פסקי דין על בנק דיסקונט לישראל בע"מ | פסקי דין על ברק יהלומים | פסקי דין על ברק אברהם | פסקי דין על ברק זוהר |

1966/07 א     24/12/2008




א 1966/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ברק יהלומים בע"מ, ברק אברהם, ברק זוהר




בעניין:

1



בתי
-
המשפט


בביתֿֿהמשפט המחוזי בתלֿֿאביב-יפו
א'
001966/07
בש"א 19326/07

לפני:
כב' הרשם איתן אורנשטיין








בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בעניין:

ע"י ב"כ
עו"ד שפלר ישראל

התובע – המשיב


נ
ג
ד


1 . ברק יהלומים בע"מ

2 . ברק אברהם
3 . ברק זוהר
ע"י ב"כ
עו"ד א. זילברפלד


הנתבעים - המבקשים


החלטה


1.

התובע, (להלן: "הבנק"), הגיש תביעה נגד הנתבעים בהליך של סדר דין מקוצר לתשלום הסך 8,510,561 ₪. בתביעה נטען כי ביום 12.2.96, חתמה הנתבעת 1 (להלן: "החברה"), על מסמכי
פתיחת חשבון במט"ח – חנ"י בסניף בורסת היהלומים של הבנק וכן חשבון עו"ש. בהמשך ועקב מעבר למיחשוב שונו מספרי החשבונות. הנתבעים 2 ו –3 (להלן: "הערבים"), חתמו על כתבי ערבות לטובת הבנק, להבטחת חובות החברה כלפיו. הבנק טוען כי החברה נותרה חייבת כספים בגין אשראים, ערבויות ושירותים נוספים שניתנו לה על ידי הבנק ולכן עליה להשיב לו את המגיע בצירוף ריבית ואת הנתבעים יש לחייב בסכומים אלה מכוח ערבותם.

2.
הנתבעים הגישו בקשה למחיקת הכותרת וכן בקשה לרשות להתגונן. לדידם, קיים חוסר התאמה בין יתרות החובה המוצגות על ידי הבנק באשר לחוב החברה המגיע לבנק לפי מספרי חשבונות הבנק של החברה. אי התאמה נוספת היא באשר למספרי החשבון להם ערבו ההערבים לעומת החשבון בו יתרת החובה כלפי הבנק בגינו הוגשה התביעה. באשר לבקשה לרשות להתגונן נטען כי הבנק לא המציא לנתבעים מסמכים שהתבקשו, דבר שיש בו כדי למנוע מהם להתגונן כדבעי ובמסגרת זו לשטוח את מלוא טענותיהם, לרבות חישוב הנזקים ועוד. לגרסת הנתבעים היו לבנק די והותר בטחונות ואם היה פועל לממשם במועד, לא היתה נותרת כל יתרת חוב. באשר לנתבעת נטען בנוסף כי לא היתה מעורבת בפעילות החברה, שהתה בחו"ל רוב הזמן, כי נאמר לה על ידי פקיד הבנק שערבותה מוגבלת ועוד.

מחיקת הכותרת
3.
לאחר בחינת טענות הצדדים, ויישום ההלכה הפסוקה על המקרה שלפני, הגעתי כי דין טענת
הנתבעים למחיקת הכותרת להידחות.


תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), מורה:

"ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:

"(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות –

(א)
מכח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב".


ההלכה
פרשה את דרישת הראיה בכתב לעניין תקנה 202 לתקנות, בצמצום ובאופן שאין צורך

כי הראיה שבכתב תידרש למלוא העילה אלא די בראשית ראיה. לעניין זה ראה ע"א 16/89

ורדים" חברה ישראלית לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ

בע"מ
, פ"ד מה(5), 729, 735:
"בית המשפט דחה את הטענה לגופה, ובדין עשה כן. הראיה שבכתב הדרושה לפי תקנה 202 (1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984,
איננה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה, אלא די בראשית ראיה לכך. הכלל הוא, כי ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר החזרתו של סכום כסף אשר שולם על-פי חוזה בטענה שהחוזה הופר, אף-על-פי שההפרה אינה מוכחת בכתב, ובלבד שהסכום קצוב וניתן להוכחה בראיות חיצוניות
".
כן ראה ספרו של השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שמינית בעמ' 367: "אין צורך במערכת מלאה של ראיות בכתב ו"ראשית ראיה" – מספקת".
ההלכה גם קבעה כי באשר לתביעת בנק, הדרישה היא מזערית באופן יחסי: "בשלב הגשתה של
תביעת הבנק נגד לקוח, הדרישה היא מינימלית ודי בצירוף ההסכמים ובפירוט היתרה
הסופית
".
ראה גורן שם בעמ'368. כן ראה ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר, פ"ד מז (5) 133
בעמוד 137.

על בנק המגיש תביעה בסדר דין מקוצר, לצרף לכתב תביעתו את הסכמי ניהול החשבון, יתרות
החוב בחשבון, כתב ערבות, אם נתבע ערב, אישור בדבר שיעורי הריבית לחודשים האחרונים טרם
הגשת התביעה (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד
מה(3)188, בעמ' 196:
"בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית, ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו, שיפרטו כיצד חושב הסכום אותו הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון, שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה"
.
מכאן שאין הבנק נדרש לצרף את כל ספרי החשבונות ביחסים בינו לבין הלקוח הנתבע, כל עוד הוא לא נדרש על ידי הלקוח להמציא מסמכים נוספים, ועל כך בהמשך ההחלטה.


מן הכלל אל הפרט:

4.
הנתבעים טענו להעדר התאמה בין מספרי החשבון של החברה לבין אלה שבדפי אישור היתרות. דא עקא, עסקינן בעניין טכני שכן כפי שציין הבנק בסעיף 4 לכתב התביעה, בשלב מסויים עברו חשבונות הבנק שינוי בגין מערכת מחשב חדשה, ממוחשב ובמסגרתו שונו מספרי החשבון. כך, לפי מסמכי פתיחת החשבון, מספר חשבון המט"ח שונה מזה המופיע בדף היתרה, נספח ו' לכתב התביעה. עם זאת, ניתן להבחין בבירור כי בנספח ו' מצויין מספר החשבון הישן. אציין כי הנתבעים עצמם, פנו לבנק במכתבים לקבל מסמכים מחשבונות החברה, תוך שהתייחסו לאלה שצויינו בתביעה, ללמדך שגם אליבא דהנתבעים הם ראו בעניין מספרי החשבון, דבר טכני בלבד. זאת ועוד, דין טענת הנתבעים המפנים בהקשר זה למספר החשבון המופיע בכתבי הערבות השונה מזה המופיע בדפי היתרות, להידחות גם מחמת שבאותו מקום אליו מפנים הנתבעים, קרי מספר החשבון, צוין במפורש כי הרישום הוא לצרכי סימון בלבד.

בניגוד לטענת הנתבעים, קיימות ערבויות ברות תוקף שלהם לחיובי החברה. אפנה לנספחי ג' וד' לכתב התביעה, שהם כתבי הערבות של הנתבעים כלפי הבנק ואין כל הכחשה מצדם בדבר אי חתימתם עליהם וכדומה. לכל אחד מכתבי הערבות, צורפה "הודעה לערב", שגם עליה חתום כל אחד הנתבעים. בהוראות מסמכים אלו צויין במפורש כי הערב אחראי כלפי הבנק לכל חיובי הנערב, קרי החברה, ובמפורש גם לחיובי מט"ח. אפנה לסעיף 1 לכתב הערבות אשר בו נאמר מפורשות כי הערב חלה גם על כל חיוב בין אם נקוב במטבע ישראלי ובין אם בכל מטבע אחר.

אוסיף כי יש ליתן את הדעת לכך, שבמקום בו מסומן בכתב הערבות מספר החשבון, עליו מתבססים נאמר במפורש כי הדבר הוא לצרכי סימון בלבד. גם דין טענת הנתבעים לפיה אין כל ראיה בכתב לפיה שונו מספרי החשבון, (סעיף 2 ב לתשובה לתגובה), נדחית שכן באישורי דפי החשבון על ידי סגנית מנהל הסניף, נספח ו' לתגובה, צויינו על ידה במפורש מספרי החשבונות, הן החדשים והן הישנים.

הנתבעים טענו כי אין התאמה בין החוב הנתבע במכתב ההתראה לבין היתרות בדפי החשבון אשר צורפו
לתובענה. גם בכך אין ממש. התביעה נסמכת על מצב היתרות כמופיע בדפי היתרות שצורפו לתביעה ואומתו על ידי סגנית מנהל הסניף כמשקפות נאמנה את היתרות בחשבון החברה. לכן, גם אם קיים חוסר התאמה בין הנטען במכתב ההתראה לבין דפי החשבון, ברי כי אין במכתב ההתראה כדי לחייב, אלא רק במסמכי החשבון כעולה מכתב התביעה, וכל היותר יש מקום, אם בכלל, לטענה לעניין הרשות להתגונן.

לסיכום, הבנק עמד איפוא בדרישות ההלכה הפסוקה כאשר לעניין זה
אפנה לדברים שנאמרו לאחרונה בפסק הדין של בית המשפט העליון בענין ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל בע"מ:
"כפי שראינו, הבנק צירף לכתב התביעה העתק של דף פתיחת החשבון, של היתרה הסופית ושל כתב הערבות. די בכך על מנת לקיים את הדרישות שבתקנות בכל הנוגע לשאלה מהם התנאים להגשתה של תביעה כספית של בנק בסדר דין מקוצר נגד בעל חשבון ונגד ערב".

הרשות להתגונן:

5.
ההלכה הפסוקה מורה כי על הנתבע מבית המשפט רשות להתגונן מוטל הנטל להוכיח כי קיימת הגנה לכאורה. תפקידו של בית המשפט בשלב מקדמי זה אינו לבחון כיצד יוכיח הנתבע הגנתו, אין מדקדקים בטיב ראיותיו, אין שוקלים מהימנות גרסתו ואין קובעים ממצאים. (ראה לעניין זה ע"א 518/87 ליאור פטלז'אן ואח' נ' בנק איגוד לישראל ואח' בע"מ, תק-על 93 (3) 1337; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' הבנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133; ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נט (3) 41, וכן ספרו של כב' הנשיא גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית, סיגא – הוצאה לאור בע"מ).

לאחר בחינת טענות הצדדים, לא כל שכן לאחר חקירת הנתבעים על תצהיריהם ולאחר שהזהרתי את עצמי כי לפי ההלכה הפסוקה האמורה אין בית המשפט נדרש לבדוק בשלב הרשות להתגונן את מהימנות של העדים, הגעתי לידי מסקנה כי הגנת הנתבעים היא הגנת בדים. לעניין זה נקבע בין היתר בע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' גיימס אטלי, :
"גם הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן. בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו (עניין
עגיב יעוץ וניהול בע"מ
, עניין
אלפי
). ואולם בקשת רשות להתגונן המבוססת על "הגנת בדים" תידחה."

אי קבלת מסמכים
:

טענה עיקרית בפי הנתבעים הינה כי הבנק לא מסר להם מסמכים הדרושים להם לצורך הגנתם וזאת באופן שרירותי ודווקני, כלשון האמור בבקשת הרשות להתגונן. הנתבעים מפנים במיוחד למסמכים הנזכרים
במכתבי בא כוחם שצורפו לבקשה, ובמיוחד למכתב מיום 8.9.07 אשר בסעיף 4 לו, פרטו הנתבעים את המסמכים השונים, ובכללם אלה הקשורים במימוש הביטחונות, פירוט הביטחונות, דפי אובליגו, פירוט ריביות ועוד. המסמכים דרושים לנתבעים לשם הוכחת טענות הגנה שונות שהן: הבנק לא פעל כנדרש ממנו לשם מימוש הביטחונות שבידיו, דבר שגרם לחיובי ריבית עצומים במשך השנים שחלפו, ולמרות שלא היתה מניעה שיפעל למימושם. לעמדתם וכפי שהיה ידוע לנתבעים עת היו מיוצגים על ידי פרקליטם הקודם, אזי באם הבנק היה ממשש את הביטחונות במועד, לא היתה כל יתרת חובה בחשבון. זאת ועוד, הבנק גם נמנע, כך לטענת הנתבעים לשלוח להם הודעות אודות מצב החשבון, הביטחונות ואופן מימושם. באשר לנתבעת אף נטען כי היא לא היתה מעורבת בעסקי החברה וכי נדרשה לחתום לערבות מוגבלת בלבד בסך של 600,000 דולר להתחייבויות החברה, ולכן אין מקום לחייבה בסכום העולה על כך. בנוסף טוענת הנתבעת שעל הבנק לקזז סכום של 1,300,000 ₪ בקשר עם תביעה שהגישה נגד הבנק ובהתאם להסכם דיוני עם הבנק במסגרת הערעור שהגישה על פסק הדין שדחה את תביעתה.

כידוע ההלכה הפסוקה מורה כי אם בנק סירב להמציא ללקוח הנתבע, מסמכים בקשר עם החשבון על מנת לאפשר לנתבע לבדוק כדבעי את שנעשה בחשבון, יהווה הדבר שיקול להתיר את הרשות להתגונן. כך חזר ושנה בית המשפט העליון בע"א 620/06 חברת טימאט הנ"ל בסעיף 23:
"יתרה מכך, כלל הוא כי מקום בו נבצר מהנתבע להתגונן משום שכל המסמכים הדרושים אינם מצויים ברשותו, יש בידו לפנות לבנק התובע ולבקשו כי ימסור לידיו עותק מהמסמך הנדרש. אם הבנק לא ייעתר לבקשתו ללא צידוק מספיק, יקבל הנתבע רשות להתגונן על מנת לחייב את התובע להוכיח את תביעתו (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה
(3) 188, 196 (1991); ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז
(5) 133, 137 (1992); ע"א 261/89

אברהמי ובניו חברה לבניין נ' בנק המזרחי
([פורסם בנבו], 14.7.1992), זוסמן
סדר הדין האזרחי
, בעמ' 665)."

עם זאת, שעה שהבנק ממציא את המסמכים, שומה על הנתבע להמציא טיעון סדור מגובה בחוות דעת מקצועית במידת הצורך, המבססת את טענותיו.

הוכח כי הבנק באמצעות בא כוחו המציא לנתבעים באמצעות בא כוחם, עוד ביום 18.11.07, מכתב בדואר רשום, לו צורפו המסמכים השונים. העתק המכתב על צרופותיו הרבות הוגש במהלך חקירת הנתבעים, וסומן מש/2. מעיון במכתב עולה כי היה בו לכאורה לספק את מלוא המבוקש על ידי הנתבעים כמפורט לעיל. בגדר זאת נושא הביטחונות, דפי החשבון, חיובי הרבית ועוד. הנתבעים בחקירתם לפני הודו כי המכתב על נספחיו התקבל אצל בא כוחם, והם דנו בחומר שהתקבל. הנתבע שישר זאת במפורש בעדותו, עמוד 2 שורה 8, אך לא היה בפיו הסבר מדוע לאחר קבלת המסמכים, הוא לא טרח לתקן את בקשת רשות להתגונן, מדוע לא עדכן את הדרוש ולבצע את הנדרש הימנו. אמנם בחקירה החוזרת, טען הנתבע כי המכתב על נספחיו לא סיפק את המבוקש, אך תשובתו, לא זו בלבד שנאמרה רק במסגרת החקירה החוזרת, אלא שאף לגופה אין בה ממש. הנתבע לא הצליח להבהיר מדוע לאחר קבלת המכתב והמסמכים השונים שקיבל מהבנק, לפי בקשתו, לא פנה שוב לבנק והודיע כי המסמכים שקיבל אינם מספקים או שחסרים מסמכים נוספים וכדומה. במיוחד נכון הדבר, שחלפה שנה מאז משלוח המכתב מש/2 ועד הדיון לפני, כך שהיה ברשות הנתבעים די והותר זמן לפנות לבנק ולהסתייג מאי המצאת המבוקש, ולמצער לפנות לבית המשפט בעניין. כל שאמר הנתבע בתשובה לשאלות בעניין, בעמוד 5 שורות 16-22) היה:
" אין לי הסבר. אני הייתי רוצה לקבל את כל המסמכים מהבנק, את כל האובליגו.
ש. היה לכם שנה, איפה הייתם?
ת. אין לי הסבר".

די בדברים אלה, כדי לשמוט את הקרקע תחת טענת הנתבעים לפיה לא מסר הבנק מסמכים לידיהם על מנת לאפשר בדיקת הטענות השונות נשוא בקשת רשות להתגונן. אציין כי בחנתי את טענות הנתבעים בהקשר זה וכאמור בין היתר בסעיף 4 לסיכומי בא כוחם, ולא ראיתי לקבלם. לא עולה על הדעת, שנתבעים מקבלים מענה לפנייתם להמצאת מסמכים, סבורים כי אין במסמכים שקיבלו די, וישבו ויחרישו במשך שנה, וימתינו לדיון ורק אז יזכרו להעלות את הטענה כי לא קיבלו מסמכים. טענת "הקוזק הנגזל", המועלית בסעיף 4.5 לסיכומי הנתבעים, עומדת על אדנים רעועים. נתבע אינו יכול לשבת בחיבוק ידיים, אלא מצופה כי עם קבלת המסמכים יפעל בזריזות ונחישות למצות את זכויותיו, ובכלל זה להודיע במקרה ואין במסמכים כדי סיפק ולציין מהם.

זאת ועוד, על נתבע החולק על אופן התנהגות בנק בדבר מימוש ביטחונות ובאופן שאף גורם להצטברות חיובי ריבית גבוהים שלא לצורך, כי יצטייד בחוות דעת מומחה שתתמוך בטענותיו. כך יצביע על הביטחונות, מועד מימושם לעומת המועד בו היה הבנק אמור לממשם, הפער בין השווים, כמו גם חיובי הריבית במהלך התקופה, כל זאת אין במקרה שלפני. זאת ועוד, אם לדעת המומחה מטעם הנתבע, לא סיפק הבנק מסמכים הדרושים לבחון את הטענות כדבעי, אמור היה המומחה להודיע מהם המסמכים החסרים. אך גם בכך כשלו הנתבעים שעה שלא הביאו כל פנייה מטעם מומחה מטעמם לפיה אין בידם את המסמכים הדרושים.

מעבר לדרוש, עיינתי במסמכים השונים שצורפו למש/2 ועסקינן בכמות נכבדת של מסמכים. התרשמתי כי היקף המסמכים ופרטיהם כמו גם תוכנם, די בו. לפיכך, אם סברו הנתבעים כי לא היה די במסמכים שמסר הבנק, היה עליהם להגיש סמוך לקבלתם בקשה בעניין לבית המשפט ולא להמתין עד הדיון. ברי כי במסגרת חקירה חוזרת אין די במענה סתמי של הנתבע לפיו המסמכים לא הוו את מיצוי המבוקש על ידם.
למעשה, אין לפני בית המשפט מענה סדור מטעם הנתבעים לעניין חוסר במסמכים שעה שאלה לא השכילו מאז קיבלו את מכתב הבנק על צרופותיו, לבחון את המסכמים ולגבש עמדתם לגביהם.

מעבר לדרוש,

הנתבעים טענו כי בעת שקרסה החברה, בחודש ספטמבר 2002, נועץ הנתבע עם עו"ד בן מאור מטעמו, והגיע לידי מסקנה כי אם הבנק היה ממשש את הביטחונות שהיו בידו באותה עת, לא הייתה נותרת כל יתרת חוב של החברה לבנק וכאמור בסעיף 14 לתצהירו. טענה זו, נשענת על קנה רצוץ ואין בידי לקבלה וזאת תוך שמודע אני להלכה לפיה בשלב הרשות להתגונן אין בית המשפט הנתבע קיבל ייעוץ מפרקליטו בזמן התרחשות האירועים באשר למחדל הבנק, אזי היה מקום להניח שהפרקליט יטרח לפנות
לבנק בדרישה בעניין. דא עקא, אין ברשות הנתבע כל אסמכתא לכך, והוא אף אישר שלא הוגשה כל פנייה לבנק בעניין. לעמדת הנתבע בשלב מסויים לא היה ביכולתו לשלם את שכר הפרקליט כמו גם נקלע למצוקה נפשית, אך לא היה בפיו כל הסבר להעדר פניה לבנק בעניין. הנתבע גם לא טרח להעיד את עו"ד בן מאור שיתמוך בטענתו זו, שאין היא אלא טענת בדים.

מעל ומעבר, הנתבעים טוענים כי הבנק נמנע במשך שנים לממש את הבטחונות, והיכן היו הנתבעים בכל אותה עת ? הנתבעים אינם מכחישים כי ניתקו קשר עם הבנק בכל התקופה האמורה. מעל ומעבר, התברר כי הבנק פעל למימוש ביתם של הנתבעים, במהלך השנים ולכן גם בכך יש להביא לידי מסקנה כי הטענה חסרת כל אחיזה. ראיתי נכון להוסיף לעניין טענת הנתבעים באשר לבטחונות, שבחקירתו הנגדית של הנתבע התברר כי יהלומים בסכום ניכר, ששימשו בטוחה לבנק בקשר עם האשראים של החברה, והיו אמורים להימצא בנאמנות אצל צד שלישי, הוצאו וללא שניתן על ידי הנתבע הסבר מניח את הדעת לכך (עמוד 2 שורה 16-30).

טעם נוסף למסקנתי נעוץ בהודאה של הנתבעים בקיום החוב לבנק. מסתבר כי במסגרת הליך אחר שנוהל בין החברה והנתבע לבין מר דוד ורדי, הגיש הנתבע בקשה לביטול צו עיכוב יציאה שניתן נגדו. הבקשה נתמכה בתצהיר של הנתבע מיום 1.12.02 שהוצג לפני מש/1. התצהיר, שניתן לאחר קריסת החברה שלפי דברי הנתבע אירעה בספטמבר 2002, סעיף 14 לתצהירו התומך בבקשה לרשות להתגונן. בסעיף 5 לתצהיר, מש/1, מאשר הנתבע כי החוב לבנק עומד על סך 2,925,000 דולר, בהתאם לדף יתרות שצורף לתצהיר וזאת
כנגד בטוחות בשווי של 4,109,000 דולר. אין כל הסתייגות של הנתבע שלא ערב לחוב, כי החוב אינו משקף נכונה את המגיע לבנק ועוד. מכאן, שיש הודאת בעל דין בדבר החוב המגיע לבנק, לא כל שכן, ההודאה ניתנה לאחר שהחברה קרסה והנתבע היה מודע למצבה.

בנסיבות אלה לא ראיתי צורך להרחיב בטענות בא כוח הבנק כי הנתבעים לא טענו את טענת הקיזוז כדבעי, לרבות העלאתה במועד הדרוש.

6.
גם לא ראיתי ממש בטענות הנתבעת. לעניין הערבות המוגבלת, אזי הטענה לא זו בלבד שעומדת בניגוד לאמור במפורש בכתב הערבות שאינו מגובל בסכום, אלא ששעה שהנתבעת טענה כי הנתבע אמר לה שהיא מתבקשת לחתום בבנק על ערבות מוגבלת, לטובת החברה, אזי היה מצופה כי בתצהירו של הנתבע יהיו תימוכין לכך. דא עקא, תצהיר הנתבע בעניין שותק, ואין כל התייחסות מצד הנתבע לכך שהנתבעת אמורה היתה לחתום על ערבות מוגבלת. ביחוד נכון הדבר שעה שהתבעת אישרה בחקירתה כי הנתבע אמר לה שהיא אמורה לחתום על ערבות מוגבלת (עמוד 7 שורה 19-20), אך לא היה בפיה כל הסבר לכך שהנתבע לא תמך את טענתה בתצהירו. זאת ועוד, במסגרת הליך אחר בין הבנק לבין הנתבעת, היא אישרה במסגרת הסדר בהליך הערעור, כי לא תהייה רשאית לכפור יותר בתוקף כתב הערבות. הואיל ובכתב הערבות נקבע כי הערבות אינה מוגבלת בסכום, מנועה הנתבעת להעלות את הטענה האמורה. מעל ומעבר, קיימים מסמכים נוספים בהם עליהם חתומה הנתבעת ובהם צויין שהערבות אינה מוגבלת בסכום. גם אין ממש בטענת הנתבעת באשר להפחתת התביעה ממנה בסך של 1,300,000 ₪, שכן לעניין זה היתה הסכמה מפורשת שונה ובניגוד לטענת הנתבעת וכאמור בסיפת סיכומי בא כוח הבנק.
סוף דבר

7.
ממכלול הטעמים האמורים, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה למחיקת הכותרת כמו גם הבקשה לרשות להתגונן להידחות. הנתבעים יישאו בהוצאות הבקשה בסך 20,000 ₪ בצירוף מעמ.


לאור התוצאה אליה הגעתי, זכאי הבנק ליטול

פסק דין
נגד הנתבעים. לפיכך, ניתן בזאת

פסק דין
המחייב את הנתבעים, יחד ולחוד לשלם לתובע את סכום התביעה ובצירוף הריביות כמבוקש בתובענה, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בא כוח התובע ימציא פסיקתא לחתימה.

ניתנה היום, כ"ז בכסלו, תשס"ט (24 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום.





איתן אורנשטיין
, שופט
רשם בית-משפט המחוזי בתל אביב-יפו










א בית משפט מחוזי 1966/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ברק יהלומים בע"מ, ברק אברהם, ברק זוהר (פורסם ב-ֽ 24/12/2008)