פסקי דין על אברהם זילברברג | פסקי דין על אלי סופר

1113/94 א     21/07/2003




א 1113/94 אברהם זילברברג נ' אלי סופר




125
בתי המשפט

א 001113/94
בבית משפט השלום כפר-סבא
בשבתו בבית המשפט המחוזי בנצרת
21/07/2003
תאריך:
כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי

בפני
:

1. אברהם זילברברג
ת.ז. 56960845
2. רחל זילברברג ת.ז. 5034248
בעניין:
התובעים

ע"י ב"כ עו"ד שני משה
נ ג ד
1. אלי סופר
ת.ז. 581280
2. תמר סופר ת.ז. 5165511

הנתבעים

פסק - דין
פתח דבר:
התביעות נשוא תיק זה הוגשו עוד בשנת 94 בטרם מוניתי כלל לשיפוט.

התיקים הועברו לטיפולי בשלהי שנת 97, לאחר מעברי לבית משפט השלום בכפר סבא, וההוכחות החלו להשמע בסוף שנת 98.

בין ישיבת הוכחות אחת לשניה הוגשו בקשות דחייה רבות ע"י שני הצדדים עקב טעמים שונים שחייבו העתרות לבקשות, כאשר הטעם העיקרי מבחינת הנתבעים היה טיפולים שעברה באותה עת בתם שחלתה במחלה קשה, והצריכו שהייתם לידה.

מעבר לבקשות הדחייה התיק התארך והתארך, מאחר ושני הצדדים לא ויתרו האחד לשני ולו בדבר אחד. כך מסמכים שהתברר בדיעבד שלא היתה מחלוקת לגבי מקוריותם הוגשו רק באמצעות עדים, כך עובדות רבות שניתן היה להסכים עליהם, העדים נחקרו עליהן שעות ארוכות, ועוד.

אף לאחר סיום ההוכחות ובמהלך כתיבת הסיכומים נמשך הדבר.

קשה לי לזכור במשך שנות שבתי על כס השיפוט תיק שהתנהל עם כל כך הרבה משטמה בין הצדדים וקשיים שהאחד הערים על השני, דבר שגרם כמובן להתארכות המשפט והרחבת היריעה מעל ומעבר לנדרש.

כל נסיונותיי להביא את הצדדים להסדר עלו בתוהו, ואציין כי עשיתי נסיונות חוזרים ונשנים בשלבים שונים של הדיון, אך לצערי ללא הצלחה, הצדדים היו אטומים לכל אפשרות של הסדר.

ומכאן לגופו של עניין:
עניינו של תיק זה סכסוך כספי בין שתי משפחות, אשר החל עם הגשת תביעה בשנת 94 בבית משפט השלום בכפר סבא (להלן - "התביעה") ע"י משפחות זילברברג (להלן - "התובעים"), ואשר נגדה הוגשו תביעות (ולהלן - "התביעה שכנגד") ע"י משפחת סופר (להלן - "הנתבעים").

עניינה של התביעה הינו טענות התובעים כי הנתבעים הוליכו אותם שולל וגרמו להם למכור את דירתם ולהשקיע את כל דמי המכירה בחברה כושלת שהיתה באותה עת בבעלות הנתבעים.

עניינן של התביעות שכנגד הן חיובים כספיים, אשר לטענת הנתבעים חבים להם אותם התובעים במסגרת פעילותם המשותפת באותה חברה.

1. עיקרי העובדות וטענות הצדדים בתביעה:

התובעים טוענים שהנתבעים, שהם בעלי השליטה בחברת "אלקטרו פ.א.מ." (להלן - "החברה"), שיכנעו אותם בעורמה, ע"י מצג שווא ותוך כדי ניצול עובדת היותה התובעת 2, עובדת בחברה, למכור את דירתם ולהשקיע את הכספים ממכירתה בחברה הכושלת אשר נקלעה למן שנת 1987 או בסמוך לכך לקשיים כספיים, תוך שמצבה הכספי של החברה ידוע להם ומוסתר מפני התובעים.

לגרסתם, הוצג בפני
הם מצג לפיו השקעה בחברה הינה השקעה טובה שכן כספם יושב עד מהרה והחברה אף תממן רכישת מגרשים ובניית בית בכוכב יאיר. עוד הובטח להם כי תמורת כספי מכירת הדירה יקבלו 1/3 ממניות החברה.
התובעים מוסיפים וטוענים שהם מכרו את דירתם, נכסם היחיד, והעבירו את הכספים לחשבון החברה, אך הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם להעביר להם מניות, ואף המשיכו להונות אותם ושילשלו לכיסיהם את הכספים.

הנתבעים טוענים שהתובעת 2 עבדה בחברה משנת 1982, ובמסגרת עבודתה טיפלה בחשבונות של החברה. עקב כך, מצבה הכספי של החברה היה ידוע לה היטב.
לגרסתם, היוזמה להשקיע בעסקי החברה היתה של התובעים ולא שלהם, ומכירת הדירה היתה בשל קשיים וחובות אישיים של התובעים עצמם ולאוו דווקא בשל רצונם להשתלב בעסק.

יתירה מזו, הנתבעים טוענים שהחברה הוציאה כספים על מימון קורס באלקטרוניקה לתובע 1 בנסיון לשלבו בעסקי החברה, אך התובע פרש מהקורס וגרם נזק לחברה.

בנוסף, התובע הצהיר שהוא מבין במערכות הגברה לאירועים, ועל כן נעשה נסיון נוסף לשלבו בחברה, אך לאחר השקעה של 50,000 ₪ בקניית מערכות הגברה, התברר שהוא אינו מבין בזה, דבר אשר גרם לכשלון באירוע שהחברה נטלה על עצמה אחריות לבצע בו את עבודת ההגברה, ונזק עצום לחברה עקב כך.

בנוסף, טוענים הנתבעים בסיכומיהם שהתובעים קיבלו 1/3 מהמניות בחברה בשם "רעות", שהוקמה על ידם, והיא נכנסה בנעליה של "אלקטרו פ.א.מ", ובכך למעשה קבלו את תמורת השקעתם.

2. דיון:
השאלה המרכזית העולה בתובענה זו, הינה האם התובעים באמצעות התובעת 2, בהיותה עובדת בחברה ידעו על המצב הכלכלי הקשה של החברה עת החליטו למכור את הדירה ולהשקיע את כספי המכירה בחברה. לאמור, האם מכירת הדירה נעשתה מרצונם החופשי של התובעים ותוך מודעות לנסיבות העניין בכלל, ולמצב החברה בפרט, או שמא היה מעשה של "עורמה בתואנות שווא" או "מצג שווא", כלשון התובעים, מצדו של הנתבע 1, אשר הטעה את התובעים וגרם להם למכירת הדירה, והשקעת הכספים בחברה הכושלת? כמו כן, כנגזרת מכך עולה השאלה מהי כלל ה"עסקה" שנעשתה בין הצדדים?

לפיכך, המחלוקת לעניין תובענה זו בראשיתה הינה עובדתית וניתן לחלקה לשתי שאלות קונקרטיות: הראשונה, מה היה מצבה הפיננסי של החברה עובר להשקעת התובעים בה, והשנייה היא האם התובעים היו מודעים למצב זה בטרם קיבלו החלטתם למכור את הדירה ולהשקיע בחברה?

במידה וימצא כי מצבה הכספי של החברה אכן היה בכי רע, ובמידה וימצא כי התובעים לא ידעו את מצבה הכספי, נגזרת מכך שאלה משפטית, האם היה על הנתבעים לגלות עובדה זו לתובעים בטרם השקיעו בה את כספם, ומה ההשלכות של כל העובדות הנ"ל על התביעה שבפני
.

המצב הכלכלי של החברה:
ראשית מן הראוי לציין כי קשה היה לעקוב ולבחון במהלך המשפט את כל המערכות שנהלו הנתבעים במשך השנים - כך התברר כי היו תקופות שכלל לא נוהלו ספרים ואלו נערכו רק בדיעבד, כך התברר כי חברות הוקמו וחברות חוסלו במחי יד, בלא שנערכו רישומים חשבונאיים שמבטאים את העסקאות שנעשו, או מכל מקום לא הוצגו רישומים כאלה מהם ניתן ללמוד ולהבין בדיוק מה נעשה. כך הושקעו כספים ונמשכו כספים כאשר לא היה ביטוי לכך בספרים, או אם היה ביטוי לכך הוא לא תאם בדיוק, או שהנתבעים התקשו להסבירו.

הוסף לכך שחלפו הרבה שנים מאז התקופה הרלבנטית, חלק נשכח, חלק אבד וחלק לא הובא בפני
בית המשפט, ולגבי חלק פשוט לא נתנו הסברים, ועל כן בסופו של יום לא ניתן לקבל תמונה מדוייקת לכל הנ"ל.

לדעתי, בסופו של יום, לכל הנ"ל אין כל משמעות משום שהתשובה לשאלה הרלבנטית - מה היה מצבה הכלכלי של החברה באותן שנים עולה ברורות ממה שכן הובא. כמו כן, מתקבלות תשובות לגבי מהות ה"עסקה" שנעשתה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התקופה הרלבנטית לתובענה הינה השנים 88-87 והלאה, היינו לפני מכירת הדירה ובזמן מכירת הדירה.
אף לפי גרסת הנתבעים כעולה מתצהיריהם החברה שבבעלותם היתה באותן שנים בקשיים, למשל ראה ס' 9 לתצהיר תמר סופר מיום 21/12/95.

עובדות אלו עולות מתוך העדויות השונות בתיק, ובכלל זה עדויות הנתבעים עצמם.

העד מר ישראל שמשון, אשר שימש כמנהל חשבונות בחברה בשנים 88-87, התייחס בעדותו מיום 29/1/01, למצב החברה בציינו כי : "אני מעיד לגבי שנת 87 בלבד, על פי הנתונים שאספתי מתוך אותן שקיות, סך כל ההכנסות היו 1,263,000 ₪, וההוצאות לפי הנתוניםפ היו כ-שני מיליון, אזי על פי בדיקה של שנת 87 רואים כי היה הפסד של כ-800,000 ₪..."(ראה שם, עמ' 19 לפרוטוקול).

בנוסף המוצגים ת/6, ת/6(1), ת/7, ו- ת/7(1), אשר מפרטים את מאזני החברה בשנים 87 ו-88, ואשר חשוב להדגיש כי הם הוגשו שנים לאחר מכן, מלמדים על העובדה שהחברה היתה שרויה בהפסדים כבדים במשך השנים האלו. גם מעדותו של מר אברהם ענווה שהיה רו"ח החברה, בה ציין כי: "אם אני מעיין בת/6 בדוחו"ת הכספיים מעמוד 4, דו"ח רווח והפסד, ההספד באותה שנה היה 377,027 ₪ עולים דברים דומים.

עוד ציין מר ענווה כי: "בדף מס' 3 של המאזן יש עמודה שנקראת "רכוש שוטף", שם רשום "בעלי מניות - מנהלים", ולידו מספר 100,767 ₪, אם אני מתבקש להבהיר מה זה המספר הזה, אני מעיין בפירוטים למאזן מיום 31/12/87, הסכום מביע את יתרת חובו של אלי סופר
לחברה", וכן כי :" ב- 88 ההפסד היה 295,890... לפי מאזן 88, לפי מה שכתוב בכותרת "בנקים - משיכת יתר" 256,854 ₪, זו משיכת יתר, יש סעיפים נוספים שיכולים לשקף חובות לבנקים בגין הלוואות לזמן ארוך" (ראה שם, עמ' 43 לפרוטוקול).

גם מהדברים הנ"ל ניתן להסיק בבירור כי החברה היתה שקועה בחובות בטרם הושקעו בה הכספים ממכירת דירת התובעים. חיזוק לקביעתי זו אפשר למצוא כאמור גם בדבריהם של הנתבעים עצמם, טול דוגמא למשל בעדותה של הנתבעת 2, הגב' תמר סופר (מעבר למצויין בתצהירה מיום 14/2/02), שם היא מציינת כי:"שאול אדלמן נכנס לחברה למרות שהוא לא עבד בה אישית, הוא רצה להרוויח כסף, כשהחברה התחילה להפסיד, זה לא מצא חן בעיניו, ועל כן הוא רצה לצאת ... בשנים 90-88 מצבה של החברה אלקטרו פאם היה לא טוב" (ראה שם בעמ' 7 ו 8 של הפרוטוקול), וכן ראה תצהיר עדותו של אלי סופר
בענין קשייה של החברה באותם שנים.

גם אם כל הנתונים המדוייקים אינם בפני
בית המשפט, עולה בברור כי החברה היתה שקועה בהפסדים ניכרים של מאות אלפי שקלים כך בשנת 87, וכך בשנת 88; כאשר הנתבעים לא הציגו, ולו נתון אחד היכול ללמד כי לחברה היה פוטנציאל עסקי כל שהוא באותה עת, כמו מוניטין לקוחות, תשתית, ציוד וכו', נושא אליו אתייחס עוד בהמשך.

אם כך הדבר, יש לבחון עתה את השאלה שאליה התייחסתי דלעיל; האם ידעה התובעת, בהיותה עובדת בחברה, על המצב הקשה הנ"ל כאשר השקיעו היא ובעלה את כספי מכירת הדירה:

אין חולק על כך כי הנתבעים לא גילו בעצמם לתובעים טרם מכרו דירתם דבר לגבי מצבה הכלכלי הרעוע של החברה. טענתם היא שלא היה צורך בכך, מאחר ומדובר בתובעת שהיתה מעורבת בענייניה הכספיים של החברה, ועקב כך ידעה בדיוק את מצבה.

התובעת עצמה העידה בבית המשפט על מהות עבודתה בחברה, בעדותה זו, אשר משתרעת על פני כ-25 עמודי פרוטוקול, עולה תמונה של עובדת שטפלה בענייני כספים וחשבונות של החברה, אך רק במסגרת של עבודות מזכירות ושליחות ותו לא. כך למשל בעדותה מיום 29/1/01 מציינת הגב' זילברברג כי : "לפעמים מילאתי מסמכים שקשורים להנהלת חשבונות, לא קבעתי לבד, אלא אם היו מבקשים ממני, הייתי למשל מקלידה חומר למחשב, אך לא משהו שאני הייתי מכינה בעצמי... לא נדלקה אצלי נורה אדומה כאשר ראיתי חברה שמבטלת הרבה הוראות קבע וחוזרים לה הרבה שיקים כי לא הייתי בתוך המערכת של הנהלת החשבונות"(ראה עמ' 29 לפרוטוקול).

עוד מספרת הגב' זילברברג כי: "לא ידוע לי שהחנות נמכרה עקב הקשיים הכספיים של החברה. לא זו הסיבה שפירטו בפני
י כסיבה למכרית החנות, אלא אמרו לי שהולכים להתמקד יותר בשירות לקוחות, ובשלב יותר מאוחר בקניית הקייטרינג... אף פעם לא הציגו לי מצב שהחברה בקשיים, למרות שביליתי יום יום בחנות" (עמ' 32 לפרוטוקול).

עצם העובדה שהגב' זילברברג עסקה בחשבונות היומיומיים של החברה, ע"י טיפול בשיקים, בניירת, ובמסמכים הבנקאיים, וכן נכחה פיזית בחברה, שדרכה שמעה שיחות של הנתבע עם הבנקים וכו', אין בה כדי ללמד על כך שהיא ידעה את מכלול מצבה הכלכלי של החברה.

עדותה הארוכה של הגב' זילברברג שהובאו ממנה בפסק דיני רק קטעים קצרים, היתה מהימנה בעיני. שוכנעתי כי היתה עובדת רגילה מן המניין בחברה, ולא היתה לה כל הבנה כלכלית של המכלול העסקי, מעבר לענייני היום יום בהם התעסקה.

אם בכך לא די, הרי שמהעדויות עולה עוד כי מאזני החברה בתקופה הרלבנטית הוגשו - שלא לפי כללי החשבונות של חברה פרטית בישראל (ראה לעניין זה ס' 172 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 אשר עוסק בהכנת דוחו"ת כספיים ומאזן בחברה פרטית) - באיחור של כמה שנים.

על כך מעיד רואה החשבון של החברה עצמו, בעדותו מיום 27/6/03, בציינו כי: "איני יכול לומר לך מה היה המצב המדויק ב-87,86 ו-88 בחברה. המאזנים של סוף שנות השמונים הוגשו מאוחר ואחת הבעיות היו של שכר הטרחה שלי" (ראה עמ' 38 לפרוטוקול). עוד מציין מר ענווה בעדותו כי: "מה שידעתי על החברה ב-88 שה היה מפי אנשי החברה". מכך למדים שמצבה של החברה עובר להשקעת התובעים לא היה ברור לרואה החשבון של החברה עצמו, אם כך הכיצד טוענים הנתבעים שהתובעים ידעו או היו אמורים לדעת זאת???

ברור מעדות זו, שהיתה אי בהירות רבה בנוגע למהלכים הכלכליים שבוצעו באותה תקופה בחברה. עובדה זו גם שוללת כל טענה שמעלים הנתבעים כי התובעים יכולים היו לבדוק, לו רצו, את מצבה של החברה.

שאלה חשובה נוספת בהקשר זה - הינה השאלה האם התובעים הם אלה שיזמו את ההשקעה או שמא הם שוכנעו לעשות כן ע"י הנתבע 1, כפי שטוענים התובעים.

מהעדויות שנשמעו בפני
עולה כי היה זה הנתבע 1 ששכנע את התובעים למכור את הדירה ולהשקיע בחברה הכושלת.

ראשית עדויות התובעים בהקשר זה כמו גם בהקשרים אחרים, מקובלות ומהימנות עלי , ומאמינה אני לגרסתם העולה בתצהיריהם ובעדויותיהם שלא נסתרו, כי היה זה הנתבע 1 ששכנע אותם להשקיע בחברה, תוך שהוא מבטיח להם רווחים קלים, ומבטיח להם כי תוך זמן קצר במקום הדירה שמכרו יהיה להם בית פרטי בכוכב יאיר, ששווה כמובן הרבה יותר כסף.

עדויות הנתבעים בהקשר זה היו מתחמקות, הם ניסו שלא להשיב על שאלות ובולט נסיונם להכחיש את העובדה שאכן היה זה הנתבע ששכנע את התובעים.
דברים אלו מתחזקים גם נוכח תמיהות וסתירות שעולות מהעדויות:

ראשית, עדותו של הנתבע 1 לגבי השקעתה של משפחת וייסמן אשר לדבריו השקיעו בחברה כשבועיים לפני התובעים, מעלה הרבה תמיהות ושאלות אודות דרך ההשקעה ומטרת ההשקעה מהפרספקטיבה של הנתבע עצמו.

כך למשל מספר הנתבע 1 בעדותו מיום 26/6/02 כי: "... משפחת וייסמן הביעו רצון להשקיע בחברה... צילה (הגב' וויסמן, ג.ד.ל), באה אלי ואמרה לי שהיא רוצה להשקיע בחברה... אני אמרתי שמדובר בסכומים לא קטנים... אני לא זוכר לשחזר מה היה בדיוק, אם אתה מבקש ממני לומר מה אמרתי לגב' וייסמן היינו איזה סכום היא תשקיע והאם צריך סכום יותר גבוה וכו', אלא אני יכול לומר שהמטרה היתה להשיג כסף להוריד את המינוס של הבנק" (ראה עמ' 105 לפרוטוקול).

האם יעלה על הדעת שאדם אשר חברתו שקועה בחובות, ואשר כל מטרתו לגייס כספים בכל דרך כדי לא לשקוע עם החברה לתהום, ימצא בקלות ובתוך זמן קצר שתי משפחות שירצו מיוזמתם האישית לבוא ולהשקיע בחברה הקורסת, וזאת כדי "לייצב אותה", כדברי הנתבע?!! השאלה תמוהה עוד יותר כאשר בשני המקרים גם משפחת וייסמן וגם התובעים - ה"משקיעים" מכרו את הנכסים היחידים שיש להם כדי ל"השקיע", כפי שצויין לעיל.

סבורני, כי בנסיבות העניין, לפי הנ"ל, הגיוני יותר לומר כי המדובר כאן בשתי משפחות פשוטות, אשר כאמור שוכנעו להשקיע את כל כספם בחברה, תוך הבטחת עשיית רווחים קלים ומהירים, , ותוך העלמת פרטים מהותיים שראוי היה להציגם בפני
הם טרם סוכם על כניסתם אל תוך השקעה כה משמעותית בחייהם.

[כאן המקום לציין במאמר מוסגר כי אותה צילה וייסמן שהשקיעה אף היא בחברה, אך לא הגישה כל תביעה, העידה בפני
, ומעדותה עלה כי היא נסמכת על שולחנם של התובעים, תלויה בהם לחלוטין, ואף מתגוררת עימם, ולא ניתן לכך כל הסבר!!!]
שנית, האופן שבו ניהל הנתבע 1 את מהלך העניינים בחברה בכלל, והכנסת השותפים בפרט, מעלה תמיהה לגבי המניעים המסתתרים מאחורי דפוס התנהגות שכזה, תמיהה שמשליכה במישרין על השאלה מי באמת יזם את כניסת התובעים לחברה, ובמה הדברים אמורים?

כאמור לעיל, ניסיתי לעקוב אחר הפעולות השונות שביצע הנתבע, בכדי למצוא מסגרת ברורה לפעילות החברה עובר להשקעת התובעים, מסגרת כזו לא נמצאה.

כך למשל לא ברור המהלך של פירוק השותפות "אלקטרו קול", והעברת העסק לחברה, כניסת שותפים לחברה ויציאתם ממנה במהלך תקופה קצרה ביותר.

הנתבע בעדותו מיום 26/6/02 מנסה לתת הסבר למהלך הדברים, וכך הוא אומר: "אלקטרו קול היתה שותפות ואנחנו פתחנו חברה על אותו בסיס...עשינו העברה של הנכסים... אם אתה אומר לי שבשלב זה של העברה בין השותפות לחברה, נוספה שותפה חדשה לחברה הגב' אדלמן, אני משיב שאין זה כך ומסביר, למעשה התווסף בחור נוסף אלי ולפאול בשם מוטי אהרוניאן, הוא היה בעל מניות בחברה, היינו שלושה בעלי מניות בחברה... בשלב מסוים פאול עזב ונכנס בחור בשם דדוש שלום במקום פאול, ומירה אדלמן קנתה מדדוש את המניות. באותו שלב, היו שלושה בעלי מניות והיא רכשה מניות מבעל מניות אחד, מפאול. פאול עזב את העסק כי היה לו קשה, הוא הרגיש לא טוב מכיון שהעסק היה בחובות מסויימים, הוא השאיר חלק שלו, וחלק הוא קיבל כסף ועזב... דדוש שלום נכנס במקומו אבל הוא לא קנה ממנו את המניות, אלא הוא קיבל מניות מהחברה בחינם. הוא קיבל את המניות בחינם משום שהחברה היתה במצב לא טוב שלא הצדיק השקעת כסף על ידובמניות... אם אתה מבקש ממני להסביר ממי אדלמן רכשה את המניות, אני משיב שזה היה מדדוש... כאשר הגב' אדלמן רכשה את המניות נשארנו רק אני והיא בחברה כבעלי המניות, מוטי גם כבר עזב באותו שלב בלי לקבל כלום... באותו מצב אני והגב' אדלמן היינו 50% כל אחד, אני מסביר ששליש מהמניות הגב' אדלמן קיבלה מדדוש שאת תמורתם היא שילמה לו, וההשלמה של המניות ל-50% היא קיבלה ממני בלי לשלם לי" (ראה עמ' 101 ו-102 לפרוטוקול).

ראוי לקרוא את הקטע הזה פעם אחר פעם, כדי להבין את חוסר ההגיון וחוסר הסבירות בדברים.

ניתן לראות בבירור מהנ"ל את אי הבהירות, בלשון המעטה, ששררה דאז בחברה. שאלות ותמיהות רבות עולות נוכח התחלפויות כה מהירות של שותפים, קבלת מניות בחברה בלי לשלם (ראה למשל המקרה של כניסת דדוש לחברה, כאשר לפי דברי הנתבע דדוש קיבל מניות בחברה ללא השקעה שלו משום מצבה הקשה של החברה, שעה שאח"כ, אותה גב' אדלמן, לפי דבריו רכשה מדדוש חלק מהמניות, והנה ראה זה פלא היא שלמה לו לדדוש את תמורתם, כאשר משפט קודם נאמר שלא שולם דבר בגין המניות!!!

יציאה וכניסה של שותפים שונים לחברה, בלא שהשקיעו דבר גם מעידה על קשיי החברה ובעיות בניהולה, במיוחד כאשר מדובר בהפסד שהולך וגדל.

בהקשר זה יש לראות גם עדותו של הנתבע 2 מיום 26/6/02:

בעדות זו ישנן הרבה סתירות בנוגע לעובדות שונות אשר צויינו בתצהיר העדות שהגיש. כך לדוגמא בס' 34 לתצהיר, שם הנתבע טען כי הוא הזרים כספים מכיסו הפרטי לחברה, ובין היתר בס"ק 16.16 התייחס לסכום של 13,515 ביום 12/12/88. מאידך, בעדותו מיום 26/6/02 הוא מציין כי :"אם אתה אומר לי על פי ס' 34 סעיף קטן 16.16 כי השיק שהופקד בסך 13,515 אינו שיק שלי וזאת לאור קבלה שאתה מציג לי - אני חושב שתמי חתומה על הקבלה.
אם אתה אומר לי כי בתצהיר לא פרטנו את כל הנתונים המתייחסים ל"הזרמות" הנ"ל, והקבלה 2269 מעידה כי זה הוסב לפקודת אלי סופר
והשיק אינו שלי אלא יכול להיות אפילו של ספק - אולי זה שיק שקיבלתי במתנה, אולי זה שיק אחר, אני לא יכול להסביר מהו מקור השיק הזה. נכון שמספר החשבון הנקוב בקבלה הנ"ל אינו מספר החשבון שלנו, דבר המלמד על כך שלא מדובר בשיק מחשבוננו אלא בשיק ממקור אחר"(ראה עמ' 113 לפרוטוקול).

סתירה זו שקשורה ל"הזרמות" של כספים מהנתבע לחברה, אינה היחידה בעדות הנתבע. כך כשהתייחס לתהליך הכניסה והיציאה של בעלי המניות, סיפר הנתבע: "מאז שאני וגב' אדלמן היינו בעלי המניות בחברה, לא נוספו בעלי מניות נוספים לחברה אלקטרו פאם. אני וגב' אדלמן מאז ומעולם היינו בעלי המניות היחידים באלקטרו פאם, מאז שהיא נכנסה. הכוונה היא שמאז שגב' אדלמן נכנסה" (ראה עמ' 103 לפרוטוקול).

מאידך, בשלב מאוחר יותר בעדות, הוצג בפני
ו מסמך של תמצית רשם החברות, ואז הוא ציין כי :"אם אתה שואל אותי מי בעל המניות היום באלקטרו פאם, אני אומר שאני ומירה אדלמן וצילה וייסמן בעלי המניות. אני נזכרתי עכשיו כששאלת אותי שוב פעם בכך שגם צילה ויסמן היא בעלת מניות,... זה לא בגלל שראיתי אותך לוקח את תמצית רשם החברות ביד, אלא אני פשוט נזכרתי" (ראה עמ' 116 לפרוטוקול).
הוכח שבמהלך ניהול המשפט נעשה ע"י הנתבע 1 שנוי בבעלי המניות, ואותה גב' צילה וייסמן נרשמה כבעלת מניות, לאחר שהון החברה הרשום הוגדל, הכל לפי עדות הנתבע עצמו. עובדות אלו עלו רק בחקירתו ולא נאמרו מיוזמתו.

נתון חשוב ונוסף העולה מהעדויות בקשר להשקעתם של התובעים, ואי ידיעתם את מצבה של החברה, הינו העובדה כי השקעה זו נעשתה ללא כל תחשיב כלכלי. לא הוצג לתובעים כל תחשיב כלכלי שהיה בו כדי ללמד על ערך החברה, ולו הפוטנציאלי, כנגד השקעתם שהרי מדוע אם כן נקבע שיקבלו דווקא 1/3 מהמניות, ולא חלק אחר?

העובדה שלא היה כל תחשיב כלכלי עולה בבירור מתוך עדויות הנתבעים עצמם - הנתבע 2, מעיד כי הוא לא ידע את ערך החברה אז בעת ההשקעה, ויתירה מזו אף לא ידע - בעת שהסכימו על שיעור המניות שיוקצו, מהו הסכום שיושקע בדיוק ע"י התובעים, אלא סוכם רק שכספי מכירת הדירה הם שיושקעו.

וכך אמר הנתבע 2:
"אם אתה שואל אותי מה היה השווי של החברה אני לא יכול להגיד היום גם אז לא ידעתי..."(ההדגשה שלי ג.ד.ל), [עמ' 107 שורה 12], וכן - "לא דיברנו על סכום ולא סיכמנו סכום אלא שהם ימכרו את הדירה וכל תמורה שתתקבל תושקע בחברה והם יקבלו שליש מהמניות..."(עמ' 107 שורה 6).

דברים אלה מעידים כאלף עדים כי הנתבע עצמו לא ייחס כל משמעות לסכום שיושקע ע"י התובעים ותמורתו יתן 1/3 מהמניות.

אי עריכת תחשיב כלשהו עבור הנתבע עצמו, על מנת שידע מה הוא נותן תמורת ההשקעה, מעידה שבמקרה הטוב, היה "אדיש" לגובה הסכום שיושקע, שהרי כל סכום שיושקע ממקור חיצוני הינו כסף טוב שמוכנס לבור ריק מבחינתו, ועל כן מה אכפת לו בדיוק כמה יוכנס !!

דברים אלו עומדים לחובתו במלוא המידה.

כל פירוש אחר להתנהגות זו אינו הגיוני, שהרי ברור שאם היה סיכוי שהתובעים ירוויחו יותר ממה שמגיע להם עפ"י השקעתם, היה הנתבע נזהר ובוחן את כדאיות העסקה מבחינתו, שמא יעשה טעות.

במצב הדברים כפי שהיה, לנתבע לא היה כל סיכון - מי שנשא במלוא הסיכון באותה עת היו התובעים, שכפי שציינתי האמינו לנתבע.

כאמור נמצא כי התובעים לא ידעו את מצבה האמיתי של החברה, וגם אם ידעו הרי מדובר בשביבי מידע מקומי, ולא מידע כולל המאפשר תמונת מצב אמיתית.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים השקיעו אכן את הכספים שהתקבלו ממכירת דירתם בחברה; הגם שהנתבעים טוענים כי חלק קטן מההשקעה הוחזר בשלב מסוים.

אין מחלוקת כי החברה והחברות האחרות שהוקמו ע"י הנתבעים מעולם לא עמדו על הרגלים, והתובעים לא הצליחו לקבל השקעתם בחזרה ולבנות לעצמם בית כפי שהובטח להם.

עוד הוכח כי הנתבע 1 ידע כי התובעים מוכרים את דירתם, וכי כל התמורה שתתקבל תושקע במניות החברה, וכי אין להם נכסים אחרים (ראה עמ' 106 שורה 9 עמ' 107 שורה 6).

הוכח שהתובעים שלמו את הכספים לחברה בהתאם ללוח התשלומים שקבלו מקוני הדירה במשך מספר חודשים (ראה עמ' 109 שורה 19).

אולם, העובדה החשובה העולה מכל העדויות, והעומדת לחובת הנתבע 1, הינה מהות ההשקעה שהושקעה ע"י התובעים.

עולה מהעדויות שלמעשה הנתבעים מעולם לא התכוונו לעשות כל עסקה של השקעת כספים בחברה תמורת מניות. עסקה כזו עפ"י טיבה וטבעה נעשית כנגד הגדלת ההון הרשום של החברה, והקצאת המניות כנגד ההשקעה.

הנתבעים מאידך העידו כי כוונתם מלכתחילה היתה שאמנם הכסף יושקע בחברה, אך המניות שיועברו לידי התובעים הם מניותיה של הגב' אדלמן - היינו מי שהיה אמור למכור לתובעים את המניות היתה הגב' אדלמן, והיא ורק היא היתה אמורה לקבל מהתובעים את תמורת המניות.

אם כך, נשאלת השאלה מדוע הושקעו הכספים בחברה, שעה שמי שאמור למכור את המניות היתה הגב' אדלמן? תשובה לכך לא נתנה.

הנתבעים אינם מסבירים בשום מקום כיצד מבחינה משפטית וחשבונאית נעשתה ה"עסקה" כך שהתובעים השקיעו כספים בחברה, ואילו המניות היו מניותיה של הגב' אדלמן.

הנתבעת 2 נשאלה במפורש על כך, ואלו הם דבריה:

"אני מסבירה שמירה אדלמן התנתה את העברת המניות שלה בכך שיחליפו אותה בערבויות... היה מדובר על כך עוד מההתחלה זה תנאי...
אם אתה שואל אותי אם כך מדוע לא אמרתי לזילברברג להשאיר את כספם אצלם עד שמירה אדלמן תחתום על הסכם העברת מניות אני משיבה שאני לא הייתי מעורבת בכל נושא ההשקעות שלהם בחברה..."

ועוד נאמר על ידה בפירוש:
"אם אתה אומר לי שאם מירה אדלמן היתה חותמת על מסמך העברת המניות מן הסתם זילברברג היו מעבירים לה את הכסף ולא לחברה, אני משיבה שכל מה שמירה רצתה זה שיחליפו אותה בערבויות..."

הנתבעת גם אשרה את הבעייתיות שברישום ההשקעה בספרי החברה:

לדבריה הכספים נרשמו "כהפקדה שלהם בחברה, וזה לא נרשם כהלוואה שלהם בחברה ולא בכרטיס בעלי המניות הם לא הלוו כסף לחברה" (עמ' 10 שורה 6)

היינו ברור שהנתבעים, כבר בעת ביצוע העסקה ידעו שמדובר בהעברת מניות בין אדלמן לזילברברג, ולמרות זאת נלקחו על ידם הכספים והושקעו בחברה, בלא שניתן לכך כל ביסוס כלכלי, אף לא משפטי, שהרי כאמור לא הוקצו לתובעים כל מניות בחברה.

למעשה לא היתה כל מניעה בפועל אכן להגדיל את ההון הרשום של החברה ולהקצות לתובעים את המניות בחברה, לו אכן רצו בכך הנתבעים. הנתבעים הם ששלטו בפועל בחברה והם שיכלו לקבל כל החלטה במסגרתה.

העובדה שהם "קלטו" לתוך החברה את הכספים ששלמו התובעים, שעה שלפי גרסתם מי שהיה צריך להעביר מניות, זו היתה הגב' אדלמן, מחזקת את המסקנה שאכן במצגי שווא היה מדובר.

גם הנתבע 1 "הסתבך" בתשובותיו כאשר נשאל על מהותה של העסקה שהיתה צריכה להעשות בין הצדדים, וכך הוא אומר:
"אני לא רימיתי ולא סובבתי אותם. אני לא ביקשתי מאף אחד לבוא איתי אם הם לא היו באים איתי היה לי יותר טוב. זה לא נכון שהם לא היו אמורים לקבל שליש מהמניות של החברה כל אחד.
אם אתה אומר לי שלפיכך הם היו צריכים לקנות את המניות מאדלמן, אני אומר שלא".

אולם מיד בהמשך באה תשובה מנוגדת:
"הכוונה היתה שמירה אדלמן מעבירה 66% מתוך החצי שהיה לה למשפחת זילברברג".

העובדה שבעצם השקעה היתה השקעה באויר נלמדת גם מעדותו של ישראל שמשון אשר התבקש לארגן את ספריה של החברה, וציין כי אין לו כל כרטיס הנהלת חשבונות בו מופיעים התובעים כבעלי מניות (עמ' 20, שורה 5).

אציין כי בא כוח הנתבעים העלה הסתייגויות מעדותו של שמשון, אך אציין שגם אם הייתי מקבלת אותה כבעלת משקל מופחת, העדות הנ"ל לא נסתרה בדבר ע"י מי מהנתבעים שהראה שאכן היה כרטיס כזה, אלא להפך מחוזקת היא בעדויות הנתבעים עפי שפורט לעיל, כי מעולם לא היה בכוונתם ליתן לתובעים מניות מתוך הון המניות של החברה, אלא הכוונה היתה להעביר את מניותיה של גב' אדלמן, למרות זאת נלקחו כספי התובעים, והוכנסו לחשבונותיה של החברה הגוססת.

הנתבע גם העיד שהיה זה הוא שהורה לתובעת להפקיד את הכספים בחשבון החברה.

תחילה אמנם אמר שאינו זוכר מי זה היה , אך אח"כ אמר: "אני מניח שהייתי אני זה שאמרתי לה להפקיד בחשבון של אלקטרו פאם". (עמ' 109 שורות 12-9).
מעבר לכך שכאמור הכסף הוכנס לחברה, נמצא שהתובעים לא קבלו את המניות שהובטחו להם בחברה, וזאת עקב העובדה שהגב' אדלמן, שהיתה בעלת המניות שהיתה אמורה להעביר מניותיה לתובעים, סרבה לעשות זאת אלא אם תשוחרר מהתחייבויותיה בבנק.

למרות שהנתבע 1 ידע עובדה זו , שלמעשה מונעת ממנו העברת המניות, איפשר לתובעים להמשיך השקעתם לתוך חשבון החברה, כאשר לטענתו לא היה קשר בין שני הדברים (עמ' 109, שורה 19).

לפי גרסת הנתבע 1, משהתברר כי לא ניתן להעביר את המניות כפי שסוכם, נהגה רעיון להקמת חברה חדשה, שבה יהיו לתובעים 1/3 מהמניות, ובמצב זה נהנו התובעים לדעתו מיתרון חשוב, שבכך לא נאלצו לחתום על התחייבויות בבנק לטובת החברה החדשה, כפי שהיה צריך לעשות, לו רצו לקבל את המניות בחברה, וזאת כנגד שחרורה של הגב' אדלמן מההתחייבויות.

אם סברנו כי בהקצאת 1/3 מהמניות בחברה החדשה קבלו התובעים את התמורה המובטחת, או כי לגביה היתה איזושהי תכנית עסקית שמבטיחה תשואה כלשהי, העיד הנתבע 1 בעדותו במפורש כי גם שווי החברה החדשה לא היה ידוע לו [עמ' 108 שורה 10], מעבר לכך שאין כל הסבר כיצד הכסף הושקע בחברה הראשונה ו"נאכל" על ידה, ואילו מניות נתנו בחברה אחרת.

גם עדות הנתבעת 2 תומכת תמיכה מלאה ב"אדישותם" של הנתבעים לשווי החברה, לשווי ההשקעה, וממילא לסיכויי התשואה.

ראשית, יצויין כי הוכח שהיא היתה מעורה בעסקי החברה היטיב היטיב, למרות נסיונה לטעון כי עבדה בחברה רק כדי להעביר את הזמן.

הדבר עלה ברורות מחקירתה, היא ידעה פרטי פרטים על מהלכים שנעשו בחברה, היא הכירה כל מסמך שהוגש בתיק עד כדי כך שבמהלך הדיונים כל הזמן העבירה פתקים לעורך דינה עם שאלות לחקירה, הבהרות ותיקונים, ומדי פעם אף העירה הערות מספסלי הקהל.

התרשמתי שיש לה בקיאות מפליאה בכל אשר התרחש בחברה.

תמר סופר נשאלה אף היא האם ידוע לה מה היתה העסקה שנעשתה עם התובעים, והיא השיבה שהיא ידעה שהם הולכים למכור את דירתם, להשקיע את כספי התמורה בחברה ולקבל שליש מהמניות (ראה עדותה בעמ' 190).

גם היא נשאלה לגבי ידיעתה על כדאיות העסקה מבחינת התובעים - והיא השיבה - "אני ידעתי מה מצבה של החברה. מצב החברה היה גרוע. החברה הפסידה כסף, מנהלי הבנקים היו מתקשרים כל יום לעסק, היו מבטלים צ'יקים לספקים..."(עמ' 102).

כשהיא נשאלת בהמשך לגבי עריכת תחשיב לגבי שווי החברה היא משיבה: "אף אחד לא בדק את שווי החברה. ולדעתי גם בעלי אלי סופר
לא בדק ... גם ב-87 לא ידעתי מה שווי החברה..." (עדותה עמ' 115).

היינו גם הנתבעת 2 כמו הנתבע 1, ידעו שאין כל הערכת שווי לחברה והשקעות הכספים נעשות למעשה באוויר, לתוך חברה השקועה עמוק בחובות.

לעובדות הנ"ל של ביצוע העסקה הבלתי אפשרית, יש להוסיף את העובדה שכאמור לא נעשו כל תחשיבים בעת ביצוע העסקה. גם היום בעת הדיון לא הביאו הנתבעים כל תחשיב שמראה ומצדיק את השקעת התובעים בחברה. לא הוכח כי בעת עריכת ה"עסקה" היה להם תחשיב כזה ולא הוכח כי אי פעם נעשה תחשיב זה, ולא הוכח כל נתון עובדתי שיש בו כדי ללמוד כי לחברה בעת ביצוע ההשקעה היה פוטנציאל כלשהו להתאוששות, שהצדיק את "ההשקעה" שעשו התובעים, או איזשהו הסבר כלכלי לכל מה שנעשה.

אציין כי בעניין זה מוטל הנטל על הנתבעים להוכיח זאת, מאחר וטענת התובעים הינה שההשקעה נעשתה ע"ס הבטחות בע"פ שהובטחו להם ע"י הנתבע 1 לעשות רווחים, טענה שהתקבלה על ידי כמהימנה ואמינה כפי שפורט לעיל.

כדי להדוף את טענתם זו של התובעים מעלים הנתבעים טענה כי ההשקעה בחברה נעשתה תוך ידיעה מלאה על מצבה הכלכלי של החברה.

כדי שטענה כזו תתקבל היה עליהם להתכבד ולהציג איזושהי תכנית כלכלית שהיתה לחברה, או נתונים כלכליים של החברה באותה עת, שיש בהם ללמדנו כי היה קיים סיכוי שההשקעה אכן תניב פירות, גם אם היינו מניחים שהכספים הוכנסו לחברה כדין.

ההנחה הכלכלית המצוייה בכל השקעה, הנחה שאין צורך להוכיחה, כי אדם משקיע כספים לצרכי רווח.
אם כך מי שרוצה לשכנע את בית המשפט שהמצב הכלכלי הקשה של החברה היה ידוע לתובעים בטרם השקיעו כספים כנגד גרסתם שלהם, חייב לבוא ולהראות כי היה סיכוי כלשהוא לחברה, ובהתאמה סיכוי לתובעים לתשואה על השקעתם.

בהעדר כל נסיון ולו הקל להראות זאת דין טענתם להדחות על הסף.

העולה מן המקובץ כי הוכח שהתובעים מכרו את דירתם על סמך הבטחותיו של התובע לרווחים, העבירו כספים אלו לחשבון החברה על פי הוראותיהם של הנתבעים בלא שהיה להם מושג כיצד יקבלו את המניות המובטחות.

למעשה הנתבעים במעשיהם גרמו לכך שהכסף הועבר לחשבון החברה, וירד בה לטמיון, מבלי שהתובעים קבלו את התמורה המובטחת. הוכח שהכסף שהוכנס לחשבון החברה לא היה כלל כסף של החברה, אלא כסף שאמור היה להשתלם לגב' אדלמן.

הנתבע 1 היה המנהל באותה עת, והוא שגרם לכך שנעשה שימוש בכסף זה שלא כדין.

עוד נמצא כאמור כי התובעים לא ידעו את מצב החברה, בעת שעשו את האמור לעיל.

העובדה שהנתבעים אינם יכולים להרים את הנטל המוטל עליהם בסוגיה זו, היינו כי היתה הצדקה כלכלית כלשהי להשקעתם של התובעים, מחזקת את המסקנה כי הנתונים העובדתיים הקשורים לחברה היו בידיעתם של הנתבעים בלבד, וכי הסתירו אותם מהתובעים, וכן כאמור כי הכספים הופקדו בחברה בניגוד למהות העסקה שהיתה צריכה להתבצע, אף מבלי שהיה לכך ביטוי נכון בספרי החברה.

למעשה כבר מכל הנ"ל ניתן להגיע למסקנה כי אכן הנתבעים הציגו מצג שווא לתובעים בכל הקשור למצבה של החברה, ובעצם מתגלה כי מצג השווא היה אף לגבי מהותה של העיסקה שנרקמה; למעשה התובעים הובלו להכניס כספם לתוך בור ללא תחתית, מבלי שהיתה כוונה למישהו מהנתבעים ליתן להם תמורה כלשהי להשקעתם זו.

כאמור התרשמתי מעדויות התובעים, ואני מאמינה להם כי בשום שלב הם לא סברו שעליהם לבדוק נתון כלשהו, וכי בפועל הנתונים לא היו ידועים להם, והם סמכו בעיניים עצומות על הנתבע, כאשר שכנע אותם להשקיע את הכסף. בשום שלב הם לא הבינו, ולדעתי אף במהלך המשפט, את הבעייתיות המשפטית של הזרמת הכספים לתוך החברה, שעה שמי שהיה אמור להעביר להם את המניות היתה הגב' אדלמן.

מעבר לנדרש אציין כי במערכת היחסים שהיתה בין הצדדים קמה גם על הנתבעים, ובמיוחד על הנתבע 1, שהיה היוזם הראשון של המהלך ליידע את התובעים על מצבה הכלכלי המדוייק של החברה - ואדגיש לעניין זה, שאף שכאמור קבעתי שהיה זה הנתבע 1 ששכנע את התובעים להשקיע, אזי גם אם היו אלה התובעים שפנו ובקשו להשקיע, אף אז היתה חובה על הנתבע לגלות את כל הידוע לו.

כפי שעלה מהעדויות באותן שנים, לא נוהלו ספרי החברה כפי שצריך, ולמעשה לא היתה כל הנהלת ספרים, לא דוחו"ת ולא מאזנים.

כפי שעולה מהעדויות, אף אחד לא בדק את מצב החברה, ואף אחד לא יכול היה לדעת את מצבה האמיתי והמדוייק של החברה, אף אם רצה.

מי שידע את כל העובדות, את היקף החובות בבנקים, את הערבויות שקיימות, את יכולת הערבים לשלם את חובות החברה, את יכולתה הכלכלית של החברה ואת סיכוייה, היו הנתבעים, אשר מעדותיהם שוכנעתי ששניהם היו מעורבים ופעילים בחברה ובניהולה, הם ורק הם.

יש לזכור, התובעת היתה עובדת בחברה. היא היתה תלויה במעבידיה לצורך המשך מקום עבודתה ומשכורתה, היא האמינה במעבידיה, ולא היתה יכולה לחשוד שהם מערימים עליה.

כאמור כל המידע היה מידע מיוחד שבידיעתם הבלעדית של הנתביעם, המידע לא היה ניתן להשגה משום מקור אחר, מאחר וכאמור לא היו מאזנים ולא נעשה כל תחשיב כלכלי. אין כאן מידע "נגיש" במובן שיש ליתן למונח זה בהקשר של חובת תם הלב.

נתון זה, יוצר חוסר שוויון מוחלט, והטענה כי התובעת ידעה או היתה יכולה להשיג את כל המדינה, דימה להדחות כאמור על הסף.

הנתבעים נמנעו מלגלות לתובעים את כל הידוע להם, נמנעו מלעשות תחשיב ברור ומדוייק, ולהציג להם תכנית כלכלית ברורה, משום שהיה ברור להם שברגע שיעשו זאת יעלה הדבר ויציג את מצבה הבלתי אפשרי של החברה, והתובעים ימנעו מלבצע כל השקעה.

כב' מ"מ הנשאי מ.שמגר (כתוארו אז) מרחיב ומסביר את המשמעות של חובת הגילוי כחלקת מהחובה לנהוג בתם לב ב-ד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו, פ"ד לז(4) 673:

"הפרת החובה לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי גילוי עובדות כאשר על פ י הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותם לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני, אלא יש נסיבות בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע שהוא חיוני שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה".

עוד מאזכר הנשיא שמגר דעת מלומדים וקובע כי :

"אי גילוי, מקום בו מתבקש גילוי מהווה הפרה של חובת תום-הלב.
בנסיבות בהן יש בעובדות כדי להשפיע על אופיים של ההסדרים הנערכים כתוצאה מן המשא ומתן בין הצדדים חלה חובת גילוי כביטוי לחובת תום הלב (ד"ר ד.פלפל, תם לב במשא ומתן לכריתת חוזה, עיוני משפט ה', 608; פרופ' ז.צלטנר, דיני חוזים (1974) 95)".

בע"א 494/74 חברת בית חשמונאים נ' אהרוני פ"ד ל(2) 141, 144 נאמר מפי כבוד השופט בייסקי:
"יש ובעת ההתקשרות לא נאמרו דברים אשר בנסיבות המקרה היה מקום לומר אותם על-מנת שתתקבל תמונה מלאה ושלמה של העובדות העשויות להשפיע על אחד הצדדים לאותה ההתקשרות או על המחיר או על תנאי ההתקשרות. במקרה כזה לא תעמוד הטענה כי כל אשר נאמר הוא אמת, וכי לא הוצגו דברים שבשקר יסודם. החובה הולכת הרחק מזה - וכאשר על פי הנסיבות יש לצפות, שמלבד הדברים והתיאורים שנאמרו היה מקום לומר דברים שמבחינת העסקה יש להם חשיבות - כי אז יתכן והשתיקה ואי-גילוי כל הפרטים מעוותת את התמונה בכללותה, והעלמת אותם פרטים על-ידי שתיקה יוצרת מצג-שוא".

אל מול התובעים עומד הנתבע, מר סופר, שנמצא בעמדת הכוח במו"מ באשר בידיו המפתחות לכספת שבה מצוי כל המידע הרלוונטי והקשור במצבה המדוייק של החברה מכל הבחינות. בנסיבות מיוחדות אלו היה עליו, על הנתבע, להימנע מלהסתיר מידע זה, בשל חובות הגילוי הנ"ל המוטלות עליו, חובות המחייבות אותו לפרוש בפני
התובעים הן את מסכת העובדות שהתייחס אליה בעדותו, והן את הפרטים הקטנים ביותר הנוגעים במישרין או בעקיפין לחברה ולאדם שירצה להשקיע בה.

למעשה נמצא בסופו של יום כי הנתבעים במסגרת החברה שבבעלותם קבלו כספים שהיו אמורים להשתלם לגב' אדלמן, אם וכאשר היתה מוכרת מניותיה לתובעים, כספים אלו נכנסו לתוך חשבונה של החברה המרוקנת, ונעשה בהם שימוש שלא כדין בתוך החברה לכיסוי חובותיה.

גם אם נאמר כי הכספים היו צריכים להיות מושקעים בחברה, אזי מעולם לא הוקצו לתובעים מניות בחברה, ומכל מקום הוכח שהחברה היתה מרוקנת מנכסים ומפסידה, שעה שהוכנסו כספים אלו לחשבונה, תוך העלמת עובדות מהותיות מהתובעים.

התובעים לא קבלו כל תמורה להשקעתם.

גם המניות שהוקצו בחברה החדשה לא היוו כל תמורה, באשר גם חברה זו היתה ריקה מכל נכסים, ומעולם לא הניבה לתובעים את פרי השקעתם.

העובדות שהוכחו מעלות כי הנתבעים נהגו בחוסר תם לב בשלב המשא ומתן, העלימו עובדות מהתובעים, הוליכו אותם שולל, קבלו מהם כספים לצרכי רכישת מניות בחברה, הכניסו כספים אלו לחברה תוך ידיעה שהחברה כושלת ומפסידה, ולמעשה תוך ידיעה שבכלל אלו כספים שהיו צריכים להיות משולמים כאמור לגב' אדלמן תמורת מניותיה, עשו שימוש בכספים אלו שלא כדין במסגרת החברה, ומעולם לא נתנו, ולא היו יכולים לתת את התמורה המובטחת לתובעים.

כל מה שארע לאחר מכן במערכות היחסים שבין הצדדים, וההתחשבנויות המורכבות שנעשו, עניינם אך ורק תנאי העסקת הצדדים בחברה, ולא נוגעים לתמורה המקורית ששולמה.

התובעים בצעו את חלקם בחוזה, הם הפקידו את הכספים שהתבקשו להפקיד, וציפו בכל מערכת היחסים שהיתה בין הצדדים כי אכן יזכו לקבל את שהובטח להם, בית בכוכב יאיר שירכש מרווחי החברה.

תמורה זו כאמור לא נתנה להם מעולם, וכספם ירד לטמיון.

אלו הן נסיבות מיוחדות המקימות את הבסיס לעילת עשיית העושר ולא במשפט.

כפי שציינתי לעיל, התקיימו גם כל היסודות הנדרשים לעניין חוסר תם לב במו"מ, וממילא קמה זכאותם של התובעים לפיצויים שליליים, אולם תביעתם נסמכת על העילה של עשיית עושר ולא במשפט, ואין כל מניעה משפטית שילכו בדרך זו, גם אם החוזה לא בוטל קודם להגשת התביעה, שהרי אין חולק כי החוזה שבין הצדדים בא לקיצו עוד בטרם הוגשה התובענה.

הנתבע 1 היה בעלים ומנהל החברה, ומכח תפקידו זה פעל להכנסת כספי התובעים לחברה, ועשה בהם שימוש לכיסוי חובותיה ולא נתן לתובעים את התמורה המובטחת, כך זכה הוא גם בעל מניות בחברה בזכות שלא כדין ומכח זה חב הוא את חובת ההשבה לתובעים.

לגבי הנתבעת 2, לא הוכח שהיתה לה עמדת שליטה וכח החלטה בחברה, גם אם ידעה את העובדות ולקחה חלק במצגי השווא כפי שהוכח לעיל.

באשר להיקף הכספים שהושקעו, התובעים הוכיחו כי כל כספי התמורה שהתקבלה עבור מכירת דירתם הושקעו בחשבון החברה.

הנתבעים לא הצליחו להראות איזשהו חשבון בדוק ומסודר המראה כי סכום כלשהו הוחזר, ומכל מקום כפי שקבעתי לעיל, לאור כל אי הסדרים, בלשון המעטה, ברישומי הספרים של החברה כפי שהוכח, איני יכולה לקבל את גרסתם כי סכום כלשהו הושב.
לו רצו הנתבעים לעשות כן, היה עליהם להתכבד ולהציג חוו"ד חשבונאית מסודרת, המראה בדיוק כמה שולם וכיצד נרשמו הדברים בספרי החברה באופן מדוייק.

כל מה שהובא בפני
אינו עומד בנטל הנדרש ממי שבא להוכיח רישומים בספרי החברות.

מטעמים אלו של אותם אי סדרים רישומיים בספרי החברה, השינויים התכופים של הבעלויות בלא שנעשה כל רישום בספרי החברה, אופן ההתחשבנות בין הצדדים כפי שעולה מהראיות, אופן ניהול הכספים של החברה, העברות ללא תמורה, הזרמת כספים לחשבונות הפרטיים בלא שיש התאמה בין פעולות אלו לבין ספרי החברה מביאים לכך כי הנתבעים גם לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת תביעותיהם הנגדיות.
אומנם לכאורה תביעות אלו עניינן מערכת היחסים של החברה עם הבנקים, אך לא ניתן לנתק מערכת זו ממערכת הנהלת הספרים וניהולה של החברה, ומשהוכח כי תשתית הבסיסית של הניהול של החברה כולה רעועה לא ניתן לקבל תביעותיהם אלו, ודינן להדחות על הסף, באשר אין להן כל תימוכין כאמור בספרי החברה.

סוף דבר, על הנתבע 1 לשלם לתובעים סך של 409,622 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 6/1/94 ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות כלליות בסך 25,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ (בצירוף מע"מ כדין).

להוצאות ולשכה"ט הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסה"ד ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום כ"א בתמוז, תשס"ג (21 ביולי 2003) בלשכתי בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
גבריאלה (דה-ליאו) לוי
, שופטת

001113/94א 142 ליאור ממן








א בית משפט שלום 1113/94 אברהם זילברברג נ' אלי סופר (פורסם ב-ֽ 21/07/2003)