פסקי דין על סימונה גרינברג זהר | פסקי דין על אריה גרינברג | פסקי דין על שר הפנים | פסקי דין על אופיר פינס | פסקי דין על משרד התחבורה ואח' |

6133/05 בג"צ     04/01/2009




בג"צ 6133/05 סימונה גרינברג זהר, אריה גרינברג נ' שר הפנים, אופיר פינס, משרד התחבורה ואח'




פסק-דין בתיק בג"ץ 9136/06



בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק


בג"ץ 6133/05
בג"ץ
9136/06





בפני
:

כבוד הנשיאה ד' ביניש


כבוד השופט א' גרוניס


כבוד השופט ס' ג'ובראן


העותרים בבג"ץ 6133/05:

1. סימונה גרינברג זהר

2. אריה גרינברג



נ


ג


ד



המשיבים בבג"ץ 6133/05:

1. שר הפנים
, אופיר פינס



2. משרד התחבורה


3. הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון


4. נתיבי אילון בע"מ


העותרים בבג"ץ 9136/06:

1. רונן נקש ואח'




נ


ג


ד



המשיבים בבג"ץ 9136/06:

1. שר הפנים
, אופיר פינס



2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון


3. הוועדה המקומית לתכנון ובניה בת ים


4. נתיבי אילון בע"מ

עתירה למתן צו על-תנאי


תאריך הישיבה:
כ"ב בסיון התשס"ח

(25.6.08)

בשם העותרים בבג"ץ 6133/05:

בשם העותרים בבג"ץ 9236/06:
עו"ד דניאל כהן



עו"ד שחר הררי



בשם המשיבים 2-1 בבג"ץ 6133/05 והמשיב 1 בבג"ץ 9136/06:
עו"ד ענר הלמן



בשם המשיבה 3 בבג"ץ 6133/05 והמשיבות 3-2 בבג"ץ 9136/06:
עו"ד עופר צילקר

עו"ד חן סגל


בשם המשיבה 4 בבג"ץ 6133/05 ובבג"ץ 9136/06:

עו"ד שרון שטיין



פסק-דין

השופט א' גרוניס
:


1.
לפנינו שתי עתירות למתן צו על תנאי שיורה למשיב 1, הוא שר הפנים
(להלן –
שר הפנים

או
השר
), ליתן טעם מדוע לא תינתן לעותרים הארכת מועד להגשת תביעות פיצויים לפי הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן –
החוק
).

2.
בחודש פברואר 1998 אושרה תוכנית מתאר מפורטת מספר ד/ח/237ב', ב"י/352א' (להלן –
התוכנית
). התוכנית עסקה בייעוד שטחים לדרכים לתנועה מהירה בתחום השיפוט של הערים חולון ובת-ים, ואפשרה את הרחבתו של כביש מספר 20 ("כביש איילון"). כמו כן, קבעה התוכנית הוראות למיגון אקוסטי של סביבת הכביש. התוכנית נכנסה לתוקף ביום 11.3.98. לפיכך, לפי הוראת סעיף 197 לחוק, על בעל זכות במקרקעין שראה עצמו נפגע על ידי התוכנית היה להגיש את תביעת הפיצויים לוועדה המקומית לתכנון ובניה תוך שלוש שנים מיום כניסתה של התוכנית לתוקף. בעוד שחלק מן התושבים שגרו בסביבת הכביש הגישו תביעות במועד, רבים איחרו את המועד להגשת תביעות פיצויים. על כן, פנו תושבים שונים לשר בבקשות להפעיל את הסמכות שניתנה לו בסעיף 197(ב) לחוק וליתן להם הארכת מועד להגשת תביעותיהם. השר דחה חלק מן הבקשות. נגד החלטות לדחות את הבקשות כאמור מופנות העתירות שלפנינו. יוער, כי עניין דומה לעניינם של העותרים כבר נדון בבית משפט זה. בבג"ץ 6817/04
פרחי נ' שר הפנים

(לא פורסם, 11.4.05) (להלן –
עניין פרחי
) דחה בית המשפט הגבוה לצדק את עתירתם של עותרים שביקשו להורות לשר הפנים
ליתן להם הארכת מועד להגשת תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק, בגין פגיעות נטענות שנגרמו להם, לשיטתם, על ידי אותה תוכנית.

3.
העתירה
בבג"ץ 6133/05 (להלן –
עניין גרינברג
)
הוגשה ביום 26.6.05 בשמם של 62 עותרים - בעלי דירות בשכונות תל גיבורים ונאות רחל בעיר חולון. לצורך הפשטות, חילקו העותרים את עצמם לשלוש קבוצות, לפי מועד הגשת הבקשות להארכת מועד לשר הפנים
: קבוצת העותרים הראשונה הורכבה משני עותרים (העותרים 2-1), אשר הגישו בקשה משותפת ביום 28.8.03 (להלן –
הקבוצה הראשונה
). קבוצת העותרים השנייה הורכבה מ-44 עותרים (העותרים 46-3), אשר הגישו בקשה משותפת ביום 30.10.03 (להלן –
הקבוצה השנייה
). קבוצה העותרים השלישית הורכבה מ-16 עותרים (העותרים 62-47), אשר הגישו 11 בקשות בין התאריכים 4.12.03 ל-8.7.04. ביום 3.3.05 דחה מנכ"ל משרד הפנים (אשר שר הפנים
האציל לו את סמכותו לפי סעיף 197(ב) לחוק) (להלן –
המנכ"ל
) את כל בקשות העותרים בנימוק כי "לא נמצא טעם סביר לאיחור בהגשת הבקשה...". בעקבות דחיית בקשותיהם, פנו העותרים בערר לשר הפנים
ביום 15.3.05 וביום 23.3.05. בעת הגשת העתירה טרם התקבלה הכרעתו של שר הפנים
בערר. יתרה מכך, בגלל נסיבות פוליטיות וחילופי גברי במשרד הפנים, נתן השר את החלטתו רק ביום 21.11.07.

4.
ביום 21.11.07 החליט שר הפנים
ליישם מדיניות אחידה במתן הארכות מועד להגשת תביעות פיצויים בגין פגיעות על ידי התוכנית (להלן –
החלטת השר
). על פי החלטת השר, הארכת מועד תינתן לכל אדם אשר הגיש את בקשתו עד ליום 30.9.03, אף שתקופת ההתיישנות הסתיימה כשנה וחצי קודם לכן. בקשות אשר הוגשו לאחר מועד זה ייבחנו על ידי השר באופן פרטני, לאור נימוקיהם של המבקשים לאיחור בהגשת תביעותיהם. כן קיבלו העותרים הקלה נוספת: הואיל ונטען כי העותרים נתבקשו על ידי משרד הפנים להגיש את בקשותיהם באופן מרוכז, ואילו בתקופה בה הוגשו הבקשות שובשה עבודת משרד הפנים בגלל עיצומים וכן מדובר היה בתקופת חגי ישראל, החליט השר כי יתקבלו בקשותיהם של כל המבקשים אשר חתמו על ייפויי כוח בפני
בא כוחם עד ליום 30.9.03, גם אם בקשתם לשר הוגשה במועד מאוחר יותר.

5.
בעקבות החלטת השר התקבלה בקשתם של העותרים 2-1. כמו כן, הוחלט להאריך את המועד לעותרים 40-3, אשר חתמו על ייפויי כוח בפני
בא כוחם עד לתאריך 30.9.03. העותרים 62-41 חתמו על ייפויי הכוח אחרי יום 30.9.03. לפיכך, בקשותיהם לא נתקבלו אוטומטית, אלא נבחנו באופן פרטני. לאחר בחינה זו, נדחו בקשותיהם של העותרים 46-41 הואיל ואלה לא כללו בבקשתם כל נימוקים פרטניים שעשויים היו להצדיק את איחורם. בקשותיהם של העותרים 62-47 נבחנו לאור נימוקיהם הפרטניים. בקשתה של העותרת 59 נתקבלה לאור נסיבותיה האישיות. הבקשות הנותרות, של העותרים 58-47 ו-62-60, נדחו, הואיל ולא היה בנימוקיהם הפרטניים כדי להצדיק מתן הארכת מועד כמבוקש. העתירה התייתרה, אם כן, ביחס למרבית העותרים. ביום 23.6.08 הגישו העותרים הודעה מטעמם, ממנה עולה כי העתירה נותרה רלוונטית כיום לגבי 13 עותרים בלבד (עותרים 58-47, 60) (להלן –
העותרים הנותרים
), אשר ערריהם נדחו על ידי השר.

6.
לאור החלטת השר, מרבית טענותיהם של העותרים בעתירתם המקורית אינן רלוונטיות עוד. נביא אך את עיקר הטענות שהעלו העותרים הנותרים בהודעה מיום 23.6.08. ראשית, טוענים העותרים הנותרים כי אין להחיל עליהם את החלטת השר באופן רטרואקטיבי, שהרי הגישו את בקשותיהם להארכת מועד בטרם גובשה החלטה זו. העותרים הנותרים ממשיכים וטוענים כי יש לבחון את בקשותיהם להארכת מועד לאור מדיניות מקלה שהייתה נוהגת, כך לטענתם, בעת הגשת הבקשות. בנוסף, טוענים העותרים הנותרים כי בקבלת הבקשה של העותרת 59 לאחר בחינת נימוקיה הפרטניים יש משום אפליית העותרים הנותרים, אשר הגישו אף הם את נימוקיהם הסובייקטיביים לאיחור. לשיטתם, יש לראות בקבלת עררה של העותרת 59 על ידי השר משום מדיניות, לפיה יתקבלו כל הבקשות אשר הוגשו עד ליום 15.3.04 (יום הגשת הבקשה על ידי העותרת 59) אם הנימוקים הסובייקטיביים לאיחור המפורטים בבקשות אלה לא נסתרו. זאת ועוד, העותרים הנותרים טוענים כי בהחלטתו של השר לדחות את עררם נפל פגם נוסף, שעה שהשר לא שקל במסגרת כלל שיקוליו את העובדה שהעותרים הוטעו על ידי נציגי המשיבה 3 (להלן –
הוועדה המקומית חולון
) והמשיבה 4 (להלן –
חברת נתיבי איילון
). מתצהיריהם של שישה עותרים עולה כי במהלך מפגש שהתקיים בשנת 1999 או 2000 עם דיירי השכונות, אמרו נציגי חברת נתיבי איילון והוועדה המקומית חולון כי הדיירים יוכלו להגיש את תביעות הפיצויים רק לאחר סיום העבודות ליישום התוכנית. כמו כן, העותרים הנותרים מעלים את טענת אפלייתם לעומת שכניהם, אשר הגישו את בקשותיהם להארכת מועד כשישה חודשים לפניהם. בנוסף, מדגישים העותרים הנותרים את חומרת הפגיעה של התוכנית ברכושם ואת מצוקתם הכלכלית.

7.
מנגד, לטענת המשיבים 2-1 אין להתערב בשיקול דעתו של שר הפנים
בהחלטתו לדחות את העררים של העותרים הנותרים. המשיבים 2-1 מדגישים כי תקופת ההתיישנות המיוחדת של שלוש שנים הקבועה בסעיף 197 לחוק הינה הכלל, ואילו הסמכות של שר הפנים
להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים הינה החריג לכלל. דרושים טעמים מיוחדים, כלשון סעיף 197(ב) לחוק, על מנת להביא להפעלת החריג. השר בחן את עניינם של העותרים אשר הגישו את בקשותיהם לאחר 30.9.03 והחליט להאריך את המועד להגשת התביעה לעותרת 59 בלבד. אין בכך כדי להשפיע על החלטתו בבקשותיהם של העותרים הנותרים. המשיבים 2-1 מסתמכים על קביעת בית משפט זה ב
עניין פרחי
, לפיה אורך תקופת האיחור בהגשת בקשות להארכת מועד מהווה שיקול רלוונטי וחשוב שעל השר לשקול בבואו להחליט בבקשה. מכאן שאין מדובר במדיניות מפלה, הואיל והבקשות שהתקבלו על ידי השר הוגשו מוקדם יותר מבקשותיהם של העותרים הנותרים.

8.
תגובת העותרת 4 (להלן –
חברת נתיבי איילון
או
החברה
) הוגשה לפני החלטת השר בעניינם של העותרים. נביא את עיקריה של התגובה: ראשית, לטענת החברה פסק הדין
בעניין פרחי
, כמו גם ההחלטה לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף בעניין (דנג"ץ 4001/05) וכן עתירה נוספת שהוגשה על ידי אותם העותרים באותו עניין ונדחתה על הסף (בג"ץ 4047/05) מהווים מעשה בית דין, הואיל הסוגיות שהועלו על ידי העותרים בעתירה דנא כבר הוצגו בפני
בית משפט זה ונדחו על ידו. שנית, לגופו של עניין, טוענת החברה כי לא עלה בידי העותרים להצדיק את האיחור הרב בהגשת הבקשות. החברה מדגישה כי חזקה על העותרים כי ידעו על התוכנית, הואיל והעבודות לביצועה החלו עוד בשנת 1999. לפיכך, משאיחרו העותרים באופן כה משמעותי בהגשת בקשותיהם אין להתערב בהחלטתו של שר הפנים
לדחות את הבקשות. עוד התייחסה החברה אל נימוקיהם הפרטניים של אלה מהעותרים שבחרו לכלול נימוקים אלה בבקשותיהם וטענה כי אין בנימוקים אלה כדי להצדיק מתן הארכת מועד. בנוסף, לטענת החברה, מטרתם של הכלל והחריג שנקבעו בסעיף 197 לחוק הינה לאזן בין הפגיעה בבעלי הנכסים לבין אינטרס ההסתמכות של הוועדות המקומיות לתכנון ובניה. מתן הארכת מועד למבקשים אשר הגישו את בקשתם באיחור כה רב יפר את האיזון ויפגע יתר על המידה באינטרס ההסתמכות של הוועדות המקומיות לתכנון ובניה של הערים חולון ובת-ים.

9.
העתירה בבג"ץ 9136/06 (להלן –
עניין נקש
) הוגשה ביום 7.11.06 בשמם של 79 עותרים המתגוררים בסמוך לכביש איילון בשטחן של הערים חולון ובת-ים. העתירה הוגשה בעקבות החלטותיו של המנכ"ל מיום 16.2.06 ו-20.2.06, הדוחות את בקשותיהם להארכת מועד להגשת תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק, אשר הוגשו בחודש מרץ 2005. לטענת העותרים, החלטות המנכ"ל נגועות באפליה ובשיקולים זרים. טענת האפליה של העותרים מתבססת על החלטתו של שר הפנים
משנת 2004 ליתן הארכת מועד להגשת תביעות פיצויים בגין פגיעה שנגרמה למבקשים דשם על ידי תוכנית קודמת שעסקה בכביש איילון, אשר אושרה בשנת 1994. העותרים טוענים כי משהוחלט באותו מקרה ליתן הארכת מועד בעקבות בקשה שהוגשה כ-6 שנים מתום תקופת ההתיישנות הרי שאי מתן הארכות מועד לעותרים במקרה דנא מהווה אפליה פסולה. עוד טוענים העותרים כי בהחלטתו שקל המנכ"ל את ההשלכות התקציביות של מתן הארכת מועד בלבד, ולא את השיקולים שהיה עליו לשקול, לרבות היקף הפגיעה בזכויותיהם של העותרים. בנוסף, מנסים העותרים להצדיק את איחורם בהגשת הבקשות בפגמים חמורים שנפלו, לטענתם, בפרסום התוכנית ופגעו בידיעתם אודותיה.

10.
כאמור, העתירה
בעניין נקש
הוגשה ביום 7.11.06 בשמם של 79 עותרים. ברם, ביום 23.11.06 הודיע בא כוח העותרים כי בכתב העתירה שהוגש נפלה טעות, עת שצורפה רשימת עותרים חלקית. העותרים ביקשו לצרף רשימת עותרים חדשה, הכוללת 130 עותרים. סוגיית מספר העותרים וזהותם הינה חשובה, כפי שיפורט עתה.

11.
בתגובתו של המשיב 1, הוא שר הפנים
, לעתירה
בעניין נקש
, טוען הוא כי רשימת העותרים אינה תואמת את רשימת הפונים לשר הפנים
, אשר פניותיהם נדחו כאמור על ידי המנכ"ל ביום 16.2.06 ו-20.2.06. הפנייה לשר נעשתה בשמם של 79 מבקשים, ואילו העתירה כוללת 130 עותרים. עוד טוען המשיב 1 כי חלק מהעותרים נכללו גם ברשימת העותרים
בעניין פרחי
, אשר עתירתם נדחתה וכן נדחתה בקשתם לדיון נוסף. זאת ועוד, העותרים
בעניין פרחי
הגישו, במועד קרוב להגשת הבקשה לדיון נוסף, עתירה נוספת (בג"ץ 4047/05). עתירה זו נדחתה על הסף תוך שהעותרים חויבו בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה. לטענת המשיב 1, לאור ריבוי ההליכים והדמיון ביניהם, יש לקבוע שהעתירה דנא נגועה בחוסר ניקיון כפיים ובשימוש לרעה בהליך משפטי. בנוסף, לטענת המשיב 1 יש לדחות את העתירה על הסף עקב מעשה בית דין, שכן בית משפט זה כבר הכריע בכל טענות העותרים, אשר נטענו על ידי בא כוחם בשתי עתירות
בעניין פרחי
ובבקשה לדיון נוסף. לגופו של עניין, טוען השר כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של המנכ"ל, הואיל ובקשות בעניינם של העותרים הוגשו בשנת 2005, כשבע שנים לאחר כניסת התוכנית לתוקף וכארבע שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197. עוד מכחיש המשיב 1 את טענותיהם של העותרים לשקילת שיקולים זרים.

12.
המשיבות 2 ו-3, הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה חולון ובת-ים, הציגו בתגובותיהן טענות דומות לאלה של המשיב 1. כך, נטען כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט על ידי עותרים שפועלים בהעדר ניקיון כפיים. בנוסף, טוענות המשיבות 2 ו-3 כי אין להתערב בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת בהחלטתה לא ליתן לעותרים הארכות מועד להגשת תביעותיהם, בגלל האיחור הרב בהגשת הבקשות. גם המשיבה 4, חברת נתיבי איילון, התמקדה בתגובתה בחוסר ניקיון כפיים של העותרים ובניסיון שלהם לעשות, לטענתה, שימוש לרעה בהליכים משפטיים. לגופו של עניין, לטענת המשיבה 4 אין להתערב בשיקול דעתו של המנכ"ל, הואיל והבקשות הוגשו באיחור רב, ולא כללו טעמים מיוחדים המצדיקים מתן הארכת מועד.

13.
לאחר שהוגשו תגובות המשיבים בהן נטען, כאמור, כי חלק מהעותרים היו חברים גם בקבוצת העותרים
בעניין פרחי
, הגישו העותרים בקשה נוספת לתיקון עתירה, בה נטען כי בשל שגגה נכללו ברשימה גם חלק מהעותרים
בעניין פרחי
ונתבקשה מחיקתם של אותם עותרים. בית המשפט אפשר לעותרים לתקן את עתירתם, ובעתירה המתוקנת הועמד מספר העותרים על 100.


ביום 16.6.08 הגישו העותרים ב
עניין נקש
בקשה נוספת לתיקון עתירה. בבקשה, הודיעו העותרים כי מתשובת שר הפנים

בעניין גרינברג
נודע להם על החלטת השר, לפיה כל הבקשות אשר ייפויי הכוח להגשתן נחתמו עד ליום 30.9.03 יאושרו אוטומטית, ואילו בקשות אשר יוגשו לאחר מועד זה ייבחנו לגופן. לפיכך, ביקשו העותרים לתקן את הסעד המבוקש וליתן לעותרים אפשרות להגיש, תוך זמן שייקבע לכך, את נימוקיהם הפרטניים לאיחור בהגשת הבקשה, אותם יבחן שר הפנים
לפי המדיניות שנקבעה בהחלטת השר. העותרים מבקשים להרחיב סעד זה גם על העותרים
בעניין פרחי
.

14.
דין העתירה
בעניין גרינברג
להידחות. בקשותיהם של 13 העותרים הנותרים נבדקו לגופן על ידי השר, שבחן את נימוקיהם הסובייקטיביים לאיחור. לאחר בחינה זו נקבע כי אין בנימוקים אלה כדי לבסס טעמים מיוחדים המצדיקים מתן הארכת מועד, לאור האיחור הרב בהגשת הבקשות. יחד עם זאת, הוחלט כי נסיבותיה האישיות של העותרת 59 מצדיקות מתן הארכת מועד. מכאן ניתן ללמוד כי השר בחן את הבקשות באופן ענייני ולא פסל את כולן על הסף. יש לדחות את טענת העותרים הנותרים לפיה קבלת בקשתה של העותרת 59 מהווה מדיניות חדשה שיש להפעילה כלפי כל העותרים. סעיף 197 לחוק מסמיך את השר ליתן הארכת מועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו", ואין בהחלטתו להפעיל את סמכותו האמורה במקרה בו אכן מתקיימים "טעמים מיוחדים" כדי להשליך על מקרים בהם "טעמים מיוחדים" כאמור אינם מתקיימים.

15.
בית משפט זה התייחס במספר הזדמנויות לשאלת השיקולים שעל שר הפנים
לשקול בבואו להחליט בבקשות להארכת מועד מכוח סעיף 197 לחוק. כך, בבג"ץ 7250/97
סולימאני נ' שר הפנים

, פ"ד נד(3) 783 (2000), קבע בית המשפט כי השיקולים הנ"ל מתחלקים לשיקולים אובייקטיביים (כגון משך תקופת האיחור בהגשת הבקשה וחומרת הפגיעה הקניינית) ולשיקולים סובייקטיביים שבגינם חל האיחור האמור (כגון היעדרות מן הארץ, מחלה וכדומה).
בעניין פרחי
חזר בית המשפט על השיקולים הנ"ל ואף הוסיף כי ככל שהאיחור בהגשת הבקשה רב יותר כך יצטרך המבקש להביא טעמים סובייקטיביים משמעותיים יותר על מנת להצדיקו. העותרים הנותרים הגישו את בקשותיהם לאחר חודש ספטמבר 2003, קרי מעל לשנתיים וחצי לאחר תום תקופת ההתיישנות. חלקם הגישו את הבקשות אף לאחר למעלה משלוש שנים מתום תקופת ההתיישנות. ברור שבמצב שדברים זה היו נימוקיהם הסובייקטיביים לאיחור אמורים להיות משכנעים ביותר. לא עלה בידי העותרים הנותרים להצביע על פגם ממשי בהחלטתו של שר הפנים
ולהצדיק בכך את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בשיקול דעתו של השר.

16.
כאמור, לטענת העותרים הנותרים אין להחיל עליהם את החלטת השר באופן רטרואקטיבי, שכן הגישו את בקשותיהם בטרם גובשה ההחלטה. לא ברור במה תועיל לעותרים הנותרים קבלת טענתם זו, שכן אם אין מופעלת על העותרים
בעניין גרינברג
החלטת השר הרי שממילא יהיה עליו לבחון את בקשותיהם לאור הוראות סעיף 197 והפסיקה שהוזכרה לעיל. בחינה כזו תוביל לדחיית הבקשות. היינו, מבחינתם של העותרים הנותרים התוצאה של החלת ההחלטה ושל אי-החלתה זהות הן. מכאן שאין לנו להידרש לשאלה של החלת ההחלטה באופן רטרואקטיבי לגופה.

17.
עוד טענו העותרים
בעניין גרינברג
להטעיה על ידי נציגי הוועדה המקומית חולון וחברת נתיבי איילון. שישה עותרים הצהירו על כך בתצהיריהם. ברם, אותם ששה עותרים נמחקו מן העתירה בעקבות הפעלת החלטת השר, והם אינם נמנים על 13 העותרים הנותרים. אי לכך, אין בטענה זו, גם אם תתקבל, כדי להשפיע על מצבם של העותרים הנותרים, ועל כן אין לנו צורך להכריע בה.

18.
העותרים הנותרים מעלים גם את טענת האפליה. לטענתם, הופלו הם לרעה לעומת שכניהם שהגישו את בקשותיהם כשישה חודשים לפני העותרים הנותרים. אין בטענה זו על מנת לעזור לעותרים. כפי שנקבע
בעניין פרחי
, משך האיחור בהגשת הבקשה מהווה נתון רלוונטי להבחנה בין מבקשים שונים. אין בקבלת בקשות שהוגשו בתאריך פלוני כדי להבטיח תוצאה דומה לגבי מבקשים אשר בקשתם הוגשה במועד מאוחר יותר. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא שככל שהאיחור בהגשת הבקשה רב יותר כך הנטל להבאת טעמים מיוחדים לאיחור שיוטל על המבקשים יהא כבד יותר. לפיכך, לא מצאנו ממש בטענת העותרים לאפליה.

19.
לסיכום
עניין גרינברג
: לא עלה בידי העותרים להראות כי על בית משפט זה להתערב בשיקול דעתו של שר הפנים
. גם דינן של טענותיהם האחרות של העותרים להידחות. לפיכך, יש לדחות את העתירה.

20.
גם דינה של העתירה
בעניין נקש
להידחות. בטרם יידונו טענותיהם של העותרים לגופן, יוער כי בא כוח העותרים, עו"ד ש' הררי (אשר ייצג, כאמור, גם את העותרים
בעניין פרחי
) גרם לאי-סדר בשאלת זהותם של העותרים. כמפורט לעיל, תוקנה רשימת העותרים
בעניין נקש
פעמיים, כך שעתירה שהוגשה בשמם של 79 עותרים הורחבה ל-130 עותרים ולאחר מכן צומצמה ל-100 עותרים. על אף תיקונים אלה, גם עתה אין זה ברור מי מהעותרים פנה לשר הפנים
בבקשות להארכת מועד אשר נדחו על ידי המנכ"ל ביום 16.2.06 ו-20.2.06. הפנייה לשר, אשר צורפה לעתירה, לא כללה את רשימת הפונים, ורשימת זו אף לא צורפה לעתירה. אפשר שדי בכך על מנת לדחות את העתירה על הסף. בית משפט זה נתקל בבעיות דומות גם
בעניין פרחי
, ואף מתח ביקורת בשל כך על בא כוח העותרים. יוער בצער, כי על אף הערותיו של בית המשפט
בעניין פרחי
, פעל עו"ד הררי אף
בעניין נקש
בדרך בלתי מקובלת.

21.
לא עלה בידי העותרים לשכנע כי על בית המשפט להתערב בשיקול דעתו של המנכ"ל שהחליט לדחות את בקשותיהם להארכת מועד. כאמור, הבקשות הוגשו בחודש מרץ 2005, קרי למעלה מארבע שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197 וכשנה וחצי לאחר ספטמבר 2003, הוא התאריך שנקבע על ידי השר לעניין מתן הארכת מועד מקום שייפוי כוח נחתם עד תאריך זה. העותרים טוענים לאפליה לעומת מבקשים אחרים, אשר ביקשו הארכות מועד להגשת תביעות פיצויים בגין תוכנית אחרת ובקשתם אושרה לאחר תקופה ממושכת ביותר. אין לקבל טענה זו, שנטענה באופן סתמי. העותרים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת לביסוסה. אפשר שנסיבות ענייננו שונות מנסיבות אותו מקרה. לא ברור על מה ביססו המבקשים דשם את בקשתם ועל מה התבסס השר בהחלטתו ליתן להם הארכת מועד. משאלה הם פני הדברים, הרי שאין בטענה זו על מנת לסייע לעותרים.

22.
גם דינה של טענת העותרים בדבר שקילת שיקולים זרים על ידי המנכ"ל להידחות. כאמור, משך האיחור בהגשת בקשה להארכת מועד הינו שיקול חשוב שעל השר לשקול בבואו להחליט בבקשה. העותרים הגישו את בקשתם לאחר למעלה מארבע שנים מתום תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים. לפיכך, ברי כי אין יסוד לטענה כי השיקול היחיד שנשקל על ידי המנכ"ל הינו ההשלכות התקציביות של מתן הארכות מועד. זאת ועוד, המבקשים לא כללו בבקשתם נימוקים פרטניים-סובייקטיביים לאיחור האמור, שבכוחם היה לאזן במידת מה את העובדה כי בקשתם הוגשה באיחור רב. המסקנה היא כי גם בטענת שיקולים זרים אין כדי לקדם את עניינם של העותרים.

23.
העותרים טוענים כי איחורם נגרם מפגמים בפרסום התוכנית. בית המשפט לעניינים מנהליים וכן בית משפט זה דנו בטענה דומה ודחו אותה פעמיים. בפעם הראשונה נדונה טענת הפגם בפרסום התוכנית בבית המשפט לעניינים מנהליים, במסגרת עתירה לביטול התוכנית (עת"מ (ת"א) 1204/02
אילוז נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה-ת"א
(לא פורסם, 11.7.02)). בית המשפט (כבוד השופט ע' פוגלמן) דחה את העתירה, וציין כי אומנם נפל פגם בפרסום התוכנית, אך "...אין לגלות [בו] פגם מהותי, שמנע ידיעה של העותרים בהתייחס לתוכנית..." (פסקה 8 לפסק דינו של השופט פוגלמן). טענת הפגם בפרסום נטענה שוב על ידי העותרים
בעניין פרחי
. בית משפט זה דחה את הטענה, תוך שהוא מסתמך על פסק דינו הנ"ל של השופט פוגלמן וקובע כי לא היה בפגם האמור כדי לפגוע בידיעתם הקונסטרוקטיבית של העותרים אודות התוכנית, שהעבודות לביצועה החלו עוד בשנת 1999 (פיסקה 5 לפסק הדין
בעניין פרחי
). הואיל ובא כוח העותרים ייצג הן את העותרים
בעניין פרחי
, דומה שמוטב היה
אילו טענה זו לא הייתה נטענת כלל על ידי העותרים דכאן, וזאת בלא קשר לשאלה האם מדובר במעשה בית דין.


יצוין, כי לטענת המשיבים יש לדחות את העתירה
בעניין נקש
על הסף עקב מעשה בית דין, הואיל ושתי העתירות
בעניין פרחי
וכן הבקשה לדיון נוסף נדחו על ידי בית משפט זה, ואילו טענותיהם של העותרים דכאן דומות עד מאוד לטענותיהם של העותרים
בעניין פרחי.
כאמור, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות מטעמים אחרים, ולפיכך אין אנו נדרשים להכריע בטענת מעשה בית דין.

24.
בבקשתם לתיקון העתירה מיום 16.6.08, ביקשו העותרים, אשר כאמור לא הביאו במסגרת בקשתם להארכת מועד נימוקים פרטניים-סובייקטיביים לאיחור, לאפשר להם להגיש נימוקים אלה עתה, בתוך זמן שייקבע לכך. דין בקשה זו להידחות. לא ברור מדוע לא צירפו העותרים לבקשתם את נימוקיהם הפרטניים, להבדיל ממבקשים רבים אחרים אשר עשו זאת (ביניהם אף חלק מהעותרים
בעניין גרינברג
). מהלכות בית משפט זה שהוזכרו לעיל עולה כי נימוקים פרטניים לאיחור מהווים שיקול חשוב שעל השר לשקול בבואו להחליט בבקשות להארכת מועד. הלכות אלה גובשו זמן רב בטרם הגשת הבקשה על ידי העותרים. משבחרו העותרים לא לכלול בבקשתם נימוקים סובייקטיביים כאמור, אין להם להלין אלא על עצמם.



25.
העתירות נדחות איפוא. העותרים בכל אחת משתי העתירות ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח.


ש ו פ ט

הנשיאה ד' ביניש
:


אני מסכימה.


נ ש י א ה

השופט ס' ג'ובראן
:


אני מסכים.


ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס
.



ניתן היום, ח' בטבת התשס"ט (4.1.2009).



נ ש י א ה
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

05061330_s16.doc

גק

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






בג"צ בית המשפט העליון 6133/05 סימונה גרינברג זהר, אריה גרינברג נ' שר הפנים, אופיר פינס, משרד התחבורה ואח' (פורסם ב-ֽ 04/01/2009)