבדל היה רק בכך שסכום המייצג את המע"מ בעסקה פטורה לא היה מועבר למנהל מס ערך מוסף.

10. המבקשים סבורים כי אין לדון בכל הטענות המתייחסות לתביעה עצמה, ויש לצמצם את הדיון בבקשה לתיקון לעילות התיקון עצמן. למרות זאת השיבו כמובן לתגובת המבקשים בכל התחומים שנזכרו לעיל.

דיון

12. כידוע, עמדת הפסיקה היא שיש לאפשר תיקון כתבי בי דין כך שתבוררנה השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת, גם אם התיקון נתבקש באחור, ובלבד שלא יגרם למשיב נזק שאינו ניתן לתיקון באמצעות הוצאות (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) 148).

ואולם, מקום שהמדובר בתיקון עילת תביעה, נשמעו גם קולות המבקשים למנוע את תיקון כתבי בי דין אם בתיקון עילות תביעה עסקינן.
"הוספת עילות חדשות איננו תיקון אשר נדרש לצורך הכרעה במחלוקות אשר בין הצדדים אלא הוא מהווה הרחבת חזית המחלוקת שבין הצדדים ולטעמי אין להתיר תיקון שכזה."
נקבע בתא (ת"א) 2458/02 הרן ציפורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 23.3.03).

מכלל הטענות שנשמעו יש לדון בבודדות על מנת להכריע גורלה של הבקשה: התיישנות עילת התביעה של התובעים, התיישנות מכח חוק תובענות ייצוגיות, והאם חלים כללים מיוחדים בגין העובדה שבבקשה לתיקון תובענה ייצוגית עסקינן.

13. בגזרת התובענות הייצוגיות שאלת הנזק העלול להגרם לנתבע היא בעלת חשיבות. מעצם מהותה, מעצם הגדרתה כמכשיר לבירור תביעת רבים, שלרוב מספרם אינו ידוע בעת הגשת התביעה; מתוקף הנטל הכלכלי שהיא מטילה על הנתבעים; וגם מעצם השפעתה על הלכי רוח צרכניים, התובענה הייצוגית מהווה סיכון משמעותי לנתבע עוד לפני שנתבררה. לא למותר לצטט את מאפייני התביעה היצוגית כפי שנרשמו בעטו של כב' השופט מ' חשין בדנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, ואח' (לא פורסם, 11.8.03), בסעיף 27 לפסק דינו:

"...כלי התובענה הייצוגית כלי רב ערך ורב חשיבות הוא. ואולם בראש ובראשונה – ובכך עיקר – כלי רב עוצמה הוא. ואמנם, כוחה הסינרגטי של התובענה הופך אותה לנשק בלתי קונבנציונלי, ואין פלא בדבר שמהלכת היא אימים על עוסקים למיניהם. בשל כך – בעיקר בשל כך – שומה עלינו לטפל בתובענה הייצוגית בזהירות יתרה משל הייתה רימון יד שנצרתו נשלפה מגופו. שמחנו על לידתה של התובענה הייצוגית, שהרי ב"מאזן האימה" שבין עוסקים לצרכנים – בייחוד בחברה כשלנו, שבה "יהיה בסדר" ו"סמוך" – ראויים הם צרכנים שיינתן בידיהם כוח שאחרת אין להם כלפי עוסקים. ואולם בצד שמחה זו שומה עלינו להשגיח שלא נערב שמחה בשמחה...".

תוספת לכך בחוות דעתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן באותו

פסק דין
, סעיף 4:

"האפשרות הניתנת לצרכן היחיד בתובענה ייצוגית בשם קבוצת הצרכנים האנונימית שנפגעה מהפרת החוק, מגשימה אכיפה ראויה ומונעת מצב של תת אכיפה הפוגעת בצרכן הבודד, בקבוצת הצרכנים ובציבור בכללותו. מצב של תת אכיפה מביא לפגיעה באמון הציבור בסדר החברתי הכולל ובשלטון החוק. התובענה הייצוגית משרתת גם אינטרס ציבורי של יעילות וחיסכון במשאבים ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי המשפט בתביעות אישיות דומות (ראו נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [57], בעמ' 427)"

ראה גם רע"א 6567 בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל פ"ד נב(2) 713, 719 מול האות ז').

נדרש לאבחן כאן התובענה שלפני, שמופנית כלפי גוף מנהלי, ומשום כך החשש מפני פגיעתה הכללית אינו כה גבוה.

מאופי התובענה הייצוגית נובע גם שיש להקפיד עם התובע בתובענה הייצוגית כי יברר את עילת התביעה מראש ככל האפשר (כמובן בהנחה שהנתבעים אינם עומדים בדרכו, ואף מסייעים לו במתן המידע האמיתי מראש, טרם הגשת התביעה).
זאת ועוד, התובע מתיימר לתבוע בשמה של קבוצה. כשרו לעשות כן בדרך הולמת ובתום לב הוא מן הענינים שעל בית המשפט לבחון ואף לנקוט צעדים כגון החלפת התובע או המייצג כדי להבטיח "ייצוג וניהול ענינם של חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב"(סעיף 8(א) ו-(ג) בחוק תובענות יצוגיות).

"מקובלת עליי טענת המשיבות, לפיה לאור חשיבותה של
התובענה הייצוגית והשפעתה על הציבור המיוצג ועל הגופים הנתבעים, יש לשרש את התופעה של בקשות לאישור
תובענה ייצוגית שמוגשות ללא תשתית ראייתית ראויה, כגון
בקשות המוגשות על בסיס כתבה בעיתון ותו לא (ראו והשוו,
בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד
מח(3) 573, 600). אין להתיר ניסיונות ליצוק תוכן לבקשות
נבובות לאישור תובענה ייצוגית תוך כדי הליך האישור. על
כן, ככלל, אין להתיר הגשתן של ראיות שהיה ניתן,
בשקידה ראויה, להגישן יחד עם הבקשה לאישור תובענה ייצוגית."
רע"א 8562/06 לימור פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ (לא פורסם, 15.4.07).

בענין פופיק דובר בבקשה להגיש ראיות נוספות שלטענת התובעת לא היו ידועות לה בעת שהוגשה התביעה והבקשה לאישורה כייצוגית, והענין הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בשאלת הצורך בזימון אותם עדים. ואולם, הדברים שצוטטו לעיל מהוים אבן פינה חשובה בהתיחסות בית המשפט העליון לסוגיית תיקון כתבי בי דין בתובענה ייצוגית.

ברע"א 625/00 שאבי שמעון ואח' נ' פלאפון תקשורת בע"מ (לא פורסם, 13.6.00), מאשר המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין, את החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב שלא אישר לתקן כתב תביעה ובקשה לאישור תובענה ייצוגית, בקשות שהוגשו חדשיים לאחר שהוגשו התביעה המקורית והבקשה המקורית, והבקשה בהן היתה לצרף מכתב שנתגלה לתובעים, וכן להוסיף טענות משפטיות. הנמקת כב' השופטת ד"ר ד' פלפל, שאושרה, כאמור, צוטטה ברע"א 635/00 כך:

"הבקשה נדחית. מעיון בבקשה עולה שחלק מהעובדות היה ידוע קודם. חלק הארי הינו רעיונות שלא ברור מדוע לא מצאו את ביטויים בכתב התביעה המקורי. הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית צריכה להעשות לאחר איסוף מלוא העובדות והחומר: לא יתכן להגיש תובענה מסוג כזה, ולאחר מכן לנסות "להטליאה" ברעיונות שהיו בחלל העולם עוד לפני הגשתה". (ההדגשה במקור).

בעניננו, העילות הנוספות עמדו למבקשו ולאחרים משך כל הזמן: העובדות לא השתנו. העילות המשפטיות עמדו להם למבקשים משך כל הזמן, ואילו ביררו אותן בשקידה סבירה יתכן שיכולים היו לברר את התביעה מוקדם יותר. אין כל חדש בזירת חוק המע"מ או בהתנהלות מנהל מקרקעי ישראל או הקק"ל, שמחייב שינוי כתבי בי דין.
השינוי המשמעותי, אף הוא שינוי משפטי, היה

פסק דין
א.ש.ת., שחייב את המבקשים למצא מקור נורמטיבי אחר להגשת תובענה ייצוגית, ואין כל קשר בין צורך זה לבין הטענות המשפטיות בענין המע"מ.

בהעדר סיבה מבוררת לצורך בתיקון, כגון עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקשים בעד שהגישו את התביעה, ובשים לה לסוג התביעה – האיזון הראוי בין זכות המבקשים לתקן את התביעה לבין זכות המשיבים שלא להיות מוטרדים בגינה יותר מן ההכרח, נוטה לכוון המשיבים.
14. אשר לנזק העלול להגרם, ואיזונו, עלי לציין כבר כאן, כי בנסיבות הענין שלפני, הגשת התביעה הנוספת בגין אותו נכס עצמו מפחיתה עד מאוד את הנזק העלול להגרם למבקשים כתוצאה מדחיית בקשתם, ויתכן שאף מאיינת אותו: הן משום שהוגשה תביעה אלטרנטיבית בגין אותו נכס, הכוללת את הטענות שמבוקש להוסיף בתביעה זו, הן משום שחוק תובענות ייצוגיות מגביל לכאורה את תקופת ההתיישנות של תביעה זו, אך לכאורה אינו מגביל את תביעת האם (סעיף 45(ג)(1)(א) לחוק תובענות ייצוגיות).

15. דין הבקשה להדחות גם משום שקבלתה עלולה לגרום למשיבים לנזק שאינו ניתן לתקון: בכך כוונתי להארכת תקופת ההתיישנות.

"ואכן, ככל שהיתה עומדת לצד שכנגד טענת התיישנות במקרה שבו היתה מוגשת תביעה חדשה תחת תיקון, לא יאפשר בית המשפט את התיקון (ע"א 728/79 קירור – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (השופט – כתארו אז – ש' לוין)."
רע"א 1118/06 הראש סימי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.7.06).

המשיבים טוענים להתיישנות העילות החדשות מכמה טעמים:
ראשית, אילו הוגשה התביעה המקורית היום – התקופה הרלוונטית להשבת הסכומים היתה מ-11/2001 ואילך, ולא כל תשלום שנעשה קודם לכן. אם תתוקן התביעה המקורית, ייוחסו התיקונים ליום הגשת התביעה, וכך תחל התקופה הרלוונטית עוד בחודש 3/1992.
שנית, חוק תובענות ייצוגיות קובע בסעיף 45(ג) בו, כי תביעות שהוגשו לפניו וטרם נדונו תחשבנה כאילו הוגשו במועד תחילתו של החוק. כלומר שהתקופה שאליה מתייחסת התביעה תהיה 1999 ואילך. אין מקום להרחיק קודם לכך בשל תביעה שעונה על הנדרש בסעיף 45(ג) הנ"ל.
שלישית, סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעות השבה מאת רשות, והיא של שנתיים לפני הגשת התביעה. מנהל מקרקעי ישראל בודאי בגדר רשות הוא, ואין לתקן את התביעה כך שהתובעים יזכו בתנאים שהחוק עצמו מונע מהם.
ורביעית – וזאת גם לעצם חוסר התוחלת שבבקשה לתיקון – התשלום האחרון ששלמו המבקשים למנהל היה בשנת 1999 . כלומר שרק הארכת תקופת ההתיישנות על דרך של תיקון כתב התביעה יכולה, אם בכלל, להביא להכללת תשלום זה וקודמיו בגדר תביעת ההשבה.

16. אכן, חוק התובענות הייצוגיות מסדיר את הנושאים הנידונים כאן במפורש :

סעיף 21 קובע כי סעד של השבה בתביעה ייצוגית נגד רשות ינתן לתקופה של עד 24 חדשים שקדמו למועד הגשת הבקשה.
תביעה נגד רשות מוגדרת לפי אותו סעיף בתוספת ii בחוק, פרט 11: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".

בקשות לאישור תובענה ייצוגית שהוגשו לפני החוק, שלא לפי הסדרים שבוטלו בחוק (סעיפים 32 עד 43 בו) או שעילתן כזו שלא ניתן היה לאשר לפי אחד ההסדרים הנ"ל, וטרם נדונו בעת שנכנס לתקפו – יחשב מועד כניסת החוק לתוקף כמועד הגשת הבקשה (ס' 45(ג)(1) בחוק).

המבקשים טוענים כי פסק הדין ברעא 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1878) בע"מ ואח' נ' אלסינט בע"מ ואח' (לא פורסם, 14.12.06) מלמד כי מועד הגשת הבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוא מועד הגשתה בפועל, ולא מועד כניסת החוק לתקפו.
אני סבורה כי טעות ביד המבקשים בנקודה זו.
כאמור בסעיף 45(ג)(1)(א) בחוק, מוחל מועד פרסום החוק כמועד הגשת הבקשה רק לגבי אותן בקשות שלא הוגשו מכח ההסדרים החוקיים המנויים בסעיפים 32 עד 43 בחוק, או שלא ניתן היה לאשר את עילתן לפי אחד מאותם הסדרים.
על כן, בקשות שהוגשו מכח אותם הסדרים חוקיים לא יחול עליהם דין התיישנות חדש, והמועד הקובע לגביהם הוא מועד הגשתן בפועל.
כך, בענין אי.בי.אי נקבע מפורשות כי התביעה הוגשה אמנם מכח חוק ניירות ערך, אך עם כניסת חוק החברות לתקפו הוא אימץ את ההסדר שבחוק ניירות ערך גם על תביעות קודמות ומשכך – יש לבחון את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי חוק החברות. הסדר לפי חוק החברות מצוי גם מצוי בסעיף 40 בחוק תובענות ייצוגיות, ועל כן יחול עליו ההסדר הרגיל, ולא התקופה המיוחדת לפי החוק.
באופן מפורש אומר הנשיא (בדימ) א' ברק בפסק הדין בעניין אי.בי.אי:

"התכלית העיקרית של חוק תובענות ייצוגיות, הנוגעת לענייננו היא איפוא איחודן של תביעות בעלות מאפיינים דומים והסדרת יחסי הייצוג בין תובע ייצוגי לבין קבוצת תובעים, שלכולם זכות (אישית) דומה. הגשמתה של תכלית זו מצדיקה החלתו של ההסדר בדבר הגשת תובענות ייצוגיות על הליכים משפטיים המתנהלים בבתי המשפט בהווה, גם אם עילות התביעה נשוא אותם הליכים נוצרו קודם לחקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות".
(סעיף 16 לפסק הדין).

עניננו שונה מעין אי.בי.אי. בכך שההסדר היחיד שעמד בבסיס הגשת התביעה לכתחילה היה תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, שהאפשרות להגיש תביעה ייצוגית מכחה בוטלה עוד לפני חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, בפס"ד א.ש.ת. בהעדר כל עילה חלופית, נדמה ברור כי סעיף 45(ג)(1)(א) יחול, ועמו ראיית התובענה כאילו הוגשה ביום פרסומו של החוק, 12.3.2006.

אם כן, חוק תובענות ייצוגיות מציב את מועד כניסתו לתוקף כמועד הגשת הבקשה כאן. מכאן, שכל נסיון להקדים את המועד נדון לכשלון, משום שאינו עומד בדרישות החוק הספציפי.

ועל כולם, המקרים השכיחים יותר של דחיית בקשה לתיקון כתב תביעה הם בשל התיישנות שחלה על אותה עילה, אילו הוגשה ביום הגשת הבקשה לתיקון. כך, ללא ספק התיישנו כל התביעות ביום 15.5.07, עת הוגשה הבקשה החדשה לתיקון. אזכיר כי הסכום האחרון ששולם ע"י המבקשים, לטענתם, היה בשנת 1999.

17. אם כן, הן מכח ההלכות המורות כי לא יאושר תיקון הפוגע בזכות הדיונית להתיישנות, הן מכח ההלכות המורות זהירות מיוחדת בתיקון תובענה ייצוגית, ובוודאי מכח שקילת הנזקים שעלולים להגרם לכל אחד מן הצדדים אם יאושר התיקון מחד גיסא ואם תידחה הבקשה מאידך גיסא – נוטים השקולים לעבר דחיית הבקשה.

אוסיף עוד רק זאת: לאור הגשת התביעה הנוספת בגין אותו נכס, ההצדקה הענינית היחידה לנהול התביעה המקורית היא האפשרות להתגבר על טענות ההתיישנות בתביעה זו.
אין מקום להותיר אפשרויות פעולה כה רחבות בידי בעל דין בתביעה ייצוגית: לנהל תביעות מקבילות, ולהגיש בקשות חוזרות לתיקון כתב תביעה רק על מנת לאפשר לו להתגבר על טענת התיישנות.
מלבד הפגיעה האפשרית במשיבים, אני סבורה כי האינטרס הצבורי מכתיב שלא להעתר לבקשה: התנהלות המבקשים גרמה בעבר וגורמת בהווה להתדיינות כפולה ומיותרת. עצם האפשרות להגיש את התובענה השניה, הדיון בה בבית משפט אחר, והצורך לדון שוב ושוב בבקשה לתיקון המבוססת על עילות שיכולות היו להיות ידועות בעת הגשת הבקשה המקורית מביא לבזבוז משאבי הצבור באופן בלתי מוצדק.

18. התוצאה היא שהבקשה לתיקון כתב התביעה ולתיקון הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחות.
בניגוד למצב המשפטי ששרר עת ניתנה החלטת כב' הרשם ש' ברוך, התביעה המקורית יכולה כנראה לעמוד עתה מכח הוראות חוק תובענות ייצוגיות. אלא שבאופן זה יהיה צורך בהגשת בקשה נוספת, לפי סעיף 7(ב) לאותו חוק, לשם החלטה איזו מבין התובענות תידון. נדמה שדרך זו בלתי יעילה בעליל, בפרט לנוכח העובדה שהמדובר באותו נכס ובאותם בעלים.
משכך, יואילו ב"כ התובעים לשקול אם בכוונתם לבקש את מחיקת התביעה הראשונה, או יואילו להגיש בקשה מתאימה אחרת, והכל תוך 30 יום מהיום.

19. היה ולא תוגש בקשה מפורשת לענין זה תוך 30 יום מהיום – תימחק התביעה המקורית על הסף.

המשיבים ישלמו את הוצאות המבקשות בסכום כולל של 10,000 ₪.

נקבע לדיון מוקדם נוסף, ליום 30.12.2008, בשעה 09:30.
ניתן היום, כ"ז חשון תשס"ט, 30 נובמבר 2008, בהעדר הצדדים.
חתימה

בית המשפט המחוזי מרכז
ת"צ 07-08-5793 30 בנובמבר 2008 גוטמן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל/המשרד הראשי

ואח'

ת"א 07-10-3679
גוטמן נ' מדינת ישראל ואח'









תצ בית משפט מחוזי 5793-08/07 מיכאל גוטמן, איל גוטמן נ' מינהל מקרקעי ישראל/המשרד הראשי, קרן קיימת לישראל (פורסם ב-ֽ 30/11/2008)