פסקי דין על אביעד ויסולי | פסקי דין על עמרם מצנע | פסקי דין על שחר פאר לי | פסקי דין על איילה חסון-נשר ואח' |

1798/03 א     17/12/2008




א 1798/03 אביעד ויסולי נ' עמרם מצנע, שחר פאר לי, איילה חסון-נשר ואח'




בקשה מס' 11

בפני
כב' השופטת תמר שרון נתנאל
המבקש אביעד ויסולי
נגד

המשיבים 1. עמרם מצנע

2. שחר פאר לי

3. איילה חסון-נשר
4. יולי אופק
5. רשות השידור

החלטה

בפני
י בקשת התובע, בתביעת לשון הרע, להתיר לו להביא ראיות סותרות, על פי סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").

1. עניינה של התביעה הוא פרסום שנעשה, על פי הנטען בתביעה, ע"י המשיבים, במסיבת עיתונאים שערך המשיב 1, ולאחר אותה מסיבה - באמצעי התקשורת, בהם נאמר על התובע, על פי הנטען בתביעה, שהוא "פעיל ליכוד עם עבר מתנועת כך" וכן שהוא: "פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא".

2. המשפט התנהל על פי תצהירי הצדדים, שהוגשו בהתאם להוראות שניתנו בקדם משפט. עם סיום פרשת ההגנה ביקש התובע להביא ראיות סותרות ובמעמד הדיון הוריתי לתובע להגיש בקשה מפורטת ומנומקת, בכתב.

3. בבקשתו, מבקש התובע לזמן את מר רפיק חלבי, אשר היה מנהל חטיבת החדשות, בעת הרלבנטית והאחראי הישיר (כהגדרה בבקשה), על הנתבעות 3 ו- 4 ואת מר איתי רפפורט, אשר (כהגדרה בבקשה), היה, בעת הרלבנטית, עובד הנתבעת 5. עוד נטען בבקשה, כי שני העדים: "היו במגע ישיר ועקיף אם התובע ועם החומרים המוקלטים והמוסרטים שלו פרק זמן ניכר לפני מסיבת העיתונאים".
המבקש מסביר בבקשתו, שהבאת העדים נדרשת, "על מנת לאפשר לתובע להפריך טענות הנתבעים 5-2, כי לא ידעו דבר על התובע לפני מסיבת העיתונאים של נתבע מס' 1".

4. ב"כ המשיב 1 מבקש לדחות את הבקשה, בטענה, שסעיף 18 לחוק אינו מאפשר לתובע להביא ראיות לסתור כל טענה מטענות הנתבע, אלא הוא מאפשר הבאת ראיות רק לשם הפרכת טענות הגנה, אשר הועלו ע"י הנתבע ואשר קבועות בפרק ההגנות שבחוק.

עוד טוען הוא, שלדברים שידעו או לא ידעו המשיבים בטרם מסיבת העיתונאים אין כל רלבנטיות לתביעה. ב"כ המשיבים 5-2 הצטרף לטענות ב"כ המשיב 1.

5. סעיף 18 לחוק, מתיר הבאה של ראיות לסתור, לשם הפרכה של טענות ההגנה, בזו הלשון:

"הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין."

הדין הנוסף, המקנה סמכות לביהמ"ש להתיר לתובע הבאת ראיות מפריכות, לאחר סיום פרשת ההגנה, היא תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הקובעת:

"(א) לא הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע, יהיה סדר הטיעון כזה:
(1) התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות."

אכן, זכותו של תובע להביא ראיות מפריכות/סותרות, בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, רחבה מזו המוקנית לתובע על פי התקנות. לכאורה, על פי לשון החוק, בכל מקרה בו הנתבע מביא ראיה או מעיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק, רשאי התובע להביא ראיות סותרות מטעמו, כביכול - ללא שמוקנה לביהמ"ש כל שיקול דעת שלא להתיר הבאת
הראיות המבוקשות, בעוד שהתקנות קובעות במפורש, שביהמ"ש רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות.

6. על זכותו הרחבה של תובע להביא ראיות סותרות בתביעת לשון הרע, לעומת זכותו של תובע בתביעה רגילה, ניתן ללמוד מבר"ע 228/75 - דוד ברקן, עו"ד נ' יוסף תמרי ו-6 אח' . פ"ד ל(1),
470, עמ' 472-471, שם קבע ביהמ"ש שנתונה לתובע רשות "מכוח החוק להביא ראיות סותרות, ואין הוא זקוק לרשות בית-המשפט להביאן, ומכאן אף גם זאת שאין בית-משפט מוסמך לשלול מאת התובע רשות שהוענקה לו בחוק."

עוד קבע ביהמ"ש שם, כי: "טענות המשיבים מס' 1 ו-2 לפנינו כאילו מותנית רשותו של התובע להביא ראיות סותרות, בתנאי מכללא שחייב הוא להניח דעתו של בית-המשפט תחילה כי הראיות שיביא אמנם יהיו ראיות לסתור את ראיות ההגנה - אין לה סימוכין בחוק: אם הראיות שהביא התובע "לסתור", לא היו, לדעת בית-המשפט, "ראיות סותרות", כי אז לא הצליח התובע בראיותיו לסתור את ראיות ההגנה ; אך אין לדרוש ממנו מראש להתחייב שיצליח." (ההדגשה איננה במקור).

7. עם זאת, סבורתני שהרשות לתובע, המוקנית בחוק איסור לשון הרע, להביא ראיות סותרות איננה נטולת כל הגבלה.

ראשית - סעיף 18 עצמו מגביל, כפי שכתוב בו, במפורש, את זכותו של התובע להביא ראיות סותרות, כפי שכתוב בו במפורש, למקרה בו "הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה...". במקרה כזה רשאי התובע "להביא ראיות סותרות".

כמובן, כפי שקבע ביהמ"ש בבר"ע 228/75 הנ"ל, אכן אין לדרוש מהתובע להתחייב, מראש, שיצליח לסתור את ראיות ההגנה, אולם סבורתני שיש לדרוש ממנו שיפרט מהן אותן ראיות סותרות וכיצד הן יכולות להיות רלבנטיות לסתור ולו אחת מטענות ההגנה שהועלו ע"י הנתבע.

8. אם נאמר, על פי הרישא של סעיף 18, שהתובע רשאי להביא ראיות סותרות, ללא כל הגבלה וללא קשר לטענות ההגנה שהועלו ע"י הנתבע ואם לא ניתן משמעות למילים "כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה", מה צורך לנו בסיפא של סעיף 18, הקובעת: "אין בהוראה זו כדי
לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין." (ודוק: ע"י בעלי הדין, נאמר ולא ע"י הנתבע). מתי יהיה לו לתובע, על פי פרשנות זו, צורך לעשות שימוש בכל דין אחר ?

מכאן, שזכותו של תובע להביא ראיות לסתור על פי סעיף 18 איננה קיימת, כאשר, למשל, הנתבע אינו טוען כל טענת הגנה וכאשר כל ראיותיו וטענותיו של הנתבע מוגבלות לטענה לפיה אין בפרסום שנעשה משום לשון הרע.

9. שנית - סבורה אני שאין סעיף 18 לחוק שולל כליל את שיקול הדעת של ביהמ"ש כמו גם את סמכותו ואף את חובתו, הקיימים תמיד, לנהל את ההליך. מסמכות זו נובע גם שיקול דעת המסור לביהמ"ש שלא להתיר שמיעת עדים אשר איננה רלבנטית להליך שבפני
ו.

10. לענין שימוש בשיקול דעת ביהמ"ש שלא להתיר הבאת ראיות סותרות גם בתביעת לשון הרע, ראו רע"א 8316/07 - יורם שדה נ' שמעון לב ואח'
(17.3.08), שם נדחתה אחת מטענות המבקש, אשר נטענה על ידו במסגרת בבקשת רשות ערעור, כנגד החלטת הערכאה הדיונית, בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, שלא להתיר לו הבאת ראיות סותרות.

כן ראו: רע"א 10583/03 - גיא ניסנסון נ' הרצל בודינגר (24.12.039, גם שם נדונה תביעת לשון הרע, ביהמ"ש לא התיר הבאת ראיות סותרות ובר"ע שהוגשה על החלטה זו נדחתה.

11. הנה כי כן, גם בקשה על פי סעיף 18 לחוק אינה נענית באופן אוטומטי, לא כל שיקול דעת, אם כי, אכן, שיקול דעתו של ביהמ"ש הינו מצומצם ומוגבל מאשר על פי התקנות.

ומן הכלל אל הפרט, אל ענייננו –

12. התובע מבקש להביא שני עדים, שהיו עובדי הנתבעת 5 בזמנים הרלבנטיים לפרסומים, בנימוק שיהיה בחקירתם כדי להפריך את דברי הנתבעים 5-2 לפיהם הם לא ידעו דבר על התובע עובר למסיבה העיתונאים, בה נעשה, לשיטת התובע, הפרסום הראשון. לטענתו, שני העדים היו במגע ישיר ועקיף עם התובע ועם החומרים המוקלטים והמוסרטים שלו (עמם בא לתקשורת, על מנת שזו תשדרם), פרק זמן ניכר לפני מסיבת העיתונאים.

13. סבורה אני שאין מקום להתיר הבאת עדים אלה, לצורך זה. לא כל שאלה שנשאלת במהלך חקירה, ראשית או נגדית, רלבנטית להכרעה בתביעה וגם לא כל אמירה, הנאמרת על ידי עד זה או אחר, הינה רלבנטית.

14. הפרסומים המיוחסים לנתבעים נעשו, הן במסיבת העיתונאים והן לאחריה ויודגש, שאין מחלוקת על תוכן הדברים שנאמרו, שכן הם מוסרטים ו/או מוקלטים.
15. התובע לא הסביר בבקשתו כיצד השאלה אם הנתבעות 5-2 ידעו דבר על התובע, או לא ידעו עליו דבר, עובר למסיבת העיתונאים, רלבנטית לענייננו ואף לאור כך שהדברים שנאמרו בפרסומים הוקלטו ו/או הוסרטו, מתקשה אני לראות את הרלבנטיות שבכך לתביעת לשון הרע אשר בפני
י.

16. לפיכך, אני דוחה את הבקשה.

17. אני מורה על הגשת סיכומים, בתובענה. הסיכומים יוגשו בכתב, כדלקמן:

התובע יגיש סיכומיו בתוך 30 יום מהיום והנתבעים - בתוך 30 יום מקבלת סיכומי התובע.

כל צד ימסור סיכומיו לצד שכנגד, במסירה אישית, בתוך המועדים הנ"ל.

כל צד יצרף לסיכומיו צילום מלא של אסמכתאות אשר אינן מופיעות בתקליטורים המשפטיים.

פסק הדין יישלח לצדדים בדואר.
ניתנה היום, כ' כסלו תשס"ט, 17 דצמבר 2008, בהעדר הצדדים.
תמר שרון נתנאל
,שופטת

בית משפט השלום בחיפה
ת"א 03-1798 ויסולי נ' מצנע ואח'
17 דצמבר 2008
עמוד 1 מתוך 6








א בית משפט שלום 1798/03 אביעד ויסולי נ' עמרם מצנע, שחר פאר לי, איילה חסון-נשר ואח' (פורסם ב-ֽ 17/12/2008)