פסקי דין על בנק דיסקונט סניף יפו ראשי | פסקי דין על מפעלי מור ריהוט ומערכות קיר | פסקי דין על אללוף יצחק |

43735/03 א     30/04/2006




א 43735/03 בנק דיסקונט סניף יפו ראשי נ' מפעלי מור ריהוט ומערכות קיר, אללוף יצחק




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
043735/03

בש"א 168786/05

בפני
:
כב' השופטת ערקובי רחל
תאריך:
30/04/2006



בעניין:
בנק דיסקונט סניף יפו ראשי



ע"י ב"כ
עו"ד סופר דוד

תובע

נ
ג
ד


1 . מפעלי מור ריהוט ומערכות קיר

2 . אללוף יצחק


ע"י ב"כ
עו"ד זילברפלד אבי

נתבעים


החלטה

בפני
י בקשה למתן רשות להתגונן.

המצהירים נחקרו על תצהיריהם, כמו כן המומחה נחקר, ובאי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

מבוא:

חברת מפעלי מור ומערכות קיר בע"מ, (להלן: "החברה הישנה"), ניהלה אצל התובע חשבון שמספרו 163880, עד תחילת שנת 2000, (להלן: "החשבון הישן").

ביום 6.1.2000 נפתח חשבונה של חברת מפעלי מור ריהוט ומערכות קיר
(אללוף 1999) בע"מ, (להלן: "החברה החדשה"), שמספרו 373222, (להלן: "החשבון החדש").

התביעה מוגשת כנגד החברה החדשה וביחס ליתרת חובה שנטען כי נותרה בחשבון החדש.

טענות הנתבעים:
הנתבעים טוענים כי בשנת 2000, או סמוך לכך, הוקמה החברה החדשה, ונפתח חשבון בנק המהווה המשכו של החשבון הישן.

הנתבעים טוענים כי הוסכם בין התובע לבין הנתבעים כי כל ההטבות שניתנו לחברה הישנה בחשבונה יינתנו לחברה החדשה.

הנתבעים טוענים כי יש לראות את שני החשבונות כחשבון אחד רציף.

הנתבעים טוענים כי לשם סגירת יתרת החובה בחשבון הישן, הועבר סך של כ –450,000 ₪ מהחשבון החדש לחשבון הישן.

הנתבעים טוענים כי בחשבון הישן הובטח להם על ידי מנהל הסניף דאז, בעת פתיחת החשבון הישן בשנת 1979 כי החשבון ייחשב כחשבון "לקוח מועדף", ובהתאם תינתן בחשבון הנחה של 50% בשיעור הריבית.

הנתבעים טוענים כי בדיקת החשבון הישן העלתה כי לא ניתנה להם ההנחה כמובטח.

הנתבעים טוענים כי משנת 1983 החל התובע להעלות את שיעורי הריבית כרצונו בחשבון הישן, בלא שניתנה על כך כל הודעה לחברה הישנה.

הנתבעים טוענים כי עד שנת 1991, חושבו ימי הערך בחשבון הישן על בסיס חישוב של 360 ימים בשנה ולא 365 ימים בשנה.

לו היה התובע פועל כפי התחייבויותיו היה החשבון הישן ביתרת זכות, והואיל ועל פי הטענה החשבון החדש הינו המשכו של החשבון הישן, הרי יש לקזז את הנזקים שנגרמו לנתבעים בגין פעולות התובע שלא כדין, ואשר כומתו בחוות דעתו של המומחה מטעמם.

ביחס לחשבון החדש;

נטען כי למרות התחייבות התובע לא הועמדה כלל מסגרת אשראי בחשבון החדש ומהיום הראשון חויב החשבון בריבית חריגה.

עוד נטען כי התובע שינה את מסגרות האשראי בחשבון החדש על דעת עצמו ללא כל שינוי בערבויות, בלא כל נימוק, ללא הסכמה וללא ידיעת הנתבעים.

הנתבעים טוענים כי התובע הקטין את שווי הבטוחות שהיו בידיו, כגון שיקים, וחישב אותם באחוזים שונים מוקטנים ובשל כך קטנו הבטוחות באופן מלאכותי והתובע הקטין את מסגרת האשראי בחשבונות דבר שיצר חיובי ריבית ביתר.

הנתבעים טוענים כי התובע חייב אותם להפקיד בטוחות נזילות בלבד, ולכן קיבלו הלוואה ממקור אחר, והסכום הופקד בחשבון, במסגרת תוכנית חיסכון.

הנתבעים טוענים כי התובע אילץ אותם לשעבד את תוכנית החיסכון למרות שקיבלו בגינה ריבית זכות נמוכה בעוד שבחשבון החברה הם מחויבים בריבית גבוהה.

הנתבעים טוענים כי התובע לא סיפק להם מסמכים על מנת לחסום אותם מלהעלות את מלוא טענותיהם.

עוד נטען כי חקירת המצהירים והמומחה ארכה שלוש שעות, ועצם התמשכותה של החקירה מהווה נימוק לקבלת הבקשה שכן ברור בעליל כי אין בפני
נו הגנת בדים אלא הגנה ראויה להישמע.

טענות התובע:

התובע טוען כי טענות הנתבעים מרביתם, לרבות חוות דעת המומחה מטעמם מתייחסות לחשבון אחר, שנוהל על ידי חברה אחרת ולא הנתבעת, שנפתח על יסוד ייעוץ של רואה חשבון בשל עניינים משפחתיים של הנתבעים שאינם קשורים לתובע.

התובע טוען כי יש לדחות את הטענה כי המדובר בחשבון שנפתח כהמשכו של החשבון הקודם על סף, הואיל ומדובר בחברות שונות, חשבונות שונים, בעלי מניות אחרים, ובטוחות אחרות.

התובע טוען כי גם אם ביהמ"ש יקבל את טענת הנתבעים, המוכחשת על ידו, כי המדובר בשני חשבונות שהאחרון מהוה המשכו של הראשון, הרי אין לקבל את בקשתם למתן רשות להתגונן בשל מנימוקים נוספים.

התובע טוען כי הנתבעים לא היו לקוח מועדף, וכי טענתם בדבר שיחה משנת 1979 בה הובטח להם כי לנצח יהיו לקוח מועדף ויקבלו הנחה של 50 % בשיעור הריבית הינה מופרכת.

התובע טוען כי גם הנתבעים לא הצליחו במסגרת החקירה לטעון באופן מפורש כי אכן הובטחה להם הבטחה מסוג זה.

התובע הפנה לסתירות הקיימות בדברי העדים במסגרת חקירתם אשר לדעתו משמיטות את הקרקע מתחת לבקשתם.

התובע טוען כי הנתבעים מעלים טענות עובדתיות סותרות, כאשר, לדוגמא,
מחד הם טוענים כי הובטחה להם הנחה בשיעור של 50% מריבית החובה, מאידך נטען כי הובטח להם הנחה מכל שיעורי הריבית בחשבון.

התובע טוען כי הנתבעים מושתקים מלטעון כי לא היו מודעים לגובה הריבית בהם חויבו במשך כל השנים, בחשבון הישן, שכן במשך השנים קיבלו דפי חשבון, היו מעורבים בניהול החשבון, ואין לקבל העלאת טענה כיום לאחר שהחשבון נוהל במשך למעלה מעשרים שנה כי כל הפעולות שבוצעו בו לא היו ידועות להם.

התובע עותר כי ביהמ"ש ידחה את טענת הנתבעים כי נתנו אימון מלא בבנק ולכן לא בדקו את שיעורי הריביות, או את דפי החשבון שנשלחו אליהם.

התובע טוען כי טענת הנתבעים כי פנו לתובע בשנת 1998 בתלונה בדבר גובה הריבית עומדת בסתירה
לטענה כי לא היו מודעים לגובה הריבית.

התובע טוען כי גם אילו תתקבל טענת הנתבעים כי הובטחה להם הנחה בשיעור של 50% מהריבית, עדיין יש לדחות את הבקשה בשל חישובי המומחה, שהתגלו כחסרי כל בסיס, בשל שיעורי הריבית בהם חייב את החשבון הישן, למרות ששיעורי הריבית הנכונים עמדו בפני
ו.

התובע טוען כי יש לדחות את טענת הנתבעים כי תמיד עמדו בעודף בטחונות.

התובע טוען כי דרישה לקבלת בטחונות נזילים אינה מהווה התניית שירות בשירות.

ביחס לחישוב ימי ערך, נטען כי עד שנת 1991 השיטה הנהוגה בבנקים הייתה חישוב על פי 360 ימי ערך, והדבר הודע לנתבעים עוד בשנת 1989.

ביחס למשך החקירה הנגדית נטען כי הנתבעים הגישו תצהירים ארוכים וחוות דעת ומשך החקירה מתחייב מהיקף טענותיהם.

לפיכך, עותר התובע להורות על דחיית הבקשה.


דיון:

עיון בחוות דעת המומחה תגלה כי החישובים שנערכו על ידו מתייחסים לחשבון הישן בלבד.

החישוב שנערך על ידו ביחס לחשבון החדש, הינו:

אילו סכום ההפרש של תוצאת החישוב בסעיף 7.4 לעיל, היה מזוכה בחשבון 2

בתאריך 1.7.00.
".
(ראה עמוד 13 לחוות הדעת).

כלומר המומחה מטעם הנתבעים ביצע חישוב מחדש של החשבון הישן, זאת בהתאם לטענות הנתבעים, ונוצרה יתרת זכות, על פי הטענה. יתרת זכות זו חושבה משל הייתה מופקדת בחשבון החדש, וכך נוצרה יתרת הזכות הנטענת על ידי הנתבעים.

כלומר, על מנת שבקשתם תתקבל, על ביהמ"ש לקבל את טענות הנתבעים הנוגעות לחשבון הישן, וכן את הטענה כי הוסכם בינם לבין התובע כי החשבון החדש מהווה המשכו של החשבון הישן.

בעניין זה גרסת הנתבעים מורכבת משני נדבכים:

א.
הטענה יש לראות בשני החשבונות חשבון אחד.
ב.
הטענה המרכזית כי בחשבון הישן הובטחה הנחה של 50% בריבית.

תחילה נדון בטענות אלה של הנתבעים.

האם המדובר בחשבון אחד?;

הנתבעים מפרטים בתצהירם השתלשלות עניינים שהובילה אותם לפתיחת החשבון החדש.

"...משנת 2000 החלפתיו בניהול החברה, עת על פי עצת רוהח"ש של החברה מר לנדאו- הקמתי חברה חדשה תחתיה (היא הנתבעת 1 – מפעלי מור ריהוט ומערכות קיר
(אללוף 1999) בע"מ), כאשר השם המסחרי שלה, החקוק היטב בידיעת הציבור, נותר כפי שהיה כל השנים – "רהיטי מור".
להקמת החברה החדשה קדמה שיחה מפורטת עם מנהל הסניף בשעתו (לפי מיטב זכרוני – מר זרח אלי). עדכנו אותו על עצת רוהח"ש . הוא הבהיר כי אין לו כל בעיה עם זה, כי מבחינתו החברה היא או תה חברה, וסוכם בינינו כי יפתח חשבון חדש לחברה החדשה, כל בטחונות שהיו בחשבון הישן יועבדו לחשבון החדש, ... עם אותם הטבות כפי שהיו בחשבון הישן..."
(ראה סעיפים 1.2, 1.3 לתצהירו של נתבע מס' 2.)

כאשר נשאלו העדים במסגרת החקירה הנגדית מדוע נפתח החשבון החדש השיבו כי:

"
ש.
למה היית צריך לפתוח חברה חדשה.
ת.
כתבתי שלפי יעוץ של רו"ח, מדובר בעסק משפחתי, בעבר לפני 20 שנה לשתי אחיותי היה מניות בחברה. באיזה שהוא שלב היו בעיות משפחתיות ואבי ביקש להוציא אותם. היה לנו ריב משפחתי. כשהגענו לנקודה שאבי רוצה לפרוש, הוא לא עמד בלחצים, עבר ניתוח לב. ניגשו לרו"ח ידיד משפחה ושאלנו אותו מה לעשות. הברירה היתה שכל המניות עוברות אלי. אמרנו שאם יעבור הכל אלי, תהיה לנו בעיה משפחתית. האחים שלי שבעבר היו שותפים ירצו להיכנס שוב ולכן פתחנו חברה חדשה."
(ראה פרוטוקול מיום 9.1.06 עמוד 8 שורות 21-27 לעדותו של הנתבע מס' 2).

הנה כי כן אין מחלוקת כי פתיחת החשבון החדש לא נעשתה ביוזמת התובע או מי מטעמו אלא מתוך שיקולים עסקיים ומשפחתיים של הנתבע מס' 2 ואביו.

עוד אין מחלוקת כי אביו של הנתבע מס' 1 היה מנהל החברה הישנה.

אין מחלוקת כי אביו של הנתבע מס' 2, מר אללוף חיים לא נתן ערבות אישית לחברה החדשה למרות שערב להתחייבויות החברה הישנה.

אין מחלוקת כי תוכנית חיסכון בסכום של 80,000 ₪ ששימשה כבטוחה לחשבון החברה הישנה לא הבטיחה את התחייבויות החברה החדשה בחשבונה.

אם כן, מדובר:
-
בשתי חברות שונות,
-

שתי אישיות משפטיות שונות,
-

בעלי המניות שונים,

-

מנהלים שונים,

-

הבטוחות שונות,
נסיבות פתיחת החשבון החדש לא היו תלויות בתובע.

ולמרות כל ההבדלים הללו מבקשים הנתבעים כי ביהמ"ש ייראה בחשבון החדש כהמשכו של החשבון הישן. בל ייטעה הקורא, הכינוי שניתן לחשבונות על ידי ביהמ"ש הינו לצורך נוחות בלבד, למעשה מדובר בחשבון שנפתח לחברה שהוקמה
על ידי הנתבע מס' 2, וכעת הוא מבקש להיבנות מטענות שקיימות, אולי לאביו, ביחס לחשבון שנוהל על ידי חברה אחרת לחלוטין.

יותר מכך, מר חיים אללוף העיד בפני
י, ביחס לטענות הקיימות לנתבעים במסגרת החשבון הישן, ונשאל, אם המדובר בחשבון אחד, היינו, המשכת חשבון ישן לחשבון חדש מדוע לא חידש את ערבותו? והשיב כי הוא מבוגר.

אם כך, הנתבעים מבקשים כי ביהמ"ש יקבל את טענתם שמדובר בהמשכו של אותו חשבון, כאשר הדבר מתייחס רק לצד הזכות, הבאת הטענות שקיימות לטענתם ביחס לחשבון הישן, אך לא כאשר הדברים נוגעים לצד החיוב, כגון הותרת ערבותו של מר אללוף חיים, והותרת הבטוחה בדמות תוכנית חיסכון בסכום של 80,000 ₪, לטובת התובע.

כיצד מבססים הנתבעים את טענתם זו? לדברי הנתבע מס' 2 בתצהירו מנהל הסניף אמר לו כי אין לו כל בעיה עם זה והוא רואה את החשבון כהמשכו של החשבון הישן.

למנהל אין בעיה לכן ביהמ"ש צריך לראות בשתי החברות כשאישיות משפטית אחת, למרות שלחשבון החדש לא ניתנו הבטוחות הקודמות, ואלה הוצאו ממנו.

סעף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973
קובע כי:

" (א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים."

ברי כי כאשר מדובר בשני חשבונות לא יכולה להעלות טענה כי עסקינן בעסקה אחת. על מנת לגבור על הוראות סעיף זה
עותרים הנתבעים כי ביהמ"ש יראה בחשבונות כמקשה אחת. כאמור לעיל, לא ניתן לראות בחשבונות כחשבון אחד, משום ההבדלים המהותיים שפורטו לעיל.

לכן, דינה של טענה
זו, שאינה מתיישבת עם העובדות שאינן במחלוקת להידחות.

גם אילו יסבור הסובר כי טעות בידי, ויש לראות בשני החשבונות כחשבון אחד, עדיין, יש לבחון מהי הטענה ביחס לחשבון הקודם.

הטענה כי התובע הבטיח למר אללוף חיים הנחה של 50% מהריביות;

ההטחה הנטענת ניתנה בשנת 1979.

די בכך כדי לדחות את הטענה.

אין מקום להידרש לגרסה על פיה הבטיח התובע כי בחשבון בנק מסוים תינתן הנחה בשיעור של 50% משיעור הריבית שהוא גובה, וזאת לעולמי עד, ללא כל קשר למצבו של החשבון, למצבה של החברה, לשינויים בשיעור הריביות במשק, להיקפי האשראי, הנחה הניתנת לנצח נצחים, שניתנה על פי הטענה לפני למעלה מעשרים וארבע שנים טרם הגשת התביעה, ומאז ועד להגשת התביעה לא נשמע קולו של מר אללוף ביחס להבטחה הנטענת, טענה מסוג כזה הינה כל כך מופרכת עד שניתן לומר בבטחה כי המדובר בהגנת בדים.

יותר מכך, וחמור מכך, מר אללוף חיים שלו ניתנה כביכול ההבטחה האמורה העיד כי:

"ש.
אתה אומר שבשנת 79 כאשר הפכתם לחברה הישנה, אתה אומר שהמנהל אז, אמר לך שתינתן לך הנחה של 50% בשיעורי הריבית.
ת.
נכון.
ש.
והוא הבטיח לך שתהיו לקוח מועדף.
ת.
אמרו לי שאנו לקוח מועדף, אתה לקוח ישר והגון ואתה לקוח מועדף.
ש.
אמרו לך עד מתי תהיה לקוח מועדף, באיזה תנאים.
ת.
הוא אמר לי לעולם ועד כל עוד שאני חי ונמצא בבנק, הכל בסדר.
ש.
וללא קשר למצב בטחונות, למצב חובה, ללא קשר לשום תנאים.
ת.
אין דבר כזה בעולם, ללא תנאים. הבנק הוא ילד טוב ירושלים ברגע שאתה בסדר, אם אתה לא בסדר הוא לא מכיר אותך בכלום. דיברו שנקבל אשראי ב- 50%. כשהיה חסר כסף הוא ביקש ממני כסף והבאתי את הכסף למחרת בבוקר במזומן מהבית.

אני לא רציתי להיכנס לחריגה, נכנסתי מפעם לפעם לחריגה והוא היה מבקש ממני שאני אביא כסף כדי לאזן את החשבון כדי שאני לא יהיה בחריגה הרבה."
(שם עמודים 14-15 לעדותו של מר אללוף חיים).

הנה כי כן גם מר אללוף חיים מבין כי לא ייתכן שתינתן הנחה לעולמי עד, בכל מצב ובכל תנאי.

אם לא די בכך, נשאלת השאלה, ביחס למה אמורה להינתן ההנחה המובטחת?

האם ביחס לריבית החובה או ביחס לריבית החריגה? או ביחס לריבית על ההלוואות? או ביחס לתוספת הסיכון?

בחקירותיהם חזרו בהם הנתבע מס' 2 ואביו מהגרסה כי המדובר היה בהנחה של 50% מהריבית וטענו כי המדובר היה בהנחה של 50% מתוספת הסיכון בלבד, (ראה עמוד 9 שורות 13-20 לעדותו של הנתבע מס' 2).

אלא שהנוהל של ריבית אחידה בבנקים, ובנוסף קיומה של תוספת סיכון, נוהל זה החל רק משנת 1983, (ראה עדות המומחה בעמוד 22 שורות 3-10).
כיצד מבטיח התובע הנחה של 50% מתוספת הסיכון בשנת 1979 כאשר לא הייתה קיימת תוספת סיכון בשנת 1979 אלא רק משנת 1983?

כיצד ניתן להבטיח הנחה ביחס לדבר שטרם נולד?

המומחה, ועל כך אין מחלוקת, ערך את החישובים מטעמו כשהוא מפחית 50% מתוספת הסיכון החל משנת 1983. המומחה לא התייחס כלל למצבה של החברה הישנה, למצב האשראי, להיקף הביטחונות, מאומה מהשיקולים הנהוגים בבנקים ביחס מו"מ שהם מנהלים עם לקוחותיהם בדבר היקף הריבית, או שיעורה של תוספת הסיכון.

המומחה עורך חישוב המתייחס " להנחה בתוספת הסיכון והיא עמדה על 50% משיעור תוספת הסיכון המרבי שנהג בבנק לחשבונות חח"ד עסקיים", (עמוד 8 לחוות הדעת).

גם מר אללוף שהצהיר על דבר ההבטחה הנטענת לא טען כי זוהי ההבטחה שניתנה לו, אלא טען כי הובטחה לו הנחה בשיעור של 50 % מהריבית כל עוד הוא חי.
לאור כל האמור לעיל, נראה כי אין לקבל את הטענה בדבר קיומה של הבטחה משנת 1979, כהבטחה על פיה הוסכם כי לעולמי עד תינתן בחשבון החברה הישנה הנחה משיעור הריבית. טענה זו לאו טענה היא, והיא כל כך בלתי סבירה, כל כך מופרכת, כל כך נוגדת את תכתיב השכל הישר, עד שברור כי בפני
נו הגנת בדים, וזאת מבלי שנגענו בשאלה, מדוע אם היית הקיימת הבטחה כזו, במשך 20 שנים בהם חשבון החברה הישנה היה פעיל, מר אללוף לא העלה אותה. הבטחה הכבושה במשך תקופה של מעל עשרים שנה? בכל אותו זמן החברה מנהלת ספרים, יש לה רואה חשבון, מקבלת דפי בנק, ולא מעלה כל טענה כי מחוייבת בריבית בניגוד להסכמות?


אשר על כן דין הטענה להידחות.

מה נותר מבקשתם של הנתבעים? כל הטענות הנוספות לא גובו בחוות דעת המומחה, והמומחה כלל אינו מתייחס אליהן ואינו מפרט מהו הנזק שנגרם, אם בכלל.

עיון בחוות דעת המומחה מעלה כי "קיימת התאמה בין חיובי הריבית המקוריים של הבנק לבין חיובי הריבית שהתקבלו בחישובים". (ראה סעיף 3.5.1 לחוות הדעת, עמוד 5).

חישוב המומחה הינו בהנחה, כי לו תתקבל טענת הנתבע, שהובטח לאביו בשנת 1979 הנחה בשיעור של 50% מהריבית בחשבון הישן, ותיווצר יתרת זכות, לאור החישוב החדש, המבוסס על הפחתת שיעורי הריבית, כפי הטענה וזיכוי חשבון החברה החדשה בסכום שנוצר, (ראה עמוד 9 לחוות הדעת, סעיף 6.12).

כלומר, לא נערך חישוב של החשבון החדש, הוא החשבון נשוא התביעה, אלא נבדק החשבון הישן.
מכאן המסקנה המתבקשת, כי לו אכן בפי הנתבעים הייתה טענה הנוגעת לחשבון נשוא התביעה, טענה זו הייתה מוצאת את ביטוייה בחוות הדעת, והתצהירים שהוגשו מטעמם של הנתבעים.

משנדחתה הטענה כי המדובר בחשבון אחד, שכן על פי האמור לעיל, החשבון החדש נפתח על יסוד המלצתו של רואה החשבון של הנתבע מס' 2 ואביו, ובשל נסיבות משפחתיות ולא בשל דרישת התובע, כמו גם מדובר בחברות שונות בעלי מנהלים שונים בעלי מניות שונים, הבטוחות שונות והיקפי האשראי שונים, כל אלה מצביעים על המסקנה כפי שפורטה לעיל, כי עסקינן בשני חשבונות.

משלא נבדק כלל החשבון החדש, ואין טענה בפי הנתבעים ביחס להתנהלות התובע בחשבון החדש, אין מקום למתן רשות להתגונן.

טענתם הנוספת של הנתבעים היה היקף החקירה;

אכן ב"כ התובע חקר האריכות. יחד עם זאת, לא ניתן לעשות יש מאין רק בשל התמשכות החקירה.

לכשעצמי אני סבורה כי לא היה צורך בחקירה כה ארוכה, ולא התייחסתי למרבית מטענות ב"כ התובע, שעוסקות במהימנות, שכן ביהמ"ש בשלב זה בוחן את הטענות לכשעצמן, בלא לבחון את מהימנותן.

בפני
נו, טענות הגנה המבקשות כי ביהמ"ש ייקבע שניתנה הבטחה בשנת 1979 בחשבון א' ויש לקזז את הנזק שנגרם לחשבון א' מחשבון ב'. טענה זו אין בידי ביהמ"ש לקבל.

לפיכך, הבקשה נדחית.

הנתבעים ישאו בהוצאות הדיון בסכום של 2,000 ₪ + מע"מ.

מזכירות תשלחה החלטתי לצדדים.

ניתנה היום ב' באייר, תשס"ו (30 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.


ערקובי רחל
, שופטת


פסק דין
לאחר שבקשת רשות להתגונן נדחתה, זכאי התובע לקבל

פסק דין
וכך אני מורה.
ב"כ התובע יגיש פסיקתא לחתימתי.
ניתנה היום ב' באייר, תשס"ו (30 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.

ערקובי רחל
, שופטת








א בית משפט שלום 43735/03 בנק דיסקונט סניף יפו ראשי נ' מפעלי מור ריהוט ומערכות קיר, אללוף יצחק (פורסם ב-ֽ 30/04/2006)