פסקי דין על בנק הפועלים בע"מ | פסקי דין על ש.ר.י.ד.א. נכסים | פסקי דין על קולמן משה | פסקי דין על לביא שמעון ואח' |

42619/03 א     16/02/2006




א 42619/03 בנק הפועלים בע"מ נ' ש.ר.י.ד.א. נכסים בע"מ, קולמן משה, לביא שמעון ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
042619/03


בפני
:
כב' השופט צבי כספי
תאריך:
07/03/2006





בעניין:
בנק הפועלים בע"מ





תובע

נ
ג
ד


1 . ש.ר.י.ד.א. נכסים בע"מ

2 . קולמן משה
3 . לביא שמעון
4 . ראש דוד
5 . פרנק אמנון
6 . דוד ידידיה
7 . רונלד הוגן




נתבעים

החלטה


בכתב התביעה שהוגש על ידי הבנק התובע (להלן: "הבנק") ב"סדר דין מקוצר", נדרשה החברה, נתבעת מס' 1 (להלן: "שרידא") לשלם לבנק חוב, כמפורט בכתב התביעה, הכולל יתרת חוב בחשבון בשקלים, יתרת חוב בחשבון במט"ח (מספר חשבון זהה) ויתרות חוב בגין שתי הלוואות דולריות.
יחד עם שרידא נתבעו גם חמשת בעלי מניותיה, נתבעים 3 עד 7 [ להלן: "המבקשים";
ראה פירוט רישום של רשם החברות, נספח לא' לתצהירו של המבקש מס' 4 מר אמנון פרנק (להלן: "פרנק") ]. לפי כתב התביעה ערבו המבקשים לחובותיה של שרידא עד לסך של -.50,000 $ כל אחד [ ראה כתבי הערבות, נספחים י' עד יד' לכתב התביעה, נספחים ו'1 עד ו'5 לתצהירו של פרנק והאמור בסעיפי המבוא לתצהירו התומך בבקשת שרידא והמבקשים למתן רשות להתגונן וכן סעיפים 1 ו 16 לתצהירו; כתבי הערבות הנ"ל יקראו להלן – "ערבויות המבקשים" ].
נתבע מס' 2 (להלן: "קולמן") חתום על כתב ערבות כלפי הבנק לחיוביה של שרידא לסך של -.300,000 $ והוא נתבע על פיו (נספח ט' לכתב התביעה סעיף 35 לתצהירו של קולמן; להלן: "ערבות קולמן").

עניינה של החלטה זו היא בבקשותיהם הנפרדות של שרידא והמבקשים מחד, וקולמן מאידך, למתן רשות להתגונן כננגד תביעת הבנק.
למעט מספר טענות בעניין חישוב הריבית, להן אתייחס בקצרה בהמשך הדברים, אין הנתבעים כולם כופרים בחוב ובדרכי חישובו ועיקר הטענות נוגעות למערכת היחסים שבין המבקשים, שרידא וקולמן ובשאלת זהותו האמיתית של החייב לבנק ומהותו של החוב.
רקע הדברים הוא בהתקשרות שבין שרידא והמבקשים לקולמן, שהוא עורך דין במקצועו, לעניין רכישה של מניות בחברה בשם נבתים חברה לבנין בע"מ (להלן: "נבתים") אשר הייתה היזמת או הקבלן של פרוייקט בניה באזור התעשייה בכפר סבא בשם "בית הפעמון" (להלן: "בית הפעמון") כפי המפורש במכתבו של קולמן לבנק מיום 13.6.94 נספח ג' לתצהיר פרנק (להלן: "מכתב קולמן" וראה סעיף 1 לתצהירו של פרנק).
שרידא, שהייתה בעלת מניות בנבתים, רכשה 250 מניות נוספות למניותיה מאת אחד מבעלי המניות האחרים בנבתים, מר חבתן נגיב (להלן: "חבתן"); מניות אלה נרכשו עבור קולמן והוחזקו על ידי שרידא בנאמנות עבור קולמן מסיבות שאין צורך לעמוד עליהן כאן [ להלן: "מניות קולמן"; ראה מכתב קולמן והסכמי הרכישה נספח ב' לתצהיר פרנק והמוצג במ/7; ראה גם הסכמי הנאמנות בין שרידא לקולמן נספחים ח' ו ט' לתצהיר פרנק (להלן: "הסכמי הנאמנות") ].
הסכמי הנאמנות נכרתו למעשה בין שרידא לבין חברה בשליטתו של קולמן, ברוש השקעות ובנין בע"מ (להלן: "ברוש") אולם התייחסות הצדדים היא ליחסים שבין המבקשים לבין קולמן וכך יעשה גם על ידי, כאשר לצורך האמור בהחלטה זו, ייראו פעולות ברוש כאלו של קולמן ולהיפך.
מימון רכישת מניות קולמן נעשה באמצעות הלוואה מהבנק; צורת ביצוע ההלוואה היא הבסיס לטענותיה של שרידא לפיהן החוב לבנק אינו חובה שלה אלא חובו של קולמן.
הבנק פתח לשרידא חשבון בסניפו ברמת השרון (להלן: "סניף השרון") והיה אמור להקצות לשרידא אשראי בסך של -.400,000 $; מתוך הסכום הנ"ל, סכום של

-.300,000 $ היה אמור לשמש למימון רכישת מניות קולמן (להלן: "אשראי קולמן") והיתרה אמורה הייתה לשמש לצרכיה של שרידא, ככל שתמצא לעשות בה שימוש (להלן: "אשראי שרידא"); במסגרת זו נחתמו ערבויות המבקשים וערבות קולמן (סעיפים 11, 12 לתצהיר פרנק).
לא ברור מדוע היה אמור אשראי קולמן להינתן לשרידא ולא לקולמן ישירות, הגם שאין חולקים על כך, כפי שלהלן, שביחסים שבין קולמן לשרידא והמבקשים, היה זה קולמן שאמור לדאוג להחזרת הלוואת אשראי קולמן וכך גם נעשה על ידיו, עד שהפסיק את תשלומיו לבנק.
לטענת פרנק, הסיבה למתן ההלוואה לשרידא ולא לקולמן נעוצה בכך שהבנק רצה לשעבד את מניות קולמן כבטוחה להחזר ההלוואה ומאחר ואלה היו מוחזקות בנאמנות על ידי שרידא, לא ניתן היה לשעבדן (סעיף 15 לתצהיר פרנק). אלה הם דברים בטלים; ברור שניתן היה לשעבד את המניות לטובת הבנק כבטוחה לחיוב גם אם החיוב הוא חיובו של קולמן וגם אם הבטוחה היא נכס של שרידא; זו מהותו של משכון ו"קרבתו" לערבות, באופן שצד ג' יכול לתת בטוחה עבור חיובו של צד א' לצד ב' [סעיפים 1 ו 12 לחוק המשכון תשכ"ז – 1967; ע"א 706/74 יהודה יראוני נ. הלוואה וחסכון ירושלים אגודה הדדית בע"מ ואח'
פד"י כט2 עמ' 365; ע"א 664/89 שמעונה בריח נ. בנק אוצר החייל בע"מ, פד"י מה4 עמ' 783 ועוד ].
פרנק טוען בתצהירו כי כך הוסברו למבקשים הדברים על ידי הבנק וקולמן אולם אין בכך אלא "הגנת בדים" שניתן לדחותה בשלב זה של הדברים הגם שבשלב זה אין בית משפט דן, ברגיל, באמינותם של מוסרי התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן (ע"א 1266/91 יעקב קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ, פד"י מו4 עמ' 193).
לעניין זה לא למותר לציין שהמבקש פרנק הוא "איש עסקים" בתחום נדל"ן ובניה, המבקש מס' 2 (להלן: "לביא") הוא מתווך במקרקעין וכך גם המבקש מס' 5, המבקש מס' 3 (להלן:
"ראש") עבד בחברת השקעות ובניהול בית עסקים והמבקש מס' 6 הוא רואה חשבון (עדות פרנק בחקירתו הנגדית, עמ' 16 17 לפרוטוקול הדיון); יש גבול לחוסר הידיעה שיכול בית המשפט לייחס לבעלי מקצוע ואנשי עסקים אלה.
בפועל, עובדתית, אין לסיפור הנ"ל כיסוי אמיתי בעובדות הואיל ובחינת אגרת החוב שניתנה על ידי שרידא לבנק מצביעה על כך שמניות קולמן הוצאו במפורש מכלל השעבוד השוטף על נכסי שרידא לבנק (נספח ד' לתצהיר פרנק, תנאי שהוסף בכתב יד בסוף המסמך).
פרנק טוען שהבנק ידע על מערכת היחסים בין המבקשים לשרידא לקולמן וכי אשראי קולמן, הגם שנרשם על שם שרידא, אמור היה להיפרע על ידי קולמן, כפי שנעשה, כאמור, בפועל; על כן, כך פרנק, פתיחת החשבון ע"ש שרידא, כמו גם קבלת ההלוואה על פי אשראי קולמן על ידי שרידא לא היו אלא בגדר של אקטים "פורמליים" (סעיפים 15, 16, 30 לתצהירו של פרנק ועוד).
יכול אני לצאת מההנחה שלפיה אכן הכיר הבנק את מהותה של העסקה העומדת בבסיס פתיחת החשבון וקבלת האשראי לפרטיה, כפי שנמסרה לו על ידי קולמן במכתב קולמן ובפגישות נוספות; אין בכך דבר שיש בו כדי להקנות הגנה לשרידא או המבקשים בטענתם באשר ל"פורמליות" של חתימותיהם על המסמכים הרלבנטיים לתביעה. לא ניטען על ידי שרידא או המבקשים שמסמכי החוזים בין שרידא לבנק הם בגדר של "חוזה למראית עין" כפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, לפחות לא נטענו הדברים כך בפה מלא או בצורתם זו (המדובר כמובן בחוזים שלפיהם מומש אשראי קולמן, כפי שיפורטו הדברים בהמשך).
מכל מקום, אין המדובר במקרה זה בחוזים למראית עין; הדין מבחין בין "חוזה למראית עין", והוא כאשר הצדדים אינם מעוניינים בחוזה כמות שהוא מוצג אלא בעסקה אחרת, ובין "עסקה מלאכותית" שהיא עסקה שהצדדים היו מעוניינים בה אלא שהגיעו אליה באופן מלאכותי [ע"א 630/78, יוסף ביטון ואח'
נ. דוד פרץ, פד"י לג2 עמ' 576; ע"א 4015/94 פקיד השומה ירושלים נ. אליהו ברזני ואח'
, פד,י נב2 עמ' 269 ].
תיאור העסקה מתאים במקרה זה דווקא לאפשרות השניה; בסיכומו של דבר, ואין חולק על כך, נרכשו מניות קולמן מחבתן על ידי שרידא, כפי החוזה במ/7. הכספים לתשלום עבור אותן מניות הועברו ישירות מחשבון שרידא לרשותו של חבתן (שיק נספח יד' לתצהיר פרנק); המניות מוחזקות בידי שרידא נכון ליום שמיעת הבקשה והגשת סיכומי הצדדים וטרם הועברו לקולמן עקב סכסוך בין הצדדים (ראה, בין היתר, עדות פרנק בעמ' 45 לפרוטוקול מכתב ברוש על ביטול הסכמי הנאמנות, נספח עא' לתצהיר פרנק ועוד).
עד לפרוץ הסכסוך בין קולמן לבין המבקשים היו ביניהם יחסי אמון מלאים וקולמן שימש גם כעורך הדין של המבקשים או של שרידא ופעל עבורם כלפי הבנק, מצב דברים שנמשך עד לשנת 1999 (סעיפים 24, 42, ו – 60 לתצהיר פרנק, עדותו בעמ' 14 ובעמ' 42 לפרוטוקול).
מכך, שכל פעולותיו של קולמן כלפי הבנק מטעמה של שרידא, היו שרירות וקיימות, ככל הנוגע לבנק.
גם עם ידע הבנק את מהותה של העסקה, אין בכך כדי לשנות את מהות חיוביהם של שרידא והמבקשים כלפיו.
לגישתו של פרנק, חתימות המבקשים על ערבויותיהם וכן פתיחת החשבון על ידי שרידא ורישומה של זו כבעלת החשבון הם כאמור "פורמליים" וזאת עקב ידיעת הבנק את ה"המצב האמיתי" (סעיפים 15, 46, ו 52 לתצהירו).
לגישתי, אם יש מהות כלשהי בטענה בדבר "חתימה פורמלית", הרי שהיא אינה מסייעת לחותם-הטוען, אלא להיפך.
אם להתייחס למקרה הנדון כאן כדוגמה, כפי תיאורו בפי פרנק, הרי שפרוש דבריו הוא,
שהבנק יודע על כך שקולמן או ברוש יהיו אלו שיישאו בפרעון ההלוואה או החוב בחשבון, אבל מסיבות שונות (שלטעמי לא הובהרו דיין למרות אריכות, שלא לומר ארכנות תצהירו של פרנק), אין הבנק רוצה את קולמן או ברוש כלקוחות החייבים כלפיו אלא דווקא את שרידא.
משל היה הבנק אומר: "אני יודע שקולמן הוא זה שיקבל את הכסף ממני ואני יודע שהוא זה שיפרע את החוב שיווצר בחשבון ואת ההלוואה אבל את העניין הזה תסדירו ביניכם; מבחינתי, אני רוצה את שרידא כבעלת החוב והיא זו, כמו המבקשים הערבים לה, תהייה מי שמחויבת כלפי; הסדרת היחסים ביניכם אינה מענייני".
לאמור, דווקא ה"פורמליות" של החתימה היא זו המקנה לה את האותנטיות, את הכוונה האמיתית של הצדדים לכך ששרידא והמבקשים יהיו הגורם העומד מול הבנק בכל הנוגע לחוב בחשבון ולהלוואה; לדברים האמורים לעיל ניתן למצוא דמיון או מקבילה רעיוניים, אם כי בנסיבות שונות מעט, בגישתו של בית המשפט העליון בפסק הדין ע"א 4415/03 יואל אהרנשטם נ. בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ, "דינים" עליון סט, 265.
לא למותר לציין שפרנק אינו מרשה לעצמו לטעון (ובכך יש נקודת זכות מסוימת לטובתו, מבחינה מוסרית) שהובהר לשרידא ולמבקשים על ידי הבנק שהם לא ייתבעו על ידי הבנק בגין החשבון, אם ייווצר בו חוב, אלא בצורה מעורפלת בלבד ומסתפק בכך שהובהר להם שהסבירות לכך היא נמוכה היינו ש"פורמלית" הבנק זכאי לתבוע את שרידא והמבקשים אם כי יהיו לו בטוחות אחרות בערבות קולמן וכן בשעבוד על ביתו של קולמן (סעיף 15 לתצהירו של פרנק).
בטרם קביעת מסקנה מהאמור לעיל, יש מקום להתייחס למספר טענות נוספות של שרידא והמבקשים.
אין חולק על כך שהחשבון בסניף השרון נסגר ומערכת היחסים של הנתבעים עם הבנק המשיכה להתנהל בסניף כפר שמריהו, למעשה בסניף "הגלים" בהרצליה שהוא שלוחה של סניף כפר שמריהו (סעיף 22 לתצהיר פרנק; להלן": "סניף הגלים") ושרידא פתחה חשבון בסניף זה (נספח יא' לתצהיר פרנק).
כאמור, אינני מייחס משמעות בנוגע ליחסי שרידא, המבקשים והבנק, לעובדה שקולמן היה היוזם להעברת הפעילות לסניף הגלים וכי פעולות שרידא הונעו על ידי קולמן.
עד למעבר החשבון לסניף הגלים, לא נלקח אשראי כל שהוא מהבנק.
התגלגלות האשראי, לאחר המעבר לסניף הגלים, נלמדת בפרוט, בין היתר, ממכתב הבנק נספח לט' לתצהיר פרנק (להלן:

"מכתב הבנק"), דברים המאושרים בפועל על ידי שרידא במכתבה נספח מ' לתצהיר פרנק (להלן:

"מכתב שרידא"; לא כל האמור במכתב הבנק מקובל על שרידא והמבקשים אולם אין להם טענה, במכתב שרידא, על דרך השתלשלות האשראי שניתן על ידי הבנק).
כמסתבר ניתנה הלוואה לשרידא על ידי הבנק בסך של 1 מיליון ₪ ביום 27.1.95, מועד התואם את מועד משיכת השיק לחבתן (נספח יד' הנ"ל וראה האישור על הטעות ברישום השנה על גבי השיק בעדותו של פרנק בעמ' 19 לפרוטוקול שורות 22 עד 28); ההלוואה חודשה כהלוואה דולרית כשנה לאחר מכן בסכום כולל של
-.385,000 $ ולאחר מכן הוארכה בשנת 1998 על פי כתבי ההלוואות שנספחו לכתב התביעה, נספחים ד' ו ה' (סעיף 45 לתצהיר פרנק); למעשה מדובר בשתי הלוואות נפרדות בסכום הכולל הנ"ל שפיצולן נבע מסיבות שאין צורך לעמוד עליהן כאן; יתרת החוב הנתבעת בכתב התביעה הנוכחי, בגין מה שתואר על ידי כחוב בגין "ההלוואות הדולריות" מתייחסת לחוב על פי הלוואות אלה.
עוד יאמר כי סכום ההלוואות הנ"ל אמנם גבוה מהסכום שנקבע כאשראי קולמן, אולם נמוך יותר מסכום האשראי לפי מכתב קולמן, הכולל גם את אשראי שרידא שלא נוצל כלל (ראה סעיפים 50, 51 לתצהירו של פרנק).
פרנק אינו יכול להכחיש את חתימותיהם של מורשי החתימה של שרידא על גבי כתבי ההלוואות הנ"ל ועל גבי פרוטוקולים של שרידא המאשרים את קבלת האשראי הנ"ל ומסמיכים את מי מהמבקשים לחתום בשם שרידא על הבקשות לבנק (מוצגים במ/16 ו במ/17).
לטענותיו של פרנק, החתימות על גבי המסמכים הנ"ל, שהם טפסים סטנדרטיים הדורשים הוספת פרטים, נעשו כאשר המקומות למילוי חלקי הטופס הדרושים היו ריקים (סעיפים 42 עד 44 לתצהיר פרנק); טענות אלה התמוטטו למעשה בחקירתו הנגדית שם הוא מודה שאין הוא זוכר אילו פרטים היו מלאים ואלו לא, ואין הוא יכול לומר דבר באשר לחתימתו של לביא החתום גם הוא על הטפסים (עמ' 31 לפרוטוקול).
כך או כך, מי שאינו קורא את הטפסים המוגשים לו וחותם עליהם "בלנקו", אינו יכול להישמע לאחר מכן בטענה לפיה אין חתימתו מחייבת אותו (ע"א 1458/96, בנק איגוד לישראל בע"מ נ. זהבה לופו ואח'
פד"י נד2 עמ' 559; ע"א 6645/00 עו"ד שלמה ערד נ. ז'אק אבן, פד"י נו5 עמ' 365; ע"א 7456/97 מלכה מליחי נ. חב' שמשון חברה לביטוח בע"מ "דינים" עליון ס"ב 332); כזכור, נכון לעת חתימת אותם מסמכים, גם אם בהשפעתו של קולמן, היו עדיין יחסי אמון בין קולמן לבין שרידא והמבקשים; לגבי הבנק, ידיעתו ופעולתו של קולמן שווים לפעולת שרידא.
לאור האמור לעיל, נראה הדיון בפרוטוקול מסויים המסמיך את ברוש לחתום בבנק ולפעול מטעמה של שרידא, ובטענות פרנק לכך שהפרוטוקול זוייף, כמעט מיותר.
המדובר בפרוטוקול אסיפה כללית של שרידא, מיום 20.8.95 המסמיך את ברוש, לחייב את חשבון שרידא בסניף הגלים, על ידי הטבעת חותמתה ובתוספת חתימתו של קולמן (להלן: "הפרוטוקול המסמיך").
לפרוטוקול הנ"ל יש מספר גרסות (נספחים טו' עד יח' לתצהיר פרנק) השונות זו מזו בעיקר בנוסח פיסקה המוספת בו בכתב יד לפיה מאשר קולמן את חתימת חותמי הפרוטוקול ואת נכונותו.
על פי אותה סמכות פעלה ברוש בעת חתימתה על הטופס נספח ו' לכתב התביעה, המכותר כ"כתב התחייבות" מיום 26.1.96 ועל פי תנאיו ובהתאם להם התקבלו ההלוואות הנ"ל.
לפי פרנק הפרוטוקול המסמיך הוא פרוטוקול מזוייף ושרידא לא הסמיכה את ברוש לפעול ולחתום בחשבונה בבנק (ראה סעיף 32 לתצהירו לעניין חתימותיהם של לביא וראש על הפרוטוקול המסמיך; בעדותו בעמ' 22 לפרוטוקול מאשר פרנק את חתימותיהם של לביא וראש על גבי נספח יח' לתצהירו, שהוא כאמור אחד מנוסחי הפרוטוקול המסמיך; לא למותר לציין שראש ולביא לא מסרו כל תצהיר בעניין זה; גם אם אין צורך בתצהירם לתמיכה בסיפור המעשה כולו, הרי לפחות לעניין זיוף חתימותיהם או זיוף הפרוטוקול שעליו הן מופיעות, אין מוסמך מהם להצהיר על כך).
כאמור הדיון בשאלה זו נראה מיותר; מחד, אין חולק על כך שמסמכי ההלוואות נחתמו על ידי שרידא והמבקשים ולא על ידי ברוש, כך שאין כל קשר בין שאלת חובה של שרידא בגין ההלוואות ובין זיוף הפרוטוקול כנטען.
מאידך, יש סתירה בגישתה של שרידא בכל הנוגע לחשבון; אם אכן, כגישתה, לא הייתה לה נגיעה של ממש בחשבון, מדובר בחשבון של קולמן או ברוש ושרידא משמשת רק ככיסוי לאותו חשבון, מי היה אמור אם כן לפעול בו? האם לא סביר והגיוני שברוש או קולמן יהיו אלה שיטפלו בו בפועל?
פרנק מודה ששרידא ביטלה את זכויות החתימה של קולמן או ברוש בחשבון, בין שהיו
כאלה
ובין
אם לאו,
עוד בחודש יוני 1996 (עמ' 23, 24
לפרוטוקול,
מוצג במ/15); שרידא עשתה כך, לטענת פרנק, לאחר שמצאה שתי משיכות לא מוסמכות שנעשו על ידי קולמן מהחשבון, בסכומים של -.18,000 ₪ ו – -.25,000 ₪ (סעיף 37 לתצהיר פרנק, נספחים כא', כב' לתצהיר) והיא רואה בכך שליחת יד בחשבונה (עדותו בעמ' 24 לפרוטוקול).
גם באמור לעיל ניכרת חוסר העקביות בעמדת שרידא; אם מדובר בחשבון של קולמן למעשה, הרי שלא הייתה סיבה ששרידא תתרעם על משיכות הכספים שקולמן משך ממנו; בכל מקרה אחר, מדוע לא פעלו כנגד קולמן? משיכות הכספים נעשו בסוף שנת 1995, זכות החתימה בחשבון הועברה לשרידא ויחידיה בחודש יוני 1996, כפי המוצג במ/15 הנ"ל וזאת כאשר לטענת פרנק, שרידא והמבקשים יודעים על כך שקולמן מעל בכספי שרידא

(?!, עמ' 24 לפרוטוקול שורות 17 עד 22) אך יחסיהם הטובים עם קולמן נמשכים עד סוף שנת 1999 כאשר בין לבין חותמים שרידא והמבקשים על כתבי ההלוואות האמורים.
עניין זכויות החתימה בחשבון מעורר, למרות האמור לעיל, שאלה הנוגעת לחוב השקלי בחשבון שרידא.
אין חולק על כך שההלואות נפרעו עד ליום 31.1.01 על ידי קולמן או ברוש (סעיפים 54, 55 לתצהיר פרנק, סעיפים 8, 9, 39 –41 לתצהירו של קולמן ונספח ג' לתצהירו ונספחיו של נספח זה) ולפחות עד למועד הנ"ל לא קיים חוב בגין ההלוואות.
מאידך,מתעוררות שאלות באשר לחיוב בחשבון עצמו.
יש להבחין לעניין זה בין החוב השקלי הדולרי. לפי פרנק, מקורו של החוב השקלי בחשבון הוא ברכישת דולרים לצורך פרעון ההלוואות תוך חיוב החשבון בשקלים, כאשר כנגד חיוב זה לא הופקדו כספים (והכוונה היא כמובן שרכישות המט"ח והחיובים בשקלים נעשו על ידי או לפקודת קולמן ו/או ברוש; סעיפים 71 עד 83 לתצהיר קולמן).
מקורו של החוב הדולרי לא הוברר והוא, ככל הנראה, נובע מכך שלאחר 31.1.2001 חייב הבנק את החשבון הדולרי בתשלומי ההלוואות.
המקור לחיוב החשבון הדולרי נובע עם כן ממסמכי החשבון ומסמכי ההלוואות, אם כי המשבצות הריקות בטפסי חוזי ההלוואות (נספחים ד' ו ה' לכתב התביעה) הנוגעות לדרך ביצוע תשלומי פירעון ההלוואות וחיובי החשבון, נותרו ריקות, אולם אין טענה לפיה לא היה הבנק רשאי לחייב את החשבון.
מקורו של החשבון השקלי הוא על כן ברכישת המט"ח, ככל שנרכש מהחשבון השקלי, וזכותו של הבנק כלפי שרידא לעניין זה, קשורה על כן לעניין זכות החתימה של ברוש או קולמן בחשבון.
גם הבנק אינו עקבי במיוחד לעניין זה; במכתב אחד הוא מציין שלקולמן לא היו כל זכויות חתימה בחשבון שרידא, ומיד לאחריו הוא מתקן את דבריו, ומציין שלקולמן, באמצעות ברוש, הייתה זכות לפעול בחשבון לפי הפרוטוקול המסמיך (נספחים לט' ו מא' לתצהיר פרנק); אינני מקבל את הסברו של ב"כ הבנק לכך שאין סתירה בין המסמכים מכך שבאחד מהם הוכחשה זכותו של קולמן (
א
ישית) ובשני הוכרה זכותה של החברה, ברוש (סעיף 22 לסיכומי טענות הבנק).
מכל מקום, אם מקובל או לפחות נראה כך, שהחל ממועד חתימת המסמך במ/15, וכך הוצגו הדברים על ידי ב"כ הבנק בחקירתו הנגדית, בוטלה הרשאת ברוש לפעול בחשבון, נותרת בעינה השאלה מכח מה ובאיזו סמכות רכשה ברוש את המט"ח מחשבון שרידא?
הואיל וביחסי הבנק ושרידא מקובל עלי, לגישת הבנק, שיש מקום להתחשב במערכת היחסים החיצונית בלבד, היינו שרידא – בנק, ולא שרידא – קולמן, עשוי הוא ויש מקום לבירור נוסף בכל הנוגע למערכת יחסים זו, באשר לחיובים בחשבון השקלי.
מכל האמור לעיל עולה שאין לשרידא והמבקשים הגנה ראויה לדיון בכל הנוגע למערכת היחסים שביניהם לבנק ו/או לקולמן ואין לראות את שרידא כמי שאינה בעלת החוב בחשבון ובין ההלוואות, בכל הנוגע ליחסיה עם הבנק, למעט הטענה בדבר כך שאין היא חייבת לבנק כספים בגין החוב השקלי, עקב משיכתם על ידי מי שלא היה בסמכותו לפעול, באותה עת, עבור שרידא, עם ביטול הפרוטוקול המסמיך, במידה והיה בו כשלעצמו להקנות סמכות לברוש.
במסגרת הדיון בשאלה זו, תעלה לדיון גם שאלת החיוב בריבית בחשבון שקלי זה.
על שרידא והמבקשים להביא כמובן במסגרת שיקוליהם את העובדה שאם יתבטלו משיכות השקלים לצורך רכישות המט"ח עשויים הם להיות מחוייבים במט"ח שלכאורה לא נרכש או בחיוב בגין ההלוואה שלא נפרעה.
לא מצאתי ממש בכל טענות שרידא והמבקשים באשר לחיובי הריבית בכל הנוגע לחשבון הדולרי או להלוואות, שאין להן כל פירוט עובדתי או חישוב חשבוני [ ראה לעניין הפירוט הנדרש לכך, לרבות הצורך להיזקק לחוות דעת חשבונאית: ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ ואח'
נ. בנק למסחר בע"מ, פד"י מז5 עמ' 133 בעמ' 139-140 (להלן: "פס"ד רלפו") ].
שתי טענות נוספות, ייחודיות למבקשים בנוגע לערבויות המבקשים שדינן להדחות.
טענה אחת נוגעת לכך שערבויות המבקשים נועדו לשמש בטוחה רק לאשראי שרידא ולא לאשראי קולמן (סעיפים 16, 22, 30, 61, ו 132 לתצהיר פרנק, עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול).
טענה זו, על פניה, חסרת שחר; אשראי שרידא היה אמור להיות בגובה של

-.100,000 $; לשם מה ועל מה יזקק הבנק לערבויות אישיות בגובה של -.250,000 $ בנוסף לבטוחות חפציות שאמור היה לקבל וגם סכום זה, העולה פי שתיים וחצי על סכום האשראי, הושג, לדברי פרנק לאחר מו"מ ומיקוח כאשר המבקשים מפחיתים מדרישות קודמות של הבנק (סוף עמ' 7 לפרוטוקול ועמ' 8 שם).
יתר על כן, במסמכים שהוצאו מתחת ידה של שרידא, בשמה ובשם המבקשים, מאשרת שרידא את העובדה שערבויות אלה ניתנו לעניין כלל האשראי שהועמד לרשותה, כולל, כמסתבר, גם לעניין אשראי קולמן (ראה מוצג במ/9, עמוד שני למכתב בפרק "הלוואת שרידא").
מוצג זה מהווה מכתב סיכום דיון של שרידא לבנק בעניין פגישה שנערכה בבנק ביום 18.11.1999 (להלן: "הסיכום הראשון").
לתצהירו מצרף פרנק מכתב סיכום דיון נוסף, מיום 27.1.2000 (נספח לח' לתצהיר) ממנו עולה גם כן, במפורש, כי ערבויות המבקשים ניתנו לכלל האשראי שהועמד או היה אמור להיות מועמד על ידי הבנק לשרידא.
פרנק מכין את התירוץ לאמור בסיכום דיון זה בכך שבאותה עת "שכחו" המבקשים את הסיבה האמיתית למתן ערבויותהם?! (סעיף 61 לתצהיר פרנק), אולם אם נראה תירוץ כזה כמופרך על פני הדברים, בא הסיכום הראשון כראיה לכך שאכן אין בדברים אלה ממש.
גם טענה נוספת לפיה עם המעבר מסניף השרון לסניף הגלים בטלו ערבויות המבקשים אינה ראויה לדיון ממשי.
התנהגות המבקשים, קבלת ההלוואות בסניף הגלים, סיכומי הדיון הנ"ל, מפריכים כשלעצמם את הטענה הנ"ל מה עוד, ש"פורמלית" כפי מינוח המבקשים ושרידא, מסרו המבקשים לבנק מסמך המורה על העברת כל המסמכים וההתחייבויות מסניף השרון לסניף כפר שמריהו, שסניף הגלים הוא שלוחה שלו כאמור לעיל [ מוצג במ/6 המפריך לחלוטין את הטענה בדבר בטלות ערבויות המבקשים עם המעבר לסניף הגלים ].
שרידא טענה עוד לקיזוז סכום נכבד מהחוב לבנק בגין נזק שנגרם על ידי הבנק בהכשלת עסקת מכירה של נכס בבית הפעמון, עניין הנוגע בעקיפין לעניין הנדון כאן.
שרידא התקשרה עם קונה למכירת חלק מבית הפעמון (להלן: "הנכס"); שני עמודים מהסכם המכר צורפו למכתב של שרידא לבנק מיום 11.8.2002, נספח פא' לתצהיר פרנק (להלן: "מכתב פא"" ו "הסכם המכר" בהתאמה).
הסכם המכר נכרת ביום 9.4.02 והיה מותנה בכך ששרידא תקבל מהבנק שחרור לשעבוד השוטף על נכסיה, בכל הנוגע לנכס; לעניין זה נקבעו בהסכם המכר (סעיף 5א. להסכם) שני מועדי יעד; האחד לאחר 90 ימים שאם עד אז לא תמציא שרידא את האישור על הסרת השעבוד מעל הנכס, יוכל הקונה לבטל את ההסכם והשני לאחר 180 יום, שאם לא יומצא אישור כאמור עד אז יתבטל ההסכם באופן אוטומטי [ אם כי, ובכך מקדים אני את המאוחר, מכתב הקונה לאחר תום 180 יום, מנוסח בנוסח של ביטול ההסכם ולא מתייחס לביטול האוטומטי; נספח פד' לתצהיר פרנק (להלן: "מכתב הביטול") ].
למרות "צפיפות" המועדים, פנתה שרידא לבנק לראשונה בבקשה להסרת השעבוד מעל הנכס רק ביום 14.7.02, היינו לאחר עבור מועד הביטול הראשון, כפי מכתבה נספח עח' לתצהיר פרנק.
תשובת הבנק לא התעכבה וביום 17.7.02 מבקש הבנק פרטים נוספים, קרי לקבל לרשותו את הסכם המכר (נספח עט' לתצהיר פרנק).
ביום 22.7.02, משגרת שרידא מכתב לבנק, בו היא מעלה פרטי מו"מ בנוגע לרכישת החוב נשוא התביעה (מו"מ שלא צלח והיה נושא להליכים משפטיים בין הצדדים ואין צורך להידרש לו כאן), שכביכול לצורך אותה רכישה של החוב ביקשה שרידא למכור את הנכס (ולא הוברר מדוע עדיין רצתה לעשות כן, אם המו"מ נכשל ואם הדברים תלויים זה בזה); רק בפסקה אחרונה של אותו מכתב (נספח פ' לתצהיר פרנק) מתייחסת שרידא לנושא הסרת השעבוד אולם הפעם מבקשת היא להסיר את כל השעבודים מעל נכסי החברה, ואין היא מצרפת את הסכם המכר, כפי בקשת הבנק, שאין חולק על סבירותה, לקבלו כאמור לעיל.
רק ביום 11.8.02, במכתב פ"א הנ"ל, מחדשת שרידא את הקשר עם הבנק לעניין הסכם המכר, מתייחסת להסרת השעבוד מעל הנכס ומצרפת שני עמודים בלבד מהסכם המכר, הכוללים את תנאי ביטול העיסקה הנזכר לעיל.
מכאן ועד ליום 6.10.02, מועד סמוך ביותר למועד בטלות הסכם המכר, אין כל עדות להמשך המגעים בין הצדדים, וגם אם אכן לא ענה הבנק למכתב האחרון של שרידא, אין ראייה לכך שבמשך כחודשיים באה פניה נוספת כלשהי של שרידא לבנק.
רק ביום 6.10.02 פונה שרידא לבנק, והפעם באמצעות בא כוחה עו"ד פישלר במכתבו נספח פב' לתצהיר פרנק, ובמכתבו מעלה בפעם נוספת את הבקשה לשחרר את הנכס מהשעבוד לבנק ומוסיף אלמנט חדש, לפיו יוכנסו חלק מכספי התמורה בגין מכירת הנכס (בסדר גודל הסכום שעליו דובר בעת המו"מ שנכשל למכירת החוב כאמור לעיל) לחשבון מיוחד שישועבד לבנק.
למכתב זה משיב הבנק ביום 14.10.02 כי הוא בוחן את הדברים (נספח פג' לתצהיר פרנק) וביום 22.10.02 יוצא מכתב נוסף מטעם הבנק, נספח פד' לתצהיר פרנק, לפיו מוכן הבנק להסדר המוצע, בשינוי מה שהצדדים לא התייחסו אליו בהליך זה, והוא שכל כספי התמורה בגין הנכס הנמכר יופקדו בחשבון המיוחד הנ"ל.
מכתב אחרון זה מגיע למעשה לאחר מועד מכתב הביטול, שמועדו 17.10.02 ולמסקנתי שלהלן, איני צריך להתייחס לשאלה האם מכתב הביטול הגיע לידי שרידא ביום 23.10.02 כפי רישום הפקסימיליה המצוי עליו; אוסיף במאמר מוסגר שכך או כך, גם באותו יום מאוחר יותר, טרם הסתיימו המגעים בין הבנק לשרידא כפי האמור לעיל בהתחשב בתוכן מכתבו האחרון של הבנק.
הבאתי את השתלשלות הדברים במלואה ובאריכות הואיל והיא מדברת בעד עצמה ואיני יכול למצוא הכשלה מכוונת או רשלנית של הבנק של הסכם המכר.
טענה נוספת של
המבקשים ראויה לדיון, לכאורה, והיא נוגעת לעניין שעבוד ביתו של קולמן במשכתנא שנייה (להלן: "שעבוד הבית")
במכתב קולמן הוצע שעבוד הבית כאחת הבטוחות לעניין האשראי שהיה אמור להינתן לשרידא .
אין חולק על כך ששעבוד כזה לא התקבל.
לטענת הנתבעים, עניין זה היה מרכזי מבחינתם והיווה אחד הגורמים לכך שהם הסכימו לתת את ערבויות הנתבעים, ואולי גם להיכנס לעיסקה כולה, כפי שבוצעה, מכך שהחוב מבחינתם היה חובו של קולמן (לפחות אותו החלק שהוא בגדר "אשראי קולמן") ועל כן האפשרות לגבות אותו בצורה קלה יחסית מקולמן, בלא לערב את שרידא או את המבקשים הייתה בעלת חשיבות רבה, מבחינתם (סעיף 15 לתצהיר פרנק).
עמדת הבנק בעניין זה אינה נכונה על פניה; במכתב הבנק הנ"ל (נספח לט' לתצהיר פרנק), נאמר על ידי
הבנק כי ערבות קולמן באה להחליף את שעבוד הבית, הואיל והשעבוד לא יכול היה לצאת לפועל ולא השביע את רצון הבנק ולא הובהר על ידי הבנק כיצד ולמה.
עובדתית הדברים אינם נכונים וראוי היה שהבנק
היה נמנע מלסלף עובדות, כאשר לפי מכתב קולמן ברור ששתי הבטוחות, היינו שעבוד הבית וערבות קולמן הן מצטברות ולא חליפיות.
על עמדה בלתי נכונה זו חזר הבנק במכתב נוסף, נספח מא' לתצהיר פרנק.
מחדלו זה של הבנק לקבל את שעבוד הבית עשוי הוא שגרם נזק למבקשים או לשרידא.
יתכן ואילו היה לבנק שעבוד כאמור, יכול היה לפעול ישירות נגד קולמן וענייני היחסים בין קולמן שרידא והמבקשים לא היו באים לידי ביטוי בתביעה זו אלא רק בתובענות שביניהם.
יתכן, אם כי אין זה סביר, שהמבקשים לא היו נכנסים כלל לעיסקה עם קולמן אם היו יודעים ששעבוד הבית לא יבוצע בסופו של דבר.
כך או כך, הנזק
הנטען או שהיה עשוי לקרות, אם קרה, לא כומת ולא נמסרו בגינו פרטים באופן שניתן יהי לקזזו
כנגד תביעת הבנק ועל כן אין מחדלו הנ"ל של הבנק מקנה הגנת לשרידא או למבקשים ויש בו כדי להשפיע במישור ההוצאות בלבד.
מכל האמור לעיל המסקנה העולה לעניין הגנת שרידא והמבקשים היא שדינה להדחות כולה, למעט טענת שרידא לכך שאין היא חבה בסכום החוב בחשבון השקלי, הן לעניין הקרן והן לעניין חישוב הריבית (וזאת במידה רבה של חסד); טענה זו עומדת גם לטובת המבקשים, ככל שסכומי ערבותם גבוהים יותר מיתרת החוב שמעבר לחוב בחשבון השקלי.
הואיל ומרבית טענות שרידא והערבים נדחות, הדין הוא שישאו בהוצאות הבנק בבקשה זו.
לאור עמדת הבנק במכתביו על שעבוד הבית, איני עושה צו להוצאות בבקשת שרידא והמבקשים.
עניינו של קולמן אינו דורש התייחסות רבה ביותר.
קולמן מסכים, ועושה זאת כאבן יסוד להגנתו, שמערכת היחסים בינו לבין הבנק היא נפרדת מזו שבינו לבין שרידא ועל כן יש להתייחס אליו, במסגרת תובענה זו כערב בלבד ולא הוא ולא ברוש הם בעלי החוב לבנק (פרק מס' 1 לסיכומי טענות קולמן).
יחד עם זאת ובמידה רבה של הגיון הפוך טוען קולמן שכל הסכומים ששולמו על ידיו כפרעון ההלוואה שולמו כך ע"ח ערבותו, הגם שלא הייתה כל דרישה ממנו לפרוע את החוב כערב עד למועד שלאחר הפסקת התשלומים לבנק.
ברור שאין כל קשר בין ביצוע התשלומים על ידי קולמן (למעשה על ידי ברוש) לחשבון ובין מילוי ערבותו של קולמן.
קולמן שילם את אותם תשלומים מהסיבות שתוארו לעיל.
אכן, דרישת הבנק לתשלום מלוא סכום ערבותו של קולמן עתה מעמידה אותו בחיוב כפול, כאשר מחד היה זה הוא או ברוש אשר נשאו בתשלומי החוב ומאידך, הוא נדרש לשלם כמעט את מלוא החוב בגין ערבותו; אלא שעניין זה, כפי שקולמן עצמו מדגיש לאורך כל דרך הגנתו, הוא עניין שבינו לבין שרידא והמבקשים.
מבחינת הבנק, העובדה שאותם תשלומים בגין ההלוואה שניתנה לשרידא (וכאמור גם קולמן רואה בה הלוואה לשרידא) שולמה בפועל על ידי ברוש או קולמן היא עובדה המשחקת במשחק הפנימי שביניהם ואין לה כל קשר לערבותו של קולמן, שאותה עליו לפרוע במלואה.
לא מצאתי כל ממש גם בטענה לפיה נהג הבנק שיהוי של מספר חודשים שבגינו אין על קולמן לשאת בתשלום ריבית, שעה שהיה במו"מ עם שרידא לצורך פרעון החוב או רכישתו על ידי שרידא.
גם הטענה בדבר פעולה בחוסר תום לב כפי קולמן אין בה ממש; חוסר תום לב זה מיוחס על ידיו לרצונו הנ"ל של הבנק למכור את החוב כאמור, אך עניין זה לא בשל ולא הגיע לכלל מימוש כך שגם אם היה יכול להיות בכך חוסר תום לב, ואיני קובע כך, הוא לא התגשם.
טענתו השלישית של קולמן, לפיה הוא בגדר של "ערב יחיד" אינה ראויה לטיעון או דיון נוכח הוראות חוק הערבות תשכ"ז – 1967, שלאחר תיקון תשנ"ב המגדירות "ערב יחיד" מי שערב לסכומים פחותים בהרבה מסכום ערבותו של קולמן, ואילו הייתי נזקק להנמקה רבה יותר בעניין זה הייתי מוצא לחייב את קולמן בהוצאות לטובת המדינה בגין בזבוז זמני בדיון בטענות סרק.
אין דבר הראוי למתן רשות להתגונן בבקשתו של קולמן והיא נדחית.
קולמן ישלם לבנק את הוצאותיו בבקשתו שלו,לרבות שכ"ט עו"ד בסכום
כולל
של -.5,000 ₪ ומע"מ בתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
הבנק לא מצא לנכון להקפיד עם הוראות בית המשפט באשר לאורכם של סיכומי טענותיו.
בהחלטה בדבר הגשת סיכומים, כפי רישומה בפרוטוקול, הוריתי לכל צד להגיש סיכומי טענות שלא יעלו על 10 עמודים; לפי בקשה מפורשת של ב"כ הבנק באותו מועד, התרתי לו להגיש סיכומים ארוכים מעט יותר, בעקבות כך שעליו להגיב גם לסיכומי קולמן ועל כן ניתנה לו האפשרות להאריך בסיכומי טענותיו כדי 12 עמודים.
מצא ב"כ הבנק לנכון שלא להתחשב באמור לעיל ולהגיש (ויאמר, לאור הגנתו של קולמן, ללא צורך) סיכומים נפרדים לעניינו של קולמן באורך משולש ומעלה משיעור "התוספת" הנ"ל.
קביעת בית המשפט באשר לאמור לעיל אינה בגדר של המלצה או בקשה אלא היא בגדר של צו, ככל צו של בית המשפט, שיש למלא אחריו ככתבו ולשונו.
דין הוא שבגין אי מילוי הוראות אלו יחוייב הבנק בהוצאות לטובת אוצר המדינה
[ "פס"ד רלפו" הנ"ל בעמ' 142, 143; ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. מליבו ישראל בע"מ, פד"י מז1 עמ' 667 דברי כב' השופט חשין בעמ' 691 עד 693 ].
לאור זאת אני מחייב את הבנק בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של

-.1,500 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
התיק ייקבע לקדם משפט בפני
ליום 20.3.2006 שעה 12:30.

ניתנה היום י"ח בשבט, תשס"ו (16 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

צ. כספי, שופט


042619/03א
120 לילי שוורץ






א בית משפט שלום 42619/03 בנק הפועלים בע"מ נ' ש.ר.י.ד.א. נכסים בע"מ, קולמן משה, לביא שמעון ואח' (פורסם ב-ֽ 16/02/2006)