פסקי דין על משה בן שלמה אלי | פסקי דין על יוסף בן שלמה ששון | פסקי דין על רבקה בת בצלאל ששון |

4953/98 פ     01/09/2001




פ 4953/98 מדינת ישראל נ' משה בן שלמה אלי ,יוסף בן שלמה ששון ,רבקה בת בצלאל ששון




28
בתי המשפט
פ 004953/98
בית משפט השלום תל אביב-יפו
01/09/2001

שופט: לידסקי נירה

בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
תובע
דינה רדלמן
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. משה בן שלמה אלי

2. יוסף בן שלמה ששון

3. רבקה בת בצלאל ששון
נאשם
1. יוסף ברוך או/ו אביעד אטינגר
2. 3. מ. גירון
ע"י ב"כ עו"ד

הכרעת דין

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות שונות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") כשעיקר העובדות הנטענות בו הן:-

הנאשמים 1 ו2- (להלן: "אלי" ו"ששון", בהתאמה), ביחד עם רונן וולף (להלן: "וולף"), היו בעלי מניותיה של חברת ד.ר. מאגר מידע בע"מ, בחלקים שווים, כאשר ביום 1.5.88, או במועד סמוך לכך הסכימו למכור את מניותיהם בחברה לוולף, בסכום כולל של 400,000.- $ (200,000.- $ לכל אחד משני הנאשמים).

לאחר כריתת החוזה, שונה שם החברה לרונן וולף בע"מ (להלן: "החברה"). הוסכם בין הצדדים כי בחוזה שייחתם לא יירשם המחיר האמיתי עליו סוכם, כי אם מחיר כוזב של 20,000.- דולר (10,000.- $ לכל אחד משני הנאשמים). עוד הוסכם כי ההפרש בין הסכום הרשום בחוזה הכוזב לבין המחיר האמיתי עליו סוכם, ישולם לנאשמים חלקו במזומן וחלקו כמשכורת מהחברה לבנות משפחתם של הנאשמים. בפועל קיבל אלי כספים באמצעות משכורת לאיריס לוי, ואילו ששון - באמצעות משכורת לאשתו, רבקה.

ביום 1.12.92 שילם וולף, באמצעות המחאה, לנאשמים 1 ו2- את הסכום הנקוב בחוזה הכוזב.

על פי הנטען, לא שילמו הנאשמים 1 ו2- מס הכנסה על הכנסותיהם מוולף ומואשמים בעבירות, כלהלן:-

1. אלי מואשם כי השמיט, בשנים 1987 - 1992 הכנסה חייבת בסך של 378,579.- ש"ח לפחות. בשל מעשים אלה מיוחסות לו 6 עבירות של השמטה מתוך דו"ח בניגוד לסעיף 220(1) לפקודה וכן 6 עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בניגוד לסעיף 220(5) לפקודה.

לפי אישום נוסף - לא רשם אלי בהצהרת הון שהגיש לשנת 1994, את עלות שינוי הבנייה שעשה בדירת מגוריו וכן לא רשם בה את רכישת זכות ליחידת נופש בקלאב הוטל אילת, על שם בתו הקטינה. בשל מעשה זה מיוחסות לו עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, בניגוד לסעיף 220(2) לפקודה וכן שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, בניגוד לסעיף 220(5) לפקודה.

2. ששון מואשם כי הצהיר בדוחו"ת על הכנסתו לשנות המס 1987 - 1990, שנערכו על פי סעיף 130 לפקודה, בכזב, על סכומים שקיבלה אשתו, רבקה, מהחברה (ובשנת המס 1987 - מחברת ד.ר. מאגרי מידע בע"מ), למרות שבפועל לא עבדה שם. בשל מעשיו אלו, מיוחסות לו 4 עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, בניגוד לסעיף 220(2) לפקודה.

כן מואשם ששון כי השמיט בדוחו"תיו לשנות המס 1992 - 1987, לבד מהסכומים הנ"ל שהצהיר שקיבלה אשתו בעוד שהוא קיבלם, הכנסות חייבות שהיו לו מהחברה (בשנת המס 1987 - מחברת ד.ר מאגרי מידע בע"מ, ובשנות המס 1991 ו - 1992 - מרונן וולף). סך השמטות הכנסותיו בשנות המס הנ"ל מגיע לכדי הסך של 364,162.- ש"ח. בגין מעשיו אלו, מיוחסות לו 5 עבירות של השמטיה מתוך דו"ח, בניגוד לסעיף 220(1) לפקודה (נראה כי מחמת טעות כלשהי, לא הואשם ששון בעבירה זו, לגבי האישום הנוגע לשנת המס 1987).

כן מואשם ששון ב - 6 עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, בניגוד לסעיף 220(5) לפקודה.

3. רבקה מואשמת כי קיבלה בשנות המס 1991 - 1987, סך של 58,432.- ש"ח, ששולם לה כמשכורת, למרות שבתקופה זו היתה עקרת בית ולא עבדה בחברה, וכי עשתה מעשים אלה כדי לעזור לששון ולחברה להתחמק ממס. בשל מעשה זה, מיוחסת לנאשמת זו עבירה של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, בניגוד לסעיף 220(5) לפקודה.

ראיות התביעה.

עד התביעה המרכזי היה רונן וולף. לדבריו, הקים את חברת ד.ר מאגר מידע בע"מ, בפברואר 86', ביחד עם דורון מינדלין (להלן: "מינדלין"), למטרת מסחר במלאים עודפים של מפעלים. משרדה ברח' בן יהודה בתל-אביב, הושכר מידי אלי שהכיר את מינדלין. מהלוואה כספית שהעניק אלי למינדלין, התגלגלו הדברים כך, שהוחלט להכניס לחברה כשותפים בחלקים שווים את אלי, ולבקשתו אף את חברו ששון, כי נזקקו לכסף עבור פעילות החברה.

בניגוד לששון ולאלי, היו הוא ומינדלין פעילים בחברה ומעורבים בנעשה בה. לאחר שנתגלעו סכסוכים בינו לבין מינדלין, הוסכם כי מינדלין ימכור מניותיו לשאר השותפים, כך שבסופו של דבר נשארו השלושה בעלי המניות בחברה בחלקים שווים. הסכום ששולם למינדלין עבור מניותיו היה 15,000.- $.

את הרעיון לרכישת מניותיהם של אלי וששון קיבל כי "מי שעובד בבוא הזמן קוטף את הפירות וברור לגמרי שמדובר בתשלום בעד הפירות..." (ע' 15). השיקים ת1/ח' ות1/י', ניתנו לאלי וששון בהתאם לכתוב בקבלות המצורפות לכל אחד מהם, אותן לא הוא הכין. אינו זוכר אם הקבלות נערכו בנוכחותו.

כאשר נשאל כיצד נרשם בת1/א' כי ישלם סך של 10,000.- $ עבור 1/3 מהמניות, בעוד שלמינדלין שילמו סך של 15,000.- $ עבור 1/4 מהמניות, ענה כי "אי אפשר להסביר דבר כזה, זה הסכום שהוחלט" (ע' 16).

למעשה, דרשו אלי וששון עבור מניותיהם 400,000.- $, אך הוא לא הסכים לשלם סכום כזה. רשמו בחוזה 10,000.- $ "מטעמי תשלום מס. כשסיכמנו על הסכום היה מדובר שהם יקבלו את זה בסכום נטו ולא ברוטו שהם יצטרכו לשלם בגינו את המס". הסכים לרישום סכום נמוך מזה שהוסכם כי "כשמישהו רוצה נורא משהו הוא עושה מה שהצד השני רוצה בעל כורחו וזה המצב שנוצר. זה מצב שנוצר כתוצאה מדברים שהשתלשלו" (ע' 16).

בדפים בבלוק הכתיבה ת22/ שניתפס במשרדו של העד, רשם "את הסכומים ששילמתי לשני השותפים... מי קיבל את התשלום ושווה ערך" (ע' 17). כאשר סיכמו את הסכום עבור רכישת המניות, חילקו אותו לתשלומים, כאשר ליד כל תאריך רשום הסכום ששולם בו. חלק מהסכום שילם בדולרים וחלק בשקלים. עיקר התשלומים היו במזומן ויכול להיות שחלק אף בשיקים. לא החתים את מקבל הכסף כי "האמנתי למילה שלהם".

רבקה קיבלה שיקים מהחברה בלא שעבדה שם בפועל. גם איריס לוי קיבלה משכורת בלא שעבדה. השיקים של המשכורות -

"נועדו כדי לבצע את התשלומים שהתחייבתי לשלם למשה אלי ויוסף
ששון כפי שזה כתוב בתיק עם הבלוק הצהוב, ת22/... השיקים שניתנו
לאיריס לוי ולרבקה ששון ע"ח התשלומים למשה אלי ויוסף ששון" (ע'
21-20).

למרות שסיכמו על 400,000.- $, שילם רק 300,000.- $, כי "תפסו אותי בידיים מס הכנסה".

המוצג ת28/ (הוא ת9/א'), שערך לבקשתו של אלי, הינו ספירת מלאי של קו מוצרים אותו לא הצליח למכור. בעניין זה אמר, כי למרות שמכר את מניותיו עוד ב - 88, היה לאלי עניין בנעשה בחברה בשנת 90' והמסמך לא נעשה בקשר למכירת המניות, אלא משום שסברו שאם יצליח למכור את המוצרים הללו, אלי יקבל מכך אחוזים, אלא שבסופו של דבר "לא יצא מזה כלום".

בחקירתו הנגדית סיפר, כי מס הכנסה "תפסו אותו" כבר ביולי 1992. אישר כי בחברה שמות נוספים "פיקטיביים" של עובדים, שנועדו להגדיל את הוצאותיו. באותו יום בו הגיעו אליו חוקרי מס הכנסה למשרדו, הגיע עימם להסכם כופר.

במסמך שערך בעניין העברת מניותיו של מינדלין, לכאורה, לא היתה סיבה לרשום סכומים פיקטיביים ולא נרשם בו "סכום לא נכון". ומשהוצג בפני
ו פרוטוקול אסיפת מנהלים נ1/ ובו נרשם כי מניותיו של מינדלין תימכרנה ב 498.- ש"ח, אמר כי למרות שהוא בפירוש זוכר כי הסכום היה 15,000.- $, עדיין "לא היתה סיבה לא לרשום את עסקת האמת".

כאשר נשאל כיצד כוללות הרשימות בת22/, תשלומים ששילם לנאשמים באפריל 1988, בעוד שהחוזה נחתם במאי אותה שנה, ענה -

"יכול להיות שסיכמנו בעל פה את עסקת המכירות או את ביצוע
המכירה של המניות ולאחר תקופה מסויימת זה נמכר" (ע' 28).

למרות שהוא זוכר כי היו אנשים שעבדו בבית, אינו זוכר את רבקה כאחת מהן.

כן הודה העד כי שווי החברה לא יכול היה להיות 600,000.- $ ביום 1.5.88, מועד חתימת ההסכם ת1/א', וכי שווי מניותיהם של אלי וששון לא יכול היה להיות 400,000.- $. עם זאת הסכים לשלם לשניהם 400,000.- $ כי "אחרת הם לא רצו לצאת את החברה" (ע' 31).

אישר כי אם רבקה קיבלה משכורות על סך 1,400.- ש"ח "יכול להיות שהם קיבלו כמה חודשים ביחד", כי לא היה לו לשלם להם באופן שוטף.

לגבי העובדה שאם היה רושם את המחיר של 400,000.- $ בחוזה, שהינו לפי הנטען, המחיר האמיתי של העסקה למכירת המניות של הנאשמים 1 ו - 2, היה משלם מס רווחי הון נמוך, ענה "אז הייתי ילד ולא חשבתי במונחים של תשלומי מס" (ע' 32).

העד הכחיש כי הכין את ת22/, על מנת להפליל את הנאשמים 1 ו - 2 ועל מנת שיצא בזול מהעבירות שביצע בעצמו. כן סיפר העד, כי למרות שתנאי התשלום לאלי וששון היו זהים, הסכומים שעוברו לרבקה עבור ששון ואיריס לוי עבור אלי, היו שונים כי "יכול להיות שחלק מהכסף שולם בדרכים אחרות".

במכתב נ2/ מיום 10.11.92, הזכיר העד לנאשמים 1 ו2- כי עליהם להעביר לו את מניותיהם וכי הוא ישלם להם סכום של 10,000.- $, בניגוד למה שבאמת הוסכם, לכאורה, ואף למרות שבאותו מועד חייב היה להעביר להם, לכאורה, עוד 100,000.- $, הגיב לכך, כי -

"לא יכולתי לכתוב את הסכום האמיתי של 100 אלף דולר כיוון שלא
זה הסכום המופיע בהסכם... ההסבר היחידי שאני יכול לומר זה
שהייתי ילד" (ע' 33).

לדבריו, היה מוכן לשלם עבור המניות את הסכום שטוען שהסכים לשלם, ולמרות שערכן היה בסביבות 10% ממנו, כי -

"כמו בכל דבר שיש היצע וביקוש, המחיר נקבע בהתאם, אני הייתי
מעוניין במניות ועל כן קניתי אותן מעבר לערכם, בסכום אסטרונומי".
(ע' 34).

העד אינו מתווכח עם הרשום בנ1/ לגבי המחיר בו נמכרו מניותיו של מינדלין. כן ציין כי בזמנו קיבלו אלי וששון 25% ממניות החברה תמורת הלוואת בעלים של 7,500.- $ כל אחד, למיטב זכרונו, הוחזרה ההלוואה ללא קשר לרכישת המניות.

הרשימה ת22/ נערכה "מיד עם הנתינה של הכסף, אולי יום למחרת, אך זה נעשה סמוך לתשלום" (ע' 36). ואילו התשלום לאיריס לוי ולרבקה היה חלק מהסכום ששילם על חשבון התשלום למניות ו"רק בשביל זה ולא בשביל דברים נוספים".

עוד לדברי העד, ייתכן שהחל לשלם עבור המניות עוד בחודש אפריל 1988, דהיינו כחודש לפני חתימת החוזה ת1/א', שכן יתכן שבחודש זה - ואולי אף שלושה חודשים קודם לכן - נערך בין הצדדים סיכום בעל פה בעניין העברת המניות.

יתכן שהכספים שניתנו לאיריס לוי ולנאשמת, לא ניתנו אך ורק עבור המניות, שכן שולמו להם כספים עוד ב - 1987 "בגלל הסיבה שלחצו אותי לתגמל אותן".

ת22/ נתפס ע"י חוקרי מס הכנסה עוד לפני שחתם על הסכם הכופר. את ההודעה המפלילה מסר במשרדי מס הכנסה, לפני שחתם על הסכם כופר. ובאשר למקור כספו לתשלום הסך של 300,000.- $ לנאשמים, השיב העד, כי - "אתה מבקש ממני תשובה שאני לא יכול לענות עליה כך". אולם, הוא מניח כי את ההלוואות, האחת בסך 30,000.- $ והשניה בסך 20,000.- $, לקח כדי לעמוד בתשלומים עבור המניות. הוא עשה כל מה שיכול היה לעשות כדי לשלם בזמן ברגע שלחצו אותו, כי הבטיח לשלם להם באופן מסודר. ובסופו של דבר -

"אני נוטה להאמין שכל מה שעשיתי היה כתוצאה מלחץ מצד
שני השותפים, הנאשמים 1 ו2- " (ע' 39).
כן העיד כי יתכן והיו איומים מצד הנאשמים 1 ו 2- כי אם לא ישלם להם את מה שהם מבקשים, יפטרו אותו מהחברה.

בחקירתו החוזרת, בהתייחסו למוצג נ1/ (פרוטוקול אסיפת המנהלים עליו חתום הוא יחד עם שני הנאשמים), העד אינו יודע להסביר כיצד גם הוא וגם אלי אמרו שמדובר בתשלום של 15,000.- ואילו בנ1/ כתוב הסך של 485 . (צ"ל 498 ש"ח - נ.ל).

יהושע דנינו עבד בתקופה הרלוונטית כרכז חוליה במס הכנסה. על פי עדותו, בתאריך 25.10.92 נטל חלק בחיפוש שנערך בעסקו של וולף, ולמחרת, בתאריך 26.10.92 נטל חלק בחיפוש שנערך בביתו של ששון.

חקירתו של אדם בשם מאור, בעניין משכורות פיקטיביות, הובילה לוולף, שנחשד כנותן המשכורות. היה זה במסגרת חיפוש שנערך אצל וולף, בעניין חשדות להעלמות או ניפוח משכורות, שנתגלו חשדות כנגד אלי וששון.

בחקירתו הנגדית סיפר כי לאחר שעלה שמו של וולף בחקירת מאור, זומן וולף לחקירה והודה, "ואז החשד בתיק של מאור התאמת". וולף נחקר תחת אזהרה כבר ביום 15.7.92 ולאחר מכן ב - 20.7.92.

מאיר מדר מכר דירה לששון על פי החוזה ת20/א'. עד ליום 17.1.92 קיבל ממנו סך של 13,500.- $, וסכום נוסף של 26,500.- $ במעמד חתימת החוזה. ששון ביקש לשלם לו את הסכום הנ"ל במזומן, ולמיטב זכרונו שולם הסכום בשקלים.

בחקירתו הנגדית סיפר כי ששון לא אמר לו דבר מעבר לבקשה לא לרשום את הסכום המלא של מכירת הדירה.

גירסת הנאשמים.

ראשון מטעם ההגנה העיד הנאשם 2, אלי ששון. לדבריו, וולף ומינדלין הציעו לו ולאלי להיכנס לחברת ד.ר. מאגרי מידע כשותפים בחלקים שווים, כשבתמורה לכך יעניק לחברה הלוואת בעלים של 7,500.- $.

כאשר ביקש מינדלין לעזוב, הוחלט כי יקבל 498.- ש"ח - ערכן הנקוב של המניות שהיו בידיו - תמורת העברת מניותיו לשאר השותפים. לאחר קיום עסקה זו, החזיק כל אחד מהשותפים הנותרים - בשליש ממניות החברה.

וולף, שביקש להישאר שותף יחיד, בשל מיעוט ההכנסות, הציע לו ולאלי בתמורה לעזיבתם, "סכום דומה כמו שדורון קיבל", אך הם לא הסכימו. במהלך המו"מ החזיר לכל אחד מהם את הלוואת הבעלים בסך 7,500.- $ שהעניקו לחברה כאשר הצטרפו אליה. בסופו של דבר, הוסכם כי וולף ישלם סך של 10,000.- $ לכל אחד מהם. אולם מאחר ולא היה בידיו הסכום הנ"ל, ישלם סכום זה רק כעבור שלוש שנים - תקופה בה יעלה בידו לגייס את הסכום.

משהגיע מועד התשלום, עיכב אותם וולף בטענות של "לך ושוב", ובסופו של דבר, שילם להם לאחר שהתפוצצה הפרשה במס הכנסה. את הסך של 10,000.- $ שילם וולף לנאשם בשנת 1992, בערכם בשקלים.

על הטענות כי היה הסכם אחר מזה שנחתם, אמר -

"פרט להסכם שנחתם בינינו לא היה לנו עם רונן וולף כל הסכם
אחר. לא דובר בכלל על סכום של 200,000 דולר". (ע' 58).

עבור הדירה שרכש עם אשתו ואחיו שילם חלק במזומנים, ובחקירותיו במס הכנסה הצליח להסביר כיצד עלה בידו לשלם סכום זה - שהיווה חצי מסך התשלום על הדירה, שכן קנה אותה, כאמור, יחד עם אחיו.

קבלת כספים מוולף באמצעות אשתו רבקה, היה הרעיון של וולף, "ואז יהיה לו יותר קל לשלם לי". (ע' 59).

רבקה המשיכה לקבל משכורת עד לתאריך בו היה על וולף להעביר אליו את הכסף. היא היתה פסיבית בעניין ואפילו התנגדה לכך, על כן ברוב המקרים היה זה הוא עצמו שחתם על השיקים והפקידם בבנק, כאשר כולם הופקדו בחשבונו הוא. בחשבון הבנק רשומה גם אשתו, אך היא מעולם לא עשתה בו כל פעולה.

מערכת יחסיו עם אשתו לא היתה טובה באותה תקופה והם אף פנו ליועצת לענייני נישואין למשך שנתיים. לאחר שהתפוצצה הפרשה במס הכנסה, פוטר מעבודתו ואשתו הגישה נגדו תביעת גירושין ותביעה למזונות, אולם בסופו של דבר, הגיעה עמה להסדר והם עדיין חיים יחדיו.

בחקירתו הנגדית ציין כי היה זה אלי שהציע לו להצטרף לשותפות עם וולף ומינדלין. מינדלין, בניגוד לנאשמים, לא הכניס לחברה הלוואת בעלים.

באשר להחזר ההלוואה, הרי שזו הוחזרה לו לפני מאי 1988, וכן גם לאלי. הסכום הוחזר בשיקים. שני שיקים, האחד על סך 5,000.- ש"ח מחודש ינואר 1988 וכך 5,000.- ש"ח בחודש פברואר 1988.

המשכורות הראשונות שקיבלה אשתו רבקה היו פיקטיביות, שכן היא כלל לא עבדה בחברה.

הודעותיו במס הכנסה הינן אמת, למעט דבריו הנוגעים "בעניין של אשתי".

הוא ואלי חברים טובים, יחד השקיעו כספים בפיצריה ברמת אפעל, כאשר יתכן כי כל אחד מהם השקיע סכום של 12,500.- ש"ח. ייתכן כי אף הילווה לאלי כספים, אולם אלו הוחזרו לו. גם לו וגם לאלי היתה זכות חתימה על שיקים בחברה ותפקידיהם בחברה היו דומים, אם כי הוא עצמו הבין במאטריה יותר מאלי.
הוא חתום על גב מספר שיקים שהוצאו לפקודת רבקה, שכן "כנראה שבהתחלה היה צורך בשתי חתימות לצורך הוצאת שיקים ולכן מופיעה גם חתימתי" (ע' 62). על מרבית השיקים (במסגרת אסופת המסמכים ת30/א') שהוצאו ע"י החברה וע"י חברת ד.ר מאגר מידע בע"מ לפקודת אשתו, חתם בזייפו את חתימת אשתו - בשמה. וכאשר הודה כי שיקר בהודעותיו לגבי רבקה, התכוון כי היא, למעשה, כלל לא עבדה בחברה:-

"מה ששולם לאשתי כמשכורת לא היה בשביל משכורת לאשתי. אפשר
לראות את התשלומים שהיו על שם אשתי כחלק מתשלום עבור המניות
שלי, את הכספים קיבלנו הרבה לפני שחשבנו למכור את המניות
והמשכנו לקבל אותם כל עוד היינו בעלי החברה. אילו היה משלם את
10,000 דולר ביום החוזה לא היינו בעלי החברה ולא היה צורך בכך".
(ע' 64).

כאשר אמר בהודעותיו כי רבקה עבדה בחברה תקופה קצרה, משך מספר שבועות, לא שיקר, ואם היא עצמה הכחישה זאת בהודעתה, הרי ששכחה. הנאשם שוב אישר כי השיקים שהופקדו עבור רבקה כמשכורת היו עבור העברת המניות.

העובדה שרבקה קיבלה משכורות פיקטיביות, לא היתה סוד מאלי, ו"הסידור" של ששון בעניין זה, היה זהה לסידור של אלי בעניין איריס לוי.

למרות שעדיין היה רשום כבעל מניות, חדל להגיע לחברה, להשתתף במועצת המנהלים ולהיות פעיל בה, לאחר חתימת ההסכם במאי 1988. עוד אישר הנאשם כי ביום 1.12.92, קיבל מוולף 10,000.- $ עבור מניותיו, אולם אינו יודע אם אלי קיבל סכום נוסף מעבר ל - 10,000.- $. את המסמך ת9/א' אינו מכיר ואינו יודע מי הכינו.

דורון מינדלין אישר כי הרשום במסמך נ1/ הינו אמת. בחקירתו הנגדית אמר כי לא קיבל מעבר לסכום הרשום במסמך, ואם וולף אמר כי קיבל 15,000.-$ "אז הוא אמר. לרונן יש את הסיבות שלו" (ע' 68).
מטעם ההגנה הוגשה חוות דעתו של רו"ח אורי כורם (נ5/), לגבי שווי חברת רונן וולף בע,מ, והלה נחקר עליה בחקירה נגדית ע"י ב"כ התביעה.

לדבריו -

"לא גודל המכירות הוא הקובע ולא היקפן אלא הרווח שלהן. הרווח
שמופק בחברה... אם אין רווחים מאחוריו הרי שהמשמעות היא
סטטיסטית בלבד... אין משמעות לעצם הגידול במכירות... באותה מידה
אפשר לומר שגידול במכירות מצביע גם על גידול בהפסדים". (ע' 70 - 69).

עוד אמר, כי הרווח הגולמי שמפיקה חברה "משמעותו המכירות שמכרתי פחות כמה שעלו לי הדברים שמכרתי". ואילו רווח נקי הוא "אותו רווח גולמי בניכוי כל ההוצאות הנוספות שהיו לעסק". הטענה כי אם על כל 100 ש"ח רווח גולמי נשאר בסוף 2 ש"ח רווח סופי, אז הוצאות החברה היו גדולות מאוד באופן יחסי, אינה מדוייקת, כי זה תלוי בתחום בו מדובר ו"אי אפשר לקבוע מסמרות. אין תבניות בדברים האלה".

המסמכים להם נזקק לצורך חוות דעתו, היו הדוחו"ת הכספיים של החברה לשנים 1989 - 1987 , ההסכם להעברת מניותיהם של הנאשמים 1 ו - 2 לוולף, וכן הסכם העברת מניותיו של מינדלין. כן קיבל הסברים מהנאשמים ומבאי כוחם בקשר למשפט ולרקע שלהם.

מההסברים שקיבל הסיק, כי לחברה לא היו נכסים בלתי מוחשיים שלא באו לידי ביטוי בדוחו"ת הכספיים, כגון: הסכמי בלעדיות עם סוכנים בחו"ל, פטנטים, מוניטין, היקף לקוחות גדול, מונופול, היעדר תחרות וכיו"ב. החברה אמנם ייצגה חברה זרה אחת (חב' קי.אס.אס מטאייוואן), אך ייצוג זה אינו מהווה נכס מיוחד.

העד לא ראה את כרטסת הלקוחות של החברה כאשר ערך את חוות דעתו, אך בכל מקרה, גם אם לחברה "לקוחות מכובדים", הרי שאין בכך ערובה להפקת רווח, שכן לקוחות כאלו מכתיבים מחירים במידה ואין מוניטין או ייחוד, כמו במקרה דנן.

להערכה כי שווי החברה הינו 30,000.- ש"ח, הגיע בדרך הבאה:-

"אני לקחתי את הרווחים של שנים 88 - 87, הרווח הנקי והפחתתי
מהם הוצאות שכר שמנהלי החברה ובעלי המניות לא קיבלו שכר
ראוי. וקיבלתי רווח או הפסד מייצג... אז קיבלתי מה שמכונה רווח
או הפסד מייצג לגבי שתי השנים. בשנת 87 הגעתי ל - 17,500 ש"ח
בשנת 88 להפסד של 9,600 ש"ח. מהרווח הנקי הפחתתי את השכר
שלטעמי היה צריך להיות השכר הראוי של שני הנאשמים
הראשונים והגעתי לרווח או ההפסד הממוצעים. ועשיתי ממוצע
לגבי שתי השנים שהוא 4,000 ש"ח. את זה הכפלתי במכפיל 7, שזה
מכפיל גבוה למדי וקיבלתי 28,000 ש"ח ועיגלתי את הסכום
ל - 30,000 שמדובר בערכים של שנת 88." (ע' 74).

לטעמו, משכו אלי וששון משכורות נמוכות מאוד מהחברה בשל היעדר רווחיות, וזאת על אף תרומתם לחברה בעבודתם, ולכן ביצע את חישוביו לאור השכר הראוי של הנאשמים ולא זה שקיבלו בפועל. שווי החברה, אילו הנאשמים לא היו תורמים לחברה בעבודתם ולא היו פעילים בה, היה 145,000.- ש"ח.

בהמשך עדותו, פירט את הסבריו לחוות דעתו, תוך שאמר כי לא ידע דבר על ניפוח הוצאות בחברה או על עובדים נוספים בחברה שהיו רשומים בה וששכרם היה פיקטיבי. אם נתונים אלה נכונים, הרי שהיה בכך כדי להגדיל את ערך החברה.

אם ששון ואלי קיבלו, כל אחד עבור מניותיו, 10,000.- $ ויוצא מכך ששווי החברה הוא 30,000.- $ לעומת 19,000.- $ - כפי שיוצא מחוות דעתו, הרי שלדבריו "לא עוסקים במדע מדוייק".
אלי משה, הנאשם 1, העיד כי זמן מה לאחר שהשכיר להם חדר במשרד החקירות בו עבד, הציעו לו וולף ומינדלין להקים חברה ליבוא רכיבים אלקטרוניים מחו"ל ולשם כך הציעו כי יתן להם הלוואה או שיכנס עמם כשותף. לדבריו, השיב להם כי אם יוכל להכניס את חברו, ששון, שהינו בעל ידע טכני שהוא חסר אותו - ישקול בחיוב את הצעתם להיכנס לשותפות. בסופו של דבר, נחתם בין הארבעה חוזה להקמת השותפות, במסגרתו יעניקו הוא וששון לחברה שזה עתה נוסדה, הלוואת בעלים בסך של 7,500.- $ כל אחד. בחברה היו פעילים רק וולף ומינדלין.

לאחר שנתגלעו חילוקי דעות בין וולף למינדלין, ביקש האחרון לצאת מהשותפות ומכר את מניותיו שהיו שוות כ - 500.- ש"ח.

זימונו לחקירה במס הכנסה היווה עבורו הפתעה ויתכן כי במהלך חקירות אלה, לאחר שאיימו עליו במעצר ובשל הלחץ הגדול שהופעל עליו במהלכן, לא זכר את כל הפרטים הנוגעים לעזיבתו של מינדלין, ולכן אמר כי הלה קיבל 5,000.- $ או ש"ח תמורת עזיבתו ולא 500.- ש"ח, כדבריו בבית המשפט.

לגבי שיפוץ דירתו, הרי שמדובר בסך הכל בהוספת חדר, כאשר את העובדה ביצע בעצמו. הוא זה שקנה את החומרים, והוא זה שפינה את הפסולת. עלות השיפוצים היתה כ - 35,000.- ש"ח. את הצהרת ההון מילא בעצמו בלא שידע שיש צורך לציין בה את עניין השיפוץ.

באשר לדירת הנופש - הרי שאת הכסף עבורה קיבל כירושה מאביו, שהוריש לו 7,500.- $. הדירה עלתה 7,000.- $ והוא רשם אותה על שם שני ילדיו. מאחר והצהרת ההון היתה לגביו, לא ידע כי עליו לכלול בה את הדירה, שכן זו היתה, כאמור, רשומה על שם ילדיו.

באשר לטענת וולף כי בפועל סוכם שהלה ישלם לו ולששון סך של 200,000.- $ עבור מניותיהם, אמר -

"מדובר בשקר גס, מדובר באדם שעמד כאן ושיקר וניסה לחלץ
עצמו מהסתבכויות כספיות שהוא נכנס אליהם והוא היה צריך
להסביר לבני משפחתו מה הוא עשה עם כל הכספים שהוא לקח
מהם, וכיצד נעלמו הכספים מהחברה בזמן שאנו לא היינו שם, ואז
הוא אמר הוא הוציא אותנו בסכומים כאלה". (ע' 85).

עוד לדבריו, היה זה וולף שהציע כי הוא וששון ימציאו לו שמות של אנשים שאינם עובדים, על מנת שיוכל להעביר להם כסף, באמצעות משכורות פיקטיביות לאותם אנשים. הצעתו באה למנוע מצב של כפל משכורת, "כלומר שאני מקבל משכורת ממקום אחר וגם מכאן". כך המציא לוולף את שמה של אחייניתו, איריס לוי.

לדבריו, היה זה וולף שלחץ עליהם לעזוב את החברה. בהסכם הוחלט על סכום של 10,000.- $ לכל אחד; אך מאחר ובידי וולף לא היה הסכום הנ"ל, הציע כי ישלמו כעבור שלוש שנים ובמקביל ימשיך לשלם להם שבאמצעות המשכורות לאיריס לוי ולרבקה. עוה"ד זהבי, שפירק את השותפות אמר לו ולששון כי נראה לו שאינם עושים עסקה טובה וכי לאור מצבה של החברה, לא נראה כי יקבלו את כספם בזמן כלשהו; אולם הם נאלצו להסכים לחוזה על אף הוראתו כי התשלום יתבצע רק כעבור 3 שנים - מחוסר ברירה; והסתמכו על זה שיקבלו לפחות את המשכורות.

בחקירתו הנגדית סיפר כי לא כללו בחוזה להעברת המניות את "עניין המשך תשלום המשכורות", כי וולף לא רצה בכך, ולדבריו -

"לנו היה ברור כי ברגע שאנו יוצאים מהחברה, אז אותן משכורות
יפסקו, אבל הם לא נפסקו משום שהתמורה נדחתה ל - 3 שנים".
(ע' 86).

את הדוחו"ת לשנים 1988 ו-1986 (ת36/, ת37/ ות38/ ) הגיש רק בחודש יוני 1994, כאשר היה שכיר, ובאמצעות רואה החשבון של מעבידו, שמש. את הדוחו"ת לשנים 1991 - 1989 (ת39/, ת40/ ות41/) הגיש באמצעות רואה החשבון שקדם לשמש - אדיב, ביוני 1993. הגשת הדוחו"ת היתה "הליך פורמלי בלבד". על הדו"ח המשלים לשנת 1992 (ת24/א') אינו חתום ולא הוא ביקש מאדיב להגישו, "אבל יכול להיות שהם ממס הכנסה ביקשו ממנו משהו". הנאשם אינו זוכר אם ת42/א' הוגש בעקבות קבלת הכסף מוולף לאחר שביקש זאת מאדיב, אך גם אם ביקש זאת, זה נעשה דרך המעסיק שלו והוא לא שילם מכיסו לרואה החשבון עבור זאת. על הנספח לת42/א', שהינו הודעה על רווח הון וחישוב המס המגיע, חתם ומילא בעצמו, ויכול להיות כי הוא אף הגישו למס הכנסה; אם מס הכנסה לא ביקש מאדיב להגישו, אינו יודע כיצד הגיע אליהם.

הוא עצמו חתום על הצהרות ההון לשנים 1987 ו- 1994. יכול להיות ששמש עזר לו בהכנתם. אינו זוכר שסיפר לשמש על השיפוצים שערך בביתו, כמו על רכישת יחידת הנופש, אך אם היה יודע שצריך לציין זאת בהצהרת הון, היה עושה זאת.

לדבריו, דוחו"תיו השנתיים הנ"ל משקפים את הכנסותיו האמיתיות, אם כי, "נכון ההכנסות שלי דרך איריס לוי לא נכנסו לדוחו"ת." הנאשם אינו מכיר את רואה החשבון כורם ומעולם לא נפגש או דיבר עימו. כמו"כ אישר נאשם זה, כי השקיע עם ששון בחלקים שווים בפיצריה ברמת אפעל. בחברה עצמה לא עבד פיזית, אך היתה לו זכות חתימה שם והוא אף עשה בה שימוש.

כאשר נשאל בחקירתו על סכומי כסף דמיוניים כמו 200,000.-$ , אותו ציין וולף בפני
החוקרים, הכחיש ואישר רק קבלת 10,000.- $ בשיק ת1/ח'.

הנאשם הכחיש כי ביקש מוולף את רשימת ספירת המלאי ת9/, למרות שבעת חקירותיו הודה כי ביקש אותה ממנו. עם זאת אישר כי מפעם לפעם ביקשו מוולף ספירת מלאי "משום שרצינו להראות לו שאנו עדיין מתעניינים, עדיין משחקים במנהלים". אך למעשה, הכתוב ברשימת ספירת המלאי כלל לא עניין אותו והוא אף לא עיין בו. הנאשם מכחיש נמרצות כי רשימת המלאי הינה למעשה רשימה של כספים שקיבלו "בשחור" מוולף. לדבריו, הרשימה נמצאה בביתו כי "הוא נתן לי אותו. אני אזרוק אותו לפח?" (ע' 99).

בשנת 1989 השקיע בפיצריה, כדי לנסות כיוונים חדשים, אלא שזו לא היתה השקעה מוצלחת, שכן "כעבור חודש עפנו מהפיצריה כמו שנכנסנו" (ע' 100). כשאמר שהסכום של 12,500.- ש"ח שהשקיע בפיצריה הוא "כסף קטן", בעוד שלגבי הכנסותיו בשנת 1989 הצהיר כי היו בסך של 16,570.- ש"ח, התכוון שבעבודתו כחוקר פרטי עצמאי לא עשה חיל. אין קשר בין עבודתו כעצמאי לבין מצבו הכלכלי באותה תקופה. את הכסף שקיבל בירושה, שמר למטרה מסויימת עתידית, אולם הוא לא היה נתון במצוקה כלכלית, שכן השתמש בחסכונותיו.

הנאשם הכחיש שאת הכסף שהושקע על ידו בפיצריה, בדירת הנופש ובשיפוצים, קיבל מוולף עבור מניותיו.

בחקירתו החוזרת ציין כי חוקרי מס הכנסה לא ביקשו לבדוק את עניין הכנסותיו ממשרד החקירות שלו; ועם רואה החשבון כורם, שבחקירתו הנגדית טען כי אינו מכירו - שוחח בטלפון.

הנאשמת 3, רבקה ששון, העידה כי הודעתה ת30/ כולה אמת, למעט דבריה כי לא עבדה בבית. למעשה, עבדה תקופה מסויימת בבית עם שני ילדיה, אולם הפסיקה זאת כעבור מספר שבועות, לאחר שהחלה להשתעמם.

באותה תקופה היתה מערכת יחסיה עם בעלה בכי רע ו"כל הזמן הייתי מפחדת מיוסי". היא הגישה תביעת גירושין, אך שוכנעה על ידי בעלה לבטלה, בהבטחה שהמצב ישתפר.

על מספר שיקים הסכימה לחתום "מתוך פחדים ואיומים שהיו עלי", אך לאחר מכן כבר סירבה כי קיבלה אומץ. עם זאת, חתמה על עוד כשניים נוספים לאחר מכן. בחשבון בבנק הפועלים לא היתה כלל וכלל שותפה למעט שיק אחד ששילמה עבור רופא שיניים. שכרה מופקד בחשבון על שמה בגבעתיים, בו אין לבעלה זכות חתימה.

בחקירתה הנגדית סיפרה כי לא אמרה בחקירותיה כי עבדה אצל וולף, כי התרגשה ולא חשבה שצריך להזכיר את זה. אולם לא שיקרה כשאמרה שהיתה עקרת בית, כי עבדה רק "בשבועות הראשונים".

דיון ומסקנות.

לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו בפני
, אין לי כל ספק כי ההסכמה בין אלי וששון לבין וולף היתה, כי הם יקבלו סכומי כסף מעבר לסך של 10,000.- $ אשר היה רשום בהסכם להעברת מניותיהם (ת1/א'), בצורה שלא באה בו לידי ביטוי; וכן כי הם אכן קיבלו סכומי כסף אלה במהלך השנים 1991 - 1988.

מסקנות אלה מתבקשות אף מעדותם של הנאשמים בפני
. כן הובאו בפני
ראיות כי לפחות חלק מסכומי כסף נוספים אלה, לא בא לידי ביטוי מלא בדוחו"ת שהגישו הנאשמים למס הכנסה, והכל כפי שיפורט להלן.

באשר לרישומה של רבקה כעובדת בדוחו"ת שהגיש ששון למס הכנסה, הרי שהשאלה אם רישום זה היה כוזב, מקבלת גם היא מענה חיובי מעדויות הנאשמים. מסקנתי היא כי הרישום היה כוזב ולא שיקף את המציאות, שכן רבקה לא עבדה בחברה מעולם.

כן שוכנעתי מעל לכל ספק כי אלי לא דיווח בהצהרת ההון שלו לשנת 1994, על רכישת דירת הנופש בשנת 1991 ועל עלות השיפוץ שביצע בדירתו, במהלך התקופה עליה היה עליו לדווח, ואשר העלו את ערך הדירה וחייבו רישום בהצהרה; וכל זאת כדי לרמות את שלטונות המס וכדי להסתיר את הסכומים שקיבל מוולף ואשר לא באו לידי ביטוי בדוחו"ת שהגיש למס הכנסה.

מסקנותי האמורות לעיל, מבוססות, כאמור, על חומר הראיות שהובא בפני
, ועיקר נימוקי להן הם:-

1. 1. האם שילם וולף לנאשמים סכומי כסף מעבר לאמור בת1/א'
א. גירסתו של וולף.
וולף זכה להמרת העמדתו לדין בכופר כסף והפך לעד מדינה. גירסתו התמוהה, דבריו - שחלקם לא יכול שיעמוד בקנה אחד עם האמת והעובדה כי עדותו טעונה סיוע, הביאוני למסקנה שאל לי לקבוע עובדה כלשהי בהסתמך על דבריו בלבד ובלא שאלה ייתמכו בראיה אמינה אחרת.

עיקר גירסתו היא שנכנע ללחצי הנאשמים והסכים לרשום בת1/א' את הסכום הפיקטיבי של 10,000.- $, בעוד שנכון ליום תחילת החקירה במס הכנסה, שהספיק לשלם לשני הנאשמים, סך של 300,000.- $.

הסכום הנטען על ידו אינו מקובל עלי. למרות שלטענת וולף "היה ילד" באותם ימים, לא הבין בהלכי מסחר וחפץ להיוותר יחיד בחברה, לא סביר בעיני כי יאות אדם לשלם סכומי עתק דמיוניים עבור מניות שערכן מועט וכשאין בידיו כספים לתשלום.

לא סביר בעיני, שאדם וגם "ילד" בעולם העסקים, ישלם סכומים כה גבוהים, בלא להחתים את מקבלי הכסף על אישור קבלתו. דבריו על אמון אינם מקובלים עלי. במי אמון - באנשים שלחצו עליו ושכנעו אותו לשלם סכומים כה גבוהים ולחתום על הסכם פיקטיבי?

ה"ראיה" היחידה שהומצאה ע"י וולף לביצוע תשלומי כסף לנאשמים, הינה אסופת ניירות מתוך בלוק מכתבים הרשומים בכתב יד (ת22/), מלאים בקשקושים ותוספות אשר אין לדעת את מועד הוספתם ולעתים קשה לעמוד על פשרן.

גם ב"כ התביעה היתה ערה לבעייתיות המסמך ת22/ וכל בקשתה היא שאסמוך ידי באשר להוכחת סכום אחד של 27,000.-$, אותו קיבלו אלי וששון (על פי ת22/) ביום 26.12.91 (ע' 3 לת22/). לטענת ב"כ התביעה, תואם הסך של 13,500.-$, שהוא מחצית הסכום, את סכום הכסף ששילם ששון ב"שחור" עבור הדירה שרכש מהעד מאיר מדר, ימים ספורים לאחר קבלת הכסף.

לאור צורתו, מהותו ואופן כתיבת הסכומים בת22/, איני יכולה לראות במסמך זה ראיה שניתן לסמוך עליה. ומשכך הדבר - לא אוכל אף להיזקק לאותו סכום אחד, הנטען ע"י ב"כ התביעה, למרות החשד והגיונם של דברים.

גם תשובותיו של וולף לעניין רכישת מניותיו של מינדלין, אינן מקובלות עלי. בחקירתו הראשית ציין סכום של 15,000.-$, כשלדבריו לא היתה סיבה כלשהי לרישומו של סכום פיקטיבי. משהוצג בפני
ו המסמך נ1/, בו נרשם כי שולם למינדלין סך של של 498.- ש"ח תמורת מניותיו - לא ידע להסביר את הדבר.

ב. ב. הנאשם אלי משה.

נאשם זה לא דבק באמת הצרופה ועדותו בביה"מ, כמו דבריו בהודעותיו, רצופים סתירות, התחמקויות והתחכמויות, עד אשר אינן מותירות ספק בכך שההסכם ת1/א' אינו משקף את מציאות התשלומים הכספיים שקיבל מוולף.

מחד - טען שלא קיבל סכומי כסף נוספים על אלה המתחייבים מת1/א'; אולם מאידך - הודה בקבלת סכומי כסף באמצעות רישומה הפיקטיבי של איריס לוי, ואף זאת תירץ בשניים: האחד - "שלא יהיה כפל משכורת, כלומר שאני מקבל משכורת ממקום אחר וגם מכאן" (ע' 85); והשני - תמורת הסכמתו והסכמת ששון, לקבל את כספי ההסכם ת1/א' רק כעבור 3 שנים.

בע' 3 להודעתו ת8/ אמר:-

"לא היה ולא נברא יש הסכם אחד ויחיד שנעשה אצל עו"ד זהבי
ולא היו תוספות הן בע"פ והן בכתב ולא קיבלתי או הייתי אמור לקבל
כל סכום מעבר לזה המופיע בחוזה שנכתב ונחתם אצל עו"ד זהבי".

ג. הנאשם 2 - יוסף ששון.

נאשם זה הודה במסגרת הודעותיו כי ת1/א' לא שיקף את המוסכם במלואו. בביה"מ
שינה טעמו. אלא שאסתפק בדברי הנאשם בע' 10 להודעתו ת9/ (מיום 10.2.93) שם הודה כי ת1/א' אינו משקף את כל האמת באשר להסכם העברת מניותיו לוולף, וכי בנוסף קיבל כספים ע"ש אתו רבקה.

עדותו של נאשם זה היתה נפתלת, אף הוא לא הקפיד לדבוק באמת והיא אינה אמינה עלי.

ד. הנאשמת רבקה ששון.
אני מסיקה וקובעת, על סמך הודעותיה ועדותה, כי מעולם לא עבדה בחברה וכי ידעה על בצוע תשלומים על שמה, וכספים אלה הוכנסו לחשבון הבנק שבשליטת בעלה, הנאשם 2.

ה. על סמך האמור והמפורט לעיל, אני קובעת, כי הנאשמים 1 ו - 2, קיבלו מוולף, סכומי כסף העולים על הכתוב בת1/א', אם כי גובהם אינו כנטען ע"י וולף.

2. סכומי הכסף שקיבלו הנאשמים 1 ו - 2.
א. ביום 1.12.92 שילם וולף לכל אחד מהנאשמים (1 ו - 2) את הסך של 26,000.- ש"ח, שהיה שווה ערך לסך של 10,000.0$, כאמור בחוזה ת1/א'.

ב. במהלך השנים הרלבנטיות, שולם סך של 47,417.- ש"ח לנאשם ששון, כמשכורת פיקטיבית לאשתו רבקה (הנ' 3). במהלכן של אותן שנים שולם סכום זהה לנאשם 1, כמשכורת פיקטיבית לאיריס לוי.

ג. ג. אני קובעת, על כן, כי הוכח שכל גאחד מהנאשמים 1 ו - 2 קיבל את הסך של 73,417.-
ד. ד. ש"ח בתמורה למכירת מניותיו והעברתן לוולף, וכי האמור בת1/א' אינו משקף את האמת.

לציין, כי לא מן הנמנע ששני הנאשמים קיבלו סכומים נוספים, אלא שלא יכולתי לסמוך על עדות וולף כראיה להוכחתם ועל כן לא יכולתי לקבוע במידה של מעבר לספק סביר - קבלתם ע"י הנאשמים.

3. עבירות המס שנעברו ע"י הנאשמים.
הנאשם 1 - אלי משה.
(1) (1) הצהרת ההון.
אין למעשה מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר להיעדר הצהרה באשר לשיפוץ דירת הנאשם ורכישת דירת הנופש שנרשמה ע"ש בתו; והמחלוקת היחידה הינה באשר להוכחת קיומה של המחשבה הפלילית, דהיינו - כי הדבר נעשה במטרה להתחמק מתשלום מס.

אני סבורה כי התביעה נשאה בנטל המונח על שכמה והוכיחה הנטען על ידה במידה של מעל לכל ספק סביר. מחשבתו וכוונתו של אדם מוכחות מן הנסיבות ומהתנהגותו, בהיעדר הודאה מפורשת בקיומה.

אדם שמצהיר על הכנסות כה דלות בשנים 1986 - 1991 (ור' דוחו"ת ת36/ - ת 41/), אינו יכול לאפשר לעצמו את שיפוץ דירתו, רכישת דירת נופש והשקעה בפיצריה בסך של 12,500.- ש"ח, אותו תיאר כסכום לא משמעותי.

ובנוסף - אדם הממלא בעצמו טופס הצהרת הון, קורא את הפרטים הנדרשים כדי שידע למלא אותה. למותר לציין שבטופס הצהרת ההון מופיעה הדרישה לפרטים התואמים הן את שיפוץ הדירה והן לגבי דירת הנופש.

היתממותו של הנאשם אינה נראית לי ונדחית על ידי. וכי מה ביקש הנאשם לומר בדבריו לגבי דירת הנופש - שפרטי רכישתה יופיעו בהצהרת ההון של בתו, על שמה נרשמה הדירה?; אותה בת שנולדה אך מספר חודשים לפני רכישתה?

אני קובעת, על כן, כי הנאשם העלים פרטים נחוצים ורלבנטיים מהצהרת ההון שלו, וכי עשה זאת ביודעין.

(2) (2) השמטת הכנסות.
הנאשם עצמו הודה כי שכרה של איריס לוי, שנתקבל על ידו - לא דווח על ידו.

ב. ב. הנאשם יוסף ששון.

לאור האמור והמפורט על ידי בהכרעת דין זו, אני קובעת כי הנאשם השמיט מדוחו"ת
מס ההכנסה שלו בשנים 1988 - 1990, את הסך של 47,415.- ש"ח, שקיבל לידיו כשכרה של אשתו רבקה.

ג. ג. הנאשמת 3 - רבקה ששון.
העולה מעדותה של נאשמת זו בביה"מ, ומדעתי על זו, כפי שהבעתיה כבר לעיל - כי נאשמת זו ידעה ששימשה "צינור" לקבלת כספים מוולף ע"י בעלה, הנאשם 2.

אני מאמינה לנאשמת כי בתקופה מסויימת היו יחסיה עם בעלה רעועים וכי אף הוגשה על ידה תביעה לגירושין; אולם תביעתה הוגשה בשנת 1994, בעוד חתימותיה על שיקים שניתנו לה כמשכורת פיקטיבית, החלו בשנת 1987. אני דוחה גירסתה כי עשתה מה שעשתה בגין איומי בעלה עליה וקובעת כי היתה מודעת למעשיה.

4. 4. חוות הדעת של רואה החשבון כורם (נ5/).

בסופו של עניין, אני סבורה כי חוות דעת זו אינה רלבנטית להכרעה בעניינם של הנאשמים. הן משום שלא התבססה על כל הנתונים האובייקטיביים שהיו; הן משום שאינה החלטית; והן משום שאין לה דבר עם הוכחת סכומי הכסף שהועברו מיד ליד ועם ביצוען או אי ביצוען של עבירות המס הנטענות.

כל שניתן, אולי, להסיק ממנה, הוא חוסר ההגיון בתשלום של מאות אלפי דולרים בגין מניות של חברה שערכה נמוך. ממילא, לא יכולתי ליתן את האמון הראוי בעדותו של וולף והסכומים, כאמור כבר לעיל, לא הוכחו.

5. 5. הנאשמים 1 ו - 2 דיווחו לשלטונות המס, כי שילמו בחודש יוני 1986 את הסך של 11,250.- ש"ח תמורת המניות, וקיבלו סך של 38,250.- ש"ח תמורת מכירתן ביום 11.11.92. (ור' ת42/א' ות13/).

הדיווח הנ"ל כוזב, לאור העובדה שתמורת המניות ניתנה ע"י הנאשמים הלוואת בעלים שהוחזרה להם; ולאור העובדה שהדיווח אינו כולל את המשכורות הפיקטיביות. אלא שלא מצאתי בכתב האישום התייחסות לכך והנאשמים אף לא הועמדו לדין בגין דיווח כוזב בהודעה זו ולא התגוננו מפניה.

סבורתני, על כן, כי לא ראוי לעשות שימוש בסמכותי על פי חוק ולהרשיעם בכך. מכל מקום אני רואה גם בשר זה - חיזוק למסכת ראיות התביעה.

6. 6. סכום נוסף שנטען להשמטתו מהכנסות הנאשם ששון, הוא שיק ע"ס 2,800.- ש"ח מיום 21.4.91, אשר הועבר מחשבון החברה לחשבונו של זה.

ששון לא נחקר בקשר לשיק זה בעת חקירתו במס הכנסה, לא נשאל עליו בביה"מ ולא
התגונן לגביו. איני מתייחסת אליו, על כן, כשיק שניתן לששון ע"י וולף כחלק מן העיסקה ביניהם.

7. 7. לאור כל האמור לעיל, אני מרשיעה את כל הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, בכפוף לסכומים שנקבע על ידי בהכרעת דין זו.

ניתן בנוכחות הנאשמים, באי-כוחם וב"כ התביעה ביום 9.01
נירה לידסקי, שופטת








פ בית משפט שלום 4953/98 מדינת ישראל נ' משה בן שלמה אלי ,יוסף בן שלמה ששון ,רבקה בת בצלאל ששון (פורסם ב-ֽ 01/09/2001)