פסקי דין על אלוניאל | פסקי דין על עמרי פדן | פסקי דין על איתן בר זאב | פסקי דין על ישראל שמעוני

16732/08 בשא     21/01/2009




בשא 16732/08 אלוניאל בע"מ, עמרי פדן, איתן בר זאב נ' ישראל שמעוני




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא016732/08

בתיק עיקרי: א
001699/08

בפני
:
כבוד השופט מגן אלטוביה
תאריך:
21/01/2009



בעניין:
אלוניאל בע"מ

עמרי פדן
איתן בר זאב

באמצעות
עו"ד חגית בלייברג ועו"ד זוהר גרסטל-שמרלינג
המבקשים - הנתבעים


נ
ג
ד


ישראל שמעוני

המשיב- התובע

באמצעות
עו"ד גד טיכו ועו"ד לירית בארי


נוכחים:
שלא בנוכחות הצדדים
פסק דין
(חלקי)
רקע עובדתי

בבקשה זו עתירה לסילוקה על הסף של התובענה שהוגשה בת.א. 1699/08 מחמת מעשה בית דין, העדר יריבות והעדר עילה. המשיב, מר ישראל שמעוני
("התובע") והמבקשת 1, חברת אלוניאל בע"מ
(היא הנתבעת 1 בתובענה, להלן: "אלוניאל") הינם צדדים להסכם שכירות מיום 20.1.99 ("הסכם השכירות", צורף כנספח ב' לכתב התביעה). פירושו וקיומו של הסכם השכירות עומדים בליבה של התדיינות משפטית ארוכה, אשר תפורט להלן. המבקשים-הנתבעים 2 ו-3, מר עמרי פדן
("פדן") ומר איתן בן זאב ("בן זאב"), שימשו בהתאמה כמנכ"ל וכסמנכ"ל בכיר באלוניאל בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה.

חילוקי דעות אשר נתגלעו בין התובע ובין אלוניאל בקשר עם קיומו של ההסכם נתגלגלו זה מכבר לפתחו של בית המשפט בשתי תובענות. בת.א. 128900/01 ("התביעה הראשונה", כתבי הטענות אשר הוגשו במסגרת התביעה הראשונה צורפו כנספחים א'-ג' לבקשת הסילוק על הסף) ובת.א 4590/04 ("התביעה השנייה", כתבי הטענות אשר הוגשו במסגרת התביעה השנייה צורפו כנספחים ד'-ה' לבקשת הסילוק על הסף).

הדיון בתביעות אלו אוחד והמחלוקות בין הצדדים הוכרעו בפסק דינו של כב' השופט בן חיים, מיום 20.2.2007 (ת"א (שלום ת"א) 128900/01 ישראל שמעוני
נ' אלוניאל בע"מ
, תק-של 2007(1), 17082 (2007), להלן: "פסק הדין"). הואיל ובבקשה זו חלוקים הצדדים, בין השאר, האם מהווה פסק הדין "מעשה בית דין" ביחס לתובענה בתיק העיקרי נשוא הליך זה (שתכונה גם "התביעה שבפני
") תובא התמונה העובדתית שנפרסה על ידי בית המשפט השלום וטענות הצדדים שהועלו בפני
ו בשתי התובענות הקודמות:

התביעה הראשונה
– בתובענה זו נתבעו הנתבעים 1-3, הנתבעים גם בתביעה שבפני
, וכן עו"ד בלום, אשר ערך את הסכם השכירות. בתביעה זו גולל התובע את המסכת העובדתית בה לטענתו בסוף שנת 1998 פנו אליו פדן ובן זאב, אשר הציגו עצמם כמנהלי רשת המזון המהיר מקדונלד'ס בישראל, והביעו עניין בשכירת חנותו שבכיכר המדינה עבור אלוניאל, על מנת שהחנות תפעל כסניף מקדונלד'ס. לטענתו, הפליגו פדן ובר זאב ביתרונות המיקום הגיאוגרפי של החנות והצהירו בפני
ו כי על יסוד בדיקה כלכלית שערכו, מחזור המכירות בסניף שיפתח בחנות, צפוי להגיע לסך של כ-200,000 דולר לחודש. לאור נתונים אלו שוכנע התובע להעמיד את דמי השכירות על שני רכיבים. האחד - תשלום דמי שכירות קבועים ולצידו רכיב נוסף התלוי ברווחי מכירותיה של אלוניאל במושכר.

לדברי התובע, רק לאחר חתימתו של הסכם השכירות למד התובע על קיומו של סעיף 7.3 בהסכם השכירות הקובע תקרה לתשלומי השכירות. תקרה זו תלויה, לפי פרשנותה של אלוניאל, ברווחיה בלבד מבלי להתחשב כלל ברכיב תשלומים קבוע. לאור הבנתה את ההסכם, ולאחר שעמדה בתשלומי השכירות בשנתיים וחצי הראשונות להסכם, נדרש התובע במאי 2001 לשלם לאלוניאל סכום בסך של 32,999 ₪ אשר הוגדרו על ידה "כהפרשי פדיון שנת 2000 עד 10% מהפדיון השנתי". זאת בשל שיעור הרווחים בפועל בחנות, שהיה נמוך משמעותית מהצפוי.

לטענת התובע בתביעתו הראשונה "מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים עולים כדי הפרות יסודיות של ההסכם" לדבריו "הונע להתקשר בהסכם עקב מצגי שווא ובשל כך נגרמו לו נזקים".
לשיטת התובע, פרשנות ההסכם הראויה לאור נסיבות כריתתו ואומד דעתם של המתקשרים, תהא כי הרכיב הקבוע מהווה סכום רצפה שאינו תלוי כלל בפדיון החנות. לטענתו, סעיף 7.3 להסכם "אינו סעיף שהוסכם בין הצדדים בעת כריתת ההסכם".

בחתימת הפרק העובדתי העוסק בתביעה הראשונה סקר בית המשפט את הסעדים להם עתר התובע:

"ליתן צו הצהרתי בדבר פרשנותם הנכונה של הסעיפים בהסכם המתייחסים לדמי השכירות
;
ליתן צו לאכיפת ההסכם באופן שיחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכום שאלוניאל קיזזה שלא כדין בסך 183,044 ₪
;
להציג בפני
התובע פוליסת ביטוח מקיף כמתחייב מהוראות סעיף 20 להסכם
;
לחייב את הנתבעים לשלם לתובע החל מיום 22.4.99 את הסכומים שיש בהם כדי להשלים דמי שכירות חודשיים בסך - 10,600 דולר + מע"מ בתוספת ריבית בסך כולל של
100,243 ₪ בערכים הנכונים לעת הגשת התביעה
;
לחלופין, התבקש צו הצהרתי לפיו רשאי התובע לבטל את ההסכם וזאת אם יקבע כי פרשנותם הנכונה של סעיפי ההסכם אינה מתיישבת עם עמדתו של התובע
;
לשלם לתובע סך 197,000 ₪ בגין עוגמת נפש ואובדן רווח שנתי בעקבות סיכול עסקאות אחרות" (פסקה 12 לפסק הדין).

התביעה השנייה
-
תובענה זו הוגשה נגד אלוניאל בלבד, לפינוי וסילוק ידה מן החנות בטענה כי היא הפרה ומפירה את ההסכם הואיל ולא הציגה בפני
התובע פוליסת ביטוח תקפה ע"פ התנאים שנקבעו בסעיף 20 להסכם, ולא המציאה את הבטוחות שנקבעו בסעיף 26 להסכם. בנוסף טען התובע כי חרף התראותיו החוזרות ונשנות לא תיקנה אלוניאל את הפרותי? ובנסיבות אלו עומדת לו הזכות לבטל את ההסכם ולתבוע את פינוי החנות לאלתר. בתביעה זו נזכרה התביעה הראשונה העוסקת בין היתר בדמי השכירות, מבלי שהתובע מתייחס לתשלומי השכירות לתקופה שבין התביעה הראשונה והתביעה השנייה. לעומת זאת, ביקש התובע פיצול סעדים בשל סעיף פיצוי מוסכם בגין כל יום איחור במועד פינוי המושכר (סעיפים 18 ו-20(ב) לתביעה השנייה).

בסופו של דבר, ביום 20.2.07, דחה בית המשפט את התביעה הראשונה "על כל עתירותיה" וקיבל את התביעה השנייה כשקבע כי "התובע היה רשאי אפוא לבטל את ההסכם וכי גילה דעתו לעשות כן בהגשת התביעה השנייה" ולפיכך הורה כי על אלוניאל "לפנות את החנות מכל אדם וחפץ השייכים לאלוניאל ולהחזיר את החזקה בה לתובע עד ליום 30.5.07". על פסק הדין הוגשו ערעורים מטעם הצדדים. התובע ערער על דחיית התביעה הראשונה ובנוסף הוגשו ערעור וערעור שכנגד על ההכרעה בתביעה השנייה. ערעורים אלו תלויים ועומדים בבית משפט זה.

להשלמת התמונה יצוין, כי ביצועה של החלטת הפינוי עוכבה לבקשת אלוניאל עד להכרעה בערעור אותו הגישה. עם זאת פינתה היא את המושכר בספטמבר 2007 תוך שמירה על זכותה לחזור למושכר היה ויתקבל הערעור. בנוסף, ועל בסיס החלטתו של בית המשפט ביחס לתביעה הראשונה, הגישה אלוניאל תביעה כספית נגד התובע להחזר דמי השכירות אשר שולמו לו ביתר (ת"א - 34257/07 , "התביעה השלישית").

בתביעה הרביעית, היא הליך התובענה העיקרית שבפני
, פותח התובע בהשתלשלות העובדתית המתוארת ולאחריה מפרט את הסעדים להם הוא עותר. בפסקה 56 מתייחס התובע לחלופות שונות הנוגעות לתשלום דמי השכירות לתקופה שעד ביטול ההסכם הנטען על ידו מיום 1.7.01 ועד ליום 30.6.04, ובפסקה 57 מתייחס התובע לתשלום הפיצוי המוסכם או לחילופין דמי השכירות הראויים לתקופה שלאחר ביטול ההסכם הנטען על ידו ועד לפינויו של הנכס, היינו מיום 1.7.04 ועד ליום 3.9.07.

טענות הצדדים

לטענת הנתבעים התביעה שבפני
(התביעה הרביעית) הינה גלגולן של התביעות הראשונה והשנייה אשר נידונו כבר לגופן והוכרעו על ידי בית המשפט. הנתבעים מדגישים כי כנגד הנתבע 2 נדחתה התביעה הראשונה על יסוד הסכמת הצדדים כבר בפסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב, בפני
כב' השופטת מארק-הורנצ'יק מיום 12.11.02 (נספח ז' לבקשת הסילוק), וכנגד יתר הנתבעים נדחתה תביעה זו בפסק הדין הנזכר מפיו של השופט בן חיים.

באשר לתביעה השנייה, זו הוגשה רק כנגד אלוניאל, וכעת מבקש התובע להגיש את התביעה השלישית גם כנגד נושאי משרה בה, אף כי אין לו כל עילות תביעה כנגדם שאחרת לשיטתם היה מפרטן ודאי במסגרת התביעה השנייה. לשיטת הנתבעים, הכרעתו של בית המשפט בתביעות הראשונה והשנייה מהוות "מעשה בי דין" באשר לסוגיות המועלות בתביעה השלישית, ולפיכך יש לסלקה על הסף.

עוד טוענים המבקשים, כי לחלופין יש לסלק על הסף את התביעה כנגד פדן ובן זאב מחמת העדר יריבות והעדר עילה. לשיטתם כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה או יריבות בין התובע ובין פדן ובן זאב.

לטענת התובע-המשיב, טענת הסילוק הנשמעת מפי הנתבעים, הנסמכת על תורת "מעשה בי דין" מבוססת על ההנחה השגויה כי הואיל והתובע הגיש תביעה נוכח הפרתה של הנתבעת בתקופה אחת הרי היא רשאית כביכול לשוב ולהפר את הסכם השכירות בין הצדדים בתקופה אחרת כשהיא מוגנת כביכול, מפני תוצאות ההפרה.

לשיטתו, בניגוד לטענת המבקשים, בכתב התביעה עילות שאין עניינן רק בפרשנות ההסכם ובהפרתו, אלא נוגעות גם לעוולת הרשלנות ועוולות נזיקיות אחרות, ולטענתו "יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3 בקשר למכלול לאור היותם אורגנים של הנתבעת ושלוחיה, ונוכח החלק שנטלו בניהול המו"מ עם התובע ובהפרות הנתבעת את החוזה" (פסקה 47 לכתב התביעה).


סילוק על הסף

סילוקה על הסף של תביעה הוא צעד קיצוני אשר ננקט בלית ברירה ובמצבים חריגים בלבד. רק לאחרונה חזר בית המשפט המחוזי בחיפה על ההלכה המורה כי "על בית המשפט לנקוט משנה זהירות ויד קמוצה בבואו לסלק תביעה על הסף" (בש"א (מחוזי חיפה) 10430/08 הרוש יהודה נ' בינהורן אליהו צבי, תק-מח 2009(1), 124, 127 (2009)), תוך שהוא סוקר את שורת פסקי הדין של בית המשפט העליון החוזרים ומדגישים את דבריו של כב' השופט לוין:

"הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף [...] רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 35/83 לאה חסין נגד רחל פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983)).
ואכן "בית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני – פורמליסטי" כפי שהעיר הנשיא דאז שמגר (ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב- יפו ואח', פ"ד מ(2) 668, 671 (1986)). עם זאת, יש לזכור כי משעסק בית המשפט באופן ענייני באותה הפלוגתא אזי אין להתיר את "מיחזורה" של אותה התביעה ושמיעתה בשנית. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בפרשת אסטרייכר כי:

"העיקרון היסודי, שיהיו בתי המשפט פתוחים לרווחה ללא כל הגבלה לכל דורש, הוא המחייב שניצול זכות זו יעשה באופן חד-פעמי, ללא אפשרות של כפילות וחזרה וללא 'הזדמנות שניה'" (ע"א 351/82 נעמי אילון נ' עו"ד מ. אסטרייכר, פ"ד מא(2), 673 , 678 (1987)).

ב

פסק דין
זה מעיר כב' השופט בן דרור כי "ריבוי המשפטים הפך להיות לתופעה שלילית, כמעט ואמרתי מכת-מדינה, קל וחומר שאין להשלים עם הניסיונות לחזור ולדוש באותו עניין פעמיים", ועל אחת כמה וכמה שאין לחזור ולדוש בו בשלישית. לפיכך, יש לברר האם מהווה התביעה שבפני
חזרה על קודמותיה או שמא בשל חידוש שמצוי בה, אין לחסום בפני
ה את דלתות בית המשפט.

חוזה שקיומו לשיעורין ועילותיו הנפרדות

הסכם אשר קיום חיוביו לשיעורין מעמיד עילות תביעה שמספרן כמספר החיובים הנובעים ממנו, באופן בו כל עילת תביעה עומדת בפני
עצמה. אחד מן המקרים הקלאסיים בהקשר זה הוא קיומו של חוזה שכירות:

"המקרה האחר הוא המקרה של קיום חיוב חוזי לשיעורין, דוגמת התחייבותו של השוכר לשלם דמי שכירות מדי חודש בחודשו, או התחייבותו של הלווה לפרוע הלוואה שנטל מן התובע בתשלומים קבועים, או התחייבותו של המוכר לספק סחורה במועדים קבועים, שבעבורה התחייב הקונה לשלם בזמנים קצובים. טיבה של ההתחייבות מחייב, שכל שיעור ושיעור יעמיד עילה חדשה, עומדת בפני
עצמה, ואין

פסק דין
בתובענה לתשלום השיעור האחד או לקיום החיוב במועד האחד מונע את התובע מלממש את זכותו ולתבוע בגין אי פרעונם של שיעורים נוספים או אי הספקת סחורה במועדים אחרים" (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) 76, ההדגשות נוספו).

לפיכך, הגשתה של תביעה אחת שעניינה אי קיומו של אחד מהתשלומים החוזיים לא תהווה מעשה בית דין אשר יביא לדחייתה של תביעה מאוחרת שעניינה אי קיומו של תשלום אחר. עם זאת, אף שקיימת האפשרות כאמור כי חוזה אחד יצמיח עילות תביעה נפרדות במשך תקופת קיומו, הרי שביטולו של החוזה "מאחד" כביכול עילות נפרדות אלו לעילה אחת הכוללת את כל הסעדים הנדרשים על ידי התובע עד לביטול החוזה:

"אך מובן הוא, כי אין בעובדה ששתי התביעות הושתתו על אותו חוזה כדי ללמד, כי צמחה למערערת עילת תביעה

אחת. החוזה, שעליו סבה התדיינות שלפנינו, מסדיר את היחסים בין הצדדים לו לאורך כל תקופת הבנייה, ובמהלכה מוטלים עליהם חיובים שונים. עילות התביעה שבידי המערערת בכל הנוגע לתשלום שכרה הן כמספר התשלומים, שחבה לה המשיבה על-פי החוזה, ואי-תשלום כל שיעור ושיעור הקים לה במועד התשלום את הזכות לתבוע את תשלומו, ואין לומר, כי תביעה בשל אי-תשלום אחד (או יותר) מן השיעורים "בלעה" בתוכה את העילות כולן ובכללן את העתידיות שבהן. [...] העולה מכך, כי אם המשיך החוזה שבין הצדדים להתקיים בעת שהוגשה התובענה בהליך הראשון, הרי היה בכל הפרה נוספת של החוזה על-ידי המשיבה לאחר מועד זה כדי להצמיח עילת תביעה חדשה נגדה, אם לאכיפה ואם לסעד אחר. מאידך גיסא, אם טרם שהוגשה התובענה בהליך הראשון או בד בבד עם הגשתה בוטל החוזה, ממילא לא קמו עוד למערערת עילות תביעה חדשות על פיו, והיה עליה לתבוע כבר אז את כל מה שמגיע לה לטענתה עם הפרת החוזה" (ע"א 367/83 מ' שושן בע"מ נ' רמות גזית בע"מ, פ"ד לט(1) 633, בפסקה 7 לפסק הדין (1985), וראה גם ע"א 830/86 ס.א.ר. חרושת דפנה נ' ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ, פ"ד מב(4) 805 (1989)
;
א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (2005) 120).

לאור האמור, עלינו לבחון את עילות התביעה שבפני
ביחס לעילות ששימשו בתביעות הקודמות לה. יוזכר כי התביעה שבפני
מתייחסת לחובת תשלום בשתי תקופות: הראשונה - מיום 1.7.01 ועד ליום 30.6.04, והשנייה - מיום 1.7.04 ועד ליום 3.9.07.

הכרעת התביעות הקודמות

התביעה הראשונה התייחסה ל"הפרות המבקשת את הסכם השכירות ומעשים עוולתיים שהתבצעו עד מועד הגשת התביעה הראשונה – בתאריך 17.12.01" (פסקה 23 לתשובה, ההדגשה במקור). התביעה השנייה הוגשה ביום 21.6.04, והתייחסה להפרות של אלוניאל. בתביעה זו שעניינה ביטול ההסכם וסילוקה של אלוניאל מהמושכר, נתבקש פיצול סעדים ביחס לפיצוי המוסכם (בהתאם לסעיף 22.4 להסכם השכירות), אך לא נאמר בה דבר לעניין תשלום דמי השכירות בתקופה שבין הגשת התביעה הראשונה ועד להגשתה של השנייה.

מבחינתם של לוחות הזמנים עולה כי עילת התשלום המתייחסת לתקופה שעד יום 17.12.01 (מועד הגשת התביעה הראשונה), כבר "נבלעה" בתביעה הראשונה כפי שאף מודה התובע. העילה המתייחסת לתקופה שבין ה-17.12.01 ועד ליום 21.6.04 (מועד הגשת התביעה השנייה) כלל לא נזכרה בתביעה השנייה אף שתביעה זו ביקשה להורות על ביטולו של ההסכם וסיומה של ההתקשרות.
כפי שצוטט לעיל, בעת ביטולו של ההסכם לא יקומו עוד עילות תביעה על פיו ועל הנתבע היה לתבוע כבר בעת הגשתה של התביעה השנייה את כל המגיע לו לטענתו עד לביטולו של החוזה. יתרה מזו, אף שבתביעה השנייה נתבקש במפורש פיצול סעדים ביחס לפיצוי המוסכם אם יתאחר מועד פינוי המושכר, לא נזכר כלל עניין תשלום דמי השכירות שלאחר הגשתה של התביעה הראשונה. לפיכך, נדמה כי התובע מושתק כיום מלהעלות עילה זו.

ביחס לתקופה "השלישית" שבין מועד הגשת התביעה השנייה ועד ליום פינויו בפועל של המושכר (יולי 2004 – ספטמבר 2007) הדברים מורכבים. חרף פסק הדין המורה לאלוניאל לפנות את המושכר עד ליום 30.5.07, נעתר בית המשפט לבקשתה של אלוניאל לעיכוב ביצועו של פסק הדין ובכך "הוארכה" למעשה תקופת שהותה במושכר עד לספטמבר 2007, עת פינתה אותו מרצונה. גם ביחס לתקופה זו ניטשת בין הצדדים המחלוקת מהם הסכומים אותם על אלוניאל לשלם בגין תקופה זו.

בתביעתו שבפני
מציע התובע שתי חלופות לדרישת דמי התשלום לתקופה זו: האחת – תשלום הפיצוי המוסכם בסך 700$ ליום מיום ביטול ההסכם הנטען על ידו ועד לפינוי המושכר ובסה"כ 2,960,255 ₪. לחילופין דורש התובע תשלום דמי שכירות ראויים בסך 12,000$ לחודש ובסה"כ 2,937,400 ₪. מנגד, טוענים הנתבעים כי לאור פסק הדין, כל דמי השכירות המוסכמים עבור התקופה, שולמו זה מכבר לתובע, ועל כל פנים בית המשפט השלום לא התיר פיצול סעדים הנוגע לפיצוי מוסכם וסבר כי אין התובע זכאי לכל סעד נוסף זולת ביטולו של החוזה, אף שעל אלוניאל היה לפנות את המושכר רק בסוף מאי 2007 (מועד שאף הוארך על ידי בית המשפט לבקשתה).

מחד סבור בית המשפט כי נוכח הפרתה המתמשכת של אלוניאל, התובע רשאי היה לבטל את ההסכם וכי עם הגשתה של התביעה השנייה, ביוני 2004, גילה התובע את דעתו כי אכן עשה כך. מאידך, הורה בית המשפט לאלוניאל לפנות את המושכר רק בשלהי מאי 2007 מבלי שהתייחס לכאורה לסכומי הפיצוי המוסכם.

בשל קושי זה סבור התובע כי בית המשפט לא הכריע בשאלה מה דינו של חוזה השכירות בתקופה שבין
יולי 2004 לספטמבר 2009, שכן מפסק הדין משתמע לכאורה כי מועד סיומו של החוזה מאוחר למועד הביטול. מנגד, לדידם של המבקשים אף סוגיה זו כבר הוכרעה בפסק הדין וממילא אין לדון בה בשנית במסגרת שאינה ערעור על פסק הדין.

לאחר שעיינתי בפסק הדין, מקובלת עלי עמדתם של המבקשים. בסופו של פסק הדין קבע בית המשפט השלום:

"סבורני כי ביטול ההסכם מהוה תוצאה צודקת גם בהערכה כוללת של שיקולי הצדק אשר מצד אחד איפשרו לאלוניאל להשתמש בחנות לתקופה ממושכת משך כ-8 שנים, כנגד תשלום דמי שכירות נמוכים מהמקובל לגבי מושכר זהה, ומאידך מאפשרים לתובע לנסות ולמקסם את תשואת דמי שכירות המגיעים לו ע"י איתור שוכר אחר, לאחר פינוי המושכר על ידי אלוניאל. אני מחייב איפוא את אלוניאל לפנות את החנות מכל אדם וחפץ השייכים לאלוניאל ולהחזיר את החזקה בה לתובע עד ליום 30.5.07.
סוף דבר
אני דוחה את תביעת התובע ב-ת.א. 128900/01, על כל עתירותיה.
אני מקבל את תביעת התובע ב-ת.א. 45907/04, כמפורט לעיל.
לאור התוצאה אליה הגעתי אני פוסק כי כל צד יישא בהוצאותיו" (פסקאות 7.20 – 8.3 לפסק הדין, ההדגשות אינן במקור).

קבלת טענתו הנוכחית של התובע, כי בית המשפט לא הכריע בפסק הדין באשר לתשלום עבור התקופה שעד פינוי המושכר, תהפוך את קביעתו של בית המשפט המצוטטת לחסרת היגיון. בית המשפט קובע בצורה ברורה כי בין שיקולי הצדק אותם הוא מביא בחשבון, נלקחה התקופה בת שמונה השנים (החל מכריתת הסכם השכירות ועד לפינוי המושכר), בהם שילמה אלוניאל דמי שכירות נמוכים מהמקובל. לו תתקבל טענתו של התובע הרי שלצד סכומי דמי השכירות ששולמו, על אלוניאל לשלם תשלומי הפרשים נוספים עד לשיעור דמי שכירות ראויים או להוסיף על דמי השכירות ששולמו את דמי הפיצוי המוסכם בסך 700$ ליום במשך התקופה בה התנהלה התביעה השנייה ועד לפינוי המושכר. הוספת סכומים אלו היתה משנה באופן משמעותי את מאזן שיקוליו של בית המשפט.

לפיכך דומני כי אף ביחס לתקופה השלישית, היינו עד לפינויו הסופי של המושכר הכריע כבר בית המשפט מהו הסכום אותו היה על אלוניאל לשלם לתובע, וממילא לא נעתר לבקשת התובע לפיצול סעדיו. למעלה מכך, עיון בכתב הערעור שהגיש התובע (נספח א' לתשובה לבקשת הסילוק) מלמד כי אף התובע עצמו שותף לדעה זו. בסעיף 7.47 להודעת הערעור מציין התובע: "טעה בימ"ש קמא בכך שלא התייחס כלל לבקשתו של המערער לפיצול סעדים ולא נעתר לה", היינו, ההכרעה בפלוגתא שהוצגה מסורה להכרעת בית משפט שלערעור.

ואכן, אף שדמי "התקופה השלישית" בה שהתה אלוניאל במושכר לא נתבעו בתביעה השנייה שהוגשה ב-2004, הואיל ותקופה זו היתה באותה העת "דבר שלא בא לעולם", ראה בית המשפט לנכון להתייחס אף לתקופת שהותה של אלוניאל במושכר גם במשך ניהול התביעות ועד לפינוי הסופי של המושכר. בית המשפט קבע כי במשך שמונה שנים, היינו מ-1999 ועד ל-2007, מועד בו הורה לאלוניאל לפנות את הנכס, השתמשה אלוניאל בחנות כנגד תשלום דמי שכירות נמוכים מהמקובל. זאת כאמור, אף שהתביעה הוגשה כבר ב-2004, והתובע לא התייחס לתשלום דמי השכירות לאחר ביטולו הנטען של החוזה זולת עתירתו לפיצול סעדים באשר לפיצוי המוסכם. בהתייחסותו לכל תקופת שהות אלוניאל במושכר, ביקש ככל הנראה בית המשפט לחתום את מסכת ההתדיינות המשפטית הארוכה, ואף שלא נתבקש לכך באופן ישיר מצד התובע, ראה בקביעה זו משום "הסדר כולל" ממנו יצא כל צד מהצדדים לסכסוך "וחצי תאוותו בידו" כפי שמעידים על כך הערעורים על פסק הדין. ארשה לעצמי לשער כי מטעם זה לא התייחס בית המשפט לפיצול הסעדים באשר לדמי הפינוי המוסכם, אשר יש בו כדי לפגוע בכלליות ההסדר וסיומו של הסכסוך.

בהערת אגב אוסיף כי בדברים אלו ישנו גם מענה לאמור בפרשת אלון לידאי אליה הפנו ב"כ התובע (רע"א 1156/02רע"א 1238/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי, תק-על 2003(2), 1235 (2003)). פסק הדין הכריע את סכסוך הצדדים ב"חבילה אחת", אף שהמדובר בעילות שונות המצמיחות סעדים שונים. משכך, וכפי שאף נהג התובע, דרך המלך, והיא גם הדרך היחידה,
לערער על הכרעה זו הינה במסגרת ערעור על פסק הדין ולא באמצעות הגשתה של תביעה נוספת בגין רכיב מקביל לזה שכבר נתבע בתביעה השנייה שהוכרעה (היינו בגין דמי שכירות ראויים לתקופה השלישית המקבילים לפיצוי המוסכם בגין תקופה זו).

לעת עתה, ממשיכים הצדדים בהתדיינות המשפטית במסגרת ערעוריהם על פסק הדין, כמו גם בתביעה השלישית. בתוך כך, מצוי לכאורה הסכסוך באשר לדמי "התקופה השלישית" בתחומו של הערעור. רק במידה בה יכריע בית משפט שלערעור כי יש מקום להיעתר לערעור התובע ולהתיר לו את פיצול סעדיו, היינו לאפשר לו את תביעת סכום הפיצוי המוסכם החל ממועד ביטולו הנטען של החוזה ועד לפינוי המושכר בפועל, תקופה החופפת את "התקופה השלישית", וככל שבית משפט שלערעור לא יקבע
מסמרות לגופן של הטענות, אזי יהא מקום להמשך ניהולה של התביעה שבפני
בנוגע לתקופה זו.

העילות כנגד פדן ובן זאב

בתביעה שבפני
מבקש התובע להטיל אחריות אישית על פדן ובן זאב, נציגיה של אלוניאל מכח עוולות נזיקיות שונות שכן לטענתו אין המדובר רק בשאלות של פרשנות הסכם וקיומו (פסקה 44 לתשובה לבקשת הסילוק ובהפניות שם לסעיפים הרלוונטיים בכתב התביעה). התובע הדגיש כי "בניגוד לטענת המבקשים [...] בתביעה נטען במפורש כי המבקשים 2 ו-3 נטלו חלק בניהול המו"מ עם המשיב ובהפרות המבקשת את ההסכם. הובהר כי הם היו מנהלים בכירים במבקשת, שימשו כנציגה במכלול התקשרותה עם המשיב, ובכלל זה שימשו נציגיה במו"מ לקראת חתימת הסכם השכירות בנוגע לנכס. כן הובהר כי הם חתמו על הסכם השכירות מטעם המשיבה, והיו מעורבים במעשים ובמחדלים שלה שפורטו בתביעה" (פסקה 45 לתשובת התובע).

הטלת האחריות האישית על פדן ובן זאב בעילות שונות המתייחסות להתנהגותם "הן במהלך השיחות המקדימות, הן במהלך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה והן לאחר כריתת החוזה" נטענו כבר בתביעה הראשונה (ראה פרק ד' לכתב התביעה, פסקאות 37-40). טענות אלו הוכרעו בפסק הדין והתובע אף מערער על הכרעותיו של בית המשפט השלום באשר להן. כך למשל טוען התובע, בין השאר, בהודעת הערעור כי:

"טעה בית משפט קמא הנכבד בכך שלא הטיל על המשיב 2 אחריות אישית, ללא קשר לאחריותה של המשיבה, בשל התנהלותו הרשלנית ובשל ניהול מו"מ שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת.

טעה בית המשפט
קמא הנכבד בכך שלא ראה בהתנהגותם של המשיבים, למצער, רשלנות במעשה ובמחדל ולא חייבם, לפחות מטעם זה" (פסקאות 7.42-7.43 להודעת הערעור).

עם זאת, יפים הדברים באשר להתנהלות אלוניאל כמו גם פדן ובן זאב עד למועד הגשתה של התביעה השנייה. כפי שנתבאר לעיל, בידיו של התובע עילה נוספת המתייחסת לדמי התשלום בגין "התקופה השלישית", היינו מיום הגשתה של התביעה השנייה ועד לפינוי המושכר. עילה זו, התלויה כאמור בהכרעתו של בית המשפט שלערעור, עוסקת בתשלום פיצוי מוסכם או לחילופין דמי שכירות ראויים מבלי שיטען כי אלוניאל הפרה אחד מחיוביה בהסכם השכירות שכן אף לטענת התובע ההסכם כאמור בוטל.
לפיכך, את העילה הצומחת בגין תקופה זו לא ניתן לגלגל על פדן ובן זאב תוך הטלת "אחריות אישית", וכך אף לא נטען.

אם כן העילות שמעלה התובע בתובענה שבפני
כלפי הנתבעים 2 ו-3 הוכרעו כבר בפסק הדין והליך הערעור עליו עודנו תלוי ועומד. משכך יש לדחות את התובענה כנגד הנתבעים 2 ו-3 בשל מעשה בית דין.

סוף דבר

חלקן הארי של העילות בתביעה שבפני
, כבר הוכרעו בפסק הדין שניתן בשתי התביעות הקודמות לה. עם זאת, אפשר ובית המשפט שלערעור יתיר לתובע לפצל את סעדיו, ויאפשר לו לתבוע סכומים שונים בגין תקופת שהותה של אלוניאל במושכר החל ממועד הגשת התביעה השנייה ועד לפינויה של החנות.

על כל פנים, כפי שמציין התובע בכתב התביעה "הערעורים (על פסק הדין – מ.א.) תלויים ועומדים בפני
בית המשפט המחוזי הנכבד, ויצוין כי לפסק הדין שיינתן בהם עשויה להיות השפעה על התביעה כאן", וממילא אין כל עניין בניהולה של תובענה זו עד להכרעת בית המשפט שלערעור במחלוקות שבין הצדדים. עם זאת, כבר כעת ניתן לקבוע כי יש לסלק על הסף את התובענה כנגד הנתבעים 2 ו-3. במובן זה הבקשה מתקבלת בחלקה וככל שהיא מתייחסת למבקשים פדן ובן זאב.

התובע ישא בהוצאות הנתבעים 2 ו-3 ובכלל זה בשכר טרחת עורך דינם, בסכום כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית אלא אם ישולם תוך 35 יום מהיום.

לעת הזאת בקשת אלוניאל נמחקת בלא צו להוצאות. שמורה הזכות לאלוניאל להגיש בקשה מחודשת ומתוקנת בהתאם לתוצאות הערעורים וזאת תוך 35 יום מיום ההכרעה בהם. התובענה נקבעת לתזכורת פנימית בעוד 90 יום. עד למועד זה יודיעו הצדדים היכן הדברים עומדים בקשר עם הערעורים ועמדתם בקשר עם המשך ניהול התובענה.

ניתנה היום כ"ה בטבת, תשס"ט (21 בינואר 2009) שלא במעמד הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

מגן אלטוביה
, שופט
016732/08בשא052 אלטוביה מגן






בשא בית משפט מחוזי 16732/08 אלוניאל בע"מ, עמרי פדן, איתן בר זאב נ' ישראל שמעוני (פורסם ב-ֽ 21/01/2009)