פסקי דין על טמבור | פסקי דין על שרפון | פסקי דין על פרלשטיין שלמה | פסקי דין על פרלשטיין אילנה |

5013/08 בשא     11/12/2008




בשא 5013/08 טמבור בע"מ, שרפון בע"מ נ' פרלשטיין שלמה, פרלשטיין אילנה




בעניין:
1. טמבור בע"מ

2. שרפון בע"מ
ע"י ב"כ
עוה"ד אייל וייסמן
ומיטל תורג'מן-כהן
המבקשות
נ ג ד
1. פרלשטיין שלמה

2. פרלשטיין אילנה
ע"י ב"כ
2. עו"ד בנימין איל

המשיבים
ה ח ל ט ה
1. לפני בקשה מטעם התובעות בהליך העיקרי, טמבור בע"מ
ושרפון בע"מ
(להלן -"המבקשות"), להורות על פסילתי מלישב בדין, לפי הוראת סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - "חוק בתי המשפט").

רקע עובדתי וההליכים
2. המבקשות, חברות העוסקות בייצור ובשיווק צבעים ובייצור ובשיווק מוצרי איטום, בהתאמה, הגישו תביעה למתן סעד הצהרתי כנגד המשיבים, הנתבעים בהליך העיקרי (להלן - "המשיבים"), בני זוג שנישאו בשלהי שנת 1975 והתגרשו ביום 24.6.2001. המשיב 1 שימש במועדים הרלוונטים לכתב התביעה בעל מניות ומנהל בחברת פרלשטיין סנטר בע"מ (להלן - "החברה"), וביום 23.9.2007 ניתן נגדו צו כינוס בהליך פשיטת רגל. המבקשות הינן הזוכות בתיק הוצאה לפועל שמספרו 9-00-10576-20 שהתנהל נגד החברה והמשיב 1.
במסגרת ההליך העיקרי עתרו המבקשות למתן

פסק דין
הצהרתי, לפיו זכויות החכירה לדורות בקרקע ובמבנה ברחוב יהודה הלוי 21 במבשרת ציון, הידועים גם כגוש 30497 חלקה 7, שייכות למשיבים בחלקים שווים (להלן - "המקרקעין"); מחצית מזכויות המשיבה 2 בכל נכס מקרקעין הינה בבעלות המשיב 1; ובטלות הוראת סעיף 5 להסכם הממון שנערך בין בני הזוג מיום 15.4.1999 ושקיבל תוקף של

פסק דין
ביום 18.5.1999, שעניינו חלוקת הרכוש בין המשיבים.
בכתב ההגנה מטעם המשיבה 2 עתרה המשיבה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, מניעות והשתק, העדר עילה וחוסר סמכות עניינית, בהדגישה תובענות קודמות שהגישו המבקשות נגד המשיבה, אשר לאור הערות בית המשפט שם, עתרו להפסקת התובענה נגד המשיבה (החלטת השופטת מ' נאור מיום 28.10.2002 בדבר הפסקת התובענה נגד המשיבה, בתיק ה"פ (מחוזי י-ם) 1135/02 טמבור בע"מ
נ' פרלשטיין שלמה
ואח'). לגופו של ענין, טענה המשיבה כי זכויותיה במקרקעין נרשמו ביום 8.10.1987, מתוך הסכמה בין המשיבים ליתן בידי המשיבה בטחון כלכלי, כאשר ברקע מצבו הכלכלי האיתן של המשיב 1, ובשים לב כי המשטר הרכושי החל על הצדדים הינו הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.
3. בתיק התקיימו שלוש ישיבות קדם משפט. בישיבת קדם משפט הראשונה מיום 18.9.2008 הורתי למבקשות להגיש כתב תביעה מתוקן בשנית, לאחר שהמבקשות לא קיימו החלטתי מיום 29.4.2008, בהדגישי כי ככל שיהא ברצון המבקשות להוסיף עילות נוספות לכתב התביעה, עליהן להגיש בקשה מתאימה. יוער כי דחיתי בקשות המבקשות לדחות מועד דיון זה, משלא מצאתי בהן טעם המצדיק דחיית מועד הדיון ומשעמדה לפניי, עובר לישיבת קדם המשפט, בקשה מטעם המשיבים להורות על מחיקת חלקים מכתב התביעה המתוקן.
בין לבין הוגשה ביום 2.11.2008 בקשה מטעם המבקשות להורות על עיכוב או התליית ההליך העיקרי, הואיל וביום 10.9.2007, למעלה משנה לפני מועד הגשת הבקשה, ניתן צו כינוס נגד המשיב 1. בד בבד, הגישו המבקשות בקשה לדחיית מועד הדיון שנקבע. בהחלטתי מיום 4.11.2008 הורתי על דחיית הבקשה בהעדר טעם המצדיק דחיית מועד הדיון, וכי במסגרת ישיבת קדם משפט תידון, בין היתר, הבקשה לעיכוב ההליכים בתיק העיקרי.
בישיבת קדם משפט מיום 11.11.2008, לאחר שהצדדים טענו לפניי, נעתרתי לבקשת המבקשות ליתן בידן שהות של 10 ימים לשקול המשך ההליכים בתיק העיקרי, משבית המשפט לא ראה להיעתר לבקשה לעכב ההליכים בתיק.
לאור הודעת המבקשות מיום 23.11.2008 ובקשתן לקבוע מועד להגשת תצהירי עדות ראשית ומועד לשמיעת הראיות, הורתי על קביעת התיק לישיבת קדם משפט ליום 30.11.2008. בישיבת קדם משפט שהתקיימה במועד זה, לאחר שהצדדים טענו לפניי, קבעתי התיק להוכחות ולסיכומים (במידת האפשר) ליום 17.12.2008, משמצאתי כי אין מקום להגשת תצהירי עדות ראשית, בשים לב למסכת העובדתית שנטענה בכתב התביעה ולהלכה שנקבעה ברע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ' ח'אלד אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002), בעטיים חזרתי על הערכתי לפיה סיכויי התביעה אינם גבוהים. כמו כן, ציינתי כי חרף הצעת בית המשפט לבאי-כוח הצדדים שני מועדים לקיום ישיבת הוכחות, באת-כוח המבקשות, עו"ד מיטל תורג'מן-כהן
, התחמקה בטענות סרק.

הבקשה
4. ביום 3.12.2008 הגישו המבקשות, באמצעות באת-כוחן עו"ד מיטל תורג'מן-כהן
, הבקשה דנן לפסילתי מלישב בדין. בנמקן הבקשה טענו המבקשות, כי החלטות והתבטאויות של בית משפט זה במסגרת ההליך העיקרי מעלות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, משדעתו של בית המשפט "ננעלה". לטענתן, אין באפשרות בית המשפט לשפוט בהגינות מקצועית ובצדק, שכן בית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית, וכלשונן בבקשה "לבית המשפט הנכבד אצה הדרך להגיע ליום מתן פסק הדין,

פסק דין
אשר ידוע מראש." לדידן, המשך ניהול ההליך לפני בית משפט זה יפגע בזכותן להליך הוגן, עת גם אמון הציבור מחייב כי בנסיבות כמפורט בבקשה, בית המשפט יפסול עצמו מלישב בדין.
לטענתן, "ראשיתם של הדברים" בהחלטת בית המשפט לדחות בקשה מוסכמת לדחיית מועד ישיבת קדם משפט, חרף מתן אפשרות לצדדים להגיש מועדים מוסכמים במועדים סמוכים יותר, "מבלי שניתן כל נימוק לפשר ההחלטות הסותרות של בית המשפט", כלשונן בבקשה. לטענתן, החלטת בית המשפט שלא לדחות מועד ישיבת קדם משפט לא נבעה מאילוצי יומנו של בית המשפט אלא אך ורק לאור תגובת המבקשות לגופו של עניין לבקשה של המשיבים להורות על מחיקת חלקים מכתב התביעה המתוקן, אשר כלשונן בבקשה, "ככל הנראה לא היתה לרוחו של בית המשפט הנכבד!!!".
המבקשות הוסיפו וטענו, כי "המשכם של הדברים" הינו בישיבת קדם משפט מיום 11.11.2008 במסגרתה הביע בית המשפט עמדתו לעניין סיכויי התביעה ואף הציע פשרה, לפיה התביעה תדחה ללא צו להוצאות. לטענתן, בית המשפט הפעיל על המבקשות לחץ מוגזם וחריג לקבל הצעת הפשרה באיימו בהטלת הוצאות בסכום גבוה. לטענתן, "לכדי שיא" הגיעו הדברים עם הגשת הודעת המבקשות, לפיה הן אינן מקבלות הצעת בית המשפט לסיום ההליכים בתיק, משבית המשפט קבע התיק לישיבת קדם משפט במועד סמוך.
המבקשות הוסיפו וטענו, כי גם בהתבטאויות בית המשפט בישיבת קדם משפט האחרונה, מיום 30.11.2008, יש כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, שכן בית המשפט חזר על עמדתו לפיה סיכויי התביעה נמוכים ואף הודיע לצדדים כי אין בכוונתו לאפשר למבקשות "לסחוב ההליכים", בנוסף לכינוי באת-כוח המבקשות "חוצפנית". לטענתן, פרוטוקול הדיון אינו משקף את הדברים שנאמרו על-ידי בית המשפט, חרף בקשתן לעשות כן. יתרה מזאת, לטענתן, ישיבת ההוכחות נקבעה למועד סמוך לישיבת קדם המשפט "מבלי לאפשר לב"כ התובעות [המבקשות] לברר תחילה האם מועד זה פנוי ביומנה", כלשונן בבקשה, ובהמשך ציינו כי לאחר שבאת-כוח המבקשות בדקה ומצאה כי במועד זה קבוע לה דיון אחר, "הציע בית המשפט מועד נוסף לשמיעת ראיות הצדדים." לטענתן, בדיעבד התברר לבא-כוח המבקשות כי גם במועד זה קבוע לה דיון, "אולם מורת בית המשפט הנכבד והתנהגותו הביאה את ב"כ התובעות לידי בלבול והיא מסרה כי מועד זה פנוי ביומנה", כלשונן בבקשה.
המבקשות טענו כי באי-כוחן עזבו את אולם בית המשפט, כל אחד במועד בו התייצב לישיבת קדם משפט, כשהוא נסער "מהשתלחותו של בית המשפט הנכבד והלחץ שהופעל עליו", כלשונן בבקשה.
הבקשה נתמכה בתצהירו של מר סקוברוניק יצחק, מנהל היחידה לאכיפת חובות אצל המבקשות, אשר הצהיר על שאירע באולם בית המשפט בישיבת קדם משפט מיום 11.11.2008 בה לא נכח ושמע הדברים מבא-כוחו, וכן הצהיר על שאירע באולם בית המשפט בישיבת קדם משפט מיום 30.11.2008, אשר גם בה לא נכח, כעולה מפרוטוקול הדיון.

תגובת המשיבה 2
5. המשיבה 2 התנגדה לבקשה. לטענתה, באמצעות בא-כוחה עו"ד בנימין איל
, הבקשה דנן הינה קנטרנית, חסרת בסיס וכל תכליתה לעכב בירור התובענה, כפי שנוהגות המבקשות לאורך כל ההליך העיקרי. לטענת המשיבה 2, התביעה נגדה הוגשה לאחר שתובענה דומה שהוגשה על-ידי המבקשות נגדה בשנת 2002 הופסקה, בהמלצת בית המשפט שם בדבר סיכוייה הנמוכים של התובענה. הגשת הבקשה דנן לפסילת בית המשפט מלישב בדין הינה חלק ממסכת המבקשות לעכב בירור ההליך העיקרי, ומשכך יש לדחותה.
יתרה מזאת, לטענת המשיבה 2, בית משפט זה הבהיר לבאי-כוח המבקשות במסגרת ישיבות קדם משפט, כי סיכויי התביעה נמוכים, בהדגישו כי דעתו אינה "נעולה" וכי הינו נכון להשתכנע אחרת. לטענתה, בית המשפט היה נכון לקבוע מועד לישיבת הוכחות המתאים לבאי-כוח הצדדים, ואילו באת-כוח המבקשות היא שהערימה קשיים וסירבה להשיב לשאלת בית המשפט בדבר זהות העדים שבכוונתה להעיד.

דיון
6. לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אבאר עמדתי:
כאמור, לטענת המבקשות על בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין, הן בשל דרכי ניהול המשפט והן בשל התבטאויותיו באשר לסיכויי התביעה, המקימות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הוראת סעיף 77א לחוק בתי המשפט, המסדירה עילות פסלות שופט מלישב בדין, מורנו כדלקמן:
"77א. עילות פסלות
(א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
...
(ב) נטענה טענת פסלות נגד שופט, יחליט בה אותו שופט לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת.
...".

עילת פסלות שופט מלדון בתיק בשל חשש ממשי למשוא פנים היא העומדת בליבת דיני הפסלות. עובר לחקיקת סעיף 77א לחוק בתי המשפט, הקובע כללי פסלות שופט מלישב בדין, פותחו ועוצבו במשך עשרות שנים - בשורה ארוכה של החלטות ופסקי דין, אשר ניתנו על-ידי נשיאי בית המשפט העליון לדורותיו - העקרונות והכללים בדבר פסלות שופט. כך פסק הדין המנחה בב"ש 48/75 רחמים ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375 (1975), שם עתר המערער לפסילת השופט מלישב בדין בטענה כי לשופט דעה קדומה לגבי נשוא משפט המערער, שהינה פרי ממצאיו במשפט קודם, בעטיה עלול השופט לנהוג בחוסר אובייקטיביות. בהידרשו למבחן, לפיו יש לדון בטענת פסלות שופט בנסיבות של דעה קדומה העלולה להטות המשפט, אימץ הנשיא אגרנט מבחן "האפשרות הממשית", בהעדיפו מבחן זה על-פני מבחן "החשד הסביר", בקובעו בעמוד 381 לפסק הדין לאמור:
"מבחן 'האפשרות הממשית' אין משמעותו, כי כדי להסיק בדבר קיום האפשרות של נגיעה כאמור, יש לתהות לפני ולפנים בהלך מחשבותיו (state of mind) של השופט שמבקשים לפסלו; משמעותו היא, שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה."

(ראו גם, מאיר שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, עמודים 106-107).
יתרה מזאת, הלכה פסוקה היא, כי אין די בתחושה סובייקטיבית כדי לבסס עילת פסלות, אלא על העותר לפסילת שופט מלישב בדין, להניח תשתית ראייתית אובייקטיבית, ממנה ניתן יהא להסיק כי דעתו של השופט ננעלה וכי לא יתאפשר לו לשפוט משפט צדק (ראו גם, ע"א 8743/04 משה בר נר נ' אשר רוט, לא פורסם (2005); בג"צ 2148/94 אמנון גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירועי הטבח בחברון, השופט מאיר שמגר, פ"ד מח(3) 573, עמוד 585
(1994); בג"צ 1923/91 אדוארד רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד מו(2) 1, עמודים 17-20 (1991)). ויוטעם, בחינת אמת המידה בדבר חשש ממשי למשוא פנים הינה תמיד בחינה המיוחדת לנסיבות המקרה הנדון (בג"צ 1622/00 יואב יצחק נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד נד(2) 54, עמוד 64 (2000)).
7. בהתייחס לטענת המבקשות, לפיה על בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בשל החלטותיו לדחות בקשות מטעם המבקשות לדחיית מועדי דיון, לרבות קביעת מועד לישיבת קדם משפט במועד סמוך להגשת הודעת המבקשות כי הן עומדות על תביעתן, כמו גם קביעת מועד לישיבת הוכחות במועד סמוך לישיבת קדם משפט האחרונה - הרי שאלה אינן מעוררות חשש ממשי לקיום משוא פנים ומשכך, אינן מקימות עילה לפסילתי מלישב בדין.
הלכה פסוקה היא, כי האחריות לניהולו של המשפט, לרבות אי היעתרות לבקשות הצדדים להליך לדחיית מועדי דיונים וקביעת מועדים לישיבות קדם משפט ולישיבות הוכחות, מוטלת על בית המשפט, האמון על ניהולו התקין והיעיל של המשפט המתנהל לפניו (ע"א 1013/92 דוד הרוש נ' אורנה הרוש, פ"ד מו(2) 133 (1992)). השגות בעניינים אלה מקומן להתברר בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (ע"א 3587/08 פלוני נ' פלונית, טרם פורסם (2008); ע"מ 2866/08 פלוני נ' פלונית, טרם פורסם
(2008); ע"פ 10796/05 ישי שליסל נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005); ע"פ 8309/02 רודקו איתן נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2002); ע"פ 1988/94 דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, עמודים 630-631 (1994)).
כך גם בענייננו, בהיות החלטות בית משפט זה בדבר דחיית הבקשות לדחיית מועדי ישיבות קדם משפט ובדבר קביעת מועדים לישיבת קדם משפט ולישיבת הוכחות, הינן החלטות שניתנו במסגרת ניהול התיק שלפניי. אלה ניתנו באופן ענייני ומקצועי וככל שהמבקשות ביקשו להשיג עליהן, הרי שמקומן של השגות אלה בהליכי ערעור רגילים. ניכר כי בקשת הפסלות נובעת מחוסר שביעות רצונן של המבקשות מניהול ההליכים על-ידי בית משפט זה, אך בכך אין כדי להקים עילה לפסלות בית המשפט מלישב בדין (ראו גם, ע"א 990/08 יוסף מרגי נ' סילביה דאהן, טרם פורסם (2008); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) עמודים 174-177).
הלכה היא כי אין בידי הצדדים להכתיב לבית המשפט מועדים לדיון, גם אם בקשתם הוגשה בהסכמה, שכן על בית המשפט לשקול גם את האינטרס של כלל המתדיינים. לשון אחר, בית המשפט, המופקד על ניהול התיק, חייב להקפיד על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים ובכלל זה להבטיח כי ההליך המשפטי יסתיים ללא התמשכות יתר של ההליכים וללא דחיות של הדיונים, ובכך אף למנוע פגיעה במתדיינים אחרים, אשר אלמלא הדחיות ניתן היה לשמוע תיקיהם במועד מוקדם יותר (ראו גם, ע"א 3725/04 מערוף דיבה נ' יוסף עדווין, טרם פורסם
(2006); רע"א 3163/00 סלימאן סלמאן נ' ג'ורג' שוקייר, פ"ד נה(2) 97, עמוד 100 (2000)). יתרה מזאת, דחיות של דיונים מונעות ניצול מיטבי של הזמן השיפוטי, שהינו המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת, וודאי בנסיבות בהן הבקשה מוגשת בסמוך למועד שנקבע לשמיעה, כבענייננו (ראו גם, רע"א דוד צדיק נ' ציון פנימי, טרם פורסם (2005)).
8. לאור האמור לעיל, אופן ניהול ההליך העיקרי אינו מעיד על משוא פנים אובייקטיבי ואינו מלמד כי נבצר מבית משפט זה להכריע באופן אובייקטיבי בעניין שלפניו.
9. בהתייחס לטענת המבקשות, לפיה על בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בשל התבטאויותיו באשר לסיכויי התביעה, לרבות דברי ביקורת כלפי באת-כוח המבקשות - גם אלה אינן מעוררות חשש ממשי לקיום משוא פנים ומשכך, אינן מקימות עילה לפסילתי מלישב בדין.
בהתייחס להערות בית משפט זה שהופנו כלפי באת-כוח המבקשות במהלך ישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 30.11.2008, באשר לאי ידיעתה זהות העדים שהעדתם התבקשה על-ידה באופן כללי עוד קודם בבקשה בכתב, אי ידיעתה משך זמן חקירות העדים והתחמקותה בטענות סרק מהחלטת בית המשפט לקבוע מועד לישיבת הוכחות - הלכה פסוקה היא, כי התבטאות שופט, בעל-פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, אין בה כשלעצמה, כדי להוות עילה לפסילת שופט. שופט יפסול עצמו רק כאשר יוכח כי יש בהתבטאותו כלפי בעל דין משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט שלפניו (ע"א 1615/08 תמיר כהן נ' רס.אא. יזמות והשקעות בע"מ, טרם פורסם (2008)). כן נקבע, כי בית המשפט רשאי להעיר הערות ביקורתיות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט, שכן הזכות לביקורת כלפי בעל דין גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. יפים בהקשר דנא, דבריה של הנשיאה ד' ביניש בע"א 7329/06 פלוני נ' פלונית, טרם פורסם
(2006), לאמור:
"לא כל אימת ששופט מעיר לעורך דין המופיע בפני
ו על סגנונו או תוכן דבריו, צריך השופט לפסול את עצמו. אין הצדקה עניינית לכך. הערת ביקורת איננה סימן למשוא פנים בהכרעה לגוף העניין שנמסר לידיו של שופט מקצועי. הבחינה תהא, בכל מקרה לגופו, אם יש בהתבטאות משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים."

(ראו גם, ע"א 5991/06 פלונית נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, טרם פורסם
(2006); ע"פ 732/86 שלמה חליווה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 412 (1987)).
כך בענייננו, משלא מצאתי בהתבטאויותיי כלפי באת-כוח המבקשות בדיון שהתקיים לפניי, הנוגעות לאופן ניהול התיק, התבטאויות העולות כדי חשש ממשי למשוא פנים. אלה נאמרו באופן ענייני לצורך הבטחת ניהולו התקין והיעיל של הדיון, ואין בהן כדי לבטא גיבוש עמדה סופית בהליך, המצדיק פסילתי מלישב בדין.
אשר להתייחסות בית משפט זה לסיכויי התביעה במסגרת ישיבות קדם משפט, הלכה פסוקה היא, כי כל אימת שבית המשפט פתוח לאימוצה של דעה שונה, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול השופט מלישב בדין. אכן, בית המשפט אינו רשאי לגבש עמדתו בטרם הסתיים ההליך השיפוטי. ברם, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי במהלך הדיון מתגבשת אצל השופט עמדה לכאורית באשר למשקל הטענות שלפניו. עמד על כך הנשיא בדימוס א' ברק בע"א 11618/05 לב שירמן נ' אנדריי צ'נקוב, טרם פורסם (2006), בקובעו לאמור:
"אם דעה זו היא לכאורית בלבד, וכפופה לעיצוב ולשינוי בהתאם לראיות שיובאו בהמשך ההליך, תוך שהשופט פתוח לאימוצה של דעה שונה, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול את השופט מלשבת בדין. האיסור אינו על דעה קודמת, הוא על דעה קדומה. ... חזקה על השופט כי מקצועיותו תאפשר לו לבחון את עמדתו הלכאורית לכל אורך שלבי ההליך מבלי 'להינעל' על עמדה מסוימת. ... השאלה היא האם בית המשפט פתוח וקשוב לכל טענות הצדדים בטרם תתגבש דעתו הסופית בפסק הדין."

ובענייננו, התרשמותי מסיכויי התביעה טרם הבאת הראיות, כפי שהובאה לפני הצדדים בישיבות קדם משפט, לא הגיעה לכדי מסקנה מגובשת וסופית, ואין בה כדי ללמד על גיבוש עמדה מוגמרת בעניין זה. כפי שעמדה על כך הנשיאה ד' ביניש בע"א 553/07 אברהם פלקסר נ' עו"ד חנינא ברנדס, טרם פורסם (2007), בקובעה לאמור:
"פעמים רבות קורה שתוך כדי הצעת פשרה מביע בית המשפט דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה, לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי. אין בהצעות ובהערות אלה כדי להשליך על מסקנתו של בית המשפט אם הנושא יועלה בפני
ו בכל זאת תוך פריסה מלאה של כל העובדות ומלוא הטיעונים. ... ההליך השיפוטי מחייב הנחות כלשהן בדבר סבירותן של טענות משפטיות. על הנחות אלה לשוב ולהיבחן במהלך הדיון המשפטי עד אשר הן הופכות למסקנות מגובשות היטב. מקצועיותו של בית המשפט היא המאפשרת לבית המשפט להעמיד הנחותיו המקדמיות תחת הביקורת הראויה. רק בנסיבות בהן ברור כי בית המשפט מנוע מלשנות את הנחותיו המוקדמות, וכי דעתו 'נעולה' יש מקום להורות על פסילתו."

חשש המבקשות כי בשל התבטאויות בית משפט זה באשר לסיכויי התביעה ננעלה דעתו, הינו בגדר חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. למותר לציין, כי המדובר בהערכה לכאורית בלבד, שכן התרשמות זו של בית המשפט בשלב מקדמי של ההליך העיקרי לא עלתה לכדי גיבוש עמדה סופית (ראו גם, מרזל - דיני פסלות שופט, לעיל, עמודים 191-193). בהקשר דנא, הלכה פסוקה היא כי גם אם דבריו של בית המשפט לא סויגו מלכתחילה במילה "לכאורה", הרי הבהרתו בדיעבד מובילה למסקנה כי מבחינה אובייקטיבית לא מתקיימת אפשרות ממשית של משוא פנים בניהול המשפט (ראו גם, ע"א 4072/99 מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ נ' כלילי שושנה, לא פורסם (1999)). גם הערות בית משפט זה בעניין גובה ההוצאות בהן עשויות המבקשות לשאת היה ותידחה תביעתן, לא היו בגדר איום אלא הערכה לכאורית של גובה ההוצאות העשויות להיפסק בהליך (ראו גם, ע"א 2374/96 לופטין יצחק נ' מוניק נועם, לא פורסם (1996)).
10. לאור האמור לעיל, אין לומר כי התבטאויותיי מעידות על משוא פנים אובייקטיבי, בעטיו יפסול עצמו בית המשפט מלישב בדין. למותר לציין, כי בית משפט זה פתוח וקשוב לכלל טענות הצדדים בטרם תתגבש דעתי הסופית בפסק הדין.
11. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, אוסיף כי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. עמד על כך הנשיא בדימוס א' ברק בע"פ 5756/95 עדנאן עתאמנה נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4), 199, בקובעו כהאי לישנא:
"כשם שחובה על שופט לפסול עצמו במקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט."

השתחררות בלתי ראויה של השופט מלישב בדין, פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין, אשר מן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו (ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושנוב, לא פורסם (1996); ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' דוד חן, פ"ד נא(4) 673 (1997); ע"א 4845/01 נועם אלרון נ' קיבוץ עינת, לא פורסם (2001); ע"א 462/05 פלוני נ' פלונית, לא פורסם (2005)).
כך גם בענייננו, משלא מצאתי ממש בטענות המבקשות לפסילתי מלישב בדין, אשר דומה כי עיקרן בחוסר שביעות רצון מהחלטותיי באשר לניהול הדיון.
12. אשר לטענת המבקשות, לפיה פרוטוקול ישיבת קדם משפט מיום 30.11.2008 אינו משקף את שנאמר בדיון, הרי שהיה על המבקשות להגיש בקשה מתאימה לתיקון הפרוטוקול. בנסיבות בהן המבקשות לא נקטו בהליך המתאים כאמור, וביקשו לבסס בקשת הפסלות גם על דברים שאינם רשומים בפרוטוקול, אין בידן לעשות כן משאין בכך כדי לבסס עילת פסלות (ראו, ע"א 1280/08 פלוני נ' פלונית, טרם פורסם (2008)).
13. מבלי לגרוע מקביעתי דלעיל, לפיה דין הבקשה להידחות לגופו של עניין, סבורני כי הבקשה דנן אף לוקה בשיהוי ניכר. עיון בנימוקי הבקשה העלה כי עילת הפסלות לכאורה, כנטען בבקשה, היתה ידועה למבקשות עובר לישיבת קדם המשפט הראשונה, לפני למעלה מ-3 חודשים, כלשונן בבקשה: "ראשיתם של הדברים הם בבקשה מוסכמת לדחיית מועד ישיבת קד"מ אשר היתה קבועה ליום 18.9.2008...". לטענת המבקשות "המשכם של הדברים הם בישיבת קדם המשפט השניה מיום 11.11.2008..." ולבסוף, "לכדי שיא הגיעו הדברים" עם הגשתן ההודעה לבית המשפט כי הן חפצות בהמשך ניהול ההליכים, עובר לישיבת קדם משפט השלישית בתיק.
הוראת תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי") מורנו, כי המועד לטענת פסלות הינה בתחילת הדיון בתובענה ולפני כל טענה אחרת; ככל שלא היה באפשרות בעל הדין לטעון טענת פסלות בשלב האמור, רשאי הוא לטענה לאחר מכן, ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות.
בנסיבות המקרה דנן, משטענת הפסלות נטענה לאחר שהליכי קדם משפט בתיק הסתיימו ובסמוך לפני מועד ישיבת ההוכחות, הגם שעילת הפסלות לכאורה היתה ידועה - לשיטת המבקשות הן בבקשתן - זמן רב קודם, עובר לישיבת קדם המשפט הראשונה ובמהלכה, הרי שדין הבקשה להידחות על הסף, ולמצער, יש בכך כדי להפחית ממשקלה של טענת הפסלות (ראו גם, ע"א 3123/08 שמואל גולדשמידט נ' משה פרוהמן, טרם פורסם (2008); ע"א 5684/08 אלסנע הלייל נ' מדינת ישראל, מנהל מקרקעי ישראל, המנהלה לקידום הבדואים בנגב, טרם פורסם (2008); בג"ץ 1622/00, לעיל, עמודים 61-62; מרזל - דיני פסלות שופט, לעיל, עמודים 71-73). דומה כי המבקשות הותירו טענת הפסלות נצורה לעת מצוא, משהַחלטתי לקבוע התיק לישיבת הוכחות לא היתה לשביעות רצונן. בכך, יש לראות המבקשות כמי שנהגו בשיהוי ניכר בהגשת הבקשה, בניגוד להוראת תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו גם, ע"מ 2866/08, לעיל).

14. לא אוכל לסיים החלטתי בבקשה זו, מבלי שאביע מורת רוחי מאופן התנהלות באת-כוח המבקשות, עו"ד מיטל תורג'מן-כהן
, ומהתבטאויותיה החריגות ויוצאות הדופן כלפי בית המשפט, בעל-פה ובנסחה בכתב הבקשה שלפניי. באת-כוח המבקשות לא חסכה שבט לשונה, בעשותה שימוש בביטויים חריפים נגד בית המשפט, אשר חרף שנותיי הרבות על כס השיפוט, נדיר שנתקלתי בהתנהלות כגון דא, החורגת מהתנהגות ראויה והולמת של עורך דין. כך, קבעה באת-כוח המבקשות בבקשה כי הַחלטתי לדחות בקשת המבקשות לדחיית מועד הדיון נבעה מתגובת המבקשות לבקשה אחרת מטעם המשיבים "תגובה אשר ככל הנראה לא היתה לרוחו של בית המשפט הנכבד!!!". בהמשך, מצאה לנכון באת-כוח המבקשות לבקר "התנהגותו" של בית המשפט, בהדגישה "השתלחותו של בית המשפט הנכבד והלחץ שהופעל עליו [בא-כוח המבקשות]". ואלה רק קומץ המילים בהן נקטה באת-כוח המבקשות בבקשה דנן, אשר נכתבה בשיקול דעת ולא ניתן לייחס לאמוּר בה אמירה בעידנא דרתיחא.
אופן ניסוח הבקשה כמו גם התבטאויות באת-כוח המבקשות בדיון שהתקיים לפניי, וודאי שאינם הולמים מעמדה כעורכת דין, זאת בלשון המעטה, בהיותה אמונה על שמירת כבוד בית המשפט ושופטיו, כפי שמורנו גם כללי האתיקה החלים על עורכי דין (ראו, סעיפים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986).
יפים בהקשר דנא דבריה של הנשיאה ד' ביניש בע"א 2147/08 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי - טפחות בע"מ, טרם פורסם (2008), לאמור:
"כבר נפסק כי אפילו במקרים, בהם יש לעורך-דין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט, והיא נראית לו ראויה להישמע למען ההגנה על האינטרס של לקוחו, חובה היא לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת, ובעיקר שלא על-פי רמזים של צדייה או משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים ... השאלה בעניין זה אינה, מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר, והאיך הוא לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין."

(ראו גם, על"א 8838/00 עו"ד שמחה ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(2) 169, עמוד 172 (2001); על"א 736/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שרה מזרחי, עו"ד, פ"ד נח(6) 200 (2004); ע"א 1615/08, לעיל).
ודוק.

סוף דבר
15. הבקשה נדחית.
16. לאור הנסיבות כמתואר בהרחבה לעיל, אינני רואה מקום לדחות המועד שנקבע לשמיעת הראיות בתיק, ככל שיוגש ערעור על החלטה זו.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבאי-כוח הצדדים ולמשיב 1 באמצעות פקסימיליה.
ניתנה היום, י"ד בכסלו, תשס"ט (11 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.


משה רביד
, שופט

1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בירושלים
בש"א 5013/08

ת"א 9183/07
לפני:
כב' השופט משה רביד








בשא בית משפט מחוזי 5013/08 טמבור בע"מ, שרפון בע"מ נ' פרלשטיין שלמה, פרלשטיין אילנה (פורסם ב-ֽ 11/12/2008)