פסקי דין על הניה קרצר | פסקי דין על גליה מאור | פסקי דין על איתן רף | פסקי דין על יהודה אבני ואח' |

72182/06 עפ     29/12/2008




עפ 72182/06 הניה קרצר נ' גליה מאור, איתן רף, יהודה אבני ואח'




בעניין:
1



בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
עפ 072182/06


בפני

:
כב' השופטת ד' ברלינר
, סג"נ – אב"ד

כב' השופט ז' המר
, סג"נ
כב' השופט נ' ישעיה
תאריך:
29/12/2008





בעניין
:
הניה קרצר


ע"י ב"כ עו"ד
נימר עבדל ג'ני
המערערת

נ
ג
ד


1. גליה מאור
2. איתן רף

3. יהודה אבני
4. אסנת רונן



ע"י ב"כ עוה"ד
גיורא אדרת ואורן אדרת

המשיבים



פסק דין

השופטת ד' ברלינר
, סג"נ – אב"ד
:

1.

ערעור על החלטת כב' השופטת ד' רייך-שפירא (ק"פ (שלום ת"א) 2/06), לפיה בוטלה קובלנה פלילית מחמת התיישנות.
העבירה שיוחסה לנאשמים בקובלנה היא עבירה מסוג עוון שתקופת ההתיישנות לגביה היא 5 שנים. השאלה שהועמדה לדיון בבית משפט קמא היתה האם מסכת האירועים שהתרחשה בשמונה השנים בין יום ביצוע העבירה ליום הגשת הקובלנה הפלילית - כללה "אירועים מנתקים" אשר היוו נקודת התחלה מחודשת לענין מרוץ ההתיישנות, וגרמו לכך שהקובלנה לא התיישנה.

מסכת האירועים שקדמה להגשת הקובלנה הפלילית
:
2.

תחילת הפרשה בסכסוך ממושך בין המערערת ובעלה לבין בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) אשר נדון במסגרת תביעות הדדיות: ת"א (מחוזי חיפה) 906/99 קרצר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ות"א (מחוזי חיפה) 23222/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' קרצר, והוכרע ב

פסק דין
מיום 22.12.05 בבית המשפט המחוזי בחיפה.
במהלך הסכסוך, הייתה המערערת נחושה להביא בפני
הנהלת הבנק את טענותיה נגד מנהלת הסניף בנווה שאנן שבחיפה, ולטפל בעוולות שנגרמו, לשיטתה, לה ולבעלה. משפניותיה לבנק בעניין זה לא זכו, לטענתה, להתייחסות, ביקשה להיפגש עם המשיבה 1, גליה מאור
, מנכ"לית הבנק (להלן: מאור). לשם כך פנתה למזכירתה האישית של מאור, אסנת רונן (להלן: רונן). בין המערערת לבין רונן התקיימו 4 שיחות, בהן סרבה רונן להעתר לבקשת המערערת לקבוע לה פגישה עם מאור.

ביום 20.1.98, משסורבה בקשה נוספת לפגישה עם מאור, הודיעה המערערת לרונן כי בידה כתובת המגורים של מאור ואם לא תקבע לה הפגישה, היא יכולה גם להגיע אל מאור הביתה. את כתובתה של מאור השיגה לאחר ששילמה 1,000 ₪ לחוקר פרטי עבור האינפורמציה. שיחה זו בין המערערת לבין רונן - הוקלטה על ידי המערערת.

ביום 21.1.98 הוגשה במשטרת יפו תלונה נגד המערערת על ידי המשיב 3, יהודה אבני, עובד הנהלה בכיר בבנק
(להלן: אבני), לפיה בשיחה האחרונה טענה המערערת שבידיעתה כתובותיהם הפרטיות של מאור והמשיב 2, רף איתן, יו"ר חבר המנהלים של הבנק (להלן: רף) ואיימה לרצוח אותם (להלן: התלונה). בו ביום, בעקבות התלונה, הגיעו שני שוטרים לבית עסקה של המערערת בחיפה, בנוכחות מספר אנשים אזקו את המערערת, והובילוה לתחנת משטרת זבולון. זמן קצר לאחר מכן, לאחר שנחקרה, כפרה והשמיעה בפני
חוקריה את קלטת השיחה, שוחררה המערערת. באותו יום הגישה המערערת תלונה נגדית.

ביום 16.3.99
, נגנז כנראה התיק, כעולה ממכתבה של ג'ני גינזבורג, עוזרת ראשית לפרקליט המדינה מיום 15.11.04 (להלן: מכתב הגניזה). בתאריך בלתי ידוע לאחר גניזתו, בעת שהועבר התיק מאגף חקירות צפון במשטרה לתחנת "האם" (תחנת זבולון) – אבד התיק.

בשלהי 2003
הוגשה תלונתה של המערערת נגד המשיבים בשנית, וביום 24.01.04 נגבתה תלונתה.

ביום 16.3.06
הוגשה על ידי המערערת הקובלנה הפלילית נושא ערעור זה, בגין עבירת לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965.

הערעור בפני
נו הינו על ביטול מחמת התיישנות של קובלנה פלילית זו.

החלטתו של בית משפט קמא
:
3.

עבירת לשון הרע היא עבירה מסוג עוון, המתיישנת כעבור חמש שנים, בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ"ב – 1982 (להלן: החסד"פ).

הקובלנה, נושא הדיון הנוכחי הוגשה בתאריך 16.3.06 (על עבירה שבוצעה בתאריך 20.1.98), דהיינו לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. הנטל להוכיח קיומו של "אירוע מנתק", שהביא לחידוש של מירוץ ההתיישנות – מוטל על הקובלת, והיא לא עמדה בו. הקובלת הגישה אומנם את תלונתה מחדש בתאריך 24.1.04 (דהיינו לפני חלוף מועד ההתיישנות), אולם לא עלה בידה להוכיח כי בעקבות התלונה המחודשת נפתחה החקירה.

באשר למזכר של רפ"ק אהרון אנגל מיום 29.1.06, אליו מפנה המערערת: מדובר במזכר המציין כי הוגשה התלונה. אין בקיומו כדי לבסס מסקנה שבין הגשת התלונה לגניזת התיק התנהלה "חקירה על פי חיקוק" המהווה אירוע מנתק לפי סעיף 9(ג) לחסד"פ.
כאמור, המערערת לא הצליחה לשכנע, אף לא לכאורה, שחל אירוע מנתק, דהיינו, שהתלונה הנוספת שהגישה נגד המשיבים הניעה את המשטרה לחקור בתלונתה, חקירה רשמית, מהותית, ועניינית. משכך, בוטלה הקובלנה מחמת התיישנות.

הערעור
4.

בפתח הדיון בפני
נו התקבלה ראיה נוספת, מכתבה מיום 28.11.2006 של סג"צ עו"ד רקפת לוין, ראש היחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל (להלן: הראיה הנוספת).

עיקר טענותיה של המערערת
:
5.

א
.
התיק נפתח עקב מאבק עיקש שניהלה המערערת, שכלל עשרות פניות אל כל גורם אפשרי במשטרת ישראל, בפרקליטות, במשרד המשפטים, ושבמהלכו קיבלה סיוע מחברי כנסת שפנו בשמה למשטרת ישראל ועמדו על כך שהחקירה תיפתח לאחר שהתיק הראשון אבד "בנסיבות מסתוריות", ולא ניתן היה לאתרו. משכך, אין לראות במערערת כמי ששקטה על שמריה במשך כל פרק הזמן שחלף;
ב.
מהראיה הנוספת עולה כי, עדותה של המערערת נגבתה ביום 21.1.04, לאחר הגשת התלונה בשלהי 2003. התיק קיבל את המספר 23299/03, זאת כדי לציין שהתיק נפתח עוד בשנת 2003 (סעיף 6 לראיה הנוספת);

ג.
את "מרוץ ההתיישנות" יש להתחיל מיום סיום החקירה הראשונה 16.3.99 (התאריך בו לפי מכתב הגניזה- נגנז כנראה התיק. ראה סעיף 1 לעיל). לטענת המערערת – יש לצאת מנקודת הנחה כי נתון זה התקבל גם על-ידי בית משפט קמא (הגם שבית משפט קמא לא דן בו). הגשת התלונה בשלהי 2003 מהווה אירוע מנתק נוסף;

ד.
גישת הפסיקה לפרשנות המונח חקירה, לצורך הפסקת מרוץ ההתיישנות הינה גישה מרחיבה, "ועל פיה נהגו בתי המשפט מקדמת דנא לראות כל מעשה חקירתי של משטרת ישראל ורשויות חקירה אחרות משום "חקירה" המפסיקה את מרוץ ההתיישנות (סעיף 18 להודעת הערעור). גביית עדות של מתלונן או עד ע"י חוקרי המשטרה הינה חקירה לכל דבר ועניין והיא מהווה אירוע מנתק. "משהוכח כי ננקטה פעולת חקירה (גביית עדות במשטרה), הרי מועד הגשת התלונה נחשב כמועד התרחשותו של האירוע המנתק" (סעיף 13).

עיקר טענות המשיבים
6.



א.
טענתו המרכזית של ב"כ המשיבים היא, כי "בתיק זה לא חקרו איש, לא היתה חקירה ולא נפתחה חקירה" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון בפני
נו). לפיכך, כל לוח הזמנים הרלוונטי, לו טוענת המערערת (וחלקית גם כפי שנקבע ככל הנראה על-ידי בית משפט קמא) – אין בו ממש;

ב.
המועד ממנו יש לספור את תקופת ההתיישנות הוא ינואר 98, יום ביצוע העבירה.
אין משמעות לתאריך 16.3.99 (יום גניזת התיק על-פי מכתבה של גב' גינזבורג) והוא אינו נקודת התחלה למירוץ ההתיישנות;

ג.
גם אם תתקבל הגישה כי סגירת התיק משמעותית – הרי התיק נסגר כבר באוקטובר 1998. הסניגור מפנה למסמך ב' באסופת מסמכים שהגיש לבית משפט קמא, תשובת המשטרה למכתבו של בא כוחה דאז של המערערת, מיום 28.10.98. ממסמך זה ניתן להסיק כי התיק נסגר שכן המכתב מציין שניתן לערער על סגירת התיק בפני
ראש לשכת חקירות. לפיכך, סגירת התיק הייתה לכל המאוחר בסוף אוקטובר 1998 ומכאן שבאוקטובר 2003 כבר חלה התיישנות.
בשלהי 2003, כתוצאה מפניותיה של הקובלת לכל גורם אפשרי, נערכה פעולת שחזור בלבד. גבו שנית את תלונתה של המערערת כדי לשחזר את התלונה הראשונה ואין בכך חידוש. שלא לדבר על כך שגם פעולה זו נעשתה לאחר שהתיק כבר התיישן;

ד.
בהתייחסו לראיה הנוספת טען הסניגור, כי "הראיה הוגשה שלא כדין כהברחת ראיה ואני התנגדתי אולם לאור התוכן אמרתי שאני מסכים" (עמוד 7, שורות: 16-17 לפרוטוקול מיום 12.10.2008). סעיף 6 לראיה הנוספת מאשר כי תלונת המערערת נגבתה בשנית, ביום 21.1.04,
לצורך שחזור התיק הקודם, וכי התיק נפתח בשלהי שנת 2003. סעיף 7 מציין שהוחלט כי "אין מקום לחקירה" ובסעיף 8 מצוינת תשובת פרקליטות המדינה לערר שהגישה המערערת לפיה הוחלט כי "אין מקום לפתוח בחקירה". יש לראות איפוא, בראיה הנוספת כמסכמת ותומכת במובהק בטענות הסנגוריה, ומכאן ההסכמה;

ה.
כללית הלין הסניגור קשות על הניצול לרעה של רשויות האכיפה והחוק לאורך תקופה של כ-11 שנה, ועל הטרדתם של המשיבים לאורך כל אותה תקופה.

דיון
:
7.

הוראת סעיף 9 לחסד"פ קובעת כי משחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק לעבירה, שוב לא ניתן להעמיד לדין בגינה. החריג לכלל הוא קיומו של אירוע מנתק שהוא אחד משלושה: עריכת חקירה על פי חיקוק באותה עבירה; הגשת כתב אישום בשל אותה עבירה; קיום הליך מטעם בית המשפט באותה עבירה:

"9(ג). בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר."

8 שנים חלפו בין מועד ביצוע העבירה לבין הגשת הקובלנה שבפני
נו. זהו נתון הפתיחה שעליו אין מחלוקת, שעל כן יש צורך בקיומו של אירוע מנתק, אחד או יותר (שהתרחשו לאחר ינואר 1998), שבסיומן יתחיל מרוץ ההתיישנות ויאפשר את הגשת הקובלנה ביום 16.3.06.

במסכת האירועים שהוצגה קיימים ארבעה מועדים אופציונליים לגביהם נטען, על-ידי מי מהצדדים, כי הם נקודת ההתחלה של מרוץ ההתיישנות:
א.
21.1.1998 - יום ביצוע העבירה;
ב.
28.10.1998 – תאריך מכתב התשובה של המשטרה לעו"ד חרל"פ כי תיק החקירה נסגר וניתן לערער על סגירת התיק בפני
ראש לשכת חקירות. כאמור לעיל, לטענת בא כוח המשיבים מכתב זה מעיד שהתיק נסגר לכל המאוחר בתאריך זה;
ג.
16.3.1999 – כנראה יום גניזת התיק לפי מכתב הגניזה. כב' השופטת קמא קבעה (במשתמע גם אם לא במפורש) שמדובר באירוע מנתק ועל כך מתבסס בא כוח המערערת. בא כוח המשיבים חולק על כך;
ד.
שלהי שנת 2003 או 21.1.2004 – הגשת תלונת המערערת בשנית במסגרת שחזור התיק.

כפי שניתן לראות – 3 המועדים האופציונליים הראשונים (א', ב' ו-ג') אינם מועילים למערערת, שהרי קבלת כל אחד מהם מוליך למסקנה שהקובלנה התיישנה. הדיון יתמקד על כן באפשרות ד'.

מועד פתיחת התיק בשלהי שנת 2003 או גביית התלונה ביום 21.1.2004 – האם אירוע מנתק
?
8.

התשובה לשאלה זו מצויה בהגדרתה של "חקירה" (שהרי זו האפשרות הרלוונטית היחידה לניתוק מבין האפשרויות שנימנו בסעיף 9(ג) לחסד"פ).

הסוגיה, מה יכלל במושג "חקירה", נדונה בפסיקה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, והדברים לא השתנו ולא נס ליחם. בע"פ 207/56 צויטאת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 518, 523 (להלן:פרשת צויטאת) קבע כב' השופט ברנזון, כי משמעות הביטוי "חקירה" מבטא פעולה של חיפוש ואיסוף ראיות, וזאת בהסתמך על פרשנות הסדר התיישנות דומה בחוק הפרוצדורה הפלילית הצרפתי, לפיו:

"פעולות שמטרתן לבאר את המקרה לרשות השיפוטית על ידי חיפוש ואיסוף חומר ההוכחה, ואשר נעשות או נגרמות על ידי אנשי המשטרה המשפטית, הפועלים באופן רשמי, כגון ביקור במקום, הוצאת גופה מן הקבר, חיפוש, החרמת דברים, חקירת עדים, דו"ח ערוך על ידי אדם שמוסמך לערכו, הזמנת עד ואף צו הפסקת פעולות אלה , הן פעולות חקירה".

בספרו,על סדר הדין בפלילים חלק שני 964 (תשס"ג-2003), בהתייחסו לחקירה כ"אירוע מנתק", כותב המחבר י' קדמי כדלקמן:

"חקירה על פי חיקוק בהקשר זה, יכול ותהיה חקירה על ידי המשטרה ויכול ותהיה על ידי כל אדם או גוף המוסמכים על פי חיקוק לערוך חקירה באותה עבירה; ובלבד שהמדובר בחקירה המיועדת להכין את התביעה הפלילית בקשר לאותה עבירה. הגשת תלונה כשלעצמה, אינה מהווה הליך של חקירה ואין בה משום פתיחה בחקירה; הליך של חקירה חייב להיות "הליך רשמי" מהותי וענייני, להבדיל מ"בירורים מוקדמים" או מ"איסוף מידע" גרידא, שאין בהם משום עשיית פעולת חקירה ממשית".

בע"פ 309/78 ברמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 576 ,577-578, נקבע
על-ידי כב' הנשיא (כתוארו דאז) י' זוסמן, כי "אין די בהגשת תלונה למשטרה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות, אלא לשם כך דרושה התחלת חקירה על-ידי המשטרה".

לפיכך
- על פני הדברים לא ניתן לקבל את טענת בא כוח המערערת ולפיה יום גביית התלונה, לצורך שיחזור התיק (24.1.04) הוא אירוע מנתק. אין גם לענין זה חשיבות לאבחנה לה טוען ב"כ המערערת בין הגשת התלונה לגביית התלונה. עדיין, טוען ב"כ המערערת כי אכן נפתחה חקירה בהסתמכו על מספר מכתבים כדלקמן:

א.
מכתבו של רפ"ק אנגל אהרון מיום 29.1.06, לפיו התלונה (השנייה) נגנזה מחוסר עניין לציבור. לענין זה מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא ולפיה "מזכר זה מוכיח שני נתונים: האחד, שהוגשה תלונה, והאחר שהתלונה נגנזה. אין בכך כדי לבסס מסקנה, שבין לבין התנהלה חקירה"(פסקה 13 להחלטת בית משפט קמא);

ב.
"הראיה הנוספת" – מכתבה של סנ"צ רקפת לוין מיום 28.11.2006. אליבא דבא כוח המערערת, סעיף 6 למכתב: "מאחר והתיק לא אותר הוחלט לפתוח תיק נוסף, לשחזר את מה שניתן מהתיק הקודם ולגבות שוב את תלונתך נגד בכירי הבנק. התיק נפתח בשלהי שנת 2003, קבל את המספר 23299/03 ובתאריך 21.1.04 נגבתה תלונתך" – מצביע על כך שנפתחה חקירה.

ולא היא. כל שקובע הסעיף הוא כי נפתח תיק ונגבתה תלונה. אין בכך כדי להצביע על קיומה של חקירה מהותית ועניינית, להבדיל מ"בירורים מוקדמים" או מ"איסוף מידע" גרידא, שאין בהם משום עשיית פעולת חקירה ממשית.

בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (טרם פורסם, 4.9.07)(להלן:פרשת לימור) נקבע:

"הגשת "תלונה" כשלעצמה אינה עולה כדי פעולת חקירה, שכן ה"חקירה" נפתחת כאמור לאחר התלונה (ראו ע"פ 309/78 ברמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 576 (1979)). אבחנה זו שבין "תלונה" ל"חקירה" תתקיים בדרך כלל מקום שהמדובר בהגשה "טכנית" של התלונה מבלי שלוותה להגשתה פעולת חקירה מקבילה ובו זמנית. אולם אם המדובר בהגשת תלונה שכבר במהלך הגשתה נחקר המתלונן לגופן של טענותיו - במסגרת שאופייה חקירתי - יתכן בהחלט שגם תלונה שכזו המשולבת במהלך חקירתו של המתלונן תיחשב ל"פעולת חקירה" כמובנה בס"ק 9(ג) לחוק. המבחן יהיה ענייני לטיבה של התלונה, דרך הגשתה וצורת הטיפול בה בעת הגשתה".

הודעתה של המערערת שנגבתה ביום 21.1.04 הינה רצופה, שוטפת וללא הפרעה, והיא מהווה דוגמא מובהקת ל"קבלת התלונה על-ידי פקיד המשטרה באופן פסיבי" (ראה ת"פ (מחוזי י-ם) 960/05 מדינת ישראל נ' מרגלית (טרם פורסם, 10.4.06), פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בפרשת לימור). אין כל טענה באשר להמשך כלשהו לגביית התלונה ובכך ככל הידוע הסתיים הענין.
גם מ"הראיה הנוספת" לא ניתן ללמוד שנפתחה חקירה כלשהי. היפוכו של דבר: נכתב במפורש כי: "בתאריך 21.1.04 נגבתה תלונתך" (סעיף 6 לעיל), "הוחלט שאין מקום לחקירה" (סעיף 7), וכן כי "אין מקום לפתיחה בחקירה" (סעיף 8). קשה להעלות על הדעת אמירה קטגורית וחדה יותר מהציטוט דלעיל. יודגש כי סעיף 59 לחסד"פ קובע כי קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה רשאי להורות שלא לחקור אם היה סבור שאין בדבר עניין לציבור.

המסקנה המתבקשת היא כי אין בהגשת התלונה השנייה משום "אירוע מנתק" ובכך למעשה הוכרע גורל הערעור. גם תוך יציאה מנקודת ההנחה (שאינה מקובלת עלי) – כי מועד גניזת התיק 16.3.99 הוא אירוע מנתק – עדיין מתאריך זה ועד 16.3.06 חלפו למעלה מ-5 שנים.

8.

בבחינת למעלה מן הנדרש, כיוון שהנושא עלה, מילים ספורות לענין משמעותו של תאריך הגניזה - 16.3.99:
בפרשת צויטאת נקבע כי גם הפסקת פעולות חקירה מהווה אירוע מנתק בהיותו "ההליך האחרון בחקירה".
ממכתב הגניזה, שעל סמך האמור בו נקבע הממצא בדבר מועד גניזת התיק, עולה כי בדיקה של קצין בודק מצאה כי "תיק החקירה הועבר מתחנת זבולון לאח"ק צפון לצורך מתן החלטת גניזה".
יש ממש בטענת בא כוח המשיבים לפיה ממסמך ב' שהוגש בפני
בית משפט קמא, תשובת המשטרה למכתבו של עו"ד חרל"פ (בא כוח המערערת באותה עת) מיום 28.10.1998, בו נכתב כי ניתן לערער על סגירת התיק בפני
ראש לשכת חקירות, ניתן להסיק כי התיק נסגר. אם תיק החקירה נסגר לכל המאוחר ביום 28.10.1998, אין משמעות לגניזת התיק ביום 16.3.1999.
בסוגיה דומה, העברת תיק החקירה, לאחר השלמתו, לרשויות התביעה לצורך החלטה בדבר הגשת כתב אישום, נקבע כי כאשר מדובר בפעולה טכנית, פקידותית, לאחר סגירת תיק החקירה או השלמתה, אין לראות בו "בהליך אחרון של החקירה" המהווה "אירוע מנתק".

הלכה זו נקבעה בבג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757. הסוגיה שעמדה על הפרק
שם היתה האם הביטוי 'חקירה' מכוון רק לפעולות של איסוף ראיות או שכולל הוא גם את שקילתן ועיבודן. לאחר ברור תכליותיו של הסדר ההתיישנות בחוק ובירור התכליות שבבסיס קטיעת מרוץ ההתיישנות קובע השופט ברנזון כי:

"סבורני, כי יש להעדיף את הדעה כי פעולות התביעה בתיק לאחר שהושלמה החקירה, אינן קוטעות את מירוץ ההתיישנות. פרשנות תכליתית מחייבת לפרש את החוק כך שאין מירוץ ההתיישנות נקטע אלא בהתקיים הצדקה עניינית לכך. הצדקה אשר כזאת קיימת כאשר לצורך בירור האמת במשפט נדרשת חקירה; ... אולם אין ההצדקה קיימת כשלפני התביעה מונח כל חומר החקירה, וכל שנותר עליה לעשות הוא להפעיל בזריזות את שיקול-דעתה, אם יש בחומר כדי להגיש כתב-אישום. פרשנות זו של סעיף 9(ג) לחוק, מתיישבת עם זכותו של החשוד לקיום הליך מהיר שבו יוכרע גורלו על-ידי התביעה לחסד או לשבט...
" (ההדגשה שלי – ד' ב').

ההשלכה לענייננו ברורה: ההחלטה המהותית היא על סגירת התיק. הגניזה היא ענין טכני שאינו יכול להחשב על כן כאירוע מנתק.
הרציונל העומד מאחורי הקביעה כי פעולות התביעה בתיק לאחר שהושלמה החקירה, אינן קוטעות את מרוץ ההתיישנות, פועל גם בענייננו. לאחר סגירת התיק בפעם הראשונה, עמדה למערערת האפשרות להגיש ערר על ההחלטה (ראה סעיף 64 לחסד"פ), ו/או להגיש קובלנה פלילית במתחם הזמן הרלוונטי לענין ההתיישנות. משלא עשתה זאת, אין לה להלין אלא על עצמה.

אציע לחבריי לדחות את הערעור.





דבורה ברלינר, סג"נ

אב"ד




השופט ז' המר
, סג"נ
:

אני מסכים.





זאב המר, שופט

סג"נ

השופט נ' ישעיה

:

אני מסכים.





ניסים ישעיה, שופט




לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ד' ברלינר
, סג"נ – אב"ד – לדחות את הערעור.

ניתן היום, ב' בטבת תשס"ט (29 בדצמבר 2008), במעמד הצדדים.


דבורה ברלינר, סג"נ
אב"ד



זאב המר, שופט
סג"נ



ניסים ישעיה, שופט
קלדנית: א' ס'






עפ בית משפט מחוזי 72182/06 הניה קרצר נ' גליה מאור, איתן רף, יהודה אבני ואח' (פורסם ב-ֽ 29/12/2008)