פסקי דין על אהרון כהן | פסקי דין על לאה כהן |

210/08 עפא     21/12/2008




עפא 210/08 מדינת ישראל/הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון נ' אהרון כהן, לאה כהן




בעניין:

6




בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בנצרת
עפ"א 000210/08

על תיק פ' 130/06
בפני
:
כב' השופטת אסתר הלמן
, אב"ד
כב' השופט שאהר אטרש
כב' השופט אשר קולה

תאריך:
21/12/2008




מדינת ישראל/הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון

בעניין
:

המערערת






נ
ג
ד



1. אהרון כהן

2. לאה כהן


המשיבים






- ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, (כב' ס. הנשיא, השופט ג. אזולאי), מיום 02/06/08, בת.פ. 130/06 -

פסק דין

1.


המשיבים, בעל ואשה, הודו בבית משפט קמא בכתב אישום והורשעו בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ובסטיה מתכנית, לפי סעיפים 145(א), 204(א),(ב),
208, 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") ובעבירה של הפרת צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיפים 239, 240 לחוק.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 16/06/04 או, בסמוך לכך ביצעו המשיבים באדמות מושב כלנית (גוש 15605, חלקה 27, מגרש 73) עבודות בניה כדלקמן:

א.


הקמת שלושה מבני עץ המשמשים כיחידות אירוח (צימרים) בשטח כולל של כ - 44 מ"ר כל אחד.
ב.
הקמת שני מבני עץ המשמשים כיחידות אירוח (צימרים) בשטח כולל של כ - 35 מ"ר כל אחד.
ג.


הקמת בריכה עשויה קונסטרוקציית ברזל וציפוי

pvc
ומסביבה ריצוף עץ וגדרות עץ.
ד.


סככה עשויה קונסטרוקציית ברזל וקירוי קש בשטח של כ - 91 מ"ר.
ה.


הקמת תחנת דלק - שלושה מיכלי סולר, בנפח כולל של כ - 3,000 ליטר כל אחד, משאבה, משטח בטון בשטח כולל של כ - 30 מ"ר.
ו

.
הצבת מכולה עשויה אסכורית בשטח כולל של כ - 15 מ"ר.
ז

.
הקמת מסלעה באורך של כ - 20 מ"ר ובגובה ממוצע של כ - 1 מ'.

עבודות הבניה הנ"ל בוצעו ללא היתר, ולגבי המבנים הנזכרים בסעיפים א', ג', הנ"ל נבנו בניגוד ליעוד הקרקע שהוא חקלאי בלבד ובחריגה מקו בנין. עוד נטען בכתב האישום, כי מהמועד הנ"ל ואילך, השתמשו המשיבים במקרקעין "שימוש חורג" (להלן: "השימוש").

בנוסף נטען בכתב האישום, כי ביום 24/08/04 ניתן צו שיפוטי להפסקת בניה ולאיסור על כל שימוש חורג בקרקע, אשר נמסר לידי המשיבים ביום 30/08/04, כאשר מצב הבניה בעת מסירתו היה: חמישה מבני העץ, שלושה מהם בשלבי גימור חיצוני. על אף הצו, המשיכו המשיבים בביצוע הבניה והשימוש, השלימו בניתם של כל המבנים, החלו להפעילם כחדרי אירוח והמשיכו להפעיל במקום תחנת דלק, ובכך הפרו המשיבים את הצו כנגדם.

2.


ב"כ המערערת הגישה, במסגרת טיעוניה לעונש בבית משפט קמא, תצלומים של המבנים, הרשעות קודמות של שני המשיבים, כאשר לחובתו של המשיב מס' 1 הרשעה קודמת בעבירה של תכנון ובניה, תשריט של הבניה על גבי הבקשה להיתר, לפיו, חלק של המבנים נבנו בהתאם לבקשה וחלקם שלא בהתאם לבקשה וחוות דעת שמאי בעניין שווי עלות הבניה (בסך 90,000$), ועתרה לחיוב המשיבים בתשלום קנס, שיהלום את חומרת העבירה, כפל שווי של עלות הבניה (בסך 180,000$), צו מיידי לאיסור כל שימוש שאינו על פי היתר כדין וצו הריסה לביצוע תוך פרק זמן קצר וסביר וכן מאסר על תנאי לגבי משיב מס' 1 וחתימה על התחייבות כספית.

ב"כ המערערת ציינה בטיעוניה, כי המבנים הנזכרים בסעיף 1(ה) לכתב האישום - שלושה מיכלי דלק וכו', כבר נהרסו.

ב"כ המשיבים ביקש מבית המשפט קמא להקל בעונשם של המשיבים וחזר על הטיעונים שטען בתיקים אחרים, בהדגישו, שמדובר במשפחה בת 8 נפשות אשר יש לה שלושה חיילים בשירות סדיר.

3.


לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, גזר בית משפט קמא הנכבד על המשיבים את העונשים שלהלן:

א.
קנס בסך 16,000 ₪ או 100 ימי מאסר, על כל אחד משני המשיבים.

ב.
תשלום אגרה בסך 1,694 ₪.

ג.
צו להריסת הבניה הבלתי חוקית ולהפסקת השימוש במבנים, תוך 12 חודשים, אלא
אם יקבלו המשיבים היתר כדין.

ד

.
חתימה על התחייבות כספית בסך של 10,000 ₪ ע"י כל אחד משני המשיבים.

4.


המערערת מלינה בפני
נו על קולת העונש. לטענתה, מדובר בענישה שחורגת באופן קיצוני לקולא מרמת הענישה הראויה במקרים דומים. ערעור המערערת מופנה כנגד:
א.


אי הטלת קנס בשיעור כפל שווים של המבנים נשוא כתב האישום, כאמור בסעיף 219 לחוק.
ב.


גובה הקנס.
ב.


מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה.
ג

.
מועד כניסתו לתוקף של הצו לאיסור שימוש.
ד.


גובה ההתחייבות הכספית.
ה

.
אי חיוב המשיבים בתשלום כפל אגרה.
ו.


אי הטלת מאסר מותנה.

לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא משלא התייחס לעתירתה להשית קנס בשיעור כפל שווים של המבנים, וממילא לא הטיל קנס כזה, כאשר נסיבות המקרה, כך לשיטת המערערת, מגבשות מקרה מובהק להטלת קנס בשיעור כפל שווים של המבנים - עבירות בעלות אופי כלכלי, בגינן מן הראוי לגזור קנסות מרתיעים ביותר, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית, אחרת עבריינות הבנייה תמשיך להיות משתלמת. משכך, סבורה המערערת, כי הטלת קנס בשיעור כפל שוויו של המבנה, מהווה מענה ענישתי נכון וראוי, הקושר בין מהות העבירה ובין מהות הענישה ומונע מתן יתרון לא הוגן לעברייני בניה על פני אזרחים שומרי חוק.

המערערת מוסיפה וטוענת, כי גם ללא קשר לדחית בקשתה להטלת קנס בשיעור כפל שווי, הקנס שהטיל בית משפט קמא על המשיבים הינו נמוך מידי ביחס לענישה הראויה בנסיבות המקרה.

עוד טוענת המערערת, כי במקרים של בניה חדשה, ראוי ליתן צווי הריסה לביצוע מיידי; משכך, סבורה המערערת כי לא היה מקום ליתן למשיבים אורכה בת 12 חודשים לביצוע ההריסה.

המערערת ממשיכה וטוענת, כי בהעדר נסיבות יוצאות דופן, שלא הוצגו בענייננו, כאשר מדובר בשימוש חורג, מן הראוי להפסיקו לאלתר, שכן, להבדיל מצו הריסה, היוצר עובדה בלתי הפיכה, אשר יש לעתים טעם מסוים בעיכובו, צו איסור שימוש אינו בלתי הפיך, וגם מטעם זה אין כל הצדקה להעניק למשיב "היתר" לעשיית שימוש חורג.

בנוסף, משיגה המערערת על גובה ההתחייבות הכספית, שהינה בבחינת ענישה צופה פני עתיד, וכן משיגה על אי הטלת כפל אגרת בניה לפי סעיף 218 לחוק ועל אי הטלת מאסר על תנאי על המשיב 1.

בטיעוניה בפני
נו, הפנתה ב"כ המערערת לטיעונים שנטענו על ידה בתיקים דומים, לרבות עפ"א 213/08. היא הוסיפה וטענה, כי במקרה דנן מדובר במתחם רחב היקף של כ - 300
מ"ר ובנוסף תחנת תדלוק, אם כי בוצעה הריסה עצמית של תחנת התדלוק עוד בטרם מתן גזר הדין בבית המשפט קמא. עוד נטען, כי המשיבים הורשעו בהפרת צו שיפוטי גם בעניין המשך בנית הצימרים וגם בעניין המשך הפעלת תחנת הדלק לאחר קבלת הצו.

5.


המשיבים עמדו על נסיבותיהם האישיות. מדובר בבני זוג שלהם שלושה בנים חיילים בסדיר, בן אחד לומד בטכניון ועוד בת שלומדת במכללת כרמיאל. המשיבים הוסיפו וטענו, כי הם הגישו בקשה להיתר והיא נמצאת בהליכים כמו לגבי כולם.


בנוסף, הציג המשיב מס' 1 אישור מיום 03/12/08, מטעם המועצה האזורית מרום הגליל, וטען לירידה בהכנסות. עוד טען משיב 1, כי שילם חוב לסוכנות בסך של 117,000 ₪ לפני כשבוע, ואם ינתן צו לאיסור שימוש, לא יוכלו לעבוד ולא יוכלו לשלם.


המשיבים התייחסו גם למצב התכנוני וטענו, כי וועד הישוב חתם על התוכניות והכל היה בעידודה של המועצה האזורית. המשיבים הדגישו בטיעוניהם, גם בפני
בית המשפט קמא וגם בפני
נו, כי לא ידעו על החומרה שבהקמת הצימרים והם הקימו את הצימרים כמו האנשים האחרים במושב, כאשר ל - 90 אחוז מהם אין היתרי בניה.

6.


לאחר שעיינו בהודעת הערעור המפורטת ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין ערעור זה להתקבל.


אין להכביר מילים אודות חובתם של המשיבים לקבל היתר בניה כדין עובר לביצוען של עבודות הבניה נשוא כתב האישום; ברי, שכל עוד לא ניתן היתר בניה כזה, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, מנועים היו המשיבים מלהתחיל בביצוע העבודות. משביצעו המשיבים את אשר
ביצעו, כפי שהודו בבית משפט קמא, הם חטאו בביצוע העבירות שבהן הם הורשעו. אין בעידוד המועצה האזורית לבנית צימרים במושב, כדי לייתר את החובה החוקית בדבר קבלת היתר בניה, או לשמש תחליף להיתר כזה. עסקינן במשיבים בגירים ועליהם לשאת בתוצאות מעשיהם. דווקא ממשיב 1 ניתן היה לצפות, כי הוא ינהג במשנה זהירות, משנשפט בעברו בגין עבירה של ביצוע עבודות בלא היתר.

7.


לגופו של עניין, עבירות הבניה בהן הורשעו המשיבים הינן עבירות חמורות. המשיבים לא בנו צימר בודד, אלא מתחם עסקי שלם על כל רכיביו, והם עשו ועושים בו שימוש עד עצם היום הזה, כאשר חלקן של העבודות נבנה בניגוד ליעוד הקרקע ובחריגה מקו בנין. מדובר בבניה בהיקף נרחב (כ - 300 מ"ר). לא זו אף זו, מאז ביצוע העבודות (מזה למעלה מארבע שנים), עושים המשיבים שימוש מסחרי בצימרים, ובדין טענה ב"כ המערערת, כי עסקינן בעבירה בעלת אופי כלכלי, המחייבת ענישה מרתיעה. כאמור, המשיבים אף חטאו בעבירה של הפרת צו הפסקה שיפוטי, משהמשיכו בביצוע עבודות הבניה והשימוש והשלימו בניתם של כל המבנים, דבר העומד בניגוד לטענתם שלא ידעו על חומרת מעשיהם. בהינתן כל אלה, סבורנו, כי העונש שהוטל על המשיבים בבית משפט קמא, על רכיביו השונים, אינו משקף נכונה את חומרת העבירות שביצעו, ואין בו כדי לשלוח מסר של הרתעה ולהפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית.

8.


על חומרתן של עבירות הבניה ועל תופעת הבניה הבלתי חוקית אשר הפכה מכת מדינה, אין צורך להכביר מילים. בית המשפט העליון פסק וחזר ופסק, כי על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון והבניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. עוד נפסק, כי בתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו (ראו: רע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נ. מדינת ישראל, רע"פ 7978/06 אוסמה עדוי נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי, רע"פ 6306/06 שלום בנוליאל נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה – מורדות הכרמל, רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ. מדינת ישראל, רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ. מדינת ישראל, ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ. אבו נימר ואח').


העונש שהוטל על המשיבים במקרה דנן, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנ"ל ואינו משקף את החומרה שיש לייחס לעבירות על חוק התכנון והבניה. הקנס שהוטל על המשיבים מקל עמם בצורה מופרזת ואינו מביא בחשבון את היקף הבניה הנרחב ואת השימוש המסחרי משך תקופה משמעותית; מכאן, החלטתנו לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשם של המשיבים.

9.


באשר להטלת כפל שווי של המבנים, בנוסף לקנס או במקומו, לפי סעיף 219 לחוק, נאמר, כי בהתאם להוראת סעיף 219 לחוק, העניין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט. ברי, כי בית המשפט יעשה שימוש בהוראה זו במקרים המתאימים ואין ליצור מצב, שיותיר הוראת חוק זו כאות מתה שאין פועלים על פיה (ע"פ (חיפה) 1192/04 מדינת ישראל נ. עאדל נעמן חיר).
מאידך, אין להפוך את השימוש בהוראה זו לדבר שבשגרה, ולהטיל כפל שווי בכל מקרה. סעיף 219(א) לחוק הינו בעל אופי עונשי, ותכליתו - הרתעתם של עברייני בנייה; משכך, על מרכיבי הענישה השונים, המוטלים על מי שמורשע בעבירות על חוק התכנון והבניה, לבטא נכונה תכלית זו, בין היתר, בהתחשב בהוראת סעיף 219(א) לחוק.


מן הכלל אל הפרט. בית משפט קמא לא התייחס כלל לעתירתה של המערערת להטלת כפל שווי, ועם כך אין להשלים.


אנו רואים לנהוג במקרה זה כמו שנהגו במקרה נשוא ע"פ (חיפה) 1192/04 הנ"ל, אליו הפנתה ב"כ המערערת, ולא נמצה את הדין עם המשיבים "מכיוון שהשינוי במדיניות התביעה בבקשה להפעיל עונש שכמעט לא הופעל עד עתה נמצאת בראשיתה, ראוי שלא נמצה את הדין בשלבים הראשונים של ישום הכלל", וכן בהתחשב בנסיבות האישיות של המשיבים, ובעובדה שהם הסירו את מיכלי הדלק עובר למתן גזר הדין בבית המשפט קמא.

בנסיבות אלה, ובשים לב להיקף הבניה הנרחב, לעובדה כי המשיבים מפיקים רווח כספי מן השימוש המסחרי שנעשה במבנים ולעלות הבניה לפי חוות דעת השמאי, אנו מעמידים את הסכום הכולל של הקנס ע"ס 80,000 ש"ח, בהיות המשיבים "קופה אחת", קרי סך 40,000 ש"ח על כל אחד משני המשיבים, במקום סך 16,000 ₪, כפי שנפסק בבית משפט קמא. ברם, אנו דוחים בקשת המערערת לחייב את המשיבים בתשלום כפל אגרה, משלא נתבקש רכיב ענישה זה בבית משפט קמא.

10.


משנוכחנו, כי קיים פתרון תכנוני באופק,
אנו סבורים שפרק הזמן שניתן לביצוע צו ההריסה
(12 חודשים מיום מתן גזר הדין) הינו פרק זמן סביר; המשיבים עושים שימוש מסחרי בצימרים מזה למעלה מארבע שנים ואין שום הצדקה עניינית להעניק למשיבים "היתר" להמשיך ולעשות שימוש חורג, ובכך להקנות להם יתרון לא הוגן על פני אזרחים אחרים שומרי חוק.

11.


לסיום, משנתנו דעתנו לכך, שהמשיבים הינם בני זוג, הנושאים יחדיו בנטל תשלום הקנס, ושעה שערכאת הערעור איננה ממצה את הדין, אנו מקבלים את הערעור במובן זה, שאנו מעמידים את סכום הקנס לגבי כל אחד משני המשיבים על סך 40,000 ₪ או 5 חודשי מאסר כנגדו, ונותנים בזה צו לאיסור שימוש במבנים נשוא כתב האישום, אשר יכנס לתוקף בחלוף 45 יום מיום קבלת

פסק דין
זה ולא יאוחר מיום 20/02/09, וזאת כדי לאפשר למשיבים להתארגן לצורך ביצועו של צו זה. צו ההריסה שניתן על ידי בית משפט קמא ויתר רכיבי העונש יישארו על כנ

ם.

ניתן היום, כ"ד בכסלו, תשס"ט, (21 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בהקדם

.




אסתר הלמן
, שופטת, אב"ד


שאהר אטרש
, שופט


אשר קולה
, שופט



חנה







עפא בית משפט מחוזי 210/08 מדינת ישראל/הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון נ' אהרון כהן, לאה כהן (פורסם ב-ֽ 21/12/2008)