פסקי דין על בתיה מזרחי | פסקי דין על רונית זליקוביץ | פסקי דין על אברהם מזרחי | פסקי דין על שושנה ארז | פסקי דין על לאה ארז |

1704/01 א     23/12/2008




א 1704/01 בתיה מזרחי, רונית זליקוביץ, אברהם מזרחי נ' שושנה ארז, לאה ארז




בעניין:

{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}

1



בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
א
001704/01


לפני:
כבוד השופט איתן אורנשטיין





בעניין:
1.בתיה מזרחי

2.רונית זליקוביץ

3. אברהם מזרחי



עו"ד יואב וקסלמן
התובעים



- נ
ג
ד -




1.שושנה ארז

2. לאה ארז




עו"ד מגזניק עופר
הנתבעות

פסק דין

כללי
1.
פסק הדין בוחן את ההשלכה, ככל שקיימת, להרשעת הנתבעת 1 ברצח בעלה של התובעת 1 ואבי
התובעים 2-3, על תביעתם לפיה על הנתבעות להשיב להם כספים אשר קיבלו מהמנוח, זאת לאחר שב

פסק דין
ראשון, עוד בטרם ההרשעה נקבע כי הכספים הם מתנה שאין להשיבה.
רקע

2.
התובעת 1 (להלן: "האלמנה"), היא אלמנתו של המנוח, חיים מזרחי ז"ל (להלן: "המנוח");

התובעים 2-3 הם ילדיו של המנוח (להלן: "הילדים"). המנוח נרצח סמוך ליום 20.3.01. התובעים

עתרו לחייב את הנתבעות, אם ובתה, בהשבת סך של 1,009,681.98 ₪ כערכו למועד הגשת התביעה

וזאת באשר לטענתם הסכום האמור ניתן להם על ידי המנוח, ועליהן להשיבו לתובעים (להלן:

"הכספים").

3.
התובעת והמנוח נישאו בשנת 1963, ומנישואים אלו נולדו הילדים. המנוח, שהיה פקיד בביטוח הלאומי, הצליח לעשות חייל בהשקעותיו וצבר כספים בסכומים ניכרים. בשלב מסוים, עלו חיי הנישואין של המנוח והתובעת על שרטון, והאחרונה הגישה נגדו תביעה לחלוקת רכוש. על רקע נסיבות אלה, נוצר בשנת 1984 קשר זוגי בין המנוח לבין הנתבעת 1 (להלן: "שושנה"). במסגרת הקשר האמור, היה המנוח בן בית אצל שושנה, לרבות בני משפחתה, ובין השניים היו יחסים אינטימיים. שושנה וכן הנתבעת 2 היו בעלים של חשבון מס' 019106/77 בבנק לאומי בע"מ, סניף פתח תקווה, שנפתח ביום 5.3.99 (להלן: "החשבון"), אשר בו היה המנוח מיופה כוח במשך תקופה מסוימת חשבון נוסף הרלוונטי לענייננו הוא חשבון על שם הנתבעות בבנק הפועלים בע"מ, סניף נווה מגן רמת השרון, מספר חשבון 334024 (להלן: "החשבון הנוסף"). ("החשבון" ו"החשבון הנוסף", שני אלה להלן: "החשבונות"). במשך תקופה ממושכת, הופקדו בחשבונות, סכומים משמעותיים שמקורם, כך נטען, מחשבון משותף של המנוח והתובעת.

4.
בכתב התביעה נטען כי המנוח משך מחשבונו בבנק הפועלים בע"מ סך של 764,000 ₪ והעבירו לשושנה. לעמדת התובעים, מאחר והתובעת והמנוח, עמדו לפני חתימה על הסכם פשרה, פנה המנוח לשושנה וביקש ממנה להשיב לו את הסכום שהפקיד בידיה, אך סורב. לא זו בלבד, אלא שלטענת התובעים, על רקע האמור, נרצח המנוח על ידי שושנה ואחר מטעמה.

5.
הנתבעות הכחישו את המיוחס להן, לרבות קשירת קשר לרצוח את המנוח. לדידן, אמנם הופקדו בחשבון כספים שהמנוח נתן, אך בנוסף הופקדו בו כספים ממקורות אחרים ובכללם מירושה ששושנה קיבלה, מהשתכרותה בעבודת ניקיון, מהשכרת דירות שבבעלותה, מעיסוק בזנות של הבת, כמו גם מהמרת מט"ח. טענה נוספת שהעלו הנתבעות היא שהכספים שהמנוח
נתן לנתבעות, הם מתנה העונה על דרישת "מתנה שהוקנתה", שלא ניתן לבטלה וכקבוע בחוק המתנה, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה").

פסק הדין

6.
התביעה התבררה לפני כב' השופטת (כתארה אז) גרסטל. ביום 4.2.03 ניתן פסק הדין ולפיו נדחתה התביעה (להלן: "פסק הדין"). הפלוגתאות שהועמדו להכרעה היו: מקור הכספים בחשבון, האם הכספים היו מיועדים למנוח, האם יש לראות בהם בגדר מתנה שהושלמה או שמא רק התחייבות לתת מתנה שניתן לחזור ממנה. לפני בית המשפט העידו בעלי הדין ובנוסף גם עדים אחרים, ובכללם בת אחרת של שושנה, עורך דין של המנוח שהיה עד לשיחה בין המנוח לבין הבן, ופקיד הבנק.


עיקר ממצאי פסק הדין הרלוונטיים לענייננו הם:
6.1
בין המנוח לבין משפחתה של שושנה היו יחסים חמים והדוקים ביותר. המנוח השתתף באירועים משפחתיים של שושנה, נהג לשהות תדיר בביתה של שושנה, ואף עזב את דירת מגוריו עם התובעת לפרק זמן מסוים.
6.2
במהלך הקשר בין המנוח לבין שושנה, מחודש מרץ 1999 ועד לחודש אפריל 2000 משך המנוח מחשבונו סך של למעלה מ 400,000 ₪ ובמקביל הופקד סכום דומה בחשבון. מחודש אפריל 2000 ואילך משך המנוח מחשבונו סכומים שונים שמרביתם הופקדו בחשבון הנוסף. סך הכל משך המנוח מחשבונו 764,000 ₪ ובמקביל הופקד בחשבונות סך של 686,273 ₪. יודגש כי המנוח היה בשלב מסוים מיופה כוח בחשבון ואף משך ממנו סכומים שונים. בשלב מסוים, בוטל יפויי הכוח. סמוך לאחר רציחתו של המנוח, משכו הנתבעות סכומים ניכרים מהחשבון, והעבירו אותם לחשבונות אחרים.
6.3
היחסים בין המנוח לבין התובעת היו גרועים ביותר, ואף הגיעו לידי אלימות. למנוח היו קשרים עם נשים אחרות, אף עוד קודם לקשר בינו לבין שושנה. גם בין המנוח לבין הילדים לא היו יחסים טובים ושרר ביניהם נתק מוחלט, בין היתר על רקע היחסים בין ההורים. בין המנוח לבין התובעת הייתה הפרדה רכושית, כאשר לכל אחד מהם היה רכוש משלו, בידיעת הצד השני ומבלי שלשני תהיה נגיעה ברכוש משנהו, כאשר התובעת אף ידעה שהמנוח מושך כספים מהחשבון המשותף לחשבונו.

מסקנות בית המשפט:
7.
בית המשפט קבע שהכסף בחשבון, ולמצער ברובו המכריע, מקורו מהמנוח, תוך שדחה את גרסת הנתבעות בהקשר זה. מסקנה נוספת בפסק הדין הינה שהתובעים לא הוכיחו כי המנוח התכוון שהכספים שהעביר לנתבעות יוחזרו לו, ומכל מקום, הנתבעות אף הרימו את הנטל שהכספים נועדו רק להן. לפיכך הגיע בית המשפט לכלל תוצאה לפיה עסקינן במתנה שהוקנתה ולכן התביעה נדחתה (להלן: "פסק הדין האזרחי").

ההליך הפלילי
8.
זה המקום לציין, כי המדינה הגישה כתב אישום נגד שושנה ונגד מר דקר בן ישעיהו חוג'ה (להלן: "דקר"), נכדה של אחותה, המייחס להם קשירת קשר לרצוח את המנוח וביצוע הרצח בצוותא חדא. כתב האישום הופרד מטעמים שאינם דרושים לענייננו (תיק פלילי ת"א 1060/01). בהכרעת הדין מיום 12.7.04 מצא בית המשפט כי יש להרשיע את שושנה ברצח, ניסיון לשידול לרצח, ובקשירת קשר לבצע פשע (להלן: "הכרעת הדין"). העונש שנגזר על שושנה הוא מאסר עולם.

9.
על פסק הדין המרשיע וגזר הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 8215/04). בפסק הדין בערעור שניתן ביום 18.10.06 נדחה הערעור (להלן: "פסק הדין בערעור הפלילי"), תוך שבית המשפט קובע:

" המדינה הוכיחה ברמת הוודאות הנדרשת לצורך הרשעה בפלילים כי המערערת יזמה את רצח המנוח, תכננה אותו ונטלה חלק בהוצאתו אל הפועל. בכך הפכה המערערת למבצעת בצוותא של הרצח יחד עם דקר, על אף שדקר הוא זה שביצע את הפעולות הפיזיות שהביאו למותו של המנוח".

10.
מן הראוי לציין כי בית המשפט היה מודע להליך הפלילי נגד שושנה ודקר, אשר הסתיים רק לאחר מתן פסק הדין האזרחי. בשולי פסק הדין האזרחי אף נקבע כי מעיון בכתב האישום, לא נמצא כל רמז שיש תימוכין לכך שהמנוח נרצח בשל דרישתו לקבל כספים חזרה. הוסיף בית המשפט כי מאחר ובאותה עת טרם ניתנה הכרעת הדין, אין מקום להסתמך על ההליך הפלילי. עם זאת הוסיף בית המשפט שייתכן והכרעת הדין תכלול קביעות שיאירו באופן שונה את הנסיבות, שאם היו מובאות לבית המשפט טרם פסק הדין האזרחי, יתכן והייתה "מתגלה תמונה שונה".

ההליכים לאחר פסק הדין האזרחי

11.
התובעים הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 2644/03). במסגרת הליכי הביניים בערעור, נקבע כי הכרעת הדין וכן פסק הדין בערעור על הכרעת הדין, יהוו ראיות נוספות בערעור (להלן: "הראיות הנוספות").

12.
ביום 16.4.08, ניתן פסק הדין בערעור (להלן: "פסק הדין בערעור האזרחי"). בפסק הדין בערעור האזרחי נקבע כי יש לבחון את ההשלכה של הרשעת שושנה ברצח המנוח, כקבוע בהכרעת הדין, על התביעה שלפניי. מפאת חשיבות העניין אציין את דברי בית המשפט העליון בפסק הדין לאמור:

"אין מנוס אלא מלהחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי על מנת לבחון האם להתפתחות החדשה (הכרעת הדין וכן פסק הדין בערעור הפלילי – א.א.) יש השלכה, ואם כן איזו השלכה, על העניין שבמחלוקת. פסק הדין נשוא הערעור דנא מבוטל איפוא והעניין יחזור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. הראיות שנשמעו לא יישמעו מחדש. אולם, כל אחד מבעלי הדין רשאי לבקש להביא ראיות נוספות, וזאת בנוסף להכרעת הדין ופסק הדין בערעור הפלילי. בית משפט קמא ישקול אם להתיר הבאת ראיות נוספות. בסופו של יום יינתן
פסק דין
חדש."

אציין כי בהחלטה נוספת מיום 5.5.08, הבהיר בית המשפט כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. הואיל וכב' השופטת גרסטל, אינה מכהנת יותר בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, הועבר התיק לפניי.

13.
כמצוות פסק הדין בערעור האזרחי, זימנתי את באי כוח הצדדים לפניי, על מנת לברר האם ברצונם להוסיף ראיות מעבר לאלו שהיו בדיון הראשון. שני הצדדים כאחד, הודיעו שאין בדעתם להביא ראיות מעבר לראיות שהוגשו עד כה, ולפיכך ניתן צו לסיכומים בכל הנוגע לתוספת הראייתית לפי פסק הדין בערעור האזרחי.

עמדות הצדדים

13.
עיקר עמדת התובעים
בסיכומיהן, הוסיפו והשלימו התובעים על הסיכומים מושא ההליך הקודם, תוך התייחסות

לראיות הנוספות. ניתן לתמצת את עמדת התובעים למספר טענות עיקריות:

13.1
שעה שנקבע ששושנה רצחה את המנוח, לא ניתן להשאיר בידיה את הכספים שהמנוח מסר
מטעמי מדיניות משפטית וחברתית כאחד, שכן שיטת המשפט לא יכלה לשאת מצב לפיו רוצח יירש את קורבנו ומעוול יזכה בפרי עוולתו.

14.2
הכספים לא ניתנו לנתבעות כמתנה, אלא המנוח שייר לעצמו את הזכות לקבלתם, ולכל היותר יש לראות זאת רק כהתחייבות ליתן מתנה וכקבוע בסעיף 5 לחוק המתנה.


התובעים מסתמכים בהקשר זה על קביעות בהכרעת הדין לפיה שושנה התכוונה להפיק תועלת לעצמה מרצח המנוח, תוך שבית המשפט בהכרעת הדין, דחה במפורש את גרסתה לפיה המנוח התכוון להעניק לה את הכספים שהוצאו מחשבונו המשותף עם התובעת. אלה הם ממצאים אשר לפי סעיף 42 א' לפקודת הראיות התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), מהווים ראיה לכאורה בתיק האזרחי, ואלו, לטעמם של התובעים, לא נסתרו על ידי הנתבעות.


עוד נסמכים התובעים להוכחת טענה זו על סתירות בגרסת הנתבעות, לרבות בינן לבין עצמן, ובגדר זו גם באשר למקור הכספים, כבישת העדות כי הכספים ניתנו כמתנה והעלאתה של זו רק בשלבים מאוחרים, במיוחד על ידי הנתבעת 2 לפיה המנוח לא השאיר כספים לנתבעות, כמו גם של עדות פקיד בנק לאומי באשר לנסיבות ביטול ייפוי הכוח שהיה למנוח בחשבון בבנק זה, ועוד.


בנוסף נטען כי הנטל שהכספים ניתנו במתנה חל על הנתבעות ולא על התובעים, ונטל זה לא הורם.

14.3
מערכת היחסים בין המנוח לבין שושנה הייתה מושתת על תרמית, שעה שהמנוח בטח בה, האמין בה, ואילו היא ניצלה את אמונו, והחליטה לרוצחו, תמורת תשלום לרוצח, וזאת כבר החל משנת 2000, עד שהצליחה לבצע את זממה.

14.
עיקר עמדת הנתבעות
אף הנתבעות העלו בסיכומיהן, השלמה על הטעונים שבהליך הראשון, תוך התייחסות גם

לראיות הנוספות. עמדת הנתבעות היא בעיקרה כדלקמן:

15.1
לדידן של הנתבעות, מוסר ומשפט אינם חד הם. לא כל שכן, "המוסר" של התובעים, אינו מן
המשופרים שעה שהבן, ייחל למות המנוח. מכל מקום, גם מי שפשע, אין לקחת את רכושו. לעניין זה מפנות הנתבעות לכך שגם לפי החקיקה, מי שהורשע ברצח, לא יורש את הנרצח, אך אין הוראה כי מי שהורשע ברצח אדם, יחויב להשיב את שקיבל ממנו, בהקניה גמורה. זאת ועוד, שושנה הורשעה בפלילים, עונשה נגזר, לא כל שכן, בית המשפט שדן בהליך הפלילי, לא ראה לחייב את שושנה בתשלום פיצוי לתובעים, ובשים לב לכך ששושנה משלמת את חובה לחברה, ואין כל צידוק לחייב אותה בהשבה.

15.2
הכספים הם מתנה שהושלמה, כפי שקבע בית המשפט בפסק הדין ויש לראותה כהענקה בלתי חוזרת שאינה ניתנת לביטול, בהבדל מהתחייבות ליתן מתנה. מכלול הראיות וכפי שנבחן על ידי בית המשפט בפסק הדין, אף מצביע על כך. לעניין זה מפנה בא כוח הנתבעות, בין היתר, לייפוי הכוח שבוטל, אופיו של המנוח שהיה זהיר וקפדן בענייני כספים ועוד. נטען כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה לפיו אין עסקינן במתנה שהושלמה, ומכל מקום, גם אם הנטל על הנתבעות, אזי הן עמדו בנטל הנדרש. מוסיפות הנתבעות וטוענות כי אין כל ממצא בהכרעת הדין לפיו המנוח נרצח מחמת שרצה לקחת בחזרה את הכספים שנתן לנתבעות, כנטען בתביעה. לגרסת הנתבעות, קביעות בית המשפט בהכרעת הדין כמו גם בפסק הדין בערעור הפלילי, אינן משפיעות על ממצאי בית המשפט בפסק הדין, לרבות אלה עליהן מצביעים התובעים, לא כל שכן, לעמדת הנתבעות, האמירות עליהן נסמכים התובעים, היו בגדר אמרות אגב שלא היו דרושות לצורך ההרשעה.

15.3
יש להבחין בין הנתבעות לבין עצמן, שכן הנתבעת 2 לא הואשמה, לא הורשעה ואין כל ראיה הקושרת אותה לרצח המנוח. לכן, אין לסטות מקביעת פסק הדין כי לגביה, אין סיבה לשלול את חלקה במתנה.

15.4
הנתבעות גם חולקות על היקף הכספים שניתן להן על ידי המנוח, ובניגוד לקביעה ביסוד פסק הדין.

15.5
לעמדת הנתבעות, הוכח כי המנוח לא היה מעוניין שרכושו יוקנה לתובעים, לרבות נוכח יחסיו הגרועים עם בני משפחתו כפי שעלה מהראיות.


דיון והכרעה
16.
בפתח הדיון אבהיר כי עלי לפסוק בהתאם למתחייב מפסק הדין בערעור האזרחי, קרי האם קיימת השלכה של הראיות הנוספות על פסק הדין, ואם כן מהי. בשים לב לכך שלא הובאו כל ראיות נוספות על ידי מי מהצדדים, למרות שהדבר התאפשר בידם, תתמקד בחינתי בבדיקה כאמור של השלכת הראיות הנוספות על המחלוקות שבין הצדדים. אמנם פסק הדין בערעור ביטל את פסק הדין, אך לא נקבע פוזיטיבית, כי חלה שגגה בממצאיו של בית המשפט בפסק הדין, ואלה לא נבחנו במסגרת פסק הדין בערעור האזרחי.

17.
למותר לציין כי איני יושב כערכאת ערעור על פסק הדין, אלא כממשיך של הערכאה הדיונית שנתנה אותו, וכמי שנדרש לבחון מחדש את ממצאי פסק הדין, לאור הראיות החדשות והשפעתן של אלה, ככל שקיימת על המחלוקת. לפיכך, לא ראיתי צורך לדון בכל אחד ואחד מהממצאים של בית המשפט בפסק הדין, ככל שאין השלכה של הראיות הנוספות על אותו ממצא. לאור זאת, ומטעמי יעילות ומניעת הכבדה, ולאחר שפרטתי את ממצאי ומסקנות בית המשפט בפסק הדין, לא ראיתי צורך להלאות ולשוב על כל אותן קביעות של בית המשפט בפסק הדין, למעט אלה שראיתי שיש מקום לסטות מהן נוכח הראיות החדשות.


18.
הפלוגתאות שבין הצדדים, וכעולה מכתבי הטענות וסיכומי הצדדים לרבות המשלימים, בעקבות פסק הדין בערעור האזרחי הן אלה:

18.1
הסכום שהפקיד המנוח בחשבון.

18.2
האם יש לראות את הכספים שהפקיד המנוח, ככספים שלו, כעמדת התובעים, או לכל היותר

כהתחייבות ליתן מתנה שניתן לחזור ממנה מחמת התנהגות מחפירה של נותן המתנה כקבוע בסעיף 5(ג) לחוק המתנה; או שמא, בגדר מתנה שהושלמה לפי
סעיף 2 לחוק המתנה, כגרסת התובעים. לעניין זה, יש להביא בחשבון את הנטלים השונים, וכן השפעת הראיות הנוספות.

18.3
בהנחה והכספים הם בגדר מתנה שהושלמה, האם ניתן לשלול אותה מבעליה מחמת רצח נותן המתנה? זאת במיוחד בשים לב לראיות הנוספות.

18.4
האם יש להבחין בין שושנה לבין הנתבעת 2?

היקף הכספים
19.
לא ראיתי צורך להרבות במלים על פלוגתא זו. בית המשפט בפסק הדין, ניתח את המחלוקות והראיות באשר לכספים שהפקיד המנוח בידי הנתבעות. לעניין זה נקבע כי המנוח משך מחשבונותיו
סך של 764,000 ₪ ובסמוך לכך הופקד בחשבונות סך של 686,273 ₪. בית המשפט לא נתן אמון בגרסת הנתבעות לפיה הכסף, בחלקו, היה ממקורותיהן, נוכח שלל הגרסאות שהובאו על ידן. לא הובאו כל ראיות חדשות בעניין, ולא ראיתי מקום לקבוע אחרת. מעבר לדרוש די אם אציין כי מעיון בעדויות של הנתבעות בהקשר זה אכן עולה תהייה עמוקה באשר למקורות האחרים של הכסף כנטען על ידן כך שאין ליתן בגרסתן זו אמון. די אם אפנה לעדויות הנתבעות במשטרה, לתצהיריהן והעדויות השונות, הסתירות העולות מהם ועוד. טעם נוסף לדחיית גרסת הנתבעות הוא שאין חולק כי הובאו ראיות מספקות ובכלל זה דפי חשבונות בנק, לפיהן המנוח משך סכומים ניכרים מחשבונו, וסכומים אלו בקירוב, הופקדו סמוך לאחר מכן בחשבון. בנסיבות אלה היה על הנתבעות להביא ראיות לסתור וכאלה לא הובאו. גם אם הופקדו בחשבונות סכומים שונים שאינם של המנוח, אזי עסקינן בסכומים זניחים בלבד. לפיכך, נקבע בזאת כי הסך 686,273 ₪ שהופקד בחשבונות הנתבעות, במהלך התקופה ממרץ 1999 ועד 13.2.01, מקורו בכספי המנוח.

האם המנוח היה זכאי לכספים
20.
דין טענה זו של התובעים להידחות ואבהיר. המנוח היה בעלים של חשבון בנק בנפרד מאשתו ולשם העביר כספים מהחשבון המשותף בידיעת אשתו. לכן, הדעת נותנת שאם המנוח לא היה מעוניין ליתן כספים לנתבעות, הוא היה מותיר את הכספים בחשבונו ולא היה מושך הימנו כספים ומוסרם להפקדה בחשבונות. במיוחד נכון הדבר בשים לב לאופיו של המנוח, שהיה איש זהיר ומתמצא בכספים. מעל ומעבר, המנוח בתחילה הצטייד בייפוי כוח לפעול בחשבון, ורק לאחר מכן ביטל אותו, ויש בעובדה זו כדי להצביע על כך שהמנוח לא סבר שיש לו זכות בכספים, אחרת היה משאיר את ייפוי הכוח על כנו.

התחייבות לתת מתנה או מתנה שהוקנתה?
21.
כזכור, בפסק הדין נקבע כי עסקינן במתנה שהוקנתה ולא ניתן איפוא לבטלה. לאחר בחינת הראיות הנוספות, ובשים לב לטיבן, הגעתי לכלל מסקנה כי בשונה מהמסקנה בפסק הדין, אזי יש להעדיף את גרסת התובעים על פני הנתבעות ובאופן שמקובלת עלי עמדת הראשונים לפיה המנוח רק התחייב ליתן מתנה, ואבהיר:

22.
הראיות הנוספות ומשקלן

בהבדל מהמצב שהיה בעת מתן פסק הדין, עתה מונח לפנינו

פסק דין
פלילי חלוט לפיו הורשעה שושנה ברצח המנוח. לעניין זה קובע סעיף 42 לפקודת הראיות כדלקמן:

"
קבילות
42

א.
(א) הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי

."


הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין הדרושים לבחינה לענייננו הם בעיקר אלה:

"כוונת הנאשמת (שושנה – א.א.) היתה להפיק תועלת ממות המנוח. הנני דוחה בשתי ידיים טענתה שהמנוח העניק לה הכספים שמילט מרעיתו." מסקנה החלטית זו של בית המשפט בהכרעת הדין נובעת מניתוח הממצאים באשר למניע של שושנה ברצח המנוח. בית המשפט העליון בערעור הפלילי לא מצא להתערב בעניין זה.
בית המשפט בהכרעת הדין, אף מתייחס לפסק הדין ולמסקנתו לדחיית התביעה, אך מבהיר שאין לקבל את תוצאת פסק הדין, נוכח הראיות שהתגלו לפניו, שהיו לאחר דחיית התביעה האזרחית, וכמפורט בפרק "המניע" שבהכרעת הדין, ובכלל זה שקריה של שושנה בנוגע לרצח המנוח, העלאת גרסה חדשה בהליך הפלילי וכן יוזמתה לבדוק את זכויותיה כ"ידועה בציבור"
של המנוח ועוד. כל אלה, הביאו את בית המשפט לקבוע כי הסיבה לרצח המנוח "בצע כסף".

בנסיבות אלה, וכמתחייב מהוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, קמה החובה על הנתבעות לסתור את ממצאי הכרעת הדין. דא עקא, הנתבעות לא השכילו לסתור ממצאים אלה, בהיותם, ראיה לכאורה" כלשון הסעיף.

נטל הראיה
23.
בפסק הדין שבוטל נקבע כי על התובעים היה להוכיח כי המנוח התכוון שהכספים יושבו לו וכי לא נתן אותם לנתבעות לצמיתות. הוסיף בית המשפט וקבע כי "כל ראיה בענין זה לא הובאה" (סעיף 6 לפסק הדין). לאור הראיות הנוספות, התהפך נטל הראיה. שעה שקיימות ראיות לכאורה, הכרעת הדין הקובעת אחרת, הועבר נטל הראיה לכתפי הנתבעות להוכיח שעסקינן במתנה שהוקנתה, בניגוד לקביעה המפורשת בהכרעת הדין, אך אלה לא הרימו את הנטל, לא כל שכן, לא ביקשו להביא ראיות לסתור את הראיות הנוספות.


זאת ועוד, ככלל הנטל לקיומה של מתנה שהוקנתה מוטל על מקבל המתנה וראה ע"א 4396/90 חנה רוזנמן ואחר' נ' דר' ג'ורג' קריגר, פ"ד מו(3) 254: "...על פי דין חובת ההוכחה הייתה על הנתבעים להראות, כי הכסף שקיבלו היה בגדר מתנה." אמנם, בפסק הדין נקבע שחל החריג לפיו שעה שעסקינן במקבל מתנה שהוא בגדר "קרוב – קרוב", מוטל הנטל על הטוען אחרת. דא עקא, לאור ההרשעה סבורני כי אין מקום להחיל את החריג דנא, שכן מי שהורשע ברצח של מי שנתן לו לגרסתו מתנה, עליו להוכיח את גרסתו, ולא הצד השני. לא כל שכן, הוא גרם לכך שאין בנמצא את "הראיה", קרי נותן המתנה שיכל היה לשפוך אור על נסיבות מתן המתנה.


נקבע בזאת כי הנתבעות לא עמדו בנטל לסתור את ממצאי הכרעת הדין לפיה לא היתה כוונה של המנוח להקנות להן את הכספים. זאת ועוד, מהראיות מתחייבת מסקנה אחרת, קרי עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה בלבד, כאשר קמו הנסיבות לפי חוק המתנה לחייב את המקבל, להשיבה לנותן, ומחמת פטירתו ליורשיו על פי דין.


הראיות
24.
הראיות הרלוונטיות, ובעיקר אלה שנוספו, הן אלה:


24.1
בחקירת התובעת 2 במשטרה, היא השיבה כי המנוח: "היה קמצן, הוא לא השאיר לאמא שלי כלום" (הודעה 1, עמוד 4 שורה 14). אם סברו הנתבעות כי הכספים הוקנו להן, לא הייתה הנתבעת 2 , עונה כאמור.


24.2
עוד השיבה הנתבעת 2 בחקירתה במשטרה כי המנוח אמר להן שאם יקרה לו משהו, הכסף יהיה שייך לנתבעות. לעניין זה אפנה בין היתר להודעת הנתבעת 2 מספר 1 מיום 3.4.01, עמוד 5 שורה 3-7, בה מוסרת הנתבעת 2 כי המנוח אמר לאמא כי הוא "שם" את הכסף בצד לעת הצורך, כאשר יזקק לבית אבות, ויעדיף בית אבות פרטי ולא ממשלתי.


24.3
שושנה בתצהיר העדות הראשית, הצהירה באופן דומה לפיו המנוח אמר לה שאם נוכח בריאותו הלקויה, יקרה לו משהו, הכסף יישאר עבורה. קרי, אף אליבא דהנתבעות הכסף אינו בגדר הקנייה מוחלטת להן, אלא רק התחייבות ליתן מתנה בעתיד ואף זאת בתנאי, דהיינו הצדדים לא ראו בהפקדה לחשבונות כמתנה מושלמת. אוסיף כי מאמירות נוספות של שושנה, עולה כי לא הייתה גמירות דעת שהכספים הם אכן קניינה. כך למשל ענתה בחקירתה שתתן את הכסף לתובעת (תמליל 13/01 מיום 5.4.01 עמוד 46).


24.4
התנהגות הנתבעות לאחר הרצח, מהווה ראיה אף היא התומכת במסקנתי. אין חולק כי הנתבעות הוציאו מאות אלפי שקלים מהחשבון לאחר הרצח, והעבירו אותם לחשבונות אחרים שלהן, תוך שמסרו גרסאות שונות וסתורות לעניין זה. לו סברו הנתבעות שהכסף הוא קניינן, לא היו נדרשות להבריחו מחשבונותיהן. נהפוך הוא, היה מצופה כי הכסף יישאר בחשבון, הרשום על שמן, בתור הבעלים ובעל הקניין היחיד בכספים בו. הברחת הכספים, עומדת איפוא בעוכריהן ומצביעה על כך, שגם הנתבעות סברו שהכספים אינן קניינן. במיוחד נכון הדבר, שעה שהנתבעות התייעצו לגרסתן עם פרקליטתן סמוך לכך, והיא אמרה להן להוציא את הכסף מהחשבון מחשש שהתובעת תנסה לקחת אותו (הודעה מיום 6.6.01 עמוד 6 שורה 57). שכן הדעת נותנת שאם היו מספרות לעורכת הדין את גרסתן דהיום, דהיינו שהמדובר במתנה שהוקנתה, לא הייתה עורכת הדין מייעצת להן להבריח את הכספים, מאחר שהם שייכים להן. מכאן, שהגרסה כי עסקינן במתנה שהושלמה, אינה דרה בכפיפה אחת עם התנהגות הנתבעות.


24.5
יש להוסיף כי ממצא בית המשפט בהכרעת הדין באשר למניע לרצח "בצע כסף", מהווה נדבך נוסף במארג הראיות לכך שאין עסקינן במתנה אלא לכל היותר התחייבויות לתיתה. אין זאת אלא כי כוונתה של שושנה ברציחת המנוח היה להפיק לעצמה תועלת, כאמור בהכרעת הדין. אם סברה שושנה שהכספים שייכים לה, והתובע אינו יכול לדרוש אותם בחזרה, אזי יש לשער שלא הייתה מוציאה את זממה לפועל, שכן ממילא לא היה המנוח יכול לחייבה להשיבם לו. מכאן, שהרצח שומט את הקרקע תחת טענת הנתבעות לפיה עסקינן במתנה שהוקנתה, ותומך בעמדת התובעים לפיה עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה.


לא התעלמתי מכך שהמנוח ביטל בשלב מסוים את יפויי הכוח שהיה לו בחשבון. עם זאת, לא ראיתי בעובדה זו כדי לשנות את התוצאה. ראשית, נסיבות יפויי הכוח לא הובהרו די צורכן, ואת הקושי הראייתי יש לזקוף לחובת ששושנה, אשר נוכח הרשעתה ברצח המנוח, נמנעה האפשרות לבחון מכלי ראשון מדוע ביטל את ייפוי הכוח. זאת ועוד, העובדה שיפויי הכוח בוטל, אינה מאיינת את המסקנה לפיה עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה שכן לכל היותר, שלל המנוח מעצמו את הזכות למשוך כספים מהחשבון , אך אין לראות בכך הקנייה גמורה מלאה של הכספים.

25.
סעיף 5(ג) לחוק המתנה, קובע
שנותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו מחמת התנהגות מחפירה של מקבל המתנה. למותר לציין כי נסיבות המקרה שלפני, בהן הורשעה שושנה ברצח המנוח, עונות על דרישת סעיף 5(ג), ולכן התוצאה היא כי חלה החובה להשיב את המתנה.

המסקנה המתבקשת הינה כי דין ההתחייבות של המנוח ליתן לשושנה מתנה, להתבטל. כתוצאה מהאמור, אין היא זכאית לכספים שהתחייב להקנות לה, משמע עליה להשיב לו את הכספים בחשבונות. הואיל ושושנה היא בעלים במשותף בכל אחד החשבונות, החיוב הוא איפוא באשר למחצית הכספים בלבד.

חיוב הנתבעת 2
26.
מחלוקת נוספת הדרושה להכרעה הינה מעמדה של הנתבעת 2. כאמור, הנתבעת 2 לא הועמדה לדין ואין לגביה כל טענה שהייתה לה מעורבת ברצח המנוח. הנתבעת 2 היא בעלים במשותף עם שושנה בכל אחד מהחשבונות. בהתאם לדין, מחצית הכספים המצויים בהם שייכים לה, ע"א 679/76 סלי נ' עזבון שפר, פ"ד לב (2) 785.


בשונה משושנה, לא קמו נסיבות המצדיקות את החלת סעיף 5(ג) לחוק המתנה, על הנתבעת 2. לא הובאה כל ראיה לפיה התנהגה הנתבעת 2 באופן מחפיר כלפי המנוח. הנטל להוכחת קיומן של "נסיבות מחפירות", מוטל על התובעים, המעוניינים בביטול ההתחייבות לתת מתנה. בנסיבות המקרה המיוחד, לא כל שכן, נוכח פטירתו המצערת של המנוח, לא ניתן להביא ראיות שייתכן ואחרת היו מונחות לפני בית המשפט ולכן מוכן הייתי להסתפק בראיות מופחתות לשם הוכחת "הנסיבות המחפירות". דא עקא, לא הובאה כל ראיה ושמץ של ראיה, שיש בה כדי להצביע ולו באופן קלוש על כך שהנתבעת 2 התנהגה באופן מחפיר כלפי המנוח.


לפיכך, דין התביעה לבטל את ההתחייבות ליתן מתנה לנתבעת 2 וכפועל יוצא לחייב אותה בהשבת מחצית הכספים בחשבונות, להידחות.

27.
לא התעלמתי מטענת בא כוח הנתבעות לפיה העתרות לתביעה, ולו בחלקה, משמע הקניית כספו של המנוח לבני משפחתו, עמם הייתה לו מערכת יחסים קשה, שהגיעה עד כדי נתק, וכמתואר בעדויות השונות, לרבות של פרקליט המנוח. דא עקא, אין באמור כדי לשנות את התוצאה. איני רואה להעדיף את מי שהורשע ברצח המנוח, על פני מי אלמנתו של המנוח וילדיו, כיורשיו החוקיים, גם אם היחסים ביניהם היו גרועים.

28.
בשולי הדברים, שקלתי גם את האפשרות האם ניתן להחיל על נסיבות המקרה את הוראת סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, ולקבוע כי הסכמת הצדדים, קרי המנוח והנתבעות היא בגדר "חוזה על תנאי", אך שעה שהטענה לא הועלתה, אין מקום שבית המשפט יידרש לה מיוזמתו.


29.
מודע אני לכך שתוצאה זו, עומדת בניגוד לקביעה בפסק הדין, אך לעניין זה ראיתי לציין כי בית

המשפט בפסק הדין היה ער לכך שייתכן ובמסגרת הכרעת הדין יינתנו קביעות אשר יאירו באופן שונה את שהתברר בהליך האזרחי (סעיף 8 לפסק הדין). הראיות הנוספות, יוצקות נופך חדש על הממצאים ומביאות לידי תוצאה שונה.

30.
לאור התוצאה אליה הגעתי, לא נדרשתי איפוא לבחינת השאלה, האם ניתן לחייב מי שהורשע ברצח להשיב מתנה שהוקנתה.

סוף דבר

31.
דין התביעה להתקבל בכל הנוגע לנתבעת 1, ודינה להידחות באשר לנתבעת 2.


לפיכך, על הנתבעת 1 להשיב לתובעים את מחצית הסך 686,273 ₪ שהופקד בחשבונות, קרי הסך 343,136.50 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מאמצע תקופת ההפקדה,

קרי
1.3.00, ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ו בכסלו, תשס"ט (23 בדצמבר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.




אורנשטיין איתן, שופט












א בית משפט מחוזי 1704/01 בתיה מזרחי, רונית זליקוביץ, אברהם מזרחי נ' שושנה ארז, לאה ארז (פורסם ב-ֽ 23/12/2008)