פסקי דין על דליה שני | פסקי דין על ירון יעקב כץ | פסקי דין על גאולה כץ | פסקי דין על שמעון שני ואח' |

3814-04/08 הפ     31/12/2008




הפ 3814-04/08 דליה שני נ' ירון יעקב כץ, גאולה כץ, שמעון שני ואח'





לפני
כב' השופט בנימין ארנון
מבקשת:
דליה שני

ע"י ב"כ עו"ד אברהם זיו-כהן ואח'

נגד

משיבים:
1. ירון יעקב כץ

2. גאולה כץ

ע"י ב"כ עו"ד אשר מכלוף ואח'
3. שמעון שני

4. מוריס ניסן
ע"י ב"כ עו"ד יעקב קורן ואח'
החלטה
לפני בקשה לסילוק על הסף של התובענה נשוא תיק זה, אשר הוגשה על-ידי הנתבעת 1 בתובענה (להלן: המבקשת).

א. רקע עובדתי

1. המשיבים 1 ו- 2, הם התובעים בתובענה, פנו לבית משפט זה בעתירה ליתן פסק-דין הצהרתי כי הינם בעלי הזכויות במשק ובנחלה המצויים במושב ניצני עוז אשר ידועים כמשק מס' 7 (להלן: המשק והנחלה) וזאת מכוח הסכם מכר שנחתם ביום 18.6.89 בין המשיבים 1 ו- 2 לבין המבקשת ובעלה לשעבר, מר שמעון שני, הוא המשיב 3 וגם הנתבע 2 בתובענה (להלן: הסכם המכר).

מכירת המשק על-ידי המבקשת והמשיב 3 בוצעה מכוח החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 5.10.88 בתיק תמ"א 4493/86 אשר קבעה כי המבקשת והמשיב 3 יפעלו במשותף למכירת המשק והנחלה למרבה במחיר באמצעות באי כוחם. על-פי טענת המשיבים 1 ו- 2, התמורה עפ"י הסכם המכר שולמה על ידם במלואה והחזקה במשק הועברה לידיהם. המשיבים 1 ו- 2 אף מתגוררים במשק ובנחלה מזה כ- 20 שנה.

בנוסף לסעד ההצהרתי עתרו המשיבים 1 ו- 2 לביטול צווי עיקול וכינוס הנכסים שהוטלו על זכויותיו של המשיב 3 במשק ובנחלה במסגרת תיק הוצל"פ מס' 340779030, המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל ברמלה. תיק הוצל"פ זה נפתח כנגד משיב 3 בשל חוב שטרם נפרע לטובת המשיב 4 (הוא הנתבע 3 בתובענה וגיסו של המשיב 3) בסכום (קרן) של 25,744 ₪ הנכון ליום 5.2.89.

חוב זה נתבע על-ידי המשיב 4 בהמרצה 936/89 שהוגשה על ידו כנגד המבקשת והמשיב 3 ובמסגרתה התבקש בית המשפט המחוזי בתל-אביב להעביר לידי המשיב 4 את סכום החוב מתוך כספי המכירה של המשק. במסגרת הדיון בהמרצה זו הגיעו הצדדים לכלל הסכם פשרה, אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיו חובו של המשיב 3 כלפי המשיב 4 ישולם מתוך כספי המכירה של המשק לאחר תשלום החובות לאגודת ניצני עוז מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: האגודה), תשלום דמי ההסכמה למנהל מקרקעי ישראל ופירעון כל יתר המיסים השונים הרובצים על המשק והנחלה.

המשיב 3 מתגורר בחו"ל ולאחרונה התרתי למשיבים 1 ו-2 להמציא לו כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א).

ב. טענות המבקשת

1. המבקשת טוענת כי דין תביעת המשיבים 1 ו- 2 להידחות על הסף מחמת העדר סמכות עניינית לבית משפט זה. לטענתה, תביעתם של המשיבים 1 ו- 2 עוסקת בחזקה ו/או בשימוש במשק ובנחלה ולפיכך – תביעתם זו נתונה לסמכותו הייחודית של בית משפט השלום בהתאם לסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

2. בנוסף טוענת המבקשת כי תביעתם של המשיבים 1 ו- 2 התיישנה הואיל ומדובר בתביעה לאכיפה של זכות בעלת אופי חוזי מובהק, אשר מתיישנת בחלוף 7 שנים מיום בו החל מרוץ ההתיישנות. לטענתה, עילת התביעה של המשיבים 1 ו- 2 מבוססת על זכות חוזית שמקורה בהסכם המכר מיום 18.6.89. לדבריה, מרוץ ההתיישנות החל בשנת 1989 הואיל ובשנה זו נחתם הסכם המכר, שולמה התמורה על-פיו, ונמסרה החזקה במשק ובנחלה לידי המשיבים 1 ו- 2.

עוד טוענת המבקשת כי הזכות אשר נמכרה למשיבים 1 ו- 2 על-פי הסכם המכר הינה זכות של בר-רשות במשק ובנחלה. לטענתה, הפסיקה פירשה זכות זו כזכות אישית אובליגטורית, להבדיל מזכות קניינית, ועל-כן היא איננה נכללת בגדר המונח תובענה "במקרקעין" המופיע בסעיף 5 של חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), גם אם היא מתייחסת לשימוש במקרקעין.

ג. טענות המשיבים 1 ו-2 (התובעים)

1. באשר לטענת המבקשת בדבר העדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתובענה - טענו המשיבים 1 ו-2 כי אין המדובר בתביעה לזכות חזקה ושימוש במשק ובנחלה הואיל והם מחזיקים במשק ובנחלה ומשתמשים בהם מזה כ- 20 שנה. לפיכך לטענתם, תביעתם כלולה בגדר "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" ובהתאם לאמור בסעיף 51(א)(3) סיפא של חוק בתי המשפט הרי שהיא נמצאת בסמכותו של בית משפט זה.

2. בהתייחס לטענת ההתיישנות טוענים המשיבים 1 ו- 2 כדלקמן:

א. טענת ההתיישנות היא טענה דיונית ולא מהותית. המבקשת זנחה טענה זו הואיל וטענת ההתיישנות לא נטענה על ידה בהזדמנות הראשונה כנדרש על-פי סעיף 3 לחוק ההתיישנות.

ב. המבקשת מנועה מלטעון טענת התיישנות כנגד המשיבים 1 ו- 2. לטענת המשיבים 1 ו- 2, הם מתגוררים במשק במשך 20 שנה ברציפות, נוהגים בו מנהג בעלים לכל דבר וענין, כולל תשלום חובות והוצאות הקשורים למשק, ובכלל זה אף חובות רבים הקשורים למשק שהותירו אחריהם המבקשת והמשיב 3. מאידך: המבקשת, אשר השתהתה עד עתה, מנסה לזכות מההפקר למרות שמכרה את זכויותיה עפ"י הסכם המכר עוד לפני כ- 20 שנה.

ג. טענת ההתיישנות לא הועלתה על-ידי המבקשת באף אחד מן המסמכים אשר הוגשו מטעמה לבית משפט זה עד להגשת בקשה זו, כמפורט להלן:
(1) ביום 20.5.08 הגישה המבקשת הודעה בכתב לבית המשפט ובמסגרתה טענה המבקשת טענות עובדתיות לגופו של ענין, כגון "מעולם לא מכרתי את חלקי בנחלה", אולם לא העלתה כלל טענת התיישנות.
(2) טענת התיישנות אף לא נטענה על ידה בתצהירה מיום 3.7.08.
(3) בהודעה שהוגשה מטעם המבקשת ביום 7.9.08 לא נטענה טענת התיישנות.
(4) המבקשת אף לא טענה להתיישנות במהלך ארבעה דיונים מקדמיים, כולל שני קדמי משפט, אשר התקיימו עד כה בתיק זה.
(5) בנוסף לא טענה המבקשת טענת התיישנות לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית על-ידי כל הצדדים ואף לא בתגובה שהוגשה מטעמה על-ידי בא כוחה ביום 16.9.08 לענין סמכותו הבינלאומית של בית משפט זה כלפי המשיב 3.

בהתחשב בכל אלה טוענים המשיבים 1 ו- 2 כי המבקשת לא טענה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה ולפיכך משהעלתה טענה זו באיחור - דינה להידחות.

ד. דיון והכרעה

(1) התשתית העובדתית

א. המשיבים 1 ו- 2 עותרים לצו הצהרתי לפיו הינם בעלי הזכויות במשק ובנחלה. תביעתם זו של המשיבים 1 ו- 2 מושתתת בעיקרה על הסכם מכר מיום 18.6.89 (ראו נספח ג' לכתב התביעה).

עיון בהסכם המכר מגלה כי המוכרים הינם "רשומים כבעלי הזכויות אצל המוסדות המיישבים, היינו, בספרי מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ומושב ניצני עוז – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ להלן – "האגודה" ביחידה משקית הידועה כמשק מס' 7" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.) (ראו הצהרת המוכרים בפסקה הראשונה של המבוא של הסכם מכר המהווה את נספח ג' לכתב התביעה) (ספרי מינהל קרקעי ישראל, ספרי הסוכנות היהודית וספרי "האגודה" – מושב ניצני עוז – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ יכונו להלן, לשם הקיצור, "ספרי המרשם").

ב. סעיף 6 של הסכם המכר קובע כי "בכפוף למילוי כל התחייבויות הקונים עפ"י חוזה זה לעיל ולהלן יחתמו המוכרים על יפוי כוח בלתי חוזר, ולחלופין יסבו באי כוח הצדדים את יפוי הכוח הבלתי חוזרים (כך במקור – ב.א.) שניתנו להם ע"י המוכרים, לטובת הקונים ו/או בא כוחם, עוה"ד יוסף כהן, על מנת לרשום ולהעביר את הנחלה על שם הקונים ולעשות את כל הפעולות הדרושות לשם ביצוע חוזה זה" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

ג. בסעיף 8 של הסכם המכר התחייבו הצדדים כדלקמן: "הצדדים מתחייבים בזה להשיג ולהמציא לעורכי הדין המטפלים בהעברה את כל האישורים ו/או המסמכים הדרושים לצורך העברת ורישום הנחלה על שם הקונים במוסדות השונים, כשהאישורים והמסמכים הינם בני תוקף, וכן לחתום על כל המסמכים הדרושים לשם רישום הנחלה על שם הקונים, ולשלם מיד בסמוך לאחר קבלת הדרישה לכך את כל התשלומים החלים עליהם על פי חוזה זה" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

ד. סעיף 10 של הסכם המכר קבע, בין היתר, את חיובם של המוכרים בתשלום מס שבח מקרקעין ודמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל, במידה וידרש לשלמם לצורך העברת המשק והנחלה למשיבים 1 ו-2 ורישומם על שמותיהם ב"ספרי המרשם". בנוסף מטיל סעיף זה על הקונים (דהיינו - המשיבים 1 ו-2) חיוב לתשלום מס רכישה בגין רכישת המשק והנחלה על ידם, וכן את חובת תשלום דמי הכניסה לאגודה ו/או כל תשלום שהאגודה תדרוש מהם עבור קבלתם כחברים באגודה.

נספח טז' לתצהירו של עו"ד יוסף כהן, אשר ייצג בזמנו את המשיבים 1 ו- 2 בעת רכישת המשק והנחלה, הינו אישור בדבר העדר חוב בגין מס הרכישה הנוגע לעסקה נשוא הסכם המכר.

ה. כפי שעולה מהסכם המכר "העברת הזכויות בנחלה כפופה לאישור ועד האגודה, הסכמת מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ותנועת המושבים" (הואיל שישי במבוא של הסכם המכר). פסקה זו נכללה במסגרת הסכם המכר לנוכח "הסכם שכירות" אשר נערך ביום 7.2.02 בין מינהל מקרקעי ישראל (הוא המשכיר) לבין הסוכנות היהודית (היא המיישבת) לבין האגודה השיתופית ניצני עוז (היא האגודה) (להלן: ההסכם המשולש). ההסכם המשולש (אשר צורף כנספח א' לבקשה) מגדיר את מערכת היחסים בין גורמים אלה בינם לבין עצמם ובינם לבין "חבר האגודה" (ראו לענין זה סעיפים 8(ב), 19(א), 20(ה) של ההסכם המשולש).

עיון בהסכם המשולש מעלה כי משק מס' 7 הינו מבנה בנחלה המהווה קרקע המנוהלת על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, המושכרת בהסכם תלת שנתי מתחדש לסוכנות היהודית כמיישבת בתוקף סמכותה מכוח סעיף 3 לחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשי"ג - 1952 (ראו "הואיל" ראשון של ההסכם המשולש).

הסוכנות היהודית מעניקה רשות שימוש ב"משבצת" לאגודה השיתופית ניצני עוז ובלשון ההסכם: "והואיל והמשכיר, המיישבת והאגודה מעוניינים כי האגודה תהיה בת רשות במשבצת" (ראו "הואיל" רביעי להסכם המשולש) והאגודה כבת רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה, כפי שעולה מסעיף 18(א) של הסכם המשולש, לפיכך הוסכם כי "המיישבת מוסרת בזה בהסכמת המשכיר את המשבצת לשימושה של האגודה בתורת בת רשות בלבד, לתקופה של שלוש שנים, וזאת לצורך ביצוע כל מטרות חוזה זה. האגודה מאשרת בזה כי על ידי חתימתה על חוזה זה היא קבלה את המשבצת מידי המיישבת כבת רשות כאמור לעיל. למען הסר ספק מצהירה בזה האגודה במפורש, כי היא רואה במתן רשות לחזקה ולעיבוד של יחידת משק על ידי המיישבת לחבר באגודה או למי שאושר על ידי המיישבת כמתיישב במושב כמתן רשות לאגודה באותה יחידה בהתאם לחוזה זה".

סעיף 13(ב) של ההסכם המשולש קובע, בין היתר, כי "אם בתום תקופת השכירות תישארנה המיישבת והאגודה על המשבצת בהסכמת המשכיר מתחייבות המיישבת והאגודה להופיע במסגרת המשכיר (קרי, מינהל מקרקעי ישראל – ב.א.) ללא דיחוי, לא יאוחר מ- 1 באוקטובר אותה שנה, כדי לחתום על חוזה שכירות חדש, ולהסדיר תשלום דמי שכירות לפי התנאים שיהיו נהוגים אצל המשכיר אותה עת ...".

בפועל, ההסכם המשולש מתחדש אחת לכל שלוש שנים ולא נטענה שום טענה שהסכם זה לא חודש מאז חתימתו של הסכם המכר, או שמא לא יחודש בעתיד.

ו. ממכתבו של מינהל מקרקעי ישראל מיום 10.10.07 לכונס הנכסים, עו"ד שמואל אלמגור, ניתן להיווכח כי הזכויות במשק ובנחלה בתיק מס' 223061-1 עדיין רשומות על שם המשיבים 1 ו- 2 - שמעון ודליה שני
– כזכויות בר-רשות (ראו נספח ב' של הבקשה).

ז. כמפורט בכתב התביעה וכפי שאף עולה מתצהירו מיום 16.4.08 של המשיב 1, הרי שמאז חתימתו של הסכם המכר ביום 18.6.89 התקבלו המשיבים 1 ו- 2 כחברים באגודה והם מתגוררים במשק מזה כ- 20 שנה. בעובדה זו אף מודה המבקשת עצמה כמפורט בסעיף 9 של הבקשה.

ח. מניתוח העובדות והמסמכים המפורטים לעיל ניתן לקבוע ממצאים אחדים:

(1) כוונת הצדדים, כעולה מנוסחו של הסכם המכר, היתה להקנות למשיבים 1 ו-2 זכויות במקרקעי המשק והנחלה.

(2) הסכם המכר הגדיר, בין היתר, את התחייבויותיהם של המבקשת והמשיב 3 לשלם את המיסים והתשלומים המוטלים עפ"י דין ו/או עפ"י ההסכם המשולש על מוכרי מקרקעי המשק והנחלה וכל זאת – באופן שיאפשר להמציא את כל האישורים והמסמכים הנדרשים לצורך העברה ורישום המשק והנחלה על שם המשיבים 1 ו-2 במוסדות השונים (סעיף 8 של הסכם המכר).

(3) מעצם המצאת האישור בדבר העדר חוב של המשיבים 1 ו-2 לתשלום מס רכישה בגין העסקה נשוא הסכם המכר ניתן ללמוד כי אגף מיסוי מקרקעין התייחס לעסקה שנקשרה בין הצדדים כאל עסקה המהווה "מכירה" כהגדרתה בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק מס שבח).

בהתאם לסעיף 51 של חוק מס שבח אכן מתקיימים התנאים הנדרשים להגדרת "מכירה" הואיל והחזקה במשק נמסרה למשיבים 1 ו-2 עוד לפני כ- 20 שנה, המבקשת והמשיב 3 הפקידו בידי בא כוחם דאז "ייפוי כח בלתי חוזר" לצורך העברת הזכויות במשק ובנחלה על שם המשיבים 1 ו-2, והמשיבים 1 ו- 2 אף טוענים כי פרעו את מלוא התמורה אשר התחייבו בתשלומה.

(4) המבקשת והמשיב 3 התחייבו כלפי המשיבים 1 ו- 2 לעשות כל המוטל עליהם עפ"י תנאי הסכם המכר לשם ביצועו הסכם המכר, ובין היתר לפעול להעברת ורישום הזכויות במשק ובנחלה על המשיבים 1 ו- 2 ב"ספרי המרשם".

(5) הזכויות במשק ובנחלה הינן עבירות – הן בהעברה בין החיים והן בהעברה במקרה של פטירה (ראו סעיף 20 של ההסכם המשולש). למותר לציין כי לזכויות אלה יש ערך כלכלי לא מבוטל אשר המשיב 4 מבקש לממשו בעת מכירת המשק במסגרת כינוס הנכסים.

(6) זכויות בר הרשות במשק ובנחלה ניתנות לרישום אצל מנהל מקרקעי ישראל (ראו אישור מצב הזכויות המצורף כנספח ב' של הבקשה) וכן בסוכנות ובאגודה. בר-הרשות "יונק" אפוא את זכויותיו לשימוש וחזקה ייחודים במשק ובנחלה לא רק מהאגודה שהיא בת-הרשות מאת הסוכנות בכל "המשבצת", אף לא רק מהסוכנות אשר הינה השוכרת עפ"י הסכם השכירות (הוא ההסכם המשולש המצורף כנספח א' של הבקשה), כי אם גם מבעל המקרקעין (דהיינו - מדינת ישראל) אשר מסרן לניהולו של מינהל מקרקעי ישראל, אשר הוא גם המשכיר עפ"י ההסכם המשולש.

(7) בנסיבות אלה אני סבור כי כל עוד בר הרשות מקיים חיוביו כלפי הגורמים הנ"ל הרי שהרשות שניתנה לו להחזיק ולהשתמש במקרקעין המהווים את המשק והנחלה נשוא הסכם המכר וכן הזכות לרשום זכויותיו אלה ב"ספרי המרשם" כהגדרתם לעיל הינה בלתי הדירה. מסקנה זו אף מתחזקת בהתחשב בעובדה כי ברי הרשות טוענים כי שילמו תמורה בגין רכישת זכותם כברי רשות במשק ובנחלה הן למבקשת ולמשיב 3, בהיותם המוכרים של המשק, והן ליתר בעלי הזכויות במשק ובנחלה לרבות מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות והאגודה.

(8) לכאורה נובע כי כל עוד לא הופר ההסכם המשולש וכל עוד לא נוצרה עילה לאי חידושו, הרי שההסכם המשולש מתחדש אחת לשלוש שנים וזכויותיו של בר הרשות אינן מוגבלות בזמן. כך גם ניתן להסביר את העובדה כי מאז 1989 ועד היום לא חל שינוי בסטטוס המשפטי של המשק והנחלה.

(2) הסמכות העניינית

א. סעיף 51(א)(3) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מסייג את גבול סמכותו של בית המשפט השלום בענייני מקרקעין ומצמצמה לגבי "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". ברי כי הסמכות העניינית לגבי תובענה אשר הסעד הנתבע במסגרתה הינו חזקה, שימוש, או חלוקת מקרקעין – נתונה לבית משפט השלום, אך זאת בכפיפות לסייג המנוי בסיפא של הסעיף אשר קובע כי הסמכות לדון ב"תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" נמנית על הסמכויות המוקנות באופן ייחודי לבית משפט זה.

במקרה הנוכחי ניתן לקבוע כי הסעד המבוקש על-ידי המשיבים 1 ו- 2 בתובענה זו איננו כולל סעד לקבלת זכויות חזקה ושימוש במשק ובנחלה. עיון בכתבי הטענות של הצדדים בתיק מלמד כי אין עוררין על העובדה כי המשיבים 1 ו- 2 הינם המחזיקים בפועל של המשק והנחלה והם המשתמשים הבלעדיים בנכסים אלה מזה כ- 20 שנים. המחלוקת המונחת לפתחו של בית משפט זה מצומצמת לשאלת תוקפו המשפטי של הסכם המכר וזכאותם של המשיבים 1 ו- 2 לרשום את זכויותיהם ב"ספרי המרשם" כברי רשות במשק ובנחלה.

ב. בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 5071/03 יצחק הוך ואח' נ' רבקה גבע ואח', פ"ד נח(2), 49, עמ' 52-53 (2003): "הרישיון היא זכות חוזית, זכות גברא ,(in personam) ולא זכות קניינית, אשר תוכנה הוא החזקה ושימוש במקרקעין, או שימוש בהם בלבד ... משכך, הרי שחוזה אשר במסגרתו מועברת זכות הרישיון, הוא חוזה למכר זכות חוזית, אשר מתייחסת למקרקעין, ולא חוזה למכר זכות קניין במקרקעין. על כן, וכפי שקבע בית המשפט קמא, אין הוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט מונעת מבעד בית המשפט המחוזי מלדון בעניין תביעה בקשר לרישיון, וסמכותו תקבע בהתאם לגובה הסעד הכספי המבוקש בתובענה (ראו והשוו: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295, 360)" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

הלכה זו נסמכת על פסק-דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים ו-6 אח', פ"ד נו(6), 295 (2002). באותה פרשה נערך הסכם בין אם (אשר היתה בת רשות במושב גבעת יערים) לבין אחד מבניה. בהסכם נקבע כי הבן יחשב כ"בן ממשיך" במשק וזאת באישור המוסדות המיישבים. האם ובנה ערכו הסכם נוסף ובו קבעו כי מעמדו כ"בן ממשיך" מותנה בכך שיאפשר לאחיו להתגורר בבית הנמצא במשק לאחר מות האם. להסכם זה המוסדות המיישבים לא היו מודעים. בהסתמך על הסכמת ה"בן הממשיך" לתנאי זה, חתמה האם עם בנה השני על הסכם אשר לפיו התחייבה להעביר לו את זכויותיה בבית המצוי במשק. כב' השופטת א' פרוקצ'יה נדרשה לשאלת הסמכות העניינית אשר התעוררה בפרשה זו וקבעה:

"לפן הראשון של טענת הסמכות העניינית, אין לומר כי נשוא התובענה לצורך קביעת הסמכות הוא ענין של חזקה או שימוש במקרקעין ומסור, על כן, לסמכותו העניינית של בית משפט השלום. תביעתו של אליהו אינה קשורה בחזקה ושימוש בקרקע, אלא עילותיה נוגעות למעמדו כבן ממשיך בנחלה ולשאלת תוקפו המשפטי של הסכם העברת הזכויות בבית המגורים בין האם לחזקיהו. אין לסווג שני ענינים אלה כתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, אף אם תוצאה נילווית למתן הסעדים המבוקשים בהם עשויה להתבטא, בין היתר, בהכרה בזכותו של אליהו לחזקה ושימוש במשק או בבית המגורים. בנסיבות אלה חל סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט הקובע כי בית המשפט המחוזי ידון בכל ענין אזרחי שאינו בסמכות בית משפט השלום" (שם, עמ' 308). לדעה זו הצטרפה כב' ט' השופטת שטרסברג-כהן (שם, עמ' 339).

ג. בהתאם להלכות הנ"ל הוריתי למשיבים 1 ו-2, הם התובעים בתיק זה, כדלקמן:

"לצורך קביעת הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה זו אשר הוגשה על-ידי התובעים בתיק זה ולנוכח ההלכה שנפסקה ברע"א יצחק הוך ואח' נ' רבקה גבע ואח', פ"ד נח(2), 49 (2003), הנני מורה לתובעים להמציא לבית המשפט בתוך 15 ימים אשר ימנו מהיום, הודעה בכתב בדבר שווי הזכויות במשק ובנחלה נשוא התובענה, כפי שהיה במועד הגשת התובענה".

ד. ביום 24.12.08 נמסרה לבית המשפט הודעתם של המשיבים 1 ו-2 לפיה שוויה של התובענה ביום הגשתה מוערך על ידם בסך של 2,800,000 ₪. כידוע, סמכותו העניינית של בית המשפט נקבעת על-פי הסכום הנתבע ביום הגשת התביעה או על-פי השווי הכספי של נשוא התובענה כפי שנאמד על-ידי התובעים ביום הגשתה.

ה. אשר על כן, וכמתחייב מניתוח הדברים המובא לעיל, הנני קובע כי לבית משפט זה מוקנית סמכות עניינית לדון בתובענה נשוא בקשה זו, ולפיכך טענתה של המבקשת בדבר העדר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה שבין הצדדים – דינה להידחות.


(3) טענת ההתיישנות

א. סעיף 3 של חוק ההתיישנות - ההזדמנות הראשונה

1. לטענת המשיבים 1 ו- 2, טענת ההתיישנות לא נטענה על-ידי המבקשת בהזדמנות הראשונה כדרישת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.
כפועל יוצא מטיעון זה הרי ש"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" (ראו: ע"א 580/73 אליהו טויטו נ' פנחס ביטון ואח', פ"ד כח(2), 527 (1974)).

המלומד ד"ר יואל זוסמן מבהיר בספרו כי לענין זה "אין נפקא מינה אם מדובר בנתבע שלא היה לו ייעוץ משפטי" וכן – "לא הותר לנתבע לטעון טענת התיישנות בכתב הגנה מתוקן אם לא בא זכרה בכתב ההגנה המקורי" (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) עמ' 324; ראו גם הערת שוליים מס' 90 בעמ' 324).

2. גירסתה העובדתית של המבקשת הועלתה במסגרת "הודעה בכתב לבית המשפט" אשר הוגשה מטעמה ביום 20.5.08, וכן בתצהיר התשובה להמרצת הפתיחה אשר המבקשת הגישה ביום 3.7.08, עפ"י הוראת הנשיאה, כב' השופטת הילה גרסטל, בדיון אשר התקיים לפניה ביום 21.5.08. בשני כתבי בי-דין אלו לא נטענה טענת התיישנות.

זאת ועוד: המבקשת הגישה הודעה נוספת לבית המשפט ביום 7.9.08 ובמסגרתה התנגדה להסכם פשרה שהוצע על-ידי בית המשפט ואף בהודעה זו לא נטענה על-ידי המבקשת טענת התיישנות. כמו כן הוגשה מטעם המבקשת תגובה מיום 7.9.08 לענין טענת חוסר הסמכות הבינלאומית וגם במסגרתה לא הועלתה טענת התיישנות.

אכן יש ממש בטענות המשיבים 1 ו- 2 כי עד להגשתה של בקשה זו, על אף מספר הזדמנויות אשר ניתנו למבקשת במועדים שונים, ועל אף שהוגשו מטעם המבקשת הודעה ותצהיר כתגובה לתובענה בתיק זה - לא נטענה על ידה טענת ההתיישנות כנגד המשיבים 1 ו- 2. מסיבה זו בלבד מן הראוי היה לדחות את טענת ההתיישנות הנטענת על-ידי מבקשת.

בהמשך לכך, אני סבור כי יש גם לדחות את טענתה הנוספת של המבקשת. המבקשת טוענת כי העובדה שטענה טענת התיישנות במסגרת התצהיר המשלים שהגישה ביום 12.10.08 (לאחר שבית משפט זה התיר לה, לפנים משורת הדין, להגישו כהשלמה לתצהירה המקורי מיום 3.7.08) – מקיימת את הדרישה הקבועה בסעיף 3 של חוק ההתיישנות בדבר העלאת הטענה ב"הזדמנות ראשונה". לטעמי, אין מדובר בהזדמנות אחת כי אם בשתי הזדמנויות וממילא אף לא מדובר בהזדמנות הראשונה.

למעלה מן הדרוש אציין כי יש לדחות את טענת ההתיישנות גם מנימוקים נוספים, עליהם אעמוד להלן.

ב. נאמנות קונסטרוקטיבית

א. קונסטרוקציית "הנאמנות הקונסטרוקטיבית" הופעלה במהלך השנים על-ידי בתי המשפט כמנגנון השלמה במטרה להגיע להכרעה צודקת בדיני הקניין (ראו לענין זה: ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת ואח', פ"ד מח(1), 801) (1994). מוסד זה זכה להתייחסות מעטה בפסיקה אולם נדון בהרחבה בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 16.2.06) בהיבט של תביעה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין במסגרת הדיון בשאלת ההתיישנות:

"ניתן בהקשר זה להיעזר אף במוסד הנאמנות הקונסטרוקטיווית, והיא, "נאמנות המוטלת על-ידי בית-המשפט, והמשמשת כלי בידיו להגיע לתוצאות צודקות" ... שונה הנאמנות הקונסטרוקטיבית מנאמנות מפורשת באותו אופן שבו שונה "מעין חוזה" מחוזה אמיתי. יתכן שגישת הדין האנגלי לנאמנות הקונסטרוקטיבית שונה במקצת. הנאמנות הקונסטרוקטיווית מהווה טכניקה משפטית המאפשרת לשאוב הלכות מדיני הנאמנות אל עבר מצבים שההלכה רואה בהם מצבים דמויי-נאמנות, ואופיה הוא אופי קנייני. נראה לנו שניתן לשאוב ולו מעט מתחום הנאמנות הקונסטרוקטיווית לעניין חובתה של הרשות המפקיעה כלפי בעל הזכות.
...
ועל כל אלה כתב פרידמן, עשיית עושר (כרך א', 593): ... אכן, כרגיל חזקת הנאמן איננה חזקה נוגדת וכל עוד נמשכים יחסי הנאמנות, אין לנהנה סיבה להגיש תביעה. אולם נראה שאם חזקת הנאמן הופכת להיות חזקה נוגדת, כגון, שהוא מכחיש באוזני הנהנה את דבר הנאמנות, יחל מירוץ ההתיישנות, שלגביו יחולו הדינים הרגילים" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.) (שם, סעיף 26).

ב. בפסק-דין ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4), 199 (1999) הציע כב' הנשיא (דאז) א' ברק שני מקורות משפטיים אפשריים לקליטת "הנאמנות הקונסטרוקטיבית" במשפט הישראלי: ראיית המצב המשפטי כלאקונה והשלמתו מכוח עקרון תום הלב, או לחילופין יצירת הנאמנות הקונסטרוקטיבית כפיתוח הלכתי. מן הראוי להביא את הדברים בלשון אמרם, כב' הנשיא (דאז) א' ברק:

"... מהו המקור המשפטי לראיית הבעלים כנאמן והקונה (הראשון) כנהנה? חוק הנאמנות קובע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש" (סעיף 2). אם הדינים בדבר עיסקאות נוגדות אינם יוצרים זכות זו, הרי מקורה צריך להיות בחוזה. האם ניתן לראות בהתחייבות למכר כחוזה היוצר נאמנות? בהיעדר הוראה מפורשת בעניין זה, האם הסדר נאמנות משתמע? האם עלינו לומר כי חוזה המכר חסר (יש בו לאקונה) אשר השלמתו על פי עיקרון תום הלב מכניסה לתוכו הסדר של נאמנות (קונסטרוקטיבית)? ואולי עניין לנו בחסר בחוק הנאמנות עצמו? יתכן גם שעניין לנו בפיתוח הלכתי הפועל מחוץ לחוק הנאמנות. אמת, פיתוח זה יוצר "זכויות במקרקעין" ולכאורה הוא אסור מכוח הוראת סעיף 161 לחוק המקרקעין ("מתחולת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק"). אך יתכן וניתן לפרש איסור זה כמכוון לאוטונומיה של הרצון הפרטי (כגון, חוזה) ולא לפיתוח הלכתי (ראו דויטש, שם, עמ' 93) ... בשל קשיים אלה מבקש אני להשאיר קונסטרוקציה זו בצריך עיון" (שם, עמ' 253).

אם כן, ניתן לקבוע כי מוסד ה"נאמנות קונסטרוקטיבית" הוכר במשפט הישראלי בין אם מכוח עקרון תום הלב ובין אם מכוח ההלכה הפסוקה.

בית המשפט העליון בפסק-הדין שניתן בענין בנק אוצר החייל החיל את דיני "הנאמנות הקונסטרוקטיבית" על צדדים ליחסים חוזיים בהסתמך על ההכרה בזכויותיהם של הרוכשים כזכויות שביושר "תוצרת הארץ", אשר יוצרות יחס של נאמנות בין המוכרים לרוכשים.

אני סבור כי כשם שדיני היושר הביאו ליצירת "הנאמנות הקונסטרוקטיבית" מצד המוכרים כלפי רוכשי זכויות שביושר במקרקעין, מן הראוי להכיר בנאמנות קונסטרוקטיבית מסוג דומה מכוח החובה המוטלת על-פי דין על הצדדים להסכם המכר לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, הן במהלך המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם שביניהם ובין לאחריו במהלך ביצועו (ראו: סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)).
על החובה לנהוג בתום הלב ובדרך מקובלת נאמר רבות בפסיקה ודי אם אפנה בענין זה לפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2), 385, עמ' 403 (2003):

"אחת מאותן דוקטרינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט, היא עקרון תום הלב. על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב ... דרישת תום הלב משמעותה כי בעל הזכות צריך להפעיל את זכותו ביושר ובהגינות. תום הלב אינו מחייב את בעל הזכות להתעלם מהאינטרס העצמי שלו. ... עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. ... עקרון תום הלב חל גם במסגרת דיני הקנין" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

ג. הסכם המכר במקרה דנן, אשר נכרת בין המשיבים 1 ו- 2 לבין המבקשת והמשיב 3, הוא אשר יצר את "הנאמנות הקונסטרוקטיבית" במשולב עם החובה המוטלת על-פי דין על המוכרים לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת בקיום התחייבויותיהם כלפי הרוכשים – וזאת, בין אם ניתן ללמוד על מקור הנאמנות מתוך ההסכם עצמו, בין אם הנאמנות משתמעת מתוך תניות הסכם המכר, בין אם ניתן לראות בהסכם המכר כהסכם ליצירת נאמנות, ובין אם ניתן להשלים חסר לכאורי זה של חוק הנאמנות באמצעות פיתוח הלכתי של מוסד "הנאמנות הקונסטרוקטיבית".

ד. המשמעות האופרטיבית הנובעת מהגדרת היחסים החוזיים שבין המוכרים לרוכשים כ"יחסי נאמנות" הינה כי תחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו כופרים המוכרים בזכותם של הרוכשים מכוח ההתקשרות החוזית שביניהם להעביר ולרשום על שמם את זכויותיהם במשק ובנחלה ב"ספרי המרשם".

בע"א 7217/02 רחל רבי ואח' נ' מאירה הלוי, פ"ד נח(5), 529, עמ' 531 (2004) נדונה הסוגיה של יצירת יחסי נאמנות בין מוכר מקרקעין לבין רוכש מקרקעין, עובר לחקיקתו של חוק המקרקעין, שעה שהזכות הנרכשת טרם נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ולפיכך הוגדרה זכות זו כ"זכות שביושר". בית המשפט העליון פסק בענין זה כי "הזכות שביושר שבידי מאירה מקימה יחס של נאמנות בינה לבין המנוח, ויורשיו, אשר באו בנעליו ... כפועל-יוצא מיחסי הנאמנות בין מאירה לבין יורשי המנוח, הרי שמרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו כפרו יורשי המנוח בזכות מאירה".

בית המשפט העליון בפסק-דין שניתן בענין רחל רבי סמך את פסיקתו על ההלכה שנקבעה מפי כב' השופט א' מצא בע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, פ"ד נז(5), 49, עמ' 58 (2003), אשר קבע: "למערערת עמדה זכות-שביושר להירשם כבעלת הדירה, שיצרה יחסי נאמנות (קונסטרוקטיווית) בינה לבין המשיבה; והכלל, כידוע, הוא כי בהתקיים יחסי נאמנות, תביעת הנהנה כלפי הנאמן אינה מתיישנת, כל עוד אין הנאמן כופר בהיותו נאמן או איננו מפר את חובת נאמנותו". הרציונל שביסוד הלכה זו הוא כי בהעדר מידע סותר הנהנה רשאי להניח כי הנאמן ממלא את חובתו (ראו ע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' עו"ד דניאל גושן, פ"ד נ(4), 520, עמ' 526 (2003)).

זאת ועוד: בפסק-הדין בענין שושנה צימבלר נקבע כי "אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על מנת להתחיל את מירוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה" (שם, עמ' 69) (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

מן הכלל אל הפרט:

ה. המבקשת והמשיב 3 מכרו למשיבים 1 ו-2 בהסכם בכתב רשות בלתי הדירה לעשיית שימוש וחזקה במשק ובנחלה. המשיבים 1 ו- 2 טוענים כי קיימו את מלוא חיוביהם כלפי המבקשת והמשיב 3 בהתאם להסכם המכר, לרבות תשלום מלוא התמורה וכל יתר התשלומים הדרושים להעברת הזכויות במשק ובנחלה ורישומן על שמם ב"ספרי המרשם". כן נטען כי המשיבים 1 ו- 2 אף פרעו חובות שונים של המבקשת והמשיב 3 בקשר למשק ולנחלה. זאת ועוד: אין מחלוקת כי המשיבים 1 ו- 2 קיבלו את החזקה במשק ובנחלה ונהגו בהם מנהג בעלים מזה כ- 20 שנה ללא כל עוררין מצד המבקשת והמשיב 3.
יתר על כן: בשנת 1990 הגישה המבקשת עצמה תביעת פינוי כנגד המשיבים 1 ו- 2 לבית משפט השלום בנתניה בתיק א' 2920/89 (להלן: תביעת הפינוי). תביעה זו, המהווה את נספח י' של כתב התביעה, הסתיימה בהסכם פשרה (נספח יא' של כתב התביעה) (להלן: הסכם הפשרה). על-פי הסכם הפשרה התחייבו המשיבים 1 ו- 2 לשלם למבקשת סך של 1,000 ₪, הותר למבקשת להוציא את תכולת הבית שנמצא במשק שבמושב ניצני עוז ובנוסף נקבע בסעיף 3 של הסכם הפשרה כי "מעבר לאמור לעיל לא יהיו לצדדים כל טענות מכל סוג ומין שהוא איש כלפי משנהו". (ההדגשה אינה במקור – ב.א.)

ו. ראוי לציין גם כי על-פי סעיף 6 של הסכם המכר היו אמורים המשיבים 1 ו- 2 לקבל מידי המבקשת והמשיב 3 יפויי כוח בלתי חוזר להעברה ולרישום הזכויות במשק ובנחלה על שמם אצל המוסדות השונים. אלא שעל-פי טענת המשיבים 1 ו- 2, ייפוי כח זה טרם נמסר לידיהם.
עובדה זו תומכת בטיעון בדבר יצירת "יחסי נאמנות" מצד המבקשת והמשיב 3 כלפי המשיבים 1 ו-2 בכל הנוגע לקיום החובות המוטלות עליהם על-פי הדין לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת לשם קיום כל החיובים על-פי הסכם המכר ובכלל זה לעשות כל הדרוש לשם העברת זכויותיהם במשק ובנחלה על שם המשיבים 1 ו- 2 ורישומן על שם משיבים אלה ב"ספרי המרשם".

ז. יוצא אפוא, כי גם המבקשת עצמה בחתימתה על הסכם הפשרה הכירה בזכותם של המשיבים 1 ו- 2 לגבי המשק והנחלה. הסכם פשרה זה, אשר על-פי הנטען בסעיף 20 של תצהירו של עו"ד יוסף כהן קיבל תוקף של פסק-דין לאחר שעו"ד זרצקי היה מעורב בניסוחו מטעם המבקשת, מבסס את המסקנה כי המבקשת לא כפרה בזכויותיהם של המשיבים 1 ו- 2 על-פי הסכם המכר, ובכלל זה אף לא כפרה בזכותם לתבוע את העברת ורישום הזכויות במשק ובנחלה על שמותיהם ב"ספרי המרשם". ברי כי בנסיבות אלה המשיבים 1 ו- 2 היו זכאים להניח כי אין המוכרים, דהיינו - המבקשת והמשיב 3, כופרים בזכויותיהם במשק ובנחלה והם היו זכאים להסתמך על מצג זה מצדם של המוכרים.

ח. יישומה של ההלכה המפורטת לעיל (כפי שנקבעה בפסקי-הדין שניתנו בענין שושנה צימבלר ובענין רחל רבי) על נסיבות המקרה הנוכחי מלמד כי לכאורה היה מקום לטענה כי מרוץ ההתיישנות של התובענה נשוא בקשה זו החל במועד בו הגישה המבקשת את תביעתה לפינוי המשיבים 1 ו- 2 מהמשק והנחלה בתיק ת.א. 2920/89 לבית משפט השלום בנתניה. אולם, משהסתיים תיק זה בהסכם פשרה (אשר קיבל תוקף של פסק-דין כנטען בתצהירו של עו"ד יוסף כהן) ממנו ניתן ללמוד כי המבקשת חזרה בה מכפירתה, הרי שמרוץ ההתיישנות החל רק עם הגשת הודעתה של המבקשת לבית משפט זה ביום 20.5.08, דהיינו במועד בו כפרה המבקשת בזכויות הנטענות על-ידי המשיבים 1 ו- 2 בכתב התביעה.

ט. במשך שנים ארוכות החזיקו המשיבים 1 ו- 2, ועודם מחזיקים, במשק ובנחלה באופן ייחודי תוך שהם המשתמשים הבלעדיים במשק ובנחלה. מכוח נסיבות אלה ניתן להניח כי קמה לתובעים הציפייה הלגיטימית כי זכויותיהם במשק ובנחלה אינן שנויות במחלוקת מצד המבקשת והמשיב 3. אין צורך להכביר מילים כי זהו ההיגיון הטמון ביסודה של ההלכה הקובעת כי מרוץ ההתיישנות מתחיל רק ממועד הכפירה בזכות הנטענת על-ידי התובע בתביעתו. יתר על כן: מפסק-הדין אשר ניתן על-ידי בית המשפט העליון בעניינה של שושנה צימבלר ניתן ללמוד על חובתו של הכופר בזכות לגרום לכך שהטוען לזכות ידע באופן פוזיטיבי על הכפירה מצדו של החולק על זכותו. למותר לציין כי לא כך נהגו המבקשת והמשיב 3 במקרה הנוכחי.

ה. סיכום ומסקנות

משקבעתי כי התובענה נמצאת בסמכותו העניינית של בית משפט זה לא נותר אלא לקבוע כי טענתה המקדמית של המבקשת בדבר היותה של התביעה ראויה להיות מסולקת על הסף בגין טענת התיישנות – דינה להידחות. מהפן הפרוצדורלי - החמיצה המבקשת את ההזדמנות לטעון טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה. בנוסף לכך ולנוכח ניתוחן ויישומן של ההלכות המשפטיות הצריכות לענין על נסיבות הבקשה שלפני - יש לדחות את טענותיה של המבקשת המפורטות בבקשה גם מהפן המהותי.

בנסיבות הענין אני פוסק כי על המבקשת לשלם למשיבים 1 ו-2 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין בקשה זו, בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום, ד' טבת תשס"ט, 31 דצמבר 2008, בהעדר הצדדים.


??

??

??

??
בית המשפט המחוזי מרכז
ה"פ 3814-04-08
יעקב ואח' נ' שני ואח'
31 דצמבר 2008
עמוד 1 מתוך 15









הפ בית משפט לתעבורה 3814-04/08 דליה שני נ' ירון יעקב כץ, גאולה כץ, שמעון שני ואח' (פורסם ב-ֽ 31/12/2008)