פסקי דין על הרב מאיר כהנא | פסקי דין על ברוך בן יוסף (גרין) | פסקי דין על שר הביטחון

1/80     06/06/1980




1/80 הרב מאיר כהנא, ברוך בן יוסף (גרין) נ' שר הביטחון




(פ"ד לה(2) 253)

בבית המשפט העליון

ערעור מעצר מנהלי מס' 1/80

השופט: כבוד השופט י' כהן
המערערים: 1. הרב מאיר כהנא

ע"י ב"כ עו"ד ר' כהן
2. ברוך בן יוסף (גרין)

ע"י ב"כ עו"ד ל' דניאל
נ ג ד

המשיב: שר הביטחון

ע"י ב"כ עו"ד ג' בך
, פרקליט המדינה
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הנשיא א' לנדא) מיום 20.5.80, בתמ"מ 2/80, 3/80.
פסק-דין

1. ביום 13.5.80 חתם שר הביטחון
בתוקף סמכותו לפי סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979 (להלן - "חוק המעצרים"), על שני צווי מעצר, שבאחד מהם ציווה על מעצרו של המערער מאיר כהנא ובשני על מעצרו של המערער בן יוסף (גרין) ברוך. בצו המעצר נגד המערער כהנא נאמר, שהעצור "יוחזק במעצר בבית המעצר בירושלים ובבית כלא שטה, לתקופה של שישה חודשים", ובצו המעצר נגד המערער ברוך נאמר, כי זה יוחזק במעצר לתקופה של שישה חודשים "בבית המעצר בירושלים ובבית כלא דמון". כן נאמר בכל אחד מצווי המעצר, כי לשר הביטחון
יש יסוד להניח שטעמי בטחון המדינה מחייבים את הוצאת הצו. ביום 14.5.80 הגיש פרקליט מחוז ירושלים בקשות לאישור שני צווי המעצר אל הנשיא של בית המשפט המחוזי בירושלים, על פי הוראת סעיף 4 לחוק הנ"ל. בבקשות נאמר, כי נימוק כל בקשה הוא "תכנון פיגועים נגד ערבים". הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי בירושלים בירר את שתי הבקשות ביחד ובהחלטה שנתן ביום 20.5.80 אישר את צווי המעצר, כפי שניתנו על ידי שר הביטחון
, והורה שהצווים יובאו לפניו לעיון מחדש לא יאוחר מיום 19.8.80. שני המערערים עירערו לפני בית-משפט זה על החלטת הנשיא.

2. הסניגורים המלומדים של המערערים העלו שורה של טענות נגד הוצאת הצווים ונגד החלטת נשיא בית המשפט המחוזי והדיונים שהתנהלו לפניו. לפני שאדן בטענות אלה מן הראוי לעמוד על כמה מהוראות החוק וכן על דרך הדיון בבית המשפט המחוזי. חוק המעצרים בא להחליף חלק מתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אשר דן במעצרים מינהליים ובגירושים מהארץ. לפי התקנות מתן הצו היה נתון בסמכות מפקד צבאי, כעת על-פי החוק רק שר הביטחון
יכול להורות על מעצרו של אדם. לפני תחילת החוק לא הייתה ביקורת שיפוטית על צו מעצר, אלא התנגדות לכל צו הייתה מובאת בפני
וועדה מייעצת, כעת חייב כל צו להיות מובא לאישור בפני
נשיא בית המשפט המחוזי, ועל החלטת הנשיא ניתן לערער לפני בית המשפט העליון, אשר דן בערעור בשופט יחיד. לפי סעיף 6(א) של החוק, בהליכים בפני
הנשיא של בית המשפט המחוזי "מותר לסטות מדיני הראיות, אם נשיא בית המשפט המחוזי משוכנע שהדבר יועיל לגילוי האמת ולעשיית משפט צדק". על-פי הוראת סעיף קטן (ב) של סעיף 6 "כל אימת שיוחלט לסטות מדיני הראיות, יירשמו הטעמים שהניעו למתן ההחלטה". בסעיף 6(ג) נאמר, שבהליכים בפני
נשיא בית המשפט המחוזי רשאי הנשיא "לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר או בא-כוחו או בלי לגלותה להם אם, אחרי שעיין בראיה או שמע טענות, אף שלא בנוכחות העציר או בא כוחו, שוכנע שבגילוי הראיה לעציר או לבא כוחו עלול לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון הציבור".

בהליכים שהתקיימו במקרה דנא לפני הנשיא ביקש פרקליט המחוז, שבית המשפט יפעיל את סמכותו לפי סעיף 6(ג) וישמע ראיות שלא בנוכחות העצירים ובאי כוחם. הנשיא המלומד, אחרי שעיין בחומר שנמסר לו על ידי פרקליט המחוז ושמע את טענות באי כוח בעלי הדין, דחה את התנגדות הסניגורים לבקשת פרקליט המחוז והחליט לשמוע ראיות מטעם המדינה שלא בפני
העצירים ובאי כוחם, מכיוון "ששמיעת ראיות אלו בפני
הם עלולה לפגוע בבטחון המדינה". לאחר מכן הובא בפני
בית המשפט עד שהעיד שלא בנוכחות העצירים ובאי כוחם והגיש לבית המשפט את החומר שהיה בפני
שר הביטחון
בזמן הוצאת צווי המעצר.

לעצירים ולסניגוריהם לא נמסרו פרטים על המעשים או המזימות המיוחסים להם, מלבד הנימוק הכללי הנזכר בבקשה לאישור צווי המעצר והוא - "תכנון פיגועים נגד ערבים". בית המשפט לא גילה לעצירים או לסניגוריהם כל דבר מהראיות שהובאו באותו חלק מהישיבה שהתנהל בהיעדר העצירים וסניגוריהם. שני המערערים העידו בפני
הנשיא המלומד ובדברי עדותם הכחישו שהם מסכנים את בטחון המדינה, אך מכיוון שפרטי העניינים, שהובאו בפני
בית המשפט, שלא בנוכחות המערערים וסניגוריהם, לא נתגלו להם, לא העידו העצירים ולא נחקרו על העובדות המסוימות, המופיעות בחומר ששימש יסוד להוצאת צווי המעצר.

עורך הדין ר' כהן, סניגורו של הרב כהנא, ביקש מהנשיא המלומד להזמין את שר הביטחון
כעד מטעמו "וזאת כדי להוציא מפיו שאין לו יסוד סביר לצו המעצר". הנשיא המלומד דחה בקשה זו ונימוקו לכך היה, שהחומר, שהובא לפני שר הביטחון
, הובא גם לפניו, ולכן אין טעם להזמין את השר כעד.

בהחלטתו אמר הנשיא המלומד, שאחרי ששקל בזהירות את כל החומר, שהובא לפניו, הוא שוכנע, ששר הביטחון
נתן את הצווים בתום לב ומטעמים ענייניים של בטחון המדינה, ועל כן אישר את צווי המעצר.

3. הטענה הראשונה של הסניגורים המלומדים היא, כי הבקשות לאישור צווי המעצר לא הראו עילה המצדיקה את הוצאת הצווים, מכיוון שלא ניתן בהן פירוט הנימוקים באופן שהמערערים יוכלו להתגונן. לטענת עורך הדין ר' כהן מן הראוי להחיל על ההליכים, על-פי חוק המעצרים, את הוראות חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965. וכשם שלפי הוראות אותו החוק חובה על התביעה לפרט בכתב האישום את "העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם" (סעיף 75(4) של חוק סדר הדין הפלילי). כך גם חובה לפרט עובדות בבקשה לאישור צווי המעצר, ובלעדי פירוט כזה נשללת מהעציר אפשרות להתגונן.

טענה זו של המערערים שלובה בטענות נוספות שלהם, המתייחסות לדרך הדיון בפני
הנשיא המלומד ולשימוש שעשה הנשיא המלומד בסמכותו לפי סעיף 6(ג) של החוק. הסניגורים המלומדים טוענים שנשללה משולחיהם הזכות היסודית להתגונן בפני
אישור צווי מעצר, מכיוון שכל העובדות, שעליהן הייתה מבוססת החלטתו של שר הביטחון
לעצור אותם הובאו בפני
בית המשפט בישיבה שנערכה בהיעדר המערערים וסניגוריהם, והם אינם יודעים מה המעשים או המזימות המיוחסים להם. מר כהן טען, ולטענותיו הצטרפה גב' דניאל בשם המערער ברוך, שעל פי הוראת סעיף 6(א) של החוק סטייה מדיני ראיות מותרת רק אם הדבר "יועיל לגילוי האמת ולעשיית משפט צדק" והמחוקק הורה (בסעיף קטן (ב)), שעל הנשיא לרשום את הטעמים שהניעו אותו להרשות סטייה מדיני הראיות, ועל כן השימוש בהוראת סעיף קטן (ג) בדבר קבלת ראיות, שלא בנוכחות העציר או בא כוחו, צריך להיעשות רק במקרים יוצאי דופן ואין להשלים עם מצב, שהראיות העיקריות נשמעו בלי שהעציר או בא כוחו ידעו את תוכנן כלל. לטענת הסניגורים המלומדים, אם במקרה דנא התנהל ההליך בדרך שתוארה לעיל, הרי לא יהיה בעתיד אף מקרה, שבו יתגלו לעציר העובדות שבעטיין הוא נעצר, וכתוצאה מכך הביקורת השיפוטית על צווי המעצר תהיה מחוסרת משמעות והוראת סעיף 6(א)-(ב) תהיינה לאות מתה.

4. טענות אלו הן בעלות משקל, אך אחרי שיקול החלטתי, שאין לקבלן.

כאמור, הוראות חוק המעצרים באו במקום הוראות תקנות ההגנה (שעת חירום) בדבר מעצרים וגירושים. במבוא להצעת החוק נאמר, כי "במצב המצור שבו נתונה המדינה מאז הקמתה, אין לוותר על אמצעים מיוחדים כדי להבטיח התגוננות נאותה של המדינה והציבור בפני
מי שזומם להשמידה". על-פי סעיף 1 של החוק הוא חל בתקופה שבה קיים במדינה מצב של חירום בתוקף אכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948. כידוע, מצב חירום זה נמשך כבר למעלה מ-30 שנה ומי יודע כמה זמן יימשך עוד. עובדה זו של התמשכות מצב החירום, אמנם מחייבת מצד אחד צמצום אמצעי החירום שנוקטת המדינה כדי להגן על קיומה, באופן שעד כמה שאפשר אמצעים אלה לא יפגעו בזכויות האזרח, אך מצד אחר עובדת המשכו של מצב החירום מטעמים ובנסיבות שהן מן המפורסמות מצביעה על כך, שמדינת ישראל נמצאת מאז קיומה במצב שקשה להשוותו למצבה של כל מדינה אחרת. בחוק, כפי שהתקבל על-ידי הכנסת, נעשה ניסיון, ולא אביע כעת דעתי אם זהו ניסיון מוצלח, למצוא איזון בין שתי מגמות: מצד אחד לתת בידי אלה שעליהם מוטל לדאוג לבטחון המדינה אמצעי מתאים להגן על המדינה בפני
התארגנויות מחתרתיות, שסכנתן רבה ושאין אפשרות לפעול נגדן על-ידי הליכים משפטיים רגילים; ומצד אחר להבטיח על-ידי ביקורת שיפוטית, שהשלטון לא ישתמש לרעה או שלא לצורך בסמכויות שניתנו לו בחוק. אין להשוות את הביקורת השיפוטית לפי החוק להליכים פליליים בפני
בית-משפט, כפי שמציעים הסניגורים. במשפט פלילי בית המשפט הוא שמחליט על-פי ראיות שהוא שומע, האם להרשיע את הנאשם ומה העונש שיש להטיל עליו, אולם על-פי הוראות חוק המעצרים ההחלטה האם לעצור אדם לא נמסרה לבית המשפט, אלא צו המעצר ניתן על-ידי שר הביטחון
, והוא זה שמחליט האם מהחכמה לשלול חירותו של אדם מהטעמים המפורטים בסעיף 2 של החוק. המעצר, אף אם הוא נתון לביקורת שיפוטית, הוא עדיין מעצר מינהלי. תפקידו של בית המשפט, כשהוא דן בבקשה לאישור צו המעצר, הוא לבחון את שיקולי שר הביטחון
, כפי שברור מהוראת סעיף 4(ג) של החוק שבו נאמר:

"נשיא בית המשפט המחוזי יבטל את צו המעצר אם הוכח לו שהטעמים שבגללם ניתן לא היו טעמים ענייניים של בטחון המדינה או של בטחון הציבור או שניתן שלא בתום לב או מתוך שיקולים שלא לענין".

אעיר כאן, שלדעתי הטעמים לביטול הצו המנויים בסעיף 4(ג) אינם ממצים, וניתן לבטל צו גם מטעמים אחרים, כגון אם יתברר, שמי שנתן את הצו לא נתמנה כדין לשר הביטחון
או ששר הביטחון
האציל את סמכותו לפי סעיף 2 לאדם אחר. ברם ברור מהוראות סעיף 4(ג), שבית המשפט לא ישים את שיקוליו במקום שיקולי שר הביטחון
, ואין מקום להשוות את תפקיד הביקורת של בית המשפט לפי חוק המעצרים לתפקיד בית משפט כשהוא דן במשפט פלילי.

בסעיף 6(א) של חוק המעצרים נאמר, שבהליכים לפי סעיפים 4 ו-5, סעיפים שמדברים על הביקורת השיפוטית, מותר לסטות מדיני ראיות "אם נשיא בית המשפט המחוזי משוכנע שהדבר יועיל לגילוי האמת ולעשיית משפט צדק". מכאן שבדיונים בפני
בית המשפט חובה לשמור בדרך כלל על דיני ראיות, אך אין פירושו של דבר שהחלטת השר חייבת להיות מושתתת על ראיות שהן קבילות בדיון בפני
בית המשפט. כמו כל רשות מינהלית רשאי שר הביטחון
לבסס את החלטתו גם על ראיות, שלא היו מתקבלות בהליך בפני
בית-משפט. לשר הביטחון
אין גם סמכות לגבות ראיות. כשמוגש לפני בית המשפט בעת הדיון בבקשה לאישור צו המעצר החומר שהיה בפני
שר הביטחון
לשם הוצאת הצו, אין כאן סטייה מדיני ראיות לפי סעיף 6(א) של חוק המעצרים, כי החומר אינו מוגש לבית המשפט כהוכחה על הדברים הכתובים בו, אלא רק כראיה מה היה בפני
שר הביטחון
בעת מתן הצו. נשאלת השאלה: האם צדק הנשיא המלומד, כשהורה שעדות מסוימת תישמע והחומר שהיה בפני
שר הביטחון
יוגש שלא בנוכחות העצירים ובאי כוחם ובלי לגלות להם את העדות והחומר. עיינתי בעדות, שנשמעה שלא בנוכחות העצירים ובאי כוחם, ובחומר שהוגש במהלך עדות זו ושעליו היו מבוססים צווי המעצר, וגם אני בדעה, שגילוי הראיה לעצירים או לבאי כוחם עלול לפגוע בבטחון המדינה. גילוי הידיעות שהיו בידי שירותי הביטחון על פרטי תכנון הפיגועים בערבים, עלול לחשוף את מקורות המידע ואת דרך איסוף המידע ובהתחשב עם הנושא של המידע, חשיפה כזו יכולה להכשיל את פעולות שירותי הביטחון במלחמתם נגד התארגנות מחתרתית ויש בה כדי לסכן את בטחון המדינה.

כאן אני מגיע לשאלה נוספת, שהטרידה אותי לא במעט, והיא - האם הסתרת החומר בפני
העצירים ובאי כוחם ואי גילוי כל פרטים להם, מלבד הטענה הכללית של תכנון פיגועים נגד ערבים, אינם שוללים כל ביקורת שיפוטית ראויה לשמה? מטבע הדברים אי גילוי ראיות לעציר ולבא כוחו פוגע במידה רצינית ביכולתו של העציר להתגונן בפני
אישור צו המעצר. הוראה דומה לזו שבסעיף 6(ג) מצויה הייתה בסעיף 38 לחוק דיני העונשין (בטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים), תשי"ז-1957 (כיום: סעיף 128 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). בסיפא של סעיף 38 נאמר, שבית המשפט לא ישתמש בסמכותו לצוות כי הנאשם או סניגורו לא יהיו נוכחים בהליך מסוים או לא יעיינו בראיה מסוימת "אם לא הובטח להנחת דעתו שתהא לנאשם הגנה מלאה, לרבות סניגור שנתמנה על-ידי בית-משפט או נבחר על-ידי הנאשם במקום הסניגור שייעדר או שלא יעיין בראיה כאמור". אין למצוא הוראה דומה בחוק המעצרים. בע"פ 514/69 פלוני נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד כד (1) 477 נאמר (על-ידי השופט ח' כהן כתוארו אז), "שיש ושלילת אפשרות של חקירה נגדית יעילה ושלמה, כמותה כשלילת ההגנה המלאה הדרושה לפי הסיפא של סעיף 38" (שם, בעמ' 480). הסניגורים המלומדים טענו, שהלכה זו חלה גם על הדיון לפי חוק המעצרים. לכך אין אני מוכן להסכים. כפי שכבר הוסבר לעיל, רב ההבדל בין דיון בבקשה לאישור צו מעצר ובין הליך פלילי רגיל. קבלת הטענה שאין לבסס אישור מעצר מינהלי על חומר ראיות שלא הובא לידיעת העציר או בא-כוחו, הייתה שוללת כמעט כל אפשרות לעשות שימוש בהוראות החוק דווקא באותם המקרים הנדירים, שבהם קיימות סיבות כבדות משקל להיזקק לאמצעי החמור של מעצר מינהלי, היינו, כשהסכנה לבטחון המדינה או לבטחון הציבור, שאותה נועד המעצר למנוע, היא רצינית ביותר. מעצר מינהלי, גם אם הוא נתון לביקורת שיפוטית, מהווה ללא ספק פגיעה רצינית בזכותו של האזרח, שלא תישלל חירותו ללא הליך משפטי תקין. פגיעה כזו לא תהיה מוצדקת, אם נמצאות בידי השלטונות ראיות היכולות להביא להרשעה בפלילים וניתן לגלות ראיות אלה לעציר בלי לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון הציבור. על-כן הפירוש של החוק, שאותו מציעים הסניגורים, היה למעשה מרוקן את החוק מתוכנו.

עם כל הרצון לאפשר לעציר להתגונן בפני
צו מעצר ולאפשר בדיקה שיפוטית יסודית ומעמיקה, שאינה יכולה להתקיים כאשר אין העציר יודע מה הם פרטי המעשים או המזימות המיוחסים לו, אין לקבוע ככלל בל יעבור, שאי-גילוי פרטים לעציר ולבא כוחו מחייב דחיית בקשה לאישור המעצר.

דעתי היא, שבית המשפט חייב לשקול מצד אחד את חומרת ההגבלות, שהוטלו על העציר בהגנתו בפני
צו מעצר, כשלא הובאו לידיעתו העובדות העיקריות המשמשות עילה למעצר, ומאידך גיסא - את חומרת הסכנה לבטחון המדינה או לבטחון הציבור, שאותה בא צו המעצר למנוע. בית המשפט יאשר את צו המעצר רק אם ייווכח, שהסכנה לבטחון המדינה או לבטחון הציבור היא כה רצינית, שמההכרח להשלים עם הפגיעה בזכותו של העציר להתגונן כראוי ועם ההגבלה על יסודיות הביקורת השיפוטית הנובעת מכך. נראה לי שרק בדרך זו ניתן יהיה לקיים את מטרת החוק ולמצוא איזון מתאים בין המגמות השונות של החוק, שעליהן כבר דובר לעיל.

אני סבור, שבמקרה דנא הסכנה לבטחון המדינה, שאותה נועדו הצווים למנוע, היא כה חמורה, שמן הראוי לאשר את צווי המעצר על אף הפגיעה בזכותם של העצירים להתגונן, שהיא תוצאת אי גילוי העובדות שעליהן מבוססים הצווים.

5. הסניגורים המלומדים טענו, שיאן לעשות שימוש באמצעי החמור של צו מעצר מינהלי, אם קיימים אמצעים אחרים למנוע סכנה לבטחון המדינה. גם בעניין זה נראה לי, על-פי החומר הנ"ל, שאין אני מוצא אפשרות לגלותו בפני
העצירים ובאי כוחם, שלא הייתה דרך סבירה למנוע את הסכנה לבטחון המדינה, שבגללה הוצאו צווי המעצר, אלא על-ידי הוצאת הצווים.

6. טענה אחרת, שהעלו הסניגורים המלומדים הייתה, שצווי המעצר היו פגומים על פניהם, מכיוון ששר הביטחון
הורה בהם לעצור כל אחד מהמערערים בשני מקומות מעצר חלופיים ולא קבע מקום מעצר אחד כפי שחייב היה לעשות. בתמיכה לטענתם הנ"ל הסתמכו הסניגורים על פסק הדין בבג"צ 95/49 אל כורי נ' ראש המטה הכללי של צה"ל ואח', פ"ד ד 34א; פ"ע ב 517. ההסבר שניתן לציון שני מקומות מעצר היה הצורך להחזיק את המערערים במעצר בירושלים בעת ההליכים לאישור הצווים. אם כי הסבר זה נראה כמבוסס, אני נוטה לקבל את טענת הסניגורים, שישנו פגם בקביעת יותר ממקום מעצר אחד, כאשר הבחירה בין שני מקומות המעצר איננה בידי שר הביטחון
אלא בידי מי שמבצע את הצו. ברם במקרה דנא אין צורך להכריע בעניין, מכיוון שהדבר בא על תיקונו לאחר הוצאת צווי המעצר, כשנקבע בצווים מאוחרים יותר, שמקום המעצר יהיה ברמלה. לפי סעיף 3 של החוק צו מעצר משמש אסמכתא "לחבישתו של העציר במקום מעצר שנקבע בצו המעצר או בצו מאוחר יותר". משנקבע כעת מקום מעצר אחד, אין כל פגם מבחינה זו בצווי המעצר.

7. לטענת הסניגורים המלומדים חייב היה הנשיא להיעתר לבקשתם להזמין את שר הביטחון
כעד מטעמם, ועל ידי סירובו לעשות כן נמנעה מהם היכולת להוכיח, שהיה חוסר תום לב מצד שר הביטחון
בהוצאת הצו. לדעתי צדק הנשיא כשסירב להזמין את השר כעד. מר כהן נימק את בקשתו להבאת השר כעד, ברצונו להוציא מפי השר שאין יסוד סביר לצו המעצר. מכיוון שעל בית המשפט לבדוק, אם לשר היה יסוד סביר להניח שנתקיימו התנאים להוצאת הצו כאמור בסעיף 2(א) של החוק, וזאת היא בדיקה לפי מבחן אובייקטיבי, ממילא לא הייתה כל תועלת בהזמנת שר הביטחון
כעד.

8. הסניגורים טענו, שהייתה בידי פרקליט המחוז, בעת הדיון בפני
הנשיא המלומד, תעודה שניתנה על-ידי שר הביטחון
לפי סעיף 44 של פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ובה נאמר שמסירת הראיות החסויות הנ"ל עלולה לפגוע בבטחון המדינה, ומשהוצאה תעודה כזו נאסר על בית המשפט לקבל את הראיה החסויה, שכן כתוב בסעיף 44 כי "בית המשפט לא יקבל" ראיה כזו. הנשיא המלומד אמר בהחלטתו, שקיום תעודת שר הביטחון
לפי סעיף 44 אינו מונע בעדו לבחון את הראיות כדי להחליט אם לשמוע אותן בפני
העצירים אם לאו. נראה לי שהוא צדק בכך. פרקליט המחוז הודיע בבית המשפט המחוזי, שיש בידו תעודה לפי סעיף 44, ואם בית המשפט יחליט, שיש לשמוע ראיות שעליהן מדובר בנוכחות העצירים או באי כוחם, הוא יעשה שימוש באותה תעודת חסיון. מכיוון שתעודת החסיון לא הוגשה בסופו של דבר לבית המשפט, מותר היה לבית המשפט לקבל את הראיות, ועצם אי הגשת תעודת החסיון משמעותה ששר הביטחון
או פרקליט המדינה, שפעל בעניין זה מטעמו, לא רצה להשתמש בזכות החסיון, שניתנה לו בסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. על כל פנים מר בך הודיע, שבינתיים בוטלה תעודת החסיון, ועל כן על-פי הוראת סעיף 7(א), שבו נאמר, כי "לבית המשפט העליון יהיו כל הסמכויות שהוענקו לנשיא בית המשפט המחוזי לפי חוק זה", לא הייתה כל מניעה לעיון על-ידי באותו החומר בעת שמיעת הערעור.

9. טענה אחרת שהעלו הסניגורים היא - שכפי שנאמר בהסבר להצעת החוק נועד החוק להבטיח התגוננות המדינה בפני
מי שזומם להשמידה, אך המערערים אינם כלל אויבי המדינה ואינם זוממים להשמידה. אין אני מקבל את הטענה, שניתן להשתמש בהוראות החוק רק נגד מי שרוצה בהשמדת מדינת ישראל. הגבלה כזו איננה מצויה בסעיף 2(א) של החוק, לפיו די לשם הוצאת צו מעצר, אם טעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור מחייבים החזקת אדם במעצר, ולפיכך ניתן להשתמש בהוראותיו גם כדי להגן על בטחון המדינה ובטחון הציבור בפני
אנשים, שמתוך אמונה, שהם פועלים לטובת המדינה ולטובת בטחון הציבור, עושים או זוממים מעשים, העלולים לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון הציבור, על-פי מבחן של אדם סביר.

10. לבסוף טענו הסניגורים שעל כל פנים יש לקצר את תקופת המעצר או להורות שהוא ירוצה על-ידי מעצר בית. הראיות שהובאו במקרה דנא מצביעות על מזימות כה חמורות, שאין הצדקה להפחתת תקופת המעצר או להורות על מעצר בית, אם בכלל קיימת אפשרות כזאת, מה גם ועל פי הוראות סעיף 5 של החוק ידון נשיא בית המשפט המחוזי מחדש בעניין המעצר לא יאוחר משלושה חודשים אחרי אישורו.

11. מהטעמים הנ"ל אני דוחה את הערעור.

ניתן היום, כ"ב בסיון תש"ם (6.6.80).








בית המשפט העליון 1/80 הרב מאיר כהנא, ברוך בן יוסף (גרין) נ' שר הביטחון, [ פ"ד: לה 2 253 ] (פורסם ב-ֽ 06/06/1980)