פסקי דין על משה בן דוד | פסקי דין על רלי בן דוד | פסקי דין על יפה מרקוביץ | פסקי דין על אברהם לוי | פסקי דין על עליזה לוי |

876/02 רעא     17/12/2002




רעא 876/02 משה בן דוד, רלי בן דוד נ' יפה מרקוביץ, אברהם לוי, עליזה לוי




פסק-דין בתיק רע"א 876/02



בבית-המשפט העליון

בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



רע"א 876/02


בפני
:
כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופט א' ריבלין


המערערים:

1. משה בן דוד


2. רלי בן דוד


נ

ג

ד


המשיבים:

1. יפה מרקוביץ


2. אברהם לוי


3. עליזה לוי


בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.12.01 בע"א 1589/00, שניתן על-ידי כבוד השופטים י' עדיאל, א"צ בן-זמרה ומ' מזרחי



תאריך הישיבה:
י"ב בטבת תשס"ג

(17.12.02)



בשם המערערים:
עו"ד ברוך גבעתי


בשם המשיבים:
עו"ד יוסי אבישי




פסק-דין

השופטת ד' דורנר
:

1. המשיבים (להלן: הבעלים), אשר בשנת 1962 השכירו דירה שבבעלותם (להלן: הדירה) בשכירות מוגנת למערער 1, שהוא היום כבן 80 שנה (להלן: הדייר), תבעו בבית-משפט השלום בירושלים לפנות מהדירה אותו ואת בתו הבגירה, המערערת 2 (להלן: הבת), אשר התגוררה עם אביה. הבעלים הסתמכו על סעיף 2 לחוזה השכירות, בגדרו התחייב הדייר, בין היתר, לא להרשות לאחר להתגורר בדירה.

הבת עזבה את הדירה עם נישואיה בשנת 1963. לאחר גירושיה כעבור שנתיים וחצי התגוררה, לסירוגין, בדירת ההורים בשנים 1970-1965 ו-1985-1983. בשנת 1993 נפטרה אשת הדייר והוא נותר ערירי. בתו גם היא ערירית ונכה ומתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי. לאחר שמכרה את דירתה בסוף שנת 1996, לטענתה בשל חובות שחבה, שבה הבת בתחילת שנת 1997 להתגורר בבית-אביה. האב היה מאושפז במשך חודשים בבית-חולים והבת הסבירה, כי היא שבה לדירת האב על-מנת לסעוד אותו.

2. בית-משפט השלום מצא, על-יסוד הראיות שבאו בפני
ו, ובכללן עדות הדייר עצמו בחקירה נגדית, כי דומה הוא "כי יותר מאשר על מנת לסעוד את אביה [הדייר] (שיאריך ימים בטוב), חזרה [הבת] אל הדירה בכוונה מודעת לזכות בדיירות המוגנת, אם כי בעצם נוכחותה בדירה, ובמעשיה בשיגרת היום-יום יש בודאי משום תמיכה באביה, וכיבודו". משכך, דחה בית-משפט השלום את תביעת הבעלים, בהסתמכו על הלכת ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580 (להלן: ע"א רינדר), בע' 590, שבגדרה נקבע, כי תנאי בחוזה שכירות מוגנת, האוסר על מתן רשות לאחר לעשות שימוש בה, אינו חל על בני-משפחה המנויים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר ובכללם ילדי הדייר, אשר להם ניתנה בחוק זה הגנה מיוחדת.

3. כנגד פסק-דינו של בית-משפט השלום הגישו הבעלים ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

הערעור התקבל בדעת-רוב. השופט יהונתן עדיאל, שלפסק-דינו הסכים השופט אליהו צ' בן-זמרה, קבע, כי ממצאיו של בית-משפט השלום מלמדים על חוסר תום-לבה של הבת, שעברה להתגורר בדירה רק כדי לזכות בדיירות מוגנת, וכי אף ע"א רינדר, שעליו הסתמך בית-משפט השלום, מתנה את זכותו של בן-המשפחה להתגורר בדירה בתום-לבו.

בית-המשפט המחוזי ציווה, איפוא, על פינויה של הבת מן הדירה והדיון הוחזר לבית-משפט השלום למען ידון בצדקת פינוי הדייר בשל הפרתו את הסכם השכירות.

מנגד, השופטת מרים מזרחי סברה, כי בשאלת תום-לבו של אדם, שעבר להתגורר בבית-הוריו בנסיבות כאמור, אין לתת משקל מכריע לרצון לזכות בדיירות מוגנת, אלא השאלה הטעונה הכרעה היא אם בנסיבות המקרה החזרה לבית-ההורים הייתה תוצאה של פעולה משפטית מלאכותית. לדעת השופטת, חזרה של הבן או הבת לבית-ההורים בשל מצוקה אמיתית, הטבעית ליחסים שבין הורים לילדיהם, היא בגדר הציפיה הסבירה של הצדדים לחוזה השכירות. בענייננו, כיוון שעדות המערערת, כי מכרה דירתה בשל חובות, לא נדחתה, הרי חזרתה לדירת ההורים לא הייתה פעולה מלאכותית, והעובדה שהשיבה נעשתה לאחר קבלת ייעוץ משפטי בדבר הזכויות בדירה אינה מלמדת על חוסר תום-לב.

4. הדייר והבת הגישו בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. הם ביססו בקשתם על נימוקי פסק-דינה של השופטת מזרחי, ואילו הבעלים, בתשובתם, הגנו על פסק-דין הרוב.

החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שהתקבלה.

5. השאלה המתעוררת בפני
נו היא אם הדייר רשאי היה, על אף סעיף 2 לחוזה השכירות, לאפשר לבת להתגורר בדירה. בעניין זה דעתה של השופטת מזרחי מקובלת עליי.

בעקרון, הלכה היא כי תנאי בחוזה שכירות מוגנת האוסר על הדייר לתת רשות שימוש בדירה, אינו חל על בני-משפחת הדייר, המנויים בסעיף 20 לחוק הדייר. כדברי השופטת טובה שטרסברג-כהן: "ראוי לפרש [סעיף בחוזה שכירות האוסר על מתן רשות שימוש בדירה לאחר] בחיי הדייר כך, שכל מי שמתגורר עם הדייר, ונמנה עם אלה העשויים לזכות – במות הדייר – להגנת החוק לפי סעיף 20, מגוריו עם הדייר בחייו אינם מהווים הפרת חוזה מצד הדייר" (ע"א רינדר, בע' 612).


יוצאים מכלל זה בני-משפחה נעדרי תום-לב. היעדר תום-הלב, השולל זכותו של בן-משפחה להתגורר בדירה, יכול לבוא לביטוי באחת משתי דרכים: במגורים למראית-עין, שממילא הם חסרי ממשות משפטית, או במגורים מלאכותיים במובן זה, שסוטים הם מדפוסי התנהגות המקובלים ביחסים בין בני-משפחה, המובילים למגורים משותפים. באין אינדיקציה למגורים למראית-עין או למגורים מלאכותיים, אין מקום להבחין בין בן-זוג הנכנס להתגורר בדירה (הגם שאפשר, כי החלטתו להתגורר בדירה המוגנת התקבלה בשל הזכויות שניתן לרכוש בדירה במות הדייר) לבין ילדו המבוגר, שנסיבות החיים הובילו אותו לחזור לבית-הוריו. חזרה כזאת של הבן המבוגר במקרים של מצוקה, היא בגדר ציפיות הצדדים לחוזה דיירות מוגנת, שעבור הזכויות בו, ככלל, שולמו דמי-מפתח.

בנסיבות המוכחות בענייננו, החלת האיסור לשימוש בדירה על הבת אינה מתיישבת עם אומד-דעת הצדדים כאנשים הגונים וסבירים, הצופים כי עם הדייר יתגוררו בני-משפחתו, לרבות צאצאים בוגרים, שבשל מצוקה חזרו לבית-ההורים. כאמור, הבת נותרה בודדה, ללא עבודה והכנסה מלבד גמלת הביטוח-הלאומי, עדותה כי מכרה דירתה בשל חובות לא נדחתה, הדייר בא-בימים, חולה ונזקק לסיעוד, ואך טבעי הוא שבמצב עניינים זה, הבת תשוב לבית-אביה לטפל בו ולסעוד אותו. ראו ע"א רינדר, בע' 611.

בנסיבות אלה, אין במגוריה של הבת משום הפרת חוזה השכירות.

6. אשר-על-כן, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומחזירים על-כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום.

הבעלים ישלמו לבת ולדייר שכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ב בטבת תשס"ג (17.12.02).


ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט





_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
02008760_l08.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 876/02 משה בן דוד, רלי בן דוד נ' יפה מרקוביץ, אברהם לוי, עליזה לוי (פורסם ב-ֽ 17/12/2002)