פסקי דין על אלון כהן- דקלים | פסקי דין על עזר כהן | פסקי דין על המשרד לאיכות סביבה/מחוז חיפה

1126/07 עפ     28/06/2007




עפ 1126/07 אלון כהן- דקלים בע"מ, עזר כהן נ' המשרד לאיכות סביבה/מחוז חיפה




בעניין:
7



בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בנצרת
עפ 001126/07


בפני
:
כב' השופט זיאד
הווארי – אב"ד

כב' השופטת גבריאלה (דֶה-לֵיאו) לוי
כב' השופטת הלמן אסתר
תאריך:
28/06/2007




בעניין
:
1 . אלון כהן- דקלים בע"מ
2 . עזר כהן








המערערים


נ
ג
ד


המשרד לאיכות סביבה/מחוז חיפה







המשיב


ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופטת עיריה מרדכי) בת.פ. 102/05 מיום 31.1.07.

פסק דין

השופט זיאד הווארי
– אב"ד
1.
שני המערערים הועמדו לדין בבית משפט השלום בבית שאן, בגין ביצוע עבירות של ניהול עסק ללא רשיון, אי נקיטת אמצעים למניעת זיהום מים ולכלוך רשות הרבים, עבירות על הוראות חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"); חוק המים, תשי"ט-1959 (להלן:"חוק המים"); תקנות המים (מניעת זיהום מים)(תחנות דלק), התשנ"ז-1997 (להלן: "תקנות המים") והחוק לשמירת הניקיון, התשמ"ד-1982 (להלן: "חוק שמירת הניקיון").

2.
בית משפט קמא הרשיע את המערערים לאחר שמיעת ראיות, והטיל על המערערת מס' 1 (להלן: "המערערת") קנס בסך – 45,000 ₪, ועל המערער מס' 2 (להלן: "המערער") קנס בסך – 25,000 ₪. כמו כן, חייב כל אחד מהמערערים לחתום על התחייבות כספית ע"ס 60,000 ₪, להימנע תוך 3 שנים מיום גזר הדין מלעבור עבירה על הוראות חוק המים ותקנותיו, וההוראות על חוק שמירת הנקיון נשוא האישום. בנוסף, חייב כל אחד מהמערערים לחתום על התחייבות כספית בסך – 10,000 ₪ להימנע תוך 3 שנים מיום גזר הדין, מלעבור עבירה על הוראות חוק רישוי עסקים.

3.
על פי הנטען בכתב האישום, החל משנת 2003 מנהלים המערערים תחנה בקיבוץ אפיקים (להלן: "התחנה"), בפיקוחם והשגחתם, אשר משמשת להם אחסון דלקים במיכל סולר נייח – עילי. בתחנה מבוצע תדלוק, מילוי וריקון המיכל על ידי המערערים ו/או על ידי מי מטעמם.
א.

מיכל כאמור נראה בשטח התחנה, בין השאר בתאריכים 26/03/03, 03/02/03, 24/07/03, 01/01/04, 23/02/04, 23/03/04, 19/09/04.

ב.

תדלוק, מילוי וריקון המיכלים, נראה מתבצע בתחנה בין השאר בתאריכים 26/02/03, 24/07/03, 23/02/04, 23/03/04, 19/09/03.
עיסוק זה הוא עסק טעון רישוי, והמערערים עוסקים בו ללא רשיון ו/או היתר זמני כדין.
התחנה לא הוקמה בהתאם להוראות הדין, באופן שמשטח התדלוק ואזור מילוי המיכל אינו אטום לדלקים, שמנים ומים, וכן לא הותקנו בה אמצעים למניעת זיהום מקורות מים.
במהלך התקופה הרלוונטית, לא התקינו המערערים בתחנה מפריד דלק כנדרש. במהלך התקופה הרלוונטית, לא דאגו המערערים כי המעצרה שהותקנה בתחתית המיכל, תהיה בנפח מתאים כדין, וכן לא דאגו לתפעלה בהתאם לדין.
במהלך התקופה הרלוונטית, לא נקטו המערערים באמצעים הדרושים להפסקתה המיידית של כל דליפת דלק לניקוי הזיהוי שנגרם מדליפה, וכן לא טיפלו בקרקע אשר זוהמה בדלק באופן מיידי וכנדרש. כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם של המערערים, נספגה הקרקע בתחנה בדלקים בשטח שאינו אטום לחלחול.
ביום 10/06/03 נערך למערערים שימוע אצל המשיבה, בעקבות מעשיהם ומחדליהם המפורטים לעיל, בו התחייבו המערערים לסגור את התחנה, ולפנות את הקרקע המזוהמת כנדרש תוך 45 יום, ולא יאוחר מיום 28/07/03, אולם המערערים לא עמדו בהתחייבויותיהם, והמשיכו במעשיהם ומחדליהם.

4.
א.
בתשובתם לכתב האישום, הודו המערערים כי הם הפעילו את התחנה במועדים הרלוונטיים, וכפרו באישומים המיוחסים, ואף טענו לסיכון כפול, מאחר והם הועמדו לדין בת.פ. 5524/03 בבית משפט השלום בטבריה, בגין ניהול תחנת דלק ללא רשיון, וביום 08/02/04 נגזר דינם, והוטל עליהם בין היתר, צו סגירת התחנה שנדחה עד ליום 08/10/04.
ב"כ המערערים טען, כי מאחר וכתב האישום בת.פ. 5524/03 התייחס לעבירה שבוצעה ביום 12/02/03, המערער הורשע ביום 08/02/04, וניתנה לו ארכה לסגירת העסק עד ליום 08/10/04, אין מקום להעמיד את המערערים לדין בגין העבירות המיוחסות על פי חוק רישוי עסקים, ככל שכתב האישום מתייחס למועד זה.

ב.

בית משפט קמא לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, החליט ביום 07/11/05 לדחות את טענת המערערים לסיכון כפול, תוך קביעה כי המועדים המפורטים בכתב האישום מיום 08/02/04 מועד גזר הדין בתיק הקודם ועד ליום 08/10/04 המועד האחרון לביצוע צו הסגירה של התחנה, אינם מקנים הגנה מכוח "סיכון כפול", מפני העבירה של ניהול עסק ללא רישוי, להבדיל מעבירה של אי קיום צו בית משפט, ככל שטרם נכנס הצו לתוקף. מאידך, הנסיבות מקנות למערערים הזכות לטעון להגנה מן הצדק. בית משפט קמא סבר, כי המערערים זכאים להגנה מפני האישום בגין ניהול עסק ללא רשיון, באשר למועדים שלאחר 08/02/04, וזאת על פי כללי ההגנה מן הצדק והדרישות שרשויות התביעה יפעלו בהרמוניה ובהגינות כלפי נאשמים. באשר למועדים שקדמו ליום 08/02/04, דחה בית משפט קמא את טענת המערערים לסיכון כפול.

5.
בישיבה ביום 28/06/06 ולאחר שסיימה המשיבה את הבאת ראיותיה והכריזה אלה עדיי, חזר ב"כ המערערים על טענתו לביטול כתב האישום מחמת התיישנות. בית משפט קמא לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, קבע כי יכולה הייתה להיות טענת המערערים לסיכון כפול לגבי העבירה המיוחסת על הוראות חוק שמירת הנקיון שהתגלתה בתאריך 03/02/03, הסביר זאת כי המשרד לאיכות הסביבה הוציא למערער דו"ח הודעת תשלום קנס בגין עבירה על חוק שמירת הנקיון באותו מועד. בית משפט קמא קבע, כי בהוצאת הודעת תשלום קנס, על פי הוראות הדין, דינה כדין המצאת כתב אישום, ובהעדר בקשה לביטולו או להישפט בגינו, הרי על פי חוק סדר הדין הפלילי, מקבל ההודעה כאילו הורשע בגין אותה עבירה. חרף העובדה כי אותה הודעת תשלום קנס (נ/5) הופנתה למערערת ולא למערער, סבר בית משפט קמא כי הודעה זו, יש בה כדי להקים הגנה של סיכון כפול כלפי העבירה המיוחסת על חוק שמירת הנקיון שהתגלתה באותו מועד כלפי שני המערערים. מאידך, ציין כי אין בהוצאת הודעת תשלום קנס על עבירה שהתגלתה במועד מסויים, כדי למנוע נקיטת ההליכים, בין אם בהודעת קנס, ובין אם בהגשת כתב אישום בגין עבירות נוספות המתגלות במועדים אחרים סמוכים או רחוקים, אף אם מדובר בעבירות דומות. אין אחיזה בדין לטענה שעקב מתן דו"ח ברירת משפט במועד מסויים הוקנתה "חסינות" למאן דהוא מלשאת את הדין, בגין עבירות נוספות דומות או אחרות המתגלות במועדים אחרים. טענת ההתיישנות נדחתה.

6.

במהלך שמיעת הראיות, הביאה המשיבה בפני
בית משפט קמא עדויות וראיות המלמדות על ביקורים בתחנה במועדים שונים. ביהמ"ש קמא בחן וניתח את עדויות המשיבה בפרוטרוט, ונתן אימון מלא לגרסאותיהם, תוך מתן הסבר מפורט למסקנותיו, אשר נתמכו כאמור בתמונות שונות שפורטו היטב על ידו. ממצאיו ומסקנותיו מעוגנים היטב בחומר הראיות, ואין כל מקום
להתערב בהן יחד עם זאת, אני רואה לנכון להתייחס לטענות מספר שראויות להתייחסות ומצדיקות ליבון והבהרה:

א.

המערערים טענו כי עפ"י הראיות שהוצגו בפני
ביהמ"ש קמא, לא ניתן היה להרשיע אותם בעבירות של זיהום קרקע, שכן הראיות עצמן, אינן יכולות להביא למסקנה
הגיונית ברמת הודאות הנדרשת במשפט פלילי, לקיום הזיהום האמור.
המערערים טענו, כי הראיה העיקרית והיחידה שיכולה הייתה להביא למסקנה זו, הייתה בדיקת המעבדה שנערכה על פי דגימת קרקע שלקח עד תביעה מס' 1, ומסקנותיו של עד זה באשר למצוי על אותה דגימת קרקע, הינה בגדר עדות סברה בלבד, ואינה עדות מומחה. עוד טענו, כי דליפה לפי תקנות המים, הינה תקלה במערכת הצנרת הגורמת לדליפה מתמשכת של דלקים, ובמקרה שלפנינו אין בחומר הראיות, בכדי להצביע על תקלה כלשהי במיכל הסולר ודליפה ממנו, והתקלה של טפטוף טיפול לאחר כל תדלוק, אינה מבחינת דליפה אליה התכוון המחוקק, ואינה עולה מתכלית החוק והתקנות, וגם לא ניתן ללמוד מתקנה 12 המדברת על דליפה של 1 מ"ק.
באשר לבדיקה עצמה, טענו המערערים שיש לפסול אותה משלוש סיבות עיקריות, האחת, עד תביעה מס' 4 נתן עדות מפי השמועה, הוא לא ראה את הדגימה, לא ערך כל דו"ח, אינו יודע מי הביא הדגימה, אינו יודע כל פרט הקשור בדגימה הספציפית ויש לפסלה. השניה, לא הוכחה שרשרת הדגימה, בית משפט קמא לא קיבל כל ראיות המציירות באופן רציף את מיקום הדגימה. המערערים סבורים, כי קיים חשש לגבי זיהום הדגימה, לכן יש לפסול את תוצאותיה. השלישית, הדגימה עצמה נעלמה ולא נמצאה, היות ונעלמה, לא נמסרה למערערים למרות בקשתם על מנת שיוכלו להעביר לבדיקה של מומחה מטעמם. מחדל זה של המשיבה, כמו גם העדר אפשרות הוגנת לבניית קו הגנה, יש בהם לפסול את הדגימה, תוצאותיה וכל עדות או ראיה הקשורה לדגימה במישרין או בעקיפין.

בית משפט קמא בחן כל אחת מהטענות שהעלו המערערים, ודחה אותן אחת לאחת. לעניין בדיקות המעבדה, בית משפט קמא לא ראה כל מקום להרחיב את הדיון בנושא זה, וזאת נוכח העובדה כי העבירות נשוא כתב האישום, הוכחו בפני
ו ללא קשר לדיגום ולתוצאותיו. בית משפט קמא קבע כי המשיבה הביאה עדויות וראיות אודות ביקורים במקום, במועדים שונים על פיהם הוכח, שלא בוצע מתקן הפרדת דלק, שהמעצרה לא הייתה אטומה, ומשטח התדלוק לא היה אטום. משטח התדלוק היה מורכב מחצץ, מונח על פני האדמה. כן קבע, כי עדי המשיבה העידו כיצד זיהום יצא מכיוון מיכל הסולר, דרך הפתח במעצרה לשטח החצץ שבאזור התדלוק. העידו גם על טפטוף מהמשאבה בשטח התדלוק, ומתחת ללוחות העץ שהונחו בשטח התדלוק, מעל לחצץ הצמוד למתן התדלוק של המערער. הוסיף, כי עד המשיבה מס' 1 העיד מפורשות שהזיהום שהתגלה, היה רובו ככולו סמוך למיכל התדלוק שהמערערים הפעילו. בית משפט קמא לא מסתפק בעדויות המשיבה, הוא מסתמך על התמונות אשר מלמדות בעליל שהזיהום המרכזי והטרי הינו באזור משטח התדלוק, ומיכל הסולר של המערערים, ומשם הוא מתרחב לצדדים. בית משפט קמא אף הוא דחה את גרסת המערער בעניין זה בקובעו, כי המערער לא הביא כל ראיה לתמוך בטענתו, שמאן דהוא הפעיל מיכל אחר באותם המועדים. המערער עצמו נדרש עוד בתחילת הדרך ע"י נציגי משרד לאיכות הסביבה לפעול בנדון, והמערער אף הודה שהמעצרה לא הייתה אטומה, והוא היה שוטף את הלכלוך שהצטבר בתוך שטח המעצרה החוצה, למשטח התדלוק (הלא אטום). המערער אף הודה שלא בוצע במתקן הפרדת דלק. בית משפט קמא הוסיף, כי הנחת שכבת חצץ על ידי המערער מעל לקרקע, אינה יוצרת משטח תדלוק אטום לכל הדעות.

בהתייחסו לתקנות חוק המים הנוגעות לתחנות תדלוק, בית משפט קמא קבע כי החובות שהוטלו בתקנות אלו, נועדו להבטיח מניעת חשש לזיהום, הן ממשכירי תחנת התדלוק גופו (מיכלים ומשאבות), והן מכלי הרכב הרבים העוצרים במקום לצורכי תדלוק. התקנות מחייבות משטח תדלוק אטום, מאחר ואזור התדלוק הינו מועד "לפורענות" מכוח הפעילות המתבצעות בו.

לעניין התנהגות המערערים באשר לעבירות נשוא הערעור, קבע בית משפט קמא כי ביום 05/03/03 פנתה המשיבה אל המערערים, והשיגה על דרכי פעולתם במקום. ביום 10/06/03 התקיים שימוע, והמשיבה ציינה את החשש לזיהום מי תהום מחומרי דלק ושמנים, זיהום הקרקע וניהול העסק ללא רשיון. באותו מועד טען המערער כי בכוונתו לנהל תחנת דלק אחרת, בתחום הקיבוץ ולסגור את התחנה נשוא הערעור. עוד באותו מועד, נדרשו המערערים לפעול לסגירת התחנה. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי המערערים הודו שהם בחרו על דעת עצמם להמשיך ולהפעיל את התחנה, והדבר נעשה בכדי להמשיך ולהפיק רווחים מהתחנה. מאחר והמערערים תכננו בעתיד לעבור למקום אחר, לא השתלם להם להשקיע בהסדרת התחנה כנדרש בתקנות ולדאוג למשטח תדלוק אטום.

מעבר לכל הראיות הנ"ל, המערער מסר ביום 02/05/04 עדות בכתב, בה טען שאין לו רשיון עסק, אך הוא בהליכים. המערער הודה כי לא קיים את הדרישות של המשיבה מיום 10/06/03, ולא קיים את הוראות התקנות.

הנני שותף לקביעותיו של בית משפט קמא, גם אני סבור כי מכלול הראיות שהצבעתי עליהן בהרחבה, יש בהן כדי להוכיח את אשמת המערערים בעבירות המיוחסות, מכל לכל ספק סביר.

למעלה מן הנדרש, אוסיף כי אין לפסול את חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבה, בשל העובדה שהיא מבוססת על דגימות שהמומחה לא נטל בעצמו. חוות דעת מומחה לא נפסלת במקרים בהם היא מסתמכת על עדות שמיעה, כאשר המומחה מסתמך על נתונים עובדתיים שהגיעו אליו מכלי שני (ראה בעניין זה ספרו של קדמי "על הראיות" - הדין בראי הפסיקה – מהדורה משולבת מעודכנת תשס"ד – 2003 חלק ראשון עמ' 527, ע"פ 566/89, 601 מאיר מרציאנו נ. מ"י, פ"ד מו (4) 539).

במקרה שלפנינו, המומחה התבסס על נתונים עובדתיים שהגיעו אליו מכלי שני, שהוא המפקח – עד תביעה מס' 1 – לכן אין לפסול חוות דעת זו, ואין בעובדה שמדובר בעדות שמועה, כדי להפחית ממשקלן הראייתי של מסקנות המומחה, אשר ציין כי תוצאות הדיגום שנלקח מהרחבה של התחנה, מצביעות באופן חד משמעי על זיהום קרקע.

ב.

באשר להרשעה בעבירות על חוק רישוי עסקים, טענו המערערים כי כשם שבית משפט קמא קיבל את טענותיהם באשר ל"הגנה מן הצדק", והורה על זיכויים חלקית מהעבירות על חוק רישוי עסקים, לאחר שנשפטו בת.פ. 5524/03 ביום 08/02/04, כך היה צריך לזכותם על התקופה שקדמה לה.
ב"כ המשיבה טען, כי המשרד לאיכות הסביבה נקט בהליכים נגד המערערים כבר מחודש אפריל 2003, תוך שהמשרד לאיכות הסביבה מציג דרישות בפני
הם. ביום 10/06/03 סוכם כי התחנה תיסגר ביום 28/07/03. טען עוד, כי טענת המערערים לסיכון כפול נדחתה ע"י בית משפט קמא, והטענה של הגנה מן הצדק, לא נטענה ע"י המערערים, אלא ביוזמת בית המשפט.

לעניין טענת סיכון כפול נאמר :

"הפסיקה בישראל אמנם מכירה בקיומה של טענת ה 'סיכון הכפול' לצד ובנוסף לטענה של 'כבר נשפטתי', הגם שמדובר בשתי טענות שונות, ובמצבים שונים ... ההגנה זו מוכרת וגם קיימת, אך היא מיושמת במקרים מאוד מיוחדים, ועד כה טרם התהוו הנסיבות המתאימות לשימוש בה..."
(ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל
פ"ד נ(2), 221 ,עמ' 362-363).

לעניין טענת הגנה מן הצדק, יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ
תק-על 2005(1), 4756 ,עמ' 4770.

"עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן ... מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר."

בהמשך פירט בית המשפט העליון את הכללים להחלת הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק":

"בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפני
ו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן.... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום."

סבור אני כי, ביהמ"ש קמא צדק בקובעו, כי עת שאימץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בת.פ 5524/03, אותת למערערים על אף העדר רשיון עסק בידיהם, שניתן להמשיך ולהפעיל את העסק עד למועד כניסת הצו לתוקף, וזאת מבלי שיועמדו שוב לדין בגין עבירה זו, לכן המערערים זכאים להגנה מן הצדק מפני האישום, בגין ניהול עסק ללא רשיון, באשר למועדים
שלאחר 8.2.04.

באשר למועדים שקדמו ליום 8.2.04, דחה בית המשפט קמא, ובצדק,
טענת המערערים לסיכון כפול, ולא החיל דוקטרינת הגנה מן הצדק. המקרה שבפני
נו אינו נופל בגדרם של "המקרים החריגים ביותר", בהם יש מקום למתן סעד של הגנה מן הצדק ולביטול ההרשעה בעבירה על חוק רישוי עסקים, באשר למועדים שלפני 8.2.04.

לסיכום, הכרעת הדין ברורה וממצה, המסקנות אשר הגיע אליהן בית משפט קמא, נכונות ומבוססות, ולא מצאתי בהן פירכה שיש בה כדי להביא לגיבוש מסקנה אחרת, לכן אני מציע לחברותיי לדחות הערעור לעניין ההרשעה.

7.

לעניין חומרת העונש, עיינתי בפרוטוקול הדיון של בית המשפט קמא לרבות גזר הדין וטיעוני הצדדים בפני
נו, ונחה דעתי כי בנסיבות העניין גזר הדין היה שקול, ראוי ומידתי, המדובר בעבירות שמטרתן השגת רווח ותועלת כלכלית, וככאלה, הן מחייבות הטלת עונשים שיפגעו בכיסם של מבצעיהן.

המעשים בוצעו לאורך תקופה של כשנתיים, כאשר המערערים התעלמו מהתראה מטעם המשיבה מיום 5/03, שהבהירה להם הדרישות של משרד לאיכות הסביבה בנדון, לא קיימו התחייבותם לחדול מהם, לנקות את השטח ולסגור את התחנה ביום 28.7.03, הם התעלמו מהוראות החוק, המערער נתן לנציגי המשרד לאיכות הסביבה להבין שכוונותיו להסדיר את המקום ולתקן את המעוות, על אף שכוונותיו האמיתיות, היו למשוך זמן ולהמשיך להפעיל את התחנה במתכונת הקיימת, מבלי לעמוד בדרישות, עד אשר יתאפשר לו לעבור לתחנת תדלוק שהייתה בהקמה, בשטח הקיבוץ, בסמיכות לאיזור התחנה,
וכל זה על מנת להפיק רווחים כלכליים אדירים על חשבון האינטרס הציבורי.

ב"כ המערערים טען כי, התחנה נוקתה לפני הגשת כתב האישום ופונתה, טענה זו יש לדחות. תמונות ת/9 ו- ת/10 תיעדו את שטח התחנה, לאחר סגירתה, כאשר השטח לא נוקה.

בית המשפט העליון התייחס, לא פעם לכך שעל בתי המשפט להעלות את
רף הענישה בעבירות שעניינן פגיעה בניקיון ובאיכות הסביבה (ראה רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון, תק-על 2006(2), 1437 ורע"פ 244/96- כים ניר ניהול שירותי צתעופה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 529.

לאחרונה דן בית המשפט העליון בסוגיה דומה והתייחס למדיניות הענישה שיש לנקוט כלפי העבריינים הפוגעים באיכות הסביבה בקובעו כי:

"הצורך החברתי הגובר בשמירה על משאבי הטבע ההולכים ומתדלדלים וההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הטבע והסביבה, חייבה את המחוקק לקבוע רמת ענישה משמעותית לעוברים עבירות אלו, ואת בית המשפט בתורו לנקוט מדיניות מחמירה כלפי אותם עבריינים".
(רע"פ 1223/07 סח עלי מורשד נ' מדינת ישראל המשרד לאיכות הסביבה (טרם פורסם).

הפגיעה באיכות הסביבה ובמשאבי המים בפרט, עלולה להיות בלתי הפיכה, ואין צורך להכביר מילים באשר לחומרתה, ולהשלכתה על האינטרס הציבורי ובריאות העם.

8.
בנסיבות אלה, ונוכח כל האמור, סבור אני
כי, העונשים שנגזרו על המערערים לרבות הקנסות שהוטלו עליהם, היו הולמים, עולים בקנה אחד עם מדיניות הענישה המתבקשת, מאזנים כראוי בין השיקולים הרלוונטיים, ואינם חמורים במידה המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור. ומכאן אני מציע לחברותיי לדחות גם את הערעור לעניין העונש.


________________________

זיאד הווארי
, שופט – אב"ד

כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי
:
מסכימה.



_______________________

גבריאלה (דה-ליאו) לוי
- שופטת

כב' השופטת אסתר הלמן
:
מסכימה.








_________________





הלמן
אסתר-שופטת


הוחלט פה אחד כאמור בפסק דינו של כב' השופט הווארי – אב"ד.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ב בתמוז, תשס"ז (28 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.


____________________
________________________
_______________
זיאד הווארי
, שופט – אב"ד
גבריאלה (דה-ליאו) לוי
– שופטת
הלמן אסתר
- שופטת


001126/07עפ 054 ערין בראנסה






עפ בית משפט מחוזי 1126/07 אלון כהן- דקלים בע"מ, עזר כהן נ' המשרד לאיכות סביבה/מחוז חיפה (פורסם ב-ֽ 28/06/2007)