פסקי דין על גילה הלפרין | פסקי דין על אמנון ברגר | פסקי דין על הרמן אופנשטיין | פסקי דין על אלה אופנשטיין |

12550/03 א     21/02/2006




א 12550/03 גילה הלפרין, אמנון ברגר נ' הרמן אופנשטיין, אלה אופנשטיין




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
012550/03


בפני
:
כב' השופט מרדכי בן חיים
תאריך:
21/02/2006




בעניין:
1. גילה הלפרין

2. אמנון ברגר



ע"י ב"כ עו"ד
ש. לביא
התובעים


נ
ג
ד


1. הרמן אופנשטיין

2. אלה אופנשטיין


ע"י ב"כ עו"ד
ע. קיים
הנתבעים

פסק דין

א.
מושא התובענה ועיקר טענות בעלי הדין
1.
בפני
תביעה המשלבת עתירות לסעד כספי לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה בסכום של 300,000 ₪ וכן לסעד הצהרתי בדבר תוקפם והיקף תחולתם של יפויי כוח.
2.
בקליפת אגוז טוענים התובעים כדלקמן:
2.1
כי התקשרו עם הנתבעים בשני הסכמי מכר שנחתמו בחודש ינואר 1996 (להלן: "הסכמי המכר" או "ההסכמים") לפיו התחייבו התובעים למכור לנתבעים שתי דירות (להלן: "הדירות") בבנין ברח' האלקושי 3 ת"א (להלן:
"הבנין").
2.2
כי בסעיף 10(ב) להסכם נספח א/1 נקבעה הוראה לפיה זולת הצמדת שטח החצר המסומן באות ו' (להלן: "שטח ההצמדה") אין ולא תהיה לנתבעים כל זכות וכי התובעים רשאים להוציאם מכלל הרכוש המשותף ולהצמידם כראות עיניהם והנתבעים מייפים את כוחם של התובעים לפעול בשמם ובמקומם לצורך הצמדת השטחים וניצולם.
2.3
כי הנתבעים חתמו על ייפויי כח בלתי חוזרים בהם הוסמך ב"כ התובעים לפעול לצורך בצוע התחייבויות הנתבעים כלפי התובעים (להלן: "ייפוי הכוח").
2.4
כי בהסכם המכר נספח א/1 הצהירו התובעים כי הדירה הנמכרת לנתבעים על פי אותו הסכם כוללת "את שטח החצר הצמודה לה ששטחו 13.50 ממ"ר התחום בקו אדום... שניתן יהיה לעשות בו שימוש לחניה".
2.5
כי היה על הנתבעים לפעול אצל הגורמים המוסמכים בעיריית ת"א על מנת לקבל את היתר החניה בשטח ההצמדה.
2.6
כי במסגרת הליך קודם בין בעלי הדין בתביעה שיזמו הנתבעים נגד התובעים ב-ת.א. 67259/97 (להלן: "התובענה הראשונה") טענו הנתבעים כי הם רוצים את שטח ההצמדה לחניה אך הדבר נבצר מהם, בעוד שלאחר מכן טענו כי אינם מעוניינים בחניה.
2.7
התובעים טוענים כי לימים הסתבר להם כי הנתבעים הכשילו קבלת התרי חניה בחצר הבנין, התכחשו לתוקפם ותחולתם של ייפוי הכוח והתנגדו להליכי רישוי החניות בבנין בפני
ועדות התכנון ובכך הפרו את הסכמי המכר והסבו לתובעים נזקים כספיים.
2.8
התובעים עתרו איפוא לחייב את הנתבעים בפיצויים מוסכמים על פי הסכמי המכר, תשלום פיצויים בגין נזקיהם הנובעים ממניעת אישור חניה אחת בבנין (סך 25,000 דולר) ושיפוי הוצאות הכרוכות בהליכי הרישוי (סך 15,000 דולר).

כמו כן עתרו התובעים למתן

פסק דין
הצהרתי בדבר זכותם לפעול על ייפוי הכוח לכל דבר וענין כמפורט בהסכמים.
3.
מנגד טענו הנתבעים כי יש לסלק את התובענה על הסף הן בשל העדר יריבות והן מחמת מעשה בית דין.
3.1
אשר לטענת חוסר היריבות טענו הנתבעים כי תביעת התובעים לנזק הנובע מאישור מספר קטן יותר של חניות בבנין – צריכה להיות מופנית כלפי ועדת הערר.
3.2
בהתייחס לטענת מעשה בית דין – הפנו הנתבעים לפסה"ד שניתן במסגרת התובענה הראשונה וטענו כי התובעים מגוללים בכתב תביעתם טענות עובדתיות שנדונו והוכרעו במסגרת התובענה הראשונה.
3.3
לעיצומו של ענין, טענו הנתבעים כי ייפוי הכוח ניתנו לצורך רישום שטח חצר הבנין שאינה רכוש משותף – כהצמדות לדירות שבבעלותן וכן לרישום הבנין ובית משותף וכי פעולות אלו הושלמו ואין להעלות על הנתבעים כי התכוונו לאפשר לתובעים לפעול על פי יפוי הכוח באופן שיפגע בנתבעים.
3.4
כי התובעים לא ניסו מעולם להשתמש ביפוי הכוח עובדה המעידה על נכונות עמדתם של הנתבעים.

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.
ב.
דיון וממצאים
1.
התובענה הראשונה וטענת מעשה בי"ד
1.1
במסגרת התובענה הראשונה תבעו משפ' אופנשטיין (הנתבעים דכאן) את התובעים דכאן לתשלום פיצויים בגין הפרת התחייבותם של התובעים ליתן להם חניה בשטח ההצמדה.
1.2
בפסה"ד מיום 5.9.99 שסיים את הדיון בתובענה הראשונה נקבעו הממצאים כדלקמן:

כי הדירה נמכרה לאופנשטיין ביחד עם חניה וכי הצהרת המוכרים (התובעים דכאן) לגבי שטח ההצמדה לפיה "יהיה לעשות בו שימוש לחניה הכוונה היא לזכות קיימת שמימושה מותנה במספר פעולות להבדיל מזכות שאינה קיימת ושלא יכולה להתקיים בכל צורה שהיא" (עמ' 3,4 לפסה"ד).
1.3
על יסוד ממצאים אלו קבע בית המשפט בתובענה הראשונה כי ברגר והלפרין הפרו את הסכם המכר עם אופנשטיין בהפרה יסודית בכך שלא ניתן להשתמש בשטח ההצמדה כחניה; על יסוד קביעה זו חויבו ברגר והלפרין לשלם לאופנשטיין פיצויים בסך 25,000 דולר.

אין חולק בפני
כי ערעור על פסה"ד בתובענה הראשונה נדחה ובר"ע שהוגשה נדחתה אף היא ומכאן שפסה"ד בתובענה הראשונה שניתן בין אותם בעלי הדין הינו

פסק דין
סופי וחלוט.
1.4
התובעים טענו בסיכום טענותיהם כי "כתב התביעה הנוכחי מעמיד עילות תביעה שהעובדות הרלבנטיות לגביהן באו לעולם לאחר הגשת התובענה הראשונה ואף לאחר מתן פסק הדין בה" (פיסקה 7 לסיכומי התובעים). טענה זו כוונה מן הסתם להדוף את טענת הנתבעים שעניינה סילוק על הסף מחמת מעשה בי"ד.

הנתבעים לעומת זאת חזרו ודבקו בממצאים ובפסיקה בתובענה הראשונה וטענו כי נושא אישור החניה שנמכרה לנתבעים נדון והוכרע באופן היוצר מעשה בי"ד.
1.5
אכן, לא ניתן לחלוק על העובדה כי באשר לשטח ההצמדה נקבעו במסגרת התובענה הראשונה קביעות ברורות וחד משמעיות שיש בהן כדי ליצור מעשה בי"ד לגבי שטח ההצמדה (השוו: י. קדמי על הראיות בעמ' 1379 ולקט האסמכתאות שם).

בנתון לכך סבורני כי דין תביעת התובעים ככל שהיא מתייחסת לנזקים ו/או הוצאות שנגרמו להם בגין החניה בשטח ההצמדה – להידחות בשל השתק פלוגתא. הנימוק לכך נעוץ בעובדה כי במסגרת התובענה הראשונה הועמדה במחלקת השאלה האם הפרו התובעים את התחייבותם להעמיד לרשות הנתבעים חניה בשטח המוצמד וסוגיה זו הוכרעה בבירור לטובת הנתבעים, דכאן ומכאן שהתובעים מושתקים לחזור ולהעלותה בהליך זה. (השוו: קדמי שם בעמ' 1379).
1.6
בצד קביעה זו לא ניתן להתעלם מן העובדה כי התביעה שבפני
עניינה רובה ככולה באירועים ובהליכים שלא עמדו כלל לדיון במסגרת התובענה הראשונה. מכאן שעילתם אינה זהה לעילת התביעה בתובענה הראשונה ודי בכך כדי לקבוע כי לא חל לגביהם השתק עילה.
2.
טענת העדר היריבות
2.1
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הם אינם בעלי הדין הנכונים בתובענה זו באשר אין בינם לבין התובעים יריבות משפטית וכי בעל הדין הנכון כלפיו היה על התובעים להפנות את תביעתם הינה ועדת הערר.
2.2
אין בידי לקבל טענה זו.

בכתב תביעתם טענו התובעים כי הנתבעים גרמו לכך שהתובעים נזקקו להליכים ממושכים ויקרים בפני
ועדות התכנון (לרבות ועדת הערר) לקבלת היתרי חניה בחצר הבנין וזאת הן לנוכח ההתנגדויות שהגישו הנתבעים והן בשל התנגדותם לעשיית שימוש בייפוי הכח.

הדברים אמורים איפוא במעשים ובמחדלים המיוחסים לנתבעים ודי בכך כדי ליצור יריבות משפטית בינם לבין התובעים.
3.
המערכת ההסכמית ויפויי הכח
3.1
בנוסף על הסכמי המכר שפורטו לעיל, חתמו הנתבעים ביום 20.1.96 או בסמוך לכך גם על מסמך שכותרתו "תוספת להסכם" (נספח א/3 לתצהיר התובעים) בו אזכרו את הסכמי המכר שנחתמו ביניהם: בסעיף 7 לתוספת להסכם (להלן: "התוספת") הסכימו הנתבעים לחתום על יפוי כוח בלתי חוזר לטובת המוכרים המייפה את כוחם של המוכרים "לחתום בשמם ובעבורם של הקונים על תקנון הבית המשותף... מן הרכוש המשותף והצמדתם לדירות לפי שיקול דעתם של התובעים... ובלבד שזכויות הקונים על פי הסכם זה בדירה, לא תפגענה".

בסעיף 7(ב) לתוספת נאמר:

"כמו כן יהיו מיופי הכוח הנ"ל רשאים לחתום בשם הקונים, על כל הסכמה שתידרש ו/או על כל תכנית בניה שתעשה או תוגש בקשר לבנין: שיפוצו, הרחבתו, בניה עליו, הוספת קומה או קומות, מימוש זכויות בניה בגינו לרבות חניות וכיוצ"ב ובלבד שלא יהיה בכך כדי חיוב כספי שיחול על הקונים".
3.2
אין חולק בפני
כי הנתבעים חתמו על ייפוי כוח כאמור, לגבי כל דירה בנפרד וכי על פיהם מונה עו"ד ראובן אייזנפלד כמיופה כוחם של התובעים לביצוע כל התחייבויותיהם של הנתבעים לטובת התובעים (נספחים ב/1, ב/2 לתצהיר התובעים).

הוראות התוספת וייפוי הכוח שנחתמו מכוחה על ידי הנתבעים – מהווים את הבריח התיכון לטענות התובעים לפיהן הפרו הנתבעים התחייבותם הבלתי חוזרת לבצוע כל הפעולות שינקטו התובעים להכשרת רישוי חניות בחצר הבנין.
3.3
הנתבעים טענו בפני
כי ייפויי הכוח ניתנו לצורך רישום הבית המשותף לרבות רישום הצמדות לפי ראות עיני התובעים אך בסייג של מניעת פגיעה ברכוש הנתבעים (סעיפים 9-8 לתצהיר הנתבע).
3.4
התובעים העידו מטעמם את עו"ד אייזנפלד אשר אישר אמנם כי השתמש בייפוי הכוח לצורך רישום הבית המשותף אך כפר בטענה כי בכך מיצו ייפויי הכוח את עצמם (עדותו בעמ' 4,5,7 לפרוטוקול).
3.5
גרסת הנתבעים שבסיסה הניסיון לקצץ במוטת התחייבותם על פי התוספת ולהשיג על תוקפם של ייפויי הכוח אינה מקובלת עלי ואני רואה לדחותה.

אני פוסק כי על פי תוכן "התוספת" מושתקים הנתבעים מלטעון כי טווח פעולתם של יפויי הכוח מוגבל עד לרישום הבית המשותף בלבד וכי לשיטתי פרשנותו הנכונה של סעיף 7 לתוספת, כמו גם תוכנם של ייפוי הכוח מלמדים כי הנתבעים התחייבו באופן חוזר לאפשר לתובעים, בכל שלב שהוא (גם לאחר רישום הבית המשותף) בין היתר להגיש תכניות חניה לחצר בשמם ובמקומם.
4.
הליכי רישוי של תכניות החניה
4.1
אין חולק בפני
על העובדה כי הנתבעים לא התבקשו לחתום על הבקשה לרישוי חניות בחצר הבנין וזו הוגשה מטעם התובעים בלבד וללא הפעלת יפוי הכוח. בעדותו בפני
הביא עו"ד לביא שני נימוקים לכך האחד כי לא העלה כלל על דעתו שהנתבעים יתנגדו לתכנית החניות והשני כי העירייה הסתפקה בחתימת התובעים (שם בעמ' 16).
4.2
עו"ד לביא אף הודה בעדותו כי לא הציג את יפוי הכוח בהליכים בפני
ועדת המשנה (כלשונו: ועדת החניה) הגם שהיה מודע להתנגדות הנתבעים במועד זה (עדותו בעמ' 17). ככללו של דבר אין חולק בפני
כי הניסיון הראשון לעשות שימוש ביפוי הכוח ו/או להסתמך עליו נעשה בפני
ועדת הערר.
4.3
מעיון בהחלטת ועדת הערר (נספח ו' לתצהיר התובעים) נחה דעתי כי זו לא התייחסה בפסיקתה כלל ועיקר לסוגיית כפיפותם של הנתבעים להוראות התוספת ו/או יפוי הכוח הגם שבמהלך ישיבת הועדה ביום 30.7.01 הוצג למיצער נוסח התוספת (עמ' 1 לפרוטוקול הועדה) ואף ניתן להתרשם כי ועדת הערר הייתה מודעת גם לעובדה כי הנתבעים חתמו על יפוי הכוח (עמ' 2 לפרוטוקול הועדה שורות 9-4).

על כך אוסיף כי במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע לא נעשה כל ניסיון לעמת אותו מול הטענה לפיה התנגדו הנתבעים כי יעשה שימוש ביפוי הכוח לצורך הסדרת החניות.
4.4
על יסוד המקובץ עד כאן אני פוסק כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם לפיה התנגדו הנתבעים לשימוש ביפוי הכוח לצורך תכליתם המוסכמת (פיסקה 28.2 לתצהיר התובעת).
4.5
הגם שהנתבעים טענו כי יש להתיר חניה אחת בלבד במרווח המזרחי אליו פונים חלונות דירתם, אישרה הועדה 2 חניות באותו מרווח הגם שהגבילה היתר זה בקביעה כי החניות בכ"א מן המרווחים יוצמדו לדירה אחת בבנין (עמ' 2 להחלטת הועדה).
4.6
בראיה כוללת של החלטת הועדה ניכר כי הגם שזו העדיפה את עניינם של התובעים כבעלי מרבית הדירות להסדיר חניה בחצר, היא שיוותה לנגד עיניה מימד מסוים של אי נוחות שעלול להיגרם לנתבעים בחניות המרווח המזרח והורתה להגבילם ל-2.
4.7
יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה שגרסת הנתבעים בדבר מיקומם של פחי האשפה, כגורם המונע רישוי חניה במרווח המזרחי הסתברה להיות טענת שווא וועדת הערר נתנה בהחלטתה ביטוי למורת רוחה מעצם העלאתה כנימוק להתנגדות הנתבעים להתיר חניה במרווח המזרחי (עמ' 2 להחלטת ועדת הערר).
5.
אשר לסעדים הכספיים הנתבעים

5.1
התובעים טוענים כי התנגדותם של הנתבעים לבקשת התובעים לקבל היתרים לשש מקומות חניה בחצר – אישרה ועדת הערר הסדרתן של 5 חניות בלבד, וכי נזקם המיוחס לאובדן חניה הוערך על ידם בסכום של 25,000 דולר.
5.2
התובעים הוסיפו וטענו כי הליכי הדיון בהתנגדות גרמו להם הן לאובדן הכנסה ו/או מניעת היתרון של שימוש עצמי בחניות בסכום של 4500 דולר והן להוצאות כספיות הכרוכות בטיפול משפטי והנדסי בסכומים של כ-63,000 ₪. משיקולי אגרה העמידו התובעים את סכום תביעתם בגין פריט זה ע"ס 15,000 דולר.
5.3
עוד טענו התובעים כי הפרתם היסודית של הסכמי המכר על ידי הנתבעים מזכה אותם לגבות מן הנתבעים את סכום הפיצויים הקבועים מראש בסך 60,000 דולר.
5.4
הנתבעים טענו כי שעה שהתבקשו ליתן תגובה לבקשות היתרי החניה שהגישו התובעים "ביקשנו לאשר חניה לתובעים אך ביקשנו גם שהועדה תשקול את אפשרות מגורינו הסבירה בבנין באופן שתאשר חניה אחת כלואה למשפחה אחת בלבד על מנת למנוע סכסוכי שכנים..." (סעיף 14 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמ' 13 לפרוטוקול).

גרסה זו מתאשרת בעיקרה גם בבחינת פרוטוקול הדיון בועדת המשנה לתכנון ובניה (נספח ד/2 לתצהיר התובעים).
5.5
הגעתי למסקנה כי התחייבותם של הנתבעים על פי התוספת כמו גם עצם חתימתם על יפוי הכוח, אין בה לכשעצמה כדי למנוע מבעדם להשיג בפני
רשויות התכנון על פגיעה צפויה בנוחותם ו/או בערך דירתם בשל הכשרת שטחי חניה, בקירבה צמודה לחלונות דירתם; הגם שלא ניתן לחלוק על העובדה כי זכותם של התובעים כבעלי למעלה מ-60% מכלל הדירות בבית המשותף מקנה להם זכות להכשרת מקומות בחצר לצורך חניה (כעולה מסעיף 1 לפרק ג' של התוספת השניה לחוק המקרקעין) אין בכך כדי לפגוע בעקרון הכללי הגלום בסעיף 14 לחוק המקרקעין לפיו:

"בעלות וזכיות אחרות במקרקעין אין בהן לכשעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר".
5.6
סוגיה זו נסקרה בהרחבה ב-רע"א 6339/97 רוקר נ. סלומון (פ"ד נה(1) 189) אשר דעת הרוב בה (כפי שסוכמה בחוו"ד של כב' הנשיא ברק) גרסה כי עקרון תום הלב אמור להנחות גם במערכת הזכויות והחובות של בעלי דירות בבית משותף (פיסקה 5 לחוו"ד של כב' הנשיא ברק). מכאן שמימוש זכותם של התובעים להגיש תכנית רישוי לחניה בחצר הבית כמו גם זכותם של הנתבעים להתנגד לה מנימוקים סבירים, כפופים לעקרון תום הלב (שם בפיסקה 6).
5.7
בנתון לכך ניסיונם של הנתבעים להגן על נוחותם וערך דירתם על ידי הקטנת נפח החניה במרווח המזרחי כשהוא לעצמו אינו עומד בניגוד לחובת תום הלב; הנובע מכאן הוא שעצם הגשת ההתנגדות על ידי הנתבעים לרישוי תכנית חניה במידה הפוגעת בדירתם הייתה בגדר צעד לגיטימי. עם זאת הנימוקים המופרכים בהם נאחזו הנתבעים וניסיונם למזער ללא הצדקה עניינית את זכותם של התובעים עד כדי הסכמה להתקנת מקום חניה אחד בלבד במרווח המזרחי - מהווה סטייה ניכרת מחובת תום הלב ועולה כדי הפרת התחייבותם על פי התוספת.
5.8
אשר על כן אני פוסק כי על הנתבעים לפצות את התובעים בשיעור של 75% מנזקיהם והפסדיהם הכרוכים באובדן אפשרות השימוש בחניות כמו גם בהוצאות ההליכים המשפטיים והליכי הרישוי ככל שיוכחו.
5.9
בסעיף 25 לתצהיר עדותה טענה התובעת כי בשל התמשכות הליכי רישוי החניות לתקופה שמאז נובמבר 2000 ועד להכשרת 5 חניות במספר בתוקף החלטת ועדת הערר מחודש יולי 2001 – נגרמו לתובעים נזקים בסכום של 4500 דולר.

גרסה זו לא נסתרה בפני
ולא נעשה כל ניסיון לערער על נכונות נתוני החישוב או להכחישם. יתר על כן, גם בבחינה בדיעבד מסתבר כי למיצער לגבי 5 חניות, התנגדותם של הנתבעים היתה נטולת יסוד וכמובהר לעיל נעשתה בחוסר תום לב.

לעומת זאת, לא עלה בידי התובעים לבסס תשתית ראייתית ומשפטית לפיה יש לחייב את הנתבעים בעלויות הרישוי של החניות (הוצאות משפטיות והנדסיות) שכן המוצג ח/1 לתצהיר התובעת לא הוגש כדין (ראו עמ' 11 לפרוטוקול) וגם בחינתו לגופו מעלה כי ההוצאות בהן עמדו התובעים נדרשו ממילא לצורך הכשרת החניות ללא קשר להתנגדות הנתבעים.
התוצאה המצרפית הינה איפוא כי יש לחייב את הנתבעים בגין פריט זה בסכום של 75% מסך של 4500 דולר דהיינו סך של 3375 דולר (שווה ערך לסך של 15,186 ₪ על פי שער יציג של 1 דולר = 4.5 ₪).
5.10
אשר לסכום הנזק שעניינו גריעת חניה אחת מכלל 6 החניות שנכללו בתכנית
הגעתי למסקנה כי דין פריט זה בתביעה להידחות: כמפורט לעיל החליטה ועדת הערר להתיר לתובעים הכשרתן של 5 חניות בסה"כ תוך שקיבלה באופן חלקי (מאוד) את טענת הנתבעים.
ניסיונם של התובעים לבסס תביעתם בפריט זה בטענה כי הנתבעים הודיעו במהלך דיוני ועדת המשנה כי "אנו עצמנו איננו רוצים שום חניה" – נדון לכישלון; אין חולק כי לא עלה בידי התובעים לעמוד בהתחייבותם ליתן לנתבעים חניה בשטח ההצמדה בחזית הבנין (ראו החלטת ועדת הערר בעמ' 2) וכי עמדת הנתבעים לפיה אינם מעוניינים בחניה הממוקמת במרווח המזרחי (להבדיל מחניה בחזית הבנין) מתוך חשש לפגיעה במכוניתם (עמ' 2 להחלטת ועדת הערר) – אינה מופרכת.
ככללו של דבר נדמה בעיני כי טענתם של התובעים לחייב את הנתבעים בפיצוי עבור אובדן חניה מונחית על ידי הכוונה לחתור תחת אושיות פסה"ד בתובענה הראשונה ונימוקיו – כפי שפורטו לעיל.
אני רואה איפוא לדחות פריט זה בתביעה.
5.11
כיוצא בזה אני רואה לדחות גם את טענת התובעים לחיוב הנתבעים בסכום הפיצויים הקבועים מראש שנקבעו בסעיף 15 של ההסכם א/1 (בסכום של 50,000 דולר) ובסעיף 15 של ההסכם א/2 (בסכום של 10,000 דולר).

טעמי לכך הינם בשניים: הוראת סעיף 10(ב) להסכמים שעניינה הסכמת הנתבעים להוצאת חלקים מן הרכוש המשותף והצמדתם כראות עיני התובעים לא הוגדרה בהסכמים הנ"ל כהפרה יסודית ועל פי תוכנה (ובהעדר טענה מפורשת של התובעים בענין זה) אין לומר כי התקיימו בה הוראות סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) דהיינו כי הליכי ההתנגדות לרישוי החניה בפני
נתפשו על ידי התובעים כהפרה שניתן להניח לגביה כי התובעים לא היו מתקשרים בחוזים עם הנתבעים לו ידעו מראש את ההפרה ותוצאותיה.
6.
פסק דין
הצהרתי לגבי יפוי הכוח
6.1
מנוסח התוספת כמו גם מנוסח יפויי הכוח ניתן להבין כי יפויי הכוח נחתמו גם לצורך ביצוע פעולות שעניינם בשלב שלאחר רישום הבית כבית משותף, ובכלל זה לצורך "שיפוצו, הרחבתו בניה עליו תוספת קומה או קומות..." (כמפורט בסעיף 7(ב) לתוספת).
6.2
בדין נטען איפוא בפני
על ידי התובעים כי לאור התחייבותם של התובעים על פי התוספת, אין להגביל את תוקפם של ייפוי הכוח לשלב רישום הבית המשותף בלבד.
6.3
אני מצהיר איפוא כי תוקפם של ייפוי הכוח הבלתי חוזרים מיום 22.1.96 (נספח ב/1) ומיום 21.1.96 (נספח ב/2) לא פג וכי התובעים רשאים לעשות בהם שימוש למטרות ולצרכים שנקבעו בסעיף 7(ב) לתוספת.
סוף דבר
1.
אני מקבל בחלקה הקטן בלבד את תביעת התובעים לסעדים כספיים נגד הנתבעים ומחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעים את הסך של 15,186 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן בזה

פסק דין
הצהרתי כמפורט בפיסקה 6.3 לעיל.
2.
לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסכום של 3000 ₪ בתוספת מע"מ ומורה כי מעבר לכך ישא כל צד בהוצאותיו.

הודעה זכות הערעור.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ג בשבט, תשס"ו (21 בפברואר 2006) , בהעדר הצדדים.

בן חיים מרדכי, שופט
קלדנית: טובה






א בית משפט שלום 12550/03 גילה הלפרין, אמנון ברגר נ' הרמן אופנשטיין, אלה אופנשטיין (פורסם ב-ֽ 21/02/2006)