פסקי דין על הולנדר פוקס אופירה | פסקי דין על מיכאל איתן

78360/00 א     31/07/2003




א 78360/00 הולנדר פוקס אופירה נ' מיכאל איתן




12
בתי המשפט
א 078360/00
בית משפט השלום תל אביב-יפו
31/07/2003
תאריך:
כב' השופטת רונית פינצ'וק - אלט

בפני
:

הולנדר פוקס אופירה

בעניין:
ת.א. 23170/00
התובע/ים
בן משה יורם

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. מיכאל איתן

2. מזרחי יהושע
3. חתוכה גדעון

הנתבע/ים
פייט זכריה

ע"י ב"כ עו"ד
פסק - דין

1. התובעת אשר היתה מיוצגת ע"י עו"ד יצחק וינוגרד, התקשרה בהסכם מיום 15.7.94 עם עו"ד ברסלב כנאמן, לפיו מכרה לו התובעת מקרקעין בשטח של 5,177 מ"ר הידועים כחלקה 65 בגוש 3873 (להלן: "המקרקעין") שהם "קרקע חקלאית המשמשת לחקלאות".

בו ביום נחתמה בין עו"ד ברסלב לבין הנתבעים הודעה על נאמנות לפי סעיף 74 לחוק מס שבח מקרקעין תשס"ג - 1963, שהוגשה לרשויות מס שבח / מס רכישה ביום 14.8.94. מכאן שהנתבעים הם שרכשו את הנכס בתנאי ההסכם. יצויין כי בסמוך לאותו מועד התקשר עו"ד ברסלב כנאמן עם מוכרים נוספים של קרקע חקלאית מבני המשפחה המורחבת של התובעת שכולם היו מיוצגים ע"י עו"ד וינוגרד. שיוך הרוכשים הספציפיים לעסקה נמסר למוכרים רק בדיעבד, והנתבעים לא היו בקשר עם התובעת או עם עו"ד וינוגרד קודם לחתימת ההסכם.

סעיף 4(ו) להסכם קבע:
"מוסכם על הצדדים, כי אם יחול עפ"י דין תשלום מס ערך מוסף על מכירת הקרקע, יחול תשלום המע"מ על הקונה וישולם בנוסף למחיר הקרקע כאמור לעיל".

2. אין חולק כי במועד ביצוע העיסקה ובסמוך לאחריו לא דיווח מי מהצדדים לרשויות מע"מ על העיסקה ולא שולם בגינה מע"מ.

3. ביום 17.12.97 הוצאה שומת מס ערך מוסף בגין מכירת המקרקעין בסך של 52,174 ₪ הכוללים קרן קנס פיגורים ריבית והצמדה ל"משק פוקס - קוטין" שאחד מהשותפים בה היתה התובעת (להלן: "השותפות").

בדיעבד התברר לנתבעים כי ביום 1.9.77 התקשרו התובעת ואחיה אמנון פוקס מצד אחד ובנימין קוטין מצד שני בהסכם שותפות (להלן: "הסכם השותפות") ב'משק פוקס - קוטין', בו יהיו לקוטין 50% מהשותפות ואילו לתובעת ולאחיה, לכל אחד מהם 25%. עפ"י הסכם השותפות התחייבו התובעת ואחיה להעמיד לרשות השותפות למשך 15 שנים את הקרקעות השייכות להם הכוללות כרם ופרדס שהינם בבעלות משותפת של התובעת ואחיה בחלקים שווים, וכן פרדס הנטוע על חלקה מס' 65 בגוש 3873 המשתרע על שטח של 5,177 מ"ר, הוא הוא המקרקעין בעניינינו, על מנת שהשותפות תעבד את הכרם, תעקור את הפרדס ותגדל בו אפרסקים. עפ"י הסכם השותפות, קוטין הוא שיבצע את עיבוד הקרקעות בפועל. השותפות פתחה תיק במס הכנסה ובמע"מ. ביום31.12.91 פורקה השותפות כאשר העצים חדלו להניב פרי, והקרקע חזרה לחזקת התובעת.

4. התובעת הגישה השגה על השומה, וזו נדחתה בהחלטה מיום16.8.98, מהטעם שהקרקע הינה קרקע חקלאית ששימשה לגידולים, ומכירתה מהווה אירוע מס עפ"י סעיף 1 לחוק מס ערך מוסף התשל"ו- 1975 (להלן: "החוק") באשר הקרקע שימשה את השותפות כציוד, ומשום שהתובעת נכללת בהגדרת "עוסק" עפ"י החוק ולפיכך מכירת הקרקע על ידה חייבת במע"מ. יתר על כן תיק השותפות במע"מ ומס הכנסה לא נסגר, והשותפות המשיכה להגיש דו"חות אפס עד למכירת הקרקע.

5. ביום 8.11.98 הגישה התובעת ערעור לביהמ"ש המחוזי על ההחלטה בהשגה. אף על פי שהשומה הוצאה לשותפות "משק פוקס-קוטין" כתב הערעור הוגש בשם לשותפות וכן בשם התובעת.

עיקר נימוקי הערעור היו כי השותפות אינה פעילה והיא ביקשה בעבר לסגור את תיק המע"מ, הקרקע הינה בבעלותה הבלעדית של התובעת אשר אינה עוסק, והיא זו שקיבלה את תמורת מכירתה, ומכאן שמדובר בעסקת אקראי בין אנשים פרטיים שאינה חייבת במס ערך מוסף.

6. ביום7.11.99 נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בין התובעת לבין שלטונות מע"מ, לפיו תשלם התובעת סך של 33,533 ₪, כמחצית מסכום השומה המקורי, לסיום תביעת שלטונות מע"מ לתשלום השומה. הסכום שולם ע"י התובעת ביום11.11.99.

7. לאחר שדרישת התובעת לפיה ישלמו הנתבעים את הסכום הנ"ל לא נענתה, הוגשה התביעה לסכום האמור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, נכון ליום הגשת התביעה סה"כ 34,770 ₪.

טענות הצדדים.

8. התובעת מבססת תביעתה על סעיף 4(ו) האמור להסכם. לטענתה הדרישה לתשלום מס מוצדקת, ומכל מקום פסה"ד שנתן תוקף להסכם הפשרה מהווה חיוב בעל תוקף. כמו כן טוענת התובעת כי עפ"י ההסכם אין חשיבות לשאלה מיהו הנושא בחובת המס: היא או השותפות.

עיקר טענות הנתבעים הן:

א. פירושו הנכון של סעיף 4(ו) להסכם הוא שהנתבעים התחייבו לשלם את המע"מ במידה והוא יחול על התובעת. בעניינינו לא הוטל מס כלשהו על התובעת, אלא על השותפות שהיא אישיות משפטית נפרדת, איתה אין לנתבעים דבר וחצי דבר, ולפיכך אין הנתבעים חייבים בתשלום המס. עפ"י הטענה שילמה התובעת את סכום המע"מ כמתנדבת.
ב. העיסקה אינה חייבת במע"מ. התובעת היתה חייבת להמשיך ולנהל את ההליכים המשפטיים נגד רשויות המס עד סופם, ומשהתפשרה - אין לה אלא להלין על עצמה.

בהקשר זה טוענים הנתבעים כי יש משום הודאת בעל דין של התובעת כי העסקה אינה חייבת במע"מ בכך שזו היתה עמדה בהתדיינויות עם רשויות מע"מ.

כמו כן טענו הנתבעים בהקשר זה כי אם בדרך לא דרך יימצא כי חלה חובת תשלום מע"מ בגין העסקה, ככל הנראה תחול תקנה 6ב לתקנות מס ערך מוסף תשל"ו - 1976. בהתאם לתקנה זו חוב המע"מ הינו של הנתבעים כרוכשים, אך מאחר ורשויות המס לא דרשו חוב זה מהנתבעים וכל עוד לא נעשתה דרישה כאמור אין חובה לשלם את המע"מ.
ג. התובעת הציגה מצג שווא, ולו ברשלנות, בכך שלא ציינה כי היא עוסקת מורשית, ולא גילתה לנתבעים כי חלה עליה חובת תשלום מע"מ. יתר על כן, היא יצרה רושם שהיא מוכרת את המקרקעין כאדם פרטי שאינו, ולא היה, עוסק מורשה. הנתבעים לא ידעו, ולא יכלו לדעת, שהתובעת השתמשה במקרקעין במסגרת שותפות החייבת במע"מ במכירה. לפיכך היא אחראית לנזק שאירע כתוצאה מכך שהנתבעים הסתמכו על מצג זה.

כמו כן טוענים הנתבעים כי עפ"י סעיף 7(א) לחוזה במידה ויתברר כי הצהרות הצדדים אינן נכונות - חייבת התובעת להשיב לנתבעים את הסכומים בהם יחויבו בגין המע"מ, וכן פיצוי מוסכם בסך של 6,000$.
ד. לכל היותר חייבים הנתבעים בתשלום חלקה של התובעת בשותפות בשיעור של 25%.

ה. קרן המס עמדה על סך של 26,000 ₪ אילו דיווחה התובעת על העיסקה למע"מ ושילמה את המס במועד, סכום זה היווה 50% מהסכום הכולל שנדרשה השותפות לשלם במועד בו נמסרה לה הדרישה, ו- 50% משווי הערעור על השומה. בסופו של דבר שילמה התובעת סך של 33,533 ₪, ועפ"י עדות בא כח התובעת שייצג אותה בהסכם הפשרה, מדובר בסכום שנקבע לפי 50% מהסך הכולל שנדרש ע"י רשויות המס. לפיכך, בהיעדר פירוט, יש להניח שרשויות המס בהסכם הפשרה ויתרו על מחצית של כל אחד ממרכיבי המס, ולכן למעשה שילמה התובעת עבור השותפות 16,766 ₪ ומאחר והיא בעלת 25% מהשותפות בלבד הרי שעל הנתבעים לשלם בגין חלקה של התובעת במס סך של 4,191 ₪ בלבד.

לחילופי חילופין, גם אם מוטל על הנתבעים לשלם את מלוא סכום הפשרה ששולמה בעבור השותפות, עליהם להשתתף בכל היותר בתשלום סך של 16,766 ₪.

כוונת הצדדים בסעיף 4(ו) להסכם.

9. סעיף 4(ו) כלשונו מטיל את חובת תשלום המע"מ על הנתבעים במידה והעסקה (ולאו דווקא התובעת) תחוייב במע"מ. מכאן טוענת התובעת כי אין חשיבות לשאלה אם דרישת תשלום המע"מ הופנתה אליה או לשותפות. מאידך טוענים הנתבעים כי לא יכול להיות ספק שכוונת הצדדים היתה למע"מ שבו תחוייב התובעת ולא ישות משפטית כלשהי הזרה להסכם שבין הצדדים, ומאחר והשומה הוצאה לשותפות, ביצעה התובעת את התשלום כמתנדבת והם אינם חייבים בתשלומו.

חוזה מתפרש עפ"י אומד דעתם של הצדדים הכולל את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו במשותף להגשים באמצעות החוזה. לשם כך יש לבחון הן את לשון החוזה והן את הנסיבות החיצוניות מבלי להתנות את בדיקת הנסיבות בכך שלשון החוזה אינה ברורה (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים פ"ד מט (2) 265, 311 - 312).

מתכלית החוזה וכן מעדותם של עורכי הדין שניהלו את המו"מ מטעם שני הצדדים עולה כי סעיף 4(ו) לו בא להבטיח כי המוכרת תקבל תמורה "נטו" ככל שמדובר במע"מ. עפ"י הגיון זה טוענת התובעת כי משהיוותה העסקה אירוע מס - על הנתבעים לשאת בו, ואילו הנתבעים טוענים כי עפ"י אותו הגיון לא נועד סעיף 4(ו) לתת מענה לנטל מס של צד ג' כלשהו קרי: השותפות.

יש להניח שסעיף 4(ו) להסכם לא בא למנוע תשלום מע"מ ע"י גורם זר שאינו קשור לתובעת. אולם בעניינינו אין מדובר בצד ג' שאין לו דבר עם התובעת, וממילא עם הנתבעים.

ראשית, השותפות אינה זרה לתובעת שכן התובעת היא אחד השותפים. לא אף זאת אלא שמדובר בשותפות בלתי רשומה שאינה יוצרת מסך המגן על השותפים בדומה לחברה בע"מ. ככזו תחוייב התובעת לשאת לפחות בחלק מתשלום המס, והיא עשוייה להתחייב בשלב ראשון בתשלום מלוא המס (וייתכן כפי שיפורט בהמשך כי תחוייב בכולו גם בסופו של דבר) בהתאם לסעיף 18(א) לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה - 1975 הקובע:
"כל שותף חב, יחד עם השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף.."

לפיכך, השומה אשר הוצאה לשותפות משק פוקס קוטין מיוחסת גם לתובעת באופן אישי מכוח היותה שותפה בשותפות.

יתר על כן, בהתחשב בכך שייתכן וחיוב השותפות במע"מ יגרום לדין ודברים, חילוקי דעות ואף הליכים משפטיים בין השותפים, יש לתובעת אינטרס לגיטימי להבטיח במסגרת עסקת המכירה, כי במקרה שהעסקה תהיה אירוע מס, והמס יושת על השותפות - יישאו בו הקונים.

מכאן שאינני מקבלת את הטענה כי מנסיבות העיסקה עולה כי התחייבות הנתבעים לשלם את המע"מ, אם יחול על העסקה, אינה כוללת את המקרה בו דרישת המע"מ תופנה לשותפות.

יתר על כן, מהנסיבות אכן עולה כי דרישת המע"מ היתה בסופו של דבר נופלת לפתחה של התובעת בלבד, בין אם בסופו של דבר היתה דרישת רשויות המס מופנית אליה בלבד, ובין אם תחילה היו נושאים בה כל השותפים ולאחר מכן היו השותפים תובעים ממנה שיפוי. מכאן שבסופו של דבר היתה התובעת לבד נושאת בתשלום המע"מ, ולכך נועד סעיף 4(ו) לחוזה. כפי שציינתי לעיל התובעת ואחיה העמידו לרשות השותפות שלוש קרקעות, שתיים בבעלות משותפת בחלקים שווים שלה ושל אחיה, וקרקע אחת, שהיא המקרקעין נשוא התביעה - שהיתה בבעלותה הבלעדית. מהסכם השותפות עולה כי השותפים התחלקו בהוצאות שהיו כרוכות בעיבוד הקרקעות, אך הקרקעות לא הועברו לבעלות השותפות, ואין לשותפים חלק בזכויות ובחובות הכרוכים בהם. גם המכירה נעשתה ע"י התובעת בלבד. היא היחידה שנהנתה מתשלום התמורה בגין העסקה שהיוותה אירוע מס, ואילו השותפים, לא נטלו חלק, לא בהחלטה לבצע את העיסקה ולא בקבלת התמורה. לפיכך כאמור, ככל שהעסקה מהוה אירוע מס - יש להניח שהתובעת לבדה תישא בסופו של דבר בתשלום המס, ולצורך זה היא העבירה את החבות לנתבעים, בהסכמתם. כאמור, די בכך שהתובעת עלולה לנהל מאבקים עם שותפיה בשאלה אם כולם נושאים בתשלום המס אם לאו ובאיזה שיעור - כדי שיהיה לה אינטרס לגיטימי להעביר חבות שתקום בגין עסקת מכירת הקרקע לקונים.

10. העדויות בדבר הנסיבות שהביאו להכללתו של סעיף 4(ו) להסכם לא היו אחידות. עפ"י עדותו של עת/1, עו"ד וינוגרד בעמ' 6 לפרוטוקול, ההסכם נוסח במשרדו והסעיף הוסף להסכם "במהלך המו"מ מאחר והיה מדובר בקרקע חקלאית, הועלתה אפשרות שיכול להיות שיהיה...תשלום מע"מ..."

לעומתו העיד עת/2, עו"ד יעקב ברסלב, בעמ' 11 לפרוטוקול: "זה סעיף סטנדרטי בכל החוזים אצלי..."

למרות השוני שבין גרסאות הצדדים, משתיהן עולה כי הצדדים צפו אפשרות לחיוב במע"מ בגין העסקה, לאו דווקא בשל נסיבות עובדתיות מסויימות, אלא ככלל, והגיעו להסכמה עסקית כי בסיכון זה ישאו הקונים ולא המוכרת. העובדה ששני הצדדים ניהלו את המו"מ באמצעות עו"ד מחזקת את המסקנה שעשו כן מדעת, בין היתר בהתחשב בהגדרות הרחבות של חלק מחוקי המס, ובהם חוק מע"מ.

11. המסקנה כי הצדדים קבעו מי יישא בנטל המס ללא קשר למצב עובדתי מסויים עולה מעדותו של עת/2 לפיה מדובר בנוסח סטנדרטי של חוזה שהוא משתמש בו (וכאמור הוא רכש כנאמן מספר קרקעות של המשפחה המורחבת לרוכשים שונים), ומכאן שללא קשר לנסיבות המיוחדות בעניינינו, לשיטתו של ב"כ הנתבעים שניהל את המו"מ לכריתת ההסכם, סביר ומקובל שהתמורה אינה כוללת את סכום המע"מ, ככל שידרש. העובדה שהצדדים ראו תוצאה זו כמובנת מאיליה עולה גם מכך שעפ"י העדויות שבפני
ב"כ הנתבעים, לא ערך בדיקות כלשהן במטרה לברר אם יחול מע"מ על העסקה, לא שאל, עפ"י עדותו שלו, את התובעת או את עו"ד וינוגרד, שאלה כלשהי לצורך בירור זה, ולא דרש כי החוזה יכלול הצהרות כלשהן של התובעת הנוגעות לחבות במע"מ, כגון אם היתה עוסק מורשה, אם המשק שימש לעיבודים חקלאיים ובאילו תקופות. בין היתר, משנשאל עו"ד ברסלב אם נאמר לו כי על החלקה היה בעבר מטע פעיל, העיד בעמ' 11 לפרוטוקול:
"לפי מיטב זכרוני, הנושא הזה לא התעורר. בעבר לכולם היו מטעים. לא התעוררה השאלה אם זה היה עד לפני שבוע, חודש או שנתיים."

גם זו נסיבה המביאה למסקנה שהנתבעים הסכימו לשלם את סכום המע"מ בכל מקרה בו תחול חובת תשלום, ועניין זה לא שימש שיקול כלשהו בשיקולים העסקיים שהביאו אותם להתקשר בעסקה.

12. לאור האמור לעיל אני גם דוחה את טענת הנתבעים כי לכל היותר הם חייבים בתשלום חלקה של התובעת בשותפות, היינו בשיעור של 25%.

מצגי שווא.

13. מאחר והתובעת לא כללה הצהרות כלשהן בעניין זה בחוזה, אני דוחה את טענת התובעים בדבר מצגי שווא, רשלניים או אחרים. טענת הנתבעים לפיה נתנה להם התובעת להבין כי זוהי מכירה מאדם פרטי לאדם פרטי לאו טענה היא. עפ"י עדויות ההגנה עצמן, לא היו הנתבעים מעורבים במו"מ, התובעת לא נשאלה ע"י עו"ד ברסלב דבר בעניין זה, ולא אמרה לו דבר (ולדעת הנתבעים גם כיום, העסקה אינה חייבת במע"מ).
חובת גילוי.

14. החובה היחידה שניתן לכאורה לטעון כי התובעת לא עמדה בה היא חובת הגילוי, וזאת מאחר ולא ציינה במפורש בחוזה כי הקרקע נמסרה לשותפות לצורך עיבוד חקלאי משך שנים, ועד כשלוש שנים לפני כריתת הסכם המכר.

חובת הגילוי נגזרת מנסיבות העסקה, ובנסיבות שבפי, כפי שציינתי לעיל, לא היה לנתבעים עניין כלשהו בשאלה זו. כאמור את המו"מ מטעם הנתבעים ניהל עו"ד שרכש לא רק קרקע זו אלא מספר קרקעות מאותה משפחה מורחבת. הזכויות בקרקעות אלה הועברו, באמצעות נאמנות, למספר לא ברור של רוכשים. חזקה על עו"ד שהוא מודע לאפשרות של תשלום מע"מ, מה גם שבעניינינו ידיעה זו באה לידי ביטוי בחוזה עצמו. יתר על כן הנתבע 2 הוא קבלן, ויש להניח שגם הוא היה מודע לאפשרות זו (ואף להגדרות הרחבות בחוקי המס הקיימות גם בחוק מס שבח מקרקעין). על רקע זה, העובדה שלגרסת בא-כוחם של הנתבעים בעסקה, והיחידי ששוחח עם התובעת ובא כוחה בעסקה, עו"ד וינוגרד, הוא לא שאל שאלה כלשהי בעניין זה, מצביעה על כך שהתמורה שדרשה התובעת היתה מוסכמת עליו ועל הנתבעים, בין אם יחול מע"מ ובין אם לא, וכי הנתבעים ישאו בסכום המע"מ במידה ויידרש. לפיכך לא מצאתי כי התובעת לא עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה.
חיוב מע"מ בגין העסקה.

15. התובעת טוענת כי העסקה מהווה אירוע מס, וכי המס מוטל עליה כבעלת הקרקע וכמי שמכרה אותה. יתר על כן, לטענתה הסכם הפשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
ועל-פיו עליה לשלם את המס, עומד בפני
עצמו ומהווה חיוב בדין. הנתבעים טוענים כי רק בטעות דרשו רשויות מע"מ את תשלום המס, כי משהתפשרה התובעת בעניין זה - אין לה אלא להלין על עצמה, כי היא מושתקת לטעון אחרת בשל עמדתה במחלוקת שהיתה לה עם רשויות המס, וכי טענותיה שם מהוות הודאת בעל דין.

16. כעולה מחומר הראיות שבפני
, בעת ביצוע העסקה לא סברה התובעת כי יחול מע"מ על העסקה, ואילו הנתבעים, לאחר שנודעו להם העובדות הרלבנטיות כמפורט לעיל, עודם בדעה שהעסקה אינה מקימה חבות במע"מ. מנגד תומכת התובעת בסיכומיה בעמדה לפיה חייבת העסקה במע"מ.

לא מוטלת חובה על התובעת לנהל עד תום, ועד לערכאה אחרונה, הליכים משפטיים נגד רשויות המס על מנת שתתגבש זכותה לקבל מהנתבעים את התשלום בגין המע"מ. בנסיבות העניין שבפני
, אף אילו היתה התובעת מסתפקת בהגשת השגה בלבד - היה בכך די. ואולם התובעת לא הסתפקה בכך והגישה ערעור. קבלת עצתו של ב"כ, והקטנת הסיכון לו היתה התובעת חשופה, במיוחד כאשר נעשה גם ויתור על חלק מהסכום הנדרש הינה לגיטימית. הנתבעים, אשר כעולה מחומר הראיות, השתתפו לפחות בחלק מהעלויות שהיו כרוכות בהשגה ובערעור (בתשלום שכרו של רואה החשבון), הסתפקו במכתב לב"כ התובעת לפיו הם עוקבים אחרי ההתפתחויות, ונמנעו מלדרוש כי התובעת תמשיך את ההליכים המשפטיים תוך התחייבות מצידם לשאת בעלות המתבקשת במלואה וכן בתוצאות.

לפיכך עצם תשלום המס ע"י התובעת לאחר דרישה של רשויות המס, ולאחר כישלונה בהשגה וכן ערעור שהגישה אך לא המשיכה בו עד תומו - די בו כדי למלא את התנאי הקבוע בחוזה לפיה נדרש מע"מ בגין העסקה.

יתר על כן, ככל העולה מחומר הראיות שבפני
- מהווה העסקה אירוע מס עפ"י חוק מע"מ. סעיף 1 לחוק מע"מ קובע:
"'עסקה' - כל אחת מאלה:
(1) מכירת נכס או מתן שירות בידי עוסק במהלך עסקו, לרבות מכירת ציוד;
(2) ...;
(3) עסקת אקראי"
'ציוד' - נכס ששימש, משמש או נועד לשמש, לעוסק בעסקיו, שאין מכירתו מעיסוק העוסק"

על פי לשון החוק הציוד אינו חייב לשמש בהווה את העסק, והמכירה אינה חייבת להיות במהלך עסקיו של העוסק. די בכך שהציוד שימש את העסק בעבר על מנת שמכירתו תחוייב במס. הקרקע החקלאית שימשה את משק פוקס קוטין כחלק ממערכת הייצור שלו, ומכירתה, גם לא במהלך העסקים של המשק או של התובעת, חייבת במע"מ.

אוסיף ואומר כי ככל שטוענים הנתבעים מבין השיטין כי אילו היה תיק המע"מ של השותפות נסגר בעת פירוק השותפות, לא היתה העסקה מחוייבת במע"מ - לא הוכחה, ולאור האמור לעיל, טענה זו בטעות יסודה.

17. עמדתה של התובעת במגעיה עם רשויות המס אינה מהווה הודאת בעל דין במחלוקת שבעניינינו. ראשית מדובר במסקנה משפטית ולא בעניין עובדתי, ושנית אין מדובר באותו בעל דין. התובעת היתה בדעה שהעסקה פטורה ממע"מ, וכך טענה כלפי רשויות מע"מ. במסגרת ההליכים נגד רשויות המס הגיעה למסקנה שככל הנראה שגתה במסקנתה.

18. התובעת גם אינה מושתקת מלטעון כי העסקה חייבת במס שכן, כאמור, הנתבעים לא גילו בשאלה זו עניין כלשהו, ולא שינו את מצבם לרעה (אלא אם וככל שהתובעת שילמה יותר משהיתה משלמת אילו שילמה את המס סמוך לאחר העסקה).

19. לאור האמור בסעיפים 15 - 18 לעיל אני דוחה גם את טענת הנתבעים כי ככל הנראה אם חייבת העסקה במס הרי זה מכח תקנה 6ב לתקנות מע"מ תשל"ו - 1976, וכי מאחר ולא נשלחה לנתבעים דרישה עפ"י תקנה זו לא גמה חובה לשלם את המע"מ.

שינוי לרעה במצבם הנתבעים בשל העיכוב בתשלום המס.

20. המחלוקת האחרונה היא בשאלה אם בשל העובדה שהתובעת לא שילמה את המס במועד נדרש מס בסכום גבוה יותר. סכום גבוה יותר משמע בנוסף להפרשי הצמדה וריבית על חוב כספי לפני תביעה, שהפרשי ההצמדה והריבית שהוא נושא אינם בבחינת קנס אלא שווי השימוש בכסף. דא עקא שהתובעת לא נדרשה לשלם סכום גבוה יותר, אלא נהפוך הוא, במסגרת הפשרה הוקטן סכום המס.

אינני מקבלת את ההנחות העומדות בבסיס החישוב של הנתבעים כאמור בסעיף 8(ה) לעיל. כאמור זכאית התובעת כי הנתבעים ישלמו את מלוא המס ולא רק חלק יחסי של חלקה בשותפות (25%), ואינני מקבלת את ההנחה כי סביר שבהסכם הפשרה ויתרו רשויות המע"מ על מחצית מכל אחד ממרכיבי המס שנדרש.

לפיכך לא שינו הנתבעים מצבם לרעה בשל הדחייה בתשלום המס.

סיכום.

21. לאור כל האמור לעיל, ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 34,237 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (2.8.00) ועד למועד התשלום, הוצאות משפט לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום האגרה ע"י התובעת ועד למועד התשלום ע"י הנתבעים, וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום ב' באב תשס"ג, 31 ביולי 2003 בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי
מותר לפרסום 31/07/2003.

רונית פינצ'וק - אלט
, שופטת








א בית משפט שלום 78360/00 הולנדר פוקס אופירה נ' מיכאל איתן (פורסם ב-ֽ 31/07/2003)