פסקי דין על אברהם נחמיאס | פסקי דין על שרה נחמיאס | פסקי דין על עיריית הרצליה | פסקי דין על אליהו - חברה לבטוח |

1631/04 א     18/01/2009




א 1631/04 אברהם נחמיאס, שרה נחמיאס נ' עיריית הרצליה, אליהו בע"מ - חברה לבטוח




בעניין:

1



בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א
001631/04


בפני
:
כבוד השופטת דליה גנות
תאריך: 18.1.09
18/01/2009



בעניין:
1 . אברהם נחמיאס

2 . שרה נחמיאס



ע"י ב"כ עוה"ד פלוסקונוס יהושע ואח'
התובעים


נ
ג
ד




1 . עיריית
הרצליה
2 . אליהו בע"מ - חברה לבטוח






עוה"ד ירון אילן ואח'
בשם הנתבעות 1 ו- 2

הנתבעים

פסק-דין

1.
בפני
תביעה אשר הוגשה על-ידי אברהם נחמיאס
(להלן: "התובע") ושרה נחמיאס
(להלן: "התובעת") כנגד עיריית הרצליה
וכנגד אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעים"), בגין פציעתו של התובע בתאריך 21.1.94.

העובדות הצריכות לענין


2.
התובע יליד 12.3.45 נפצע בתאריך 21.1.94 בשעה ששב מבית הספר. בכתב התביעה המתוקן נטען, כי "ביום 21.1.94, בתום יום הלימודים, הלך התובע בשביל שבגן הציבורי ועקב מכשולים חמורים בשביל, וביניהם "הגריל" המכסה פתח ניקוז שלא היה מותקן ויציב כראוי והאבנים המשתלבות בשביל לא היו בגובה אחיד ובלטו, והתובע נתקל במכשול ונפל ונפגע בראשו באופן חמור ביותר (להלן: "התאונה")" (סעיף 3 לכתב התביעה המתוקן).

3.
הנתבעים מכחישים את חבותם לפיצוי התובע בגין נזקיו עקב הנפילה, ומלינים על כי הטענות נטענו באופן כללי, לרבות בהתייחס למיקום הנפילה, דבר המקשה על הנתבעים לנהל את הגנתם, ומשכך, נקבע הענין לשמיעת ראיות בשאלת החבות.

התאונה


4.
בכדי לקבוע האם חבים הנתבעים בנזקיו של התובע, אם לאו, חובה על בית המשפט לקבוע עובדתית את אופן התרחשות התאונה, ואומר כבר עתה, כי התובע לא עמד בנטל הבסיסי המוטל עליו, ולא הוכיח את אופן התרחשות התאונה, ואבאר: בכתב התביעה נטען, כי התובע נפל בשל היתקלותו במכשול, אולם מטעמים השמורים עמו, לא פירט התובע באיזה מכשול מדובר, והסתפק באמירה כי במקום הנפילה היה "גריל" -
מכסה ביוב "שלא היה מותקן ויציב כראוי", וכן האבנים המשתלבות בהן רוצף השביל לא היו בגובה אחיד, וחלקן בלטו. וכבר עתה נשאלת השאלה, מהו המכשול שגרם לכאורה לנפילתו של התובע? האם מכסה הביוב, שלא היה מותקן כראוי ולא היה "יציב", או שמא האבנים המשתלבות שחלקן בלטו?? זה המקום לציין, כי התובע ו/או הוריו לא צילמו את המפגע הנטען סמוך למועד התרחשות התאונה, והמקום המשוער צולם על-ידי התובע לדבריו לפני שנה או שנתיים (עמ' 14 שורה 11), ובצילום שצורף לתיק המוצגים (נ/6) לא ניתן לראות קיומו של מכסה ביוב, ולמעשה ניתן לקבוע בבטחון, כי בצילום נ/6 לא צולם מכסה ביוב. לא זו אף זו, התובע לא טען כי הוא או מישהו מטעמו דיווחו לעיריית הרצליה
על המפגע או על התאונה שהתרחשה במקום, ומשכך, אין מנוס מהמסקנה כי לא קיימת בפני
עדות או ראייה פוזיטיבית המעידה על קיומו של מכשול כלשהו במיקום הנטען במועד הרלבנטי. הדברים מקבלים משנה חשיבות נוכח העובדה, שכבר בשנת 1996 פנו התובע והוריו למומחה רפואי לצורך הכנת חוות-דעת, בתמיכה לתובענה שהתעתדו להגיש, וגם אז, באופן תמוה ביותר, לא צולם מיקום הנפילה, דבר הפועל לחובת התובעים.


במהלך עדותו נחקר התובע בשאלת מיקום הנפילה והסביר, כי ידע היכן לצלם "כי זכרתי את איזור הנפילה" (עמ' 14 שורה 30), אולם בהמשך התברר, כי התובע אינו זוכר את מיקום הנפילה המדוייק, ולדבריו "צילמתי איזור רחב במקום"
(עמ' 14 שורה 32), ולאחר-מכן אמר במפתיע, כי האיזור המשוער בו נפל משתרע על שטח גדול יותר מזה שצולם ב- נ/6, ולמעשה לא ידע להצביע על מיקום הנפילה, והוא אף הודה בכך כשהעיד, כי "... לדעתי, הנפילה היתה משהו באיזור הזה, משהו שמצולם ..." (עמ' 15 שורות 8 – 9). ובסופו של דבר הודה, כי "אני לא יודע לציין את האבן שבה נתקלתי, אבל אני יודע שהאיזור הזה, אני מסמן אותו בעיגול, זה יכול להיות ממש מעט מתחת לתמונה, אבל זה יותר באיזור המצולם" (עמ' 15 שורות 11 – 12). קרי – עד רגע זה לא ידוע היכן בדיוק נפל התובע, ודוק: בית המשפט אינו מצפה כי התובע יצביע על אבן ספציפית שגרמה לנפילתו, אולם בית המשפט מצפה בהחלטה כי התובע יצביע על המקום בו נפל, ועל הסיבה שגרמה לנפילתו, והתובע לא עמד בנטל זה.


במאמר מוסגר יצויין, כי הורי התובע לא מסרו תצהיר עדות ראשית, ולא הסבירו, למשל, מדוע לא צילמו את המקום מיד בסמוך לנפילה הנטענת, או בשנת 1996 כשלקחו את בנם למומחה רפואי לצורך קבלת חוות-דעת, והימנעות זו מהעדת ההורים פועלת גם היא לחובת התובע.


באשר לסיבת הנפילה – בענין זה העידה גב' ליאת חסון, שהיתה כבת 17 – 18 במועד התאונה, ועסקה בתליית כבסים בחצר ביתה. גב' חסון טענה בעדותה, כי ראתה את רגע הנפילה (עמ' 5 שורה 23), ולדבריה, "ראיתי שהוא נתקל במשהו ועף באוויר" (עמ' 5 שורה 24), ולאחר-מכן הסבירה, כי "אני יודעת שהוא נתקל במשהו כי הוא עף ..." (עמ' 5 שורה 26), וכאשר נשאלה האם ראתה שרגלו של התובע נתקלה במכשול כלשהו, היא ענתה "לא. אמרתי שמעצם הנפילה שהוא עף ... הסקתי שהוא נתקל במשהו ..." (עמ' 6 שורה 7). קרי – גב' חסון לא יכולה לאמת את טענת התובע, על-פיה נתקל במכשול. היא לא העידה כי ראתה מכשול במקום הנפילה, והיא הסיקה כי התובע נתקל במכשול מצורת נפילתו, ולאו דווקא משום שראתה כי התובע נתקל במכשול. כפי שהודתה בחקירתה החוזרת באומרה "היה עץ ענק גדול שכיום הוא איננו, ושורשיו לדעתי לפי מה שאני ... בגלל עוצמת הנפילה ושהוא עף, לדעתי זה מהרמת אבני המדרכה, אבני שפה, זה לדעתי" (עמ' 8 שורות 9 ו- 18).


בהמשך העידה גב' חסון על פינויו של התובע ממקום הנפילה, אלא שעדותה לא תאמה את עדותו של מר דוד אבודרהם, שהעיד אחריה. גב' חסון העידה, כי כשראתה את התובע שוכב על הרצפה ומפרכס, היא רצה לביתה והזעיקה אמבולנס באמצעות הטלפון, ואז חזרה למקום הנפילה. היא ראתה שמר אבודרהם הרים את התובע בידיו והכניסו לאמבולנס, וכן ראתה את יחזקאל מזרחי (להלן: "חזי") נכנס לאמבולנס ונוסע באמבולנס עם התובע. אלא שדוד אבודרהם, אשר העיד אחריה, הכחיש את האמור מכל וכל. לדבריו, הוא הרים את התובע ממקום הנפילה והכניס אותו למכוניתו הוא, אלא שאז הגיע האמבולנס: "התובע כבר היה אצלי באוטו, כי חשבתי לקחת אותו עם האוטו שלי לבית החולים. אז נהג האמבולנס מיהר והוציא אותו מהאוטו שלי והכניס אותו לאמבולנס ונסע במהירות, אני נסעתי אחריו עם הרכב שלי ..." (עמ' 9 שורות 14 – 16). כאשר נאמר למר אבודרהם כי גב' חסון העידה שהתובע הועבר ישירות ממקום נפילתו לאמבולנס, חזר מר אבודרהם והעיד בבטחון "לא, הוא הועבר לאוטו שלי ... הרמתי אותו מהר, רצתי לאוטו שלי ... הוא היה בתוך האוטו כשהאמבולנס הגיע" (עמ' 9 שורות 20 – 22).


מהחקירה עלה, כי חזי העיד בתצהירו (שהוצא מהתיק והוחזר לבא-כוח התובעים בשל אי-התייצבותו), כי הוא היה זה שהרים את התובע מהרצפה, אלא שמר אבודרהם חזר וטען, כי הוא זה שהרים את התובע. בחקירתו טען מר אבודרהם, כי ראה בעבר אנשים נופלים במקום בו נפל התובע, גם לפני הנפילה וגם לאחריה, אולם לא היה בפיו הסבר לאי-ציון עובדה זו בתצהירו, למעט האמירה כי המקום היה ידוע לפורענות והיו מקרים דומים. מר אבודרהם העיד, כי הוא לא דיבר עם הרופאים שקיבלו את התובע בחדר המיון וכי אמר להם "שאני לא יודע כי לא ראיתי" (עמ' 11 שורה 2), וכי אם התובע, היא זו ששוחחה עם הרופאים, אלא שכאמור, אם התובע לא הגישה תצהיר ולא העידה, כך שגירסתה לאירועים איננה ידועה.


בחקירתו טען התובע, כי הוא נפל "מהאבנים באותו מקום ספציפי" (עמ' 12 שורה 8), אולם בהמשך התברר, כי למעשה התובע אינו זוכר כמעט כלום, למעט עצם הנפילה, וכי זכרונו הינו למעשה זכרון מובנה ששוחזר עקב שיחות עם אחרים. במה דברים אמורים? התובע – שהיה בן 9.5 במועד הנפילה – העיד, כי "רק אחרי שהתעוררתי ­הבנתי שאני נפלתי מהאבנים. אז באותו רגע לא ידעתי מה קורה, כי איבדתי את ההכרה. רק אחרי שהתעוררתי בבית החולים הבנתי שנפלתי בגלל האבנים. באותו רגע שנפלתי, איבדתי את ההכרה, ואחרי זה כשהתעוררתי בבית החולים שיחזרתי והבנתי שנפלתי בגלל האבנים" (עמ' 12 שורות 17 – 20) (ההדגשות שלי – ד' ג'). כאשר נשאל התובע מי היה שותף לשיחזור, הוא העיד "ישבנו שם כל המשפחה שלי ודיברנו על זה ..." (עמ' 12 שורה 22). קרי: "המסקנה" באשר לאופן וסיבת נפילתו של התובע, היה פרי שיחזור משפחתי של בני-משפחה שלא היו במקום התאונה ולא ראו אותה, ומכאן קצרה הדרך להגשת התביעה הנוכחית.


בהמשך מתברר, כי התובע נבדק בשנת 2005 על-ידי פרופ' טרייסטר – מומחה עיניים מטעם הנתבעות, אשר שאל את התובע לנסיבות התאונה, ואז טען התובע כי רץ עם חברים, נתקל במרזב ובחוטי תיל ונפל אחורנית. כאשר התבקשה תגובתו של התובע לאמירה זו, הוא אישר כי "אני זוכר שהייתי שם
(אצל פרופ' טרייסטר – ד' ג') עם הבעל של אמא שלי, ואז הוא דיבר על זה הבעל של אמא שלי, ואז הוא אמר את זה, ואני כאילו הסכמתי איתו, אבל אני לא חושב שזה נכון כי לא היה במקום הנפילה המרזב ... אני לא זוכר שהיה כזה דבר (חוט תיל – ד' ג'), אני יודע שזה מהאבנים, לא סביר שיש שם חוט תיל" (עמ' 13 שורות 1 – 5). אלא שהתובע לא נתן הסבר כלשהו מדוע "כאילו" הסכים עם בעלה של אמו, אשר תיאר בפני
המומחה את אופן הנפילה, ואף לא הסביר מדוע עתה, בחלוף שנים רבות יחסית, הוא סבור שנפל כתוצאה מאבנים בולטות ולא כתוצאה ממפגע אחר, ובענין זה ראוי לציין, כי בגיליון מהלך המחלה מבית החולים שניידר לילדים (נ/2) צויין בהדגשה, כי התובע נחבל כאשר "נפל לאחור (לא מגובה)".


הנה-כי-כן, עינינו הרואות כי גירסתו של התובע באשר לאופן וסיבת נפילתו הינה גירסה סתמית, לא מאומתת ועומדת בניגוד לגירסאות אחרות ואמירות אחרות של התובע עצמו. ניכר כי הטענה על-פיה נפל התובע כתוצאה ממכשול באבני המדרכה, הינה מסקנה אשר אליה הגיעו בני המשפחה, ומסקנה זו נבנתה לכלל סיפור עובדתי עליו הושתתה התובענה. ודוק: בא-כוח התובע טען בסיכומיו, כי "הנתבעת לא הצביעה על כל גורם אחר שגרם לתאונה" (סעיף 5ו' לסיכומים), אלא שנתחלפו לבא-כוח התובע היוצרות, שכן החובה הראשונית החלה על תובע הינה החובה להוכיח את אופן וסיבת התאונה, ורק לאחר-מכן עובר הנטל המשני אל הנתבעת, לנסות ולהוכיח כי אינה חבה בנזקי התובע. אולם, משנסיבות הפציעה נותרו לוטות בערפל, ומיקום וסיבת הנפילה לא הוכחו, לא עבר הנטל להגנה, וממילא לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח את טענותיו ופרטי תביעתו.


הנני קובעת, כי מיקום וסיבת פציעתו של התובע לא הוכחו, ומשכך, אין מנוס מדחיית התובענה.

נטל ההוכחה


5.
לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס לטענה, כי מדובר בדבר המעיד על עצמו, ואשר-על-כן, ולפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") חל נטל ההוכחה על הנתבעות.


בע"א 241/89 ישראליפט (שירותים), תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי ואח', פ"ד מט(1) 45, 73, הבהיר בית המשפט:

"תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו, מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד (כלשון סעיף 41 לפקודה), 'כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; השני, כי 'הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו'; והשלישי, כי נראה לבית המשפט 'שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם מסקנה שהוא נקט זהירות סבירה ...'".


ובד"נ 4/69 יצחק נוימן ואח' נ' פולה פסיה כהן ואח', פ"ד כד(2) 229, 262, סיכם הנשיא אגרנט (כתוארו אז) את ההלכה, בקובעו:

"1.
בהנחה שבסוף המשפט לא נתלבנו כל העובדות החשובות, הכרוכות בגרימת התאונה, שומה על בית המשפט, מקום שהתובע מסתמך על הכלל הנדון, לבדוק את חומר העדות לענין קיומם של שלושת התנאים.

2.
הבדיקה הזאת נערכת בסוף המשפט והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן, ובהתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לענין זה.
3.
נטל השכנוע לענין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע, ועליו להרימו על-פי המבחן של עודף ההסתברויות ...".


בענייננו, אם נבחן את שלושת התנאים, נמצא כי הכלל "הדבר מדבר בעדו" אינו חל, שכן, התובע לא הוכיח את פרטי תביעתו. התובע טוען, כי הסיבה לנפילתו הינה מכשול במדרכה. משכך, אין מדובר במקרה בו נטען כי אינו יודע ואין לו יכולת לדעת מה היו הסיבות לנפילתו. היות ולא הוכחה סיבת הנפילה, הרי שאין מקום למסקנה כי היא אירעה על-ידי נכס שבשליטת הנתבעים, והיות ופרטי ואופן התרחשות הנפילה לא הוכחו, הרי שלא ניתן להתייחס לשאלת נקיטת הזהירות. אחזור ואציין, כי בשנת 2005 העלה התובע גירסה עובדתית שונה בפני
פרופ' טרייסטר, גירסה אשר יכולה להסביר את דברי העדה גב' חסון, אשר טענה כי ראתה את התובע "עף". גב' חסון הסיקה, כי התובע "עף" משום שנתקל במכשול, אולם ההסבר שנתן התובע לפרופ' טרייסטר, על-פיו רץ עם חבריו ונתקל במרזב ובחוטי-תיל יכולה בהחלט להסביר את העובדה שהתובע "עף", אם כי לדברי גב' חסון "עף" התובע קדימה ואילו בגירסה שנתן התובע לפרופ' טרייסטר – כפי שעולה גם מהתיעוד הרפואי נ/2 – נטען כי הוא "עף" אחורנית. מכל מקום, סעיף 41 לפקודת הנזיקין אינו חל בענין אשר בפני
.

6.
סוף דבר, התובענה נדחית בזאת.


שכר-טירחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, יושת על התובעים ביחד ולחוד, לטובת הנתבעים ביחד ולחוד. סכום זה ישא הפרשי-הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


המזכירות תשלח את עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום,
כב
בטבת, תשס"ט ( 18
בינואר 2009), במעמד הצדדים.


דליה גנות
, שופטת

ברכה הרשקוביץ













א בית משפט מחוזי 1631/04 אברהם נחמיאס, שרה נחמיאס נ' עיריית הרצליה, אליהו בע"מ - חברה לבטוח (פורסם ב-ֽ 18/01/2009)