פסקי דין על בנק דיסקונט סניף כפר סבא | פסקי דין על מדיקומפורט | פסקי דין על שמאי ברק יואב |

5132/06 א     11/01/2009




א 5132/06 בנק דיסקונט סניף כפר סבא נ' מדיקומפורט בע"מ, שמאי ברק יואב




בעניין:
1



בתי המשפט


בית משפט השלום כפר-סבא
א
005132/06


בפני

כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע


תאריך:
11/01/2009




בעניין
:
בנק דיסקונט סניף כפר סבא


ע"י ב"כ עו"ד פרג
התובע

נ
ג
ד


1 . מדיקומפורט בע"מ
2 . שמאי ברק יואב



ע"י ב"כ עו"ד רוזן

הנתבעים

פסק דין

בפני
תביעה כספית שעניינה ערבות בנקאית שהנפיק התובע (להלן: הבנק) במאי 2005 לנתבעת 1 (להלן: החברה) שהיתה בעלת חשבון בסניף כ"ס של הבנק.

בחשבון החברה נוצרה יתרת חובה עקב חילוט ערבות בנקאית שהנפיק הבנק לטובת קניון הראל, בו שכרה החברה חנות. הערבות הבנקאית חולטה בדצמבר 2005 עקב חוב כספי של החברה לקניון הראל. החברה אינה פעילה מאוקטובר 2005 ולא היה ביכולתה לפרוע לבנק את סכום הערבות. התביעה הוגשה נגד החברה ונגד הנתבע 2 (להלן: הנתבע) שהיה בעל 50% ממניות החברה וחתם על ערבות מתמדת כלפי הבנק לחובותיה והתחייבויותיה.

יצויין, כי סכום התביעה הינו כמחצית מסכום הערבות שחולטה, מאחר ובעל המניות השני בחברה, אורי שרף (להלן: אורי) שגם הוא היה חתום על ערבות מתמדת לחובות החברה, הגיע עם הבנק להסדר והופטר מחובו לאחר פרעון מחצית מסכום החוב.

אין מחלוקת, כי על פי תנאי ניהול החשבון בבנק, רק חתימת שני בעלי המניות בחברה תחייב את החברה. כמו כן, אין מחלוקת כי שני בעלי המניות בחברה חתמו בעת פתיחת החשבון במאי 2004 על בקשה לביצוע פעולות בנקאיות על פי פניה טלפונית.

המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא, האם נתן הנתבע את הסכמתו הטלפונית להוצאת הערבות הבנקאית לטובת קניון הראל.

גרסת הבנק מתבססת על עדות הפקידה רונית גולן, שהצהירה כי במהלך מאי 2005, לאחר שאורי פנה אליה בבקשה להוצאת ערבות בנקאית לטובת קניון הראל מחשבון החברה, והציג לה את מסמכי ההתקשרות עם קניון הראל, פנתה טלפונית אל הנתבע וקיבלה את הסכמתו להוצאת הערבות. לאחר שההסכמה ניתנה, פעלה להוצאת כתב הערבות, עליו חתמו מנהלים בבנק. הגב' אלון העידה כי לא ערכה כל תרשומת על השיחה עם הנתבע, אך השיחה זכורה לה וזהו הנוהל הקבוע בו היא פועלת מקום שדרושות חתימות של שני שותפים ויש הרשאה לפעולה בפני
ה טלפונית.

בנוסף, העיד אורי, שותפו של הנתבע בחברה, על כך שלצורך פתיחת חנות של החברה בירושלים דרש קניון הראל ערבות בנקאית, ובהתאם להסכמה עם הנתבע, פנה אל הבנק והסדיר את הוצאת הערבות מחשבון החברה. הערבות נמסרה לקניון הראל לצורך הפעלת החנות.

גרסת הנתבע בתצהירו היתה, כי הערבות הבנקאית הוצאה שלא על דעתו ובניגוד לרצונו, בתקופה בה שררה בינו לבין אורי מחלוקת. לטענתו, במסגרת ניהול החברה, סוכם בינו לבין אורי כי אורי ידאג להעמדת הערבות הבנקאית מאמצעיו, תוך המצאת הבטוחות שנדרשו לשם כך. בתצהירו טען, כי הסכמה זו היתה מבוססת על כך שהנתבע תרם לחברה את הידע המקצועי והמוניטין שלו בתחום האורטופדיה, כמי שהפעיל מספר חנויות וייצר מדרסים, ואילו אורי היה אמור לדאוג להשגת הערבות הבנקאית, עקב קשריו של אביו עם סניף הבנק בו נפתח חשבון החברה. לטענתו, מעולם לא קיבל פניה טלפונית מהבנק בעניין הוצאת הערבות וכלל לא טיפל בעניינים הבנקאיים של החברה מול הסניף.

אורי שלל את גרסת הנתבע לעניין חלוקת התפקידים בחברה והעיד כי אמנם נכון שהנתבע הביא את הידע והמוניטין בתחום מוצרי האורטופדיה, אך אורי היה אמור להביא קשרים ויכולות שיווקיות, ואילו מבחינה כספית החלוקה לכל אורך הדרך היתה 50%-50%. עדותו היתה מהימנה ולא היה לו אינטרס להעיד מטעם הבנק עדות שאינה אמת, מאחר שכבר הופטר מערבותו ואף היחסים העסקיים בינו לבין הנתבע נסתיימו בהסכם פשרה.

גרסתו של הנתבע עברה מספר שינויים במהלך חקירתו הנגדית. הוברר, כי אורי היה אמור לרתום לטובת החברה את הקשרים העסקיים של אביו, שקיוו שני הצדדים לנצל לשיווק מוצרים ע"י
החברה, ולאו דווקא להשיג מימון, בהיותו בחור צעיר ונטול אמצעים כספיים עצמיים ("לא ביקשתי מאורי מימון"). נהפוך הוא, הנתבע טען כי דווקא חברה אחרת שבבעלותו ("המרכז לכף הרגל") היא שנשאה בעלויות שונות של החברה... עוד הוכח, כי כל הוצאות החברה בתקופת פעילותה, לרבות משכורות, שיפוץ החנות ששכרה החברה, רכישת מוצרים, דמי שכירות וכיו"ב, שולמו מחשבון החברה. אין כל הגיון מסחרי כי דווקא את מימון הערבות הבנקאית
(סכום זניח יחסית...) או את חוב דמי השכירות של החנות (במקרה שיווצר חוב והערבות תחולט) היה על אורי לבדו לשלם, מאמצעיו או באמצעות אביו, כפי שטען הנתבע לראשונה בחקירתו הנגדית.

חשבון החברה נפתח במאי 2004, כלומר שנה לפני בקשת הערבות הבנקאית, ומהעדויות עולה כי בעת הקמת החברה ופתיחת חשבון הבנק כלל לא תוכנן לפתוח חנות (לדברי הנתבע, החברה הוקמה לצורך ארגון כנסים ולא לצורך פתיחת חנות), כך שאין כל קשר בין פתיחת החשבון בסניף בו לטענת הנתבע היו לאביו של אורי קשרים, לבין העמדת הערבות הבנקאית. יתכן בהחלט, שהחשבון נפתח בבנק זה דווקא כדי שתינתן לחברה מסגרת אשראי ללא בטחונות, אך בין מסגרת זו לבין העמדת הערבות הבנקאית אין כל קשר. העמדת הערבות הבנקאית, שנה לאחר מכן, ללא בטחונות, מלמדת כי תכניתם המשותפת של הצדדים, להפיק יתרון מקשרי אביו של אורי בסניף הבנק, אכן הוגשמה; אך אין כל קשר בין עובדה זו לבין הטענה כי אורי לבדו ו/או אביו היו אמורים להעמיד את הערבות הבנקאית.

יתר על כן, הסכם פשרה שנחתם באוקטובר 2005 בין שני בעלי המניות לאחר שהחליטו להפסיק את פעילות החברה, מלמד כי העקרון המנחה היה ששני הצדדים נושאים בחובות וזכויות החברה כלפי צדדים שלישיים בחלקים שווים (סעיפים 2, 4, 7, 9, 13, 14, 16). גם ביחס לקניון הראל (שבאותו שלב עדיין לא התגבש החוב כלפיו, מאחר והצדדים קיוו שיימצא שוכר חלופי) נכתב בהסכם "הצדדים יעשו ככל יכולתם לפעול לסיום היחסים החוזיים עם קניון הראל ולצורך כך יפעלו להשכרת החנות ע"י קניון הראל לצד שלישי". יש להניח, שאילו היה מוסכם בין הצדדים שאורי אמור לשאת בחוב דמי השכירות לקניון הראל, אם יישאר חוב כזה, היה הדבר מוצא את ביטויו בהסכם והצדדים היו מציינים את הערבות הבנקאית ואת אפשרות חילוטה ע"י קניון הראל, כחריג לעקרון הכללי של חלוקה שווה של החובות.

יצויין כי גם לגבי הסכם הפשרה מסר הנתבע גרסאות סותרות, כאשר בחקירתו הנגדית בבר"ל הכחיש את חתימתו עליו, בתצהירו טען כי היו מספר טיוטות שהוחלפו בין הצדדים אך הודה כי זהו ההסכם שנחתם לבסוף, למרות שהחתימה עליו אינה דומה לחתימתו, ואילו בחקירתו הנגדית אמר כי ההסכם הושג בישיבה אחת בה נכחו ב"כ הצדדים במשרד עו"ד שני, נוסח, הודפס ונחתם באותו מעמד. משמע, גרסת "החלפת הטיוטות" נזנחה. גרסתו האחרונה של הנתבע מעוררת תמיהה, מי חתם בשמו, ומדוע, אם ההסכם נערך ונחתם באותה ישיבה בה נכח בעצמו עם עורך דינו, וזאת כשאין הוא מתכחש לתוכן ההסכם, ואף אין בידו הסכם חתום אחר להציג. גם לגבי ראשי התיבות של חתימתו, המופיעים בעמוד הראשון של ההסכם והדומים במובהק לחתימותיו של הנתבע בר"ת על הסכם השכירות ומסמכי הבנק, טען הנתבע כי אין זו חתימתו וכי כל אחד יכול לשרבט זאת. הסתירות, ההתפתלויות ונסיונות ההתחמקות של הנתבע לא תרמו למהימנות עדותו, בלשון המעטה, והרושם היה כי הוא מחפש תירוצים מן הגורן ומן היקב, ואינו בוחל באמירת אי אמת, כדי להתחמק מחבותו.

לאחר שהתרשמתי ממהימנות העדויות שוכנעתי, כי הוצאת הערבות הבנקאית לצורך שכירת החנות היתה על דעתו ובהסכמתו המלאה של הנתבע. טענתו בתצהיר, כי באותה תקופה היתה מחלוקת עסקית בינו לבין אורי קרסה בחקירתו הנגדית, ממנה עלה כי בעת הקמת החנות לא היו כל מחלוקות והנתבע היה מעוניין בפתיחת החנות, באמצעות החברה, לצורך הרחבת פעילותו העסקית. אין זה סביר בעיני, כי הנתבע – שהינו איש עסקים מנוסה -
התנה את הקמת החנות, בה הושקעו כספי החברה, בהעמדת ערבות בנקאית ע"י אורי, אך לא שאל ולא ברר מאיזה חשבון הועמדה הערבות הבנקאית. כמו כן אין זה סביר כי השותפים לא דנו ולא סיכמו, מה תהיינה השלכות פרעון הערבות הבנקאית (שהיתה בסכום נכבד של כ-62,000 ש"ח) על ההתחשבנות הכספית בין השותפים בחברה. הנתבע היתמם בהדגישו רק את נושא העמדת הבטחונות לצורך הוצאת הערבות הבנקאית (כאשר בפועל לא נדרשה כל העמדת בטחונות ע"י הבנק!), מבלי להתייחס כלל לשאלה המהותית – והיא, מה ההגיון העסקי שהנחה את השותפים להסכים, כביכול, שהאחריות לפרעון החוב העשוי להיווצר משכירת החנות בקניון הראל, עד סך של 62,000 ש"ח, תוטל על אורי בלעדית, ולא בחלקים שווים על שני השותפים בחברה, כפי שנוהלה הפעילות הכספית כולה.

עדותו של עובד הנתבע, מר אפשני, בקשר לויכוח ששמע בין השותפים בדבר העמדת בטחונות לאשראי או מימון לחברה ע"י מי מהם, היתה כללית ולא התייחסה לערבות הבנקאית לצורך שכירת החנות. איני יכולה לייחס משקל לגרסה זו, שכן אין זה סביר כי ויכוח עסקי בין שותפים בחברה ינוהל בשיתופו של עובד שכיר מתחיל בתחום השיווק שאין לו כל נגיעה לשאלת המימון, ותוכנה נסתר ע"י הנתבע עצמו, שהעיד כי דווקא הוא, באמצעות חברה אחרת שלו, דאג למימון האספקה והמוצרים לחברה (טענה שלא הוכחה, מעבר להיותה של החברה לקוחה של "המרכז לכף הרגל") ואילו אורי לא העמיד בטחונות או מימון לפעילות העסקית של החברה.

ב"כ הנתבע טען, כי אין לייחס משקל רב לעדות הפקידה גב' אלון המסתמכת על זכרונה, בהעדר כל תרשומת בעניין השיחה, וכשאין הכרות ממשית בינה לבין הנתבע שביקוריו בסניף היו ספורים. הוא ציין, כי אורי עצמו לא העיד על קיום שיחה טלפונית לנתבע במעמד פנייתו לבנק להוצאת הערבות הבנקאית, דבר שהיה סביר שייעשה ע"י הפקידה באותו מעמד ולא לאחר מכן. כן טען, כי העובדה שאפילו בקשת הערבות שהיתה אמורה להחתם באותו מעמד לא נמצאה ע"י הבנק, מלמדת על התנהלות לא תקינה של הבנק בעניין זה.

גרסת הגב' אלון אמנם לא נתמכה בראיות חיצוניות, אך עדותה היא על פעולה שגרתית שנעשתה בהתאם לנוהל הרגיל של תנאי החשבון, שהיו ידועים לה. לא היתה לפקידת הבנק כל סיבה לסטות מנוהל זה במקרה דנן, שכן היא עבדה בסניף שנה אחת בלבד ולא היו לה כל קשרים או הכרות ממושכת עם אורי ואביו. לפיכך, הגם שהבנק היה מיטיב לעשות אילו קבע נוהל של עריכת תרשומות על שיחות טלפוניות עם הלקוחות, ובפרט בעניינים מהותיים כגון דא, איני רואה מקום להסיק מאי עריכת התרשומת כי לא נערכה כלל שיחה. כך בפרט, כאשר מול גרסת הפקידה עומדת גרסת הנתבע, שלא היתה מהימנה בנקודות מהותיות עליהן העיד.

לפיכך אני מעדיפה את גרסת הפקידה גב' אלון, לפיה התקיימה שיחת טלפון עם הנתבע עובר להוצאת הערבות הבנקאית, על פני גרסת הנתבע ששללה קיום שיחה כזו, ואני קובעת כי הערבות הוצאה בהתאם לתנאי ניהול החשבון.

אציין עוד, כי גם אלמלא שוכנעתי על פי מאזן ההסתברויות בקיום השיחה הטלפונית, הייתי מקבלת את התביעה בעילה החלופית של עשיית עושר ולא במשפט. גם בהנחה שהשיחה לא התקיימה, הוכח לי בבירור שהנתבע היה מעוניין בהוצאת הערבות הבנקאית מחשבון החברה וכי אורי שימש כשלוחו ונציגו בבקשת הערבות מהבנק. הערבות הבנקאית היתה חיונית לצורך שכירת החנות, שבפעילותה חפץ הנתבע, היתה בטוחה מסחרית מקובלת בנסיבות העניין, והנתבע היה מודע היטב למשמעותה (כבטחון לתשלום דמי השכירות). אין לי ספק כי הנתבע ידע א-פריורי על הנפקת הערבות הבנקאית מחשבון החברה, ולאחר שהונפקה - השתמש בה למטרתו העסקית (בהעברתה לידי קניון הראל) ולא התריע בפני
הבנק על כך שהוצאה ללא חתימתו או הסכמתו הטלפונית, כשבאותו שלב ניתן היה לבטלה ללא קושי. על כן, התכחשותו כיום לחבותו לפרוע את חלקו בחוב החברה שנוצר עקב חילוט הערבות, הינה בחוסר תום לב ומהווה נסיון לעשיית עושר ולא במשפט. מול התרשלותו הטכנית של הבנק עומדת הסכמתו המהותית של הנתבע להוצאת הערבות הבנקאית, השימוש שעשה בה וטובת ההנאה שהפיק ממנה, ביודעו על "הטעות". על כן, התכחשותו לחבותו על פיה מהווה חוסר תום לב. בנסיבות אלה, זכאי הבנק להיפרע ממנו בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

בד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס, פ"ד מב(1) 222, דן כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בהוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר, הקובע עקרון כללי, כי מי שהתעשר שלא כדין על חשבון רעהו חייב בהשבה.

נפסק, כי החוק איננו קובע רשימה של מצבים בהם מוכרת ההתעשרות שלא כדין, ואין לכן להגביל עקרון כללי זה לרשימה סגורה של מצבים בהם תהיה השבה. "עם זאת, הכלליות והסתמיות אינן מצביעות על לאקונה או חלל... על השופט לפרש את הוראת המחוקק על פי תכלית החקיקה. התכלית היא, בין השאר, מניעת התעשרות שלא כדין, ועל רקע תכלית זו יש לפרש את הוראתו הכללית של המחוקק. ביסוד תכלית זו עומדת התפיסה... לפיה יש להורות על השבה, מקום שתחושת המצפון והיושר... מחייבת השבה... אמת המבחן המדריכה אותנו היא תחושת הצדק וההגינות של הציבור בישראל..." (שם, בעמ' 273).

בספרו של המלומד ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב' מהדורה שניה, תשנ"ח, נדונה שאלת זכות השבה של בנק, אשר פורע שיק של לקוח, כאשר הוא טועה בדבר היתרה בחשבון.

פרידמן מצביע על כך שמול אינטרס הסופיות עומדת שאלת ההסתמכות בתום לב של מקבל טובת ההנאה על הטעות שנעשתה, ומבהיר: "בעיני ההסבר נעוץ באינטרס הסופיות בפעולות מסוג זה, וסבורני כי אין להתיר לבנק לתבוע השבה אפילו ניתן השיק במתנה, ובלבד שהמקבל פעל בתום לב, כלומר לא ידע על הטעות ולא גרם לטעות וכי לא היתה מרמה מצד בעל החשבון. (...) בדומה לכך, אם פרע הבנק את השיק... למרות שלמושך השיק אין חשבון כלל... אין לבנק זכות להשבה ממקבל התשלום. אולם המקבל יחויב בהשבה אם ידע על הטעות (כלומר ידע שהחשבון לא קיים או שנסגר)" (שם, עמ' 853).

משמע, לעמדתו של פרידמן, העולה בקנה אחד עם הפסיקה, מהווה שאלת תום הלב של המקבל תנאי הכרחי לשלילת זכות ההשבה של הבנק במקרה של תשלום בטעות. ראו: בש"א (ת"א) 2008/07 בנק אגוד נ' אילן בורוכוב ואח' (פורסם במאגר נבו); ע"א 827/76 גרשון ישראל נ' בנק הפועלים, פ"ד לב(1) 153.

לעניין העילה החלופית דנן יוער, כי נכון הוא שכתב התביעה הוגש מלכתחילה בסדר דין מקוצר ולא נכללה בו עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אולם מדובר בטענה משפטית שהועלתה בתצהיר מטעם התובע ובסיכומים, והיא עולה מאליה ממסכת העובדות המפורטת בכתב התביעה. על פי ההלכה הפסוקה, רשאי בית המשפט לקבל את התביעה גם על פי עילה זו.

על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ע"פ תנאי ניהול החשבון. כמו כן ישא הנתבע באגרת המשפט, שכר העד שנפסק, וכן שכ"ט עוה"ד של התובע בסך 6,000 ש"ח + מע"מ.


ניתן היום ט"ו בטבת, תשס"ט (11 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתקים לצדדים.



ניצה מימון-שעשוע
, שופטת








א בית משפט שלום 5132/06 בנק דיסקונט סניף כפר סבא נ' מדיקומפורט בע"מ, שמאי ברק יואב (פורסם ב-ֽ 11/01/2009)