פסקי דין על עמידר החברה הלאומית לשכון עולים בישראל | פסקי דין על עיזבון המנוחה הלפרט לאון ז"ל

8611/98 א     22/02/2001




א 8611/98 עמידר החברה הלאומית לשכון עולים בישראל נ' עיזבון המנוחה הלפרט לאון ז"ל




4
בתי המשפט
א 008611/98
בית משפט השלום באר שבע
22/02/01
תאריך:
סגן הנשיא - כבוד השופטת טהר שחף

בפני
:
עמידר החברה הלאומית לשכון עולים בישראל

בעניין:
התובעת
ברנטי רירי

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1 . עיזבון המנוחה הלפרט לאון ז"ל

2 . הלפרט נורברטו

הנתבעים
ברטל משה

ע"י ב"כ עוה"ד

החלטה
1. התובעת מבקשת בתביעתה להורות על פינויו של הנתבע ממושכר שהוא דירה בת 2 חדרים בב"ש, ביחידה מס' 42 בית 1507 ולהחזיר החזקה בו לידיה (להלן: "הדירה").

2. נגד הנתבע ניתן

פסק דין
בהעדר כתב הגנה ושלב מאוחר יותר ביקש להורות על ביטולו, בבקשה שנתן ביום 12.06.00.

עיקר טענתו של הנתבע היא כי הדירה, קטנה מאוד בשטחה, הושכרה ע"י התובעת להוריו המנוחים עם עלייתם לארץ, ב - 1971, כי מסיבה לא ידועה נרשם הסכם השכירות ע"ש אביו המנוח שנפטר ב - 1989, כי מאז פטירתו המשיכה אימו להתגורר בדירה.

הנתבע טען עוד כי ב - 1989 נפרד מאשתו ועבר להתגורר עם אימו בדירה עד לפטירתה ב - 1997 כשהוא התומך בה.

הנתבע ציין עוד כי ב - 1992 התגרש מאשתו והעביר לה חלקו בדירת המגורים ללא תמורה.

הנתבע טען עוד כי עוד בחייה פנתה אימו לתובעת בבקשה לרכוש הדירה אך בשל דרישת התובעת למחיר מופרז לא יצאה הרכישה לפועל.
הנתבע טוען כי מאז פטירת אימו הוא ממשיך ומתגורר בדירה ומאז גרושיו אין לו דירה אחרת ועוד טוען הוא כי הוריו המנוחים היו במעמד של דיירים מוגנים, שמעמד זה עבר אליו בהיותו בן המשפחה שהתגורר עימם שנים רבות, וכן הוא טוען כי הוא גם בעל מעמד של "דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי תשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק") וברצונו לממש זכויותיו בדירה.

הואיל ולפי עמדת הנתבע הזכות הקנויה בידו היא זכות מהותית שנרכשה במשך "שנים רבות מאוד של מגורים בשכונת מצוקה" - ראוי לו להשמע.

3. לבקשת הנתבע ניתנה תגובת התובעת ובה נתבקשה דחייתה, הן בשל כך שלא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשתה, והן לגופה - שהרי התובענה נמסרה לנתבע כדין, בדרך של הדבקה בכתובת לה הוא טוען, ומשום שאין בידיו הגנה ראויה, שהרי על פי הסכם השכירות בין התובעת לאביו המנוח של הנתבע נאמר במפורש כי אין ההסכם מקנה זכויות דייר מוגן, והנתבע אף אינו נכנס בגדר הגדרת "בן ממשיך" לפי החוק, שהרי על פי הנתונים והמסמכים שבידיה לא התגורר הנתבע בדירה ב - 1993 ואף לא ב - 1995 וב - 1996, ואף משום הוראת סעיף 3 (ב) לחוק הנ"ל ממנה עולה אי זכאותו של הנתבע שהרי לפי העובדות להן הוא טוען הרי היתה בבעלותו דירה ב - 5 שנים שקדמו לפטירת אימו - ומכאן כי אין הוא בגדר דייר ממשיך.

מוסיפה התובעת וטוענת כי מתוך הפרת הסכם השכירות ע"י הנתבע בכך שלא שילם דמי שכירות העולים כדי 8,000 ₪ הנה לא חלות הוראות החוק דלעיל.

4. בדיון שנתקיים בפני
ביום 08.11.00 (אחר שהנתבע לא התייצב ובקשתו נמחקה) הגיעו ב"כ בעלי הדין להסדר, בהמלצת ביהמ"ש, מבלי שיש בו לפגוע בטענה מטענותיהם, כי פסה"ד שניתן כנגד הנתבע יבוטל בתנאי שיפרע כל חובותיו לתובעת על פי חשבון שיערך ע"י התובעת עפ"י הסווג אותו בקש הנתבע להגדיר עצמו, וסכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן - יוסיף פסק הדין לעמוד בתוקפו וכתוצאתו - יפנה הנתבע הדירה.

ואכן ההחלטה שנתנה קבעה כי הנתבע ישלם ויפרע חובו לתובעת בתוך 30 יום שאם לא כן ישאר פסה"ד שניתן נגדו שריר וקיים, והוא יפעל על פיו.
5. והנה אחר מתן ההחלטה פנה הנתבע וביקש להאריך לו המועד לביצועה, לפי שלטענתו קיבל החשבון מהתובעת רק ביום 06.12.00 ובידיו לפרעו עד 06.01.01 וכן טען כי שכה"ד שהתובעת חישבה אינו תואם ההסדר וההחלטה.

הנתבע מציין עוד כי אם ביהמ"ש "יפרש" ההחלטה באופן שונה מ"הבנתו" הנה ראוי בנסיבות המיוחדות להאריך לו המועד לתשלום החוב.

בקשה זו הועברה לתגובה אך עד שזו הובאה לעיוני - חלף עבר המועד לתשלום החוב, גם על פי שיטת הנתבע עצמו - שטרם פרע ושילם, והנה הוברר כי רק יום קודם הדיון שנקבע שילם הנתבע את אשר נדרש, אף שטען כי חלק הסכום שולם עוד ב - 1/00, כאשר הוברר עוד כי לטענותיו גבי עריכתו הלקויה של החשבון שלא תאמה לעמדתו גבי מעמדו - לא היה בסיס, ועוד הוברר כי לטענת הנתבע כי לא היה לו עם מי לברר אצל התובעת אין שחר ובסיס, שהרי אם רצה וחפץ - ניתן היה בידיו.

6. עתה מבקש הנתבע שלא לקחת לחובתו מחדליו לקיים החלטת ביהמ"ש, אף מתוך הדרך בו נוהגת התובעת כלפי פולשים (שאפילו להם ניתנת, לטענתו, תקופת חסד של 3 חודשים), אך לא היה לו הסבר ראוי מדוע לא מצא קודם לקיים החלטת ביהמ"ש ואח"כ לברר הטעון ברור לפי שיטתו והנה עתה הוא מצהיר באמצעות בא כוחו כי:-
"מעתה והלאה עד בירור המשפט הוא ישלם מה שעמידר מחייבת אותו, זה ההסדר, אני רק רציתי לבדוק שהחוב לא שגוי" (עמ' 2).

ב"כ הנתבע חוזר ומבקש להעתר לבקשתו שהרי אם ישאר פסה"ד על כנו הנה "תופסק" זכותו של "דייר מוגן" (שכפי שראינו ודאי אין היא בגדר זכות מזכויותיו של הנתבע וב"כ הנתבע הסכים לכך) או של "דייר ממשיך".

7. אין חולקין כי התנהגותו ומחדליו של הנתבע עולים כדי זילות של ממש של החלטת ביהמ"ש, כאשר הוא עושה דין לעצמו ואינו מקיימה, וגורם שוב לדחיית ביצוע חיוביו לפרוע לתובעת שכ"ד בו הוא חייב, לאחר שלפי טענתו הוא העושה שימוש בדירת הוריו מבלי לשלם שכ"ד.

רק אחר שכלו הקיצין הואיל הנתבע לפרוע חובו, ולציין כי פרע חובותיו לעבר - אחר שהכיר סוף סוף בנכונות החישוב שעשתה התובעת, ועתה הוא בא לביהמ"ש לזעוק כצעקת "הקוזאק הנגזל" - דהיינו - כשיטתו - לא קיים מעט החיובים בהם חב, עשה ועושה שמוש בדירה אך אינו משלם שכ"ד ועל התובעת לשמוע טענותיו, לתת בידיו רכושה ולא לגרום לפינויו - ויש לומר לו כי לא היא.

יש לקבוע כי הנתבע בא בידים לא נקיות לביהמ"ש, ולא רק כך, אלא אף אחר שבא ונכנס בשערי ביהמ"ש ונתנה לו ההזדמנות - הנה שוב חדל ובאופן בוטה, כשהוא עושה דין לעצמו ולא קיים ההחלטה, כשיש במחדליו אלו משום פגיעה בזכויות בעל הדין שכנגד.

הנתבע מבקש לעשות עמו חסד ולהתחשב במה שקיים בדיעבד - יום טרם הדיון בביהמ"ש - אך יש לומר לו כי כאן, ובנסיבותיו - אין מקום להעתר לו, שהרי כפי שנקבע הנה התעלמות מהחלטת ביהמ"ש עלולה להפוך הדיון המשפטי לרופף ופגום, והעתרות לו משמעה פגיעה של ממש באינטרס התובעת, שיכולה היתה להניח כי עם אי תשלום החוב במועד שנקבע לו ואף לפי המועד שקבע לו הנתבע - באה הפרשה לכלל סיום.

הנתבע פרע לידי התובעת את אשר חייב היה לפרוע במשך תקופה ארוכה ולציין שוב כי אף שהתביעה הוגשה עוד ב - 12/98 הנה הואיל הנתבע לפרוע דמי השכירות רק אחר שחרב פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה מתנופפת עליו, וגם ממנה לא ירא, עד אשר הוברר לו כי מועד הדיון מתקרב ועליו לעשות מעשה.

התנהגות זו של הנתבע עולה כאמור כדי זלזול וזילות, יש בה משום חוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט, ואם תאמר כי על כל אלה ניתן להשיב בפסיקת הוצאות, שהרי לפי טענת הנתבע עומדות על הכף זכויותיו בדירה - אשיב לו כי את מחדליו עליו לשים לפתחו ועליו לשאת בתוצאותיהם, כאשר לא לעולם חוסן ואין הוא יכול לנהל ההליך כאילו אין בע"ד שכנגד, כאילו אין החלטות שיש לקיימן, כשמנגד כאמור אף עומדות טענות התובעת גבי טיב זכויותיו בדירה.

לציין עוד כי שלב זה הוברר כי לטענותיו של הנתבע גבי גובה שכה"ד והקריטריון לפיו נקבע לא הוקם בסיס וסופו שהסכים כי החשבון שנעשה ע"י התובעת הוא הנכון - אך כאמור לעיל דבר לא הניעו לפרוע את אשר הוא חייב ובמשך תקופה ארוכה, וכך עשה רק - יום טרם הדיון, והוא מבקש כי ביהמ"ש יתחשב במועד מאוחר זה ויפסוק לשיטתו - ולא היא כפי המפורט לעיל, שהרי הנתבע הוכיח כי אין הוא ראוי להתחשבות ביהמ"ש אחר מה שנעשה וסוכם בעניינו.

8. מתוך כל אלה וכל אחד מאלה אני קובעת כי הנתבע לא קיים החלטת ביהמ"ש במועדה, חדל מלבצעה אף אחר מכן - ומכאן כי פסק הדין שניתן נגדו ביום 29.01.99 שריר וקיים והתובעת רשאית לפעול על פיו.

בנסיבות הענין אני רואה לחייב הנתבע לשאת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

9. מזכירות ביהמ"ש תשגר עותק ההחלטה לב"כ בעלי הדין.

ניתנה היום כ"ט בשבט, תשס"א (22 בפברואר 2001) בהעדר הצדדים.

טהר שחף
, שופטת
סגן נשיא

שם הקלדנית: אתי אביטן.








א בית משפט שלום 8611/98 עמידר החברה הלאומית לשכון עולים בישראל נ' עיזבון המנוחה הלפרט לאון ז"ל (פורסם ב-ֽ 22/02/2001)