פסקי דין על אברהם מזרחי - | פסקי דין על יהודה מזרחי - | פסקי דין על יצחק מזרחי - ואח' | פסקי דין על דני קמלו

46479/94 א     20/06/2006




א 46479/94 אברהם מזרחי -, יהודה מזרחי -, יצחק מזרחי - ואח' נ' דני קמלו




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
046479/94


בפני
:

כב' השופט אשר גולדין
– סג"נ
תאריך:
20/06/2006





1 . אברהם מזרחי -

ת.ז.
4792982
2 . יהודה מזרחי
- ת.ז.
479304
3 . יצחק מזרחי
- ת.ז. 479303
4 . מרים בר סימנטוב – ת.ז.
479305
בעניין
:

התובעים
ע"י ב"כ עו"ד אמנון פלומנבום ואח'






נ
ג
ד



דני קמלו
– ת.ז.
055888143


הנתבע
ע"י ב"כ עו"ד ישראל שדה ואח'






החלטה


1.
מהות ההחלטה:
החלטה זו עניינה בחינת טיב העיסקה לאור חוות דעת של מומחה, לגבי משמעותו של סכום בסך 16,000 ל"י, אשר שולם ע"י אבי הנתבע לאבי התובעים.

2.
רקע – התביעה:
א.
התביעה בתיק זה היא לפינויו ולסילוק ידו של הנתבע המחזיק בדוכנים למכירת ירקות ופירות
הנמצאים בחזית חנות המשמשת כאטליז (להלן: "החנות") ברחוב התקווה 22/24 שכונת התקווה, תל-אביב.

ב.
ביום 5.11.98 ניתן על ידי בית משפט זה

פסק דין
(להלן: "פסק הדין") בו נקבע כדלקמן:


"לאחר שקראתי את כתבי הטענות ואת כל החומר המשפטי המצוי בתיק, שמעתי את העדויות ועיינתי במוצגים השונים, ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים הנני קובע כי יחסי התובעים – הנתבע הינם יחסי מעניק רשות ובר רשות, והזכות שהוענקה לנתבע הן בדוכנים והן בחלק האחורי של החנות הייתה זכות אישית מסוג רישיון במקרקעין. משלא הוצגו בפני
י ראיות משכנעות לעניין תשלום תמורה כלשהי בעבור רשיון זה... הנני קובע כי עסקינן ברשיון חינם הניתן לביטול בכל עת על ידי כך שנותן הרשות מגלה דעתו כי אין ברצונו להרשות יותר את הפעולות לגביהן ניתנה הרשות."
(עמ' 11 לפסק הדין)
(ההדגשות אינן במקור – א.ג.)

ג.
אשר על כן, קבעתי כי על הנתבע לפנות את הדוכנים הנמצאים בחזית החנות שברחוב התקווה מס' 22/24, שכונת התקווה ת"א, הידועה גם כחלק מחלקה 2 בגוש 6979 וכן לפנות ולסלק את ידו מחלקה האחורי של אותה חנות.


3.
הערעור הראשון לבית המשפט המחוזי:
א.
ביום 20.12.98 הגיש הנתבע ערעור לבית המשפט המחוזי, ע"א 4570/98, ובמסגרתו אף ביקש כי יותר לו להביא ראיה נוספת בשלב הערעור.

ב.
ביום 12.1.00 הגיעו הצדדים בבית המשפט המחוזי לידי הסדר פשרה אשר קיבל תוקף של

פסק דין
ובו נקבע בין היתר כך:

"התיק יוחזר לבימ"ש קמא לעניין אחד בלבד והוא בדיקת הראיה הנוספת אשר המערער מבקש להגישה במסגרת ערעור זה...בימ"ש קמא ימנה מומחה או מומחים לבדיקת הראיה.
היה והראיה תתקבל ע"י בימ"ש קמא יחליט בהמ"ש מה משמעותה לעניין פסק הדין וכל צד יוכל לטעון טענותיו בעניין. בימ"ש קמא יתן פס"ד לאור האמור לעיל היה והראיה לא תתקבל ישאר פסק הדין על כנו..."

4.
התיק הוחזר לבימ"ש קמא:
א.
ביום 15.5.00 מינה בית משפט זה, בהסכמת ב"כ הצדדים, את מכון נפתלי, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום זיהוי כתבי יד.
בין השאר קבעתי כי המומחה יבדוק את אמיתות הראיה החדשה – הסכם מיום 10.2.65, ויקבע האם ההסכם והחתימות עליו אמיתיות או מזויפות.

ב.
ביום 27.9.00 הגיש המומחה הנ"ל את חוות דעתו לבית המשפט ובה קבע במסקנותיו בין השאר:

"..השונות שנמצאה בחלק ממרכיבי העיצוב אין בה כדי להעיד על זיוף הואיל והיא יכולה לנבוע מסגנונות חתימה שונים של אותו אדם... לאור האמור לעיל, קיימת אפשרות שחתימת המחלוקת נחתמה ע"י חותם הדוגמאות..."


ג.
ב"כ הצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם לעניין זה.

ד.
בהחלטתי (להלן: "ההחלטה") מיום 18.3.01 קבעתי כי:

"לא הוכח לי כי המסמך מזויף ועל כן יש לקבלו כפי שהוא... משמעותו כי סכום של 16,000 ל"י אכן הועבר לאבי התובעים"

עוד קבעתי כי:

"אין כל שינוי באשר למסקנתי בפסק הדין וזה נותר על כנו. על אף שקיבלתי את הראיה החדשה מטעמו של הנתבע הרי אני קובע כי בכדי לשנות את תוצאות פסק הדין, אף בה – לא סגי."

5.
הערעור השני לבית המשפט המחוזי:
ביום 3.5.01 הוגשה הודעת ערעור לבית המשפט המחוזי, ע"א 1846/01, הערעור
מתייחס לפסק הדין מיום 5.11.98 ולהחלטה בתיק זה מיום 18.3.01.

6.
התיק חוזר לבימ"ש קמא בשנית:
בפסק הדין מיום 26.12.04, בע"א 1846/01, קבע כבוד בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"אשר על כן יוחזר הדיון לבית-משפט השלום לשם המצאת חוות-דעת של מומחה לגבי משמעותו של הסכום האמור

(16,000 ל"י בחודש פבר' 1965 – א.ג.)

ששולם ע"י אבי המערער לאבי המשיבים ולאור זאת יחזור בית-משפט השלום ויבחן את טיב העיסקה. אם אמורים הדברים בסכום התואם מכר או דמי מפתח בעת האמורה, כי אז יש לשקול אם אין הצדקה לדחיית התביעה כנגד המערער. אם המסקנה תהא כי לכל היותר אכן מדובר ברשיון בתמורה של אבי המערער, כי אז יש להותיר על כנה את התוצאה הקיימת. כך גם אם יוחלט כי מדובר ברשיון חינם של המערער עקב שתיקת המשיבים, שאז אין לפנינו רשות בלתי הדירה."

(סעיף 14 לע"א 1846/01)

(ההדגשות אינן במקור – א.ג.)

7.
מינוי המומחה:
לאור החלטת כב' בית המשפט המחוזי, מיום
26.12.04, מינה בית משפט זה ביום 10.5.05 את מר יצחק ברמן, מהנדס ושמאי מקרקעין, כמומחה מטעם בית המשפט.
בהחלטתי מיום זה קבעתי כי:

"המומחה יקבע מה משמעותו של סך 16,000 ל"י אשר שולם בשנת 1965 ע"י אבי הנתבע לעניין הדוכנים הנמצאים ברח' התקווה 22/24 בשכונת התקווה, וזאת על מנת לאפשר לבית המשפט לבחון את טיב העסקה, האם אמורים הדברים בסכום התואם מכר, או דמי מפתח או לכל היותר רשיון בתמורה."

8.
מסקנתה של חוות-דעת המומחה:
א.
ביום 10.5.06 הגיש המומחה את חוות דעתו לבית המשפט ובה קבע במסקנותיו בין היתר:

"...מהנ"ל עולה כי השווי הראוי של דוכן במועד הנדון היה 24,000 – 21,000 ל"י.
מסקנה

: מהנ"ל עולה המסקנה כי משמעותו של הסכום הנדון, בסך של 16,000 ל"י, שננקב בהסכם ואשר שולם בשנת 1965 ע"י אבי הנתבע לאבי התובעים, הינו סכום התואם תשלום דמי מפתח בגין הדוכן. כלומר, אין מדובר בסכום התואם מכר ולא בסכום עבור רישיון בתמורה אלא תשלום דמי מפתח. לאחר שהגעתי למסקנה זו, הנני סבור כי ניתן להסביר את השימוש במונחים "הזכות לשימוש" ו"שימוש", המצוינים בהסכם, כמכוונים לשימוש עפ"י זכות דיירות מוגנת לאחר תשלום דמי מפתח."
(עמ' 7 לחוות הדעת)



(ההדגשות אינן במקור – א.ג.)

ב.
ביום 11.5.06 קבעתי כי ב"כ הצדדים יגישו את סיכומיהם בכתב לאור חוות הדעת של המומחה.

9.
הפלוגתאות בין הצדדים:
טיעוני התובעים בסיכומיהם לעניין חוות דעת המומחה:

א.
המומחה לא השיג שום נתונים רלבנטיים. המומחה עסק בנושא כשנה תמימה מהסיבה שלא היו לו נתונים לקבוע ממצא.
ב.
בסעיף 9 לחוות דעתו ציין המומחה את הקשיים האובייקטיביים הקיימים בהערכה מסוג ההערכה המבוקשת; סוג הנכס הנדון הוא כזה שקיים קושי למצוא פרטים על עסקאות בנכסים דומים; מדובר בעסקה מלפני 41 שנה, דבר הגורם לקושי אובייקטיבי גדול.
ג.
עקב השנים הרבות שחלפו מאז, שינויי מחירים לאור השינויים בשוק המקרקעין וכן השינויים במטבע הישראלי שאירעו מאז, קיים קושי רב לזכור מחירים של נכסים במועד הנדון. השמאי מציין גם, כי אם אפשר היה לקבל נתונים על סמך זיכרון גרידא, ספק רב אם היה זה נכון וראוי לייחס לכך משקל של עדות אמינה.
ד.
השמאי הביא נתונים ממחירי נכסים במכר במקומות שונים, אך לא הביא דוגמאות על תשלומי דמי מפתח או רישיון בתמורה משוק שכונת התקווה, ואף לא מאותם מקומות שהביא כדוגמאות למכר, גם לא הובא אף רמז כלשהו על הנעשה אז בשוק בשכונת התקווה.
ה.
השמאי קבע את שער הדולר במועד הנדון שהיה 3.00 ל' לדולר, כך שבמונחי דולר היה הסכום הנדון סך 5,333 $, אך החליט כי אין לכך כל משמעות.
ו.
השמאי לא התייחס לפסק דינו של כב' בית משפט זה מיום 5.11.98.
ז.
כבוד בית המשפט לא כבול בחוות הדעת של המומחה ויכול לדחותה או לקבוע כי אין בה שום ממצא ראוי.
ח.
חוות הדעת תלויה על בלימה ואיננה מבוססת כלל ועיקר, המומחה לא יכול לפסוק במקום בית המשפט ששמע עדים וקיבל ראיות במשך תקופה ארוכה.
אשר על כן, כבוד בית המשפט מתבקש לקיים את פסק דינו מיום 5.11.98 כפוף להחלטתו מיום 18.3.01 ולחייב את הנתבע בהוצאות ושכ"ט עו"ד.

טיעוני הנתבע בסיכומיו לעניין חוות דעת המומחה:

א.
מחוות הדעת עולה כי הנתבע הוא דייר בדמי מפתח, ככזה הוא מוגן מפני פינוי ולא קיימת נגדו עילה של
מסיג גבול.
ב.
לתובע היתה שמורה זכות קנויה של תיקון כתב התביעה לאחר קבלת חוות הדעת של המומחה המוסכם, אך הוא לא בחר לעשות כן, אלא להעלות טענות חסרות שחר כנגד המומחה וחוות דעתו, תוך שהוא מוותר על חקירתו של המומחה.
ג.
טענות התובעים כלפי חוות דעתו של המומחה, ראוי שידחו מהנימוקים הבאים:

1. ב"כ התובעים הצהיר כי אין לו צורך לחקור את המומחה מטעם בית המשפט.
2. חוות דעתו של המומחה קשה היא להכנה ותוצאותיה קשות לתובעים, תקיפת חוות הדעת צריכה היתה להיעשות בבית המשפט תוך עימותו של המומחה עם טענות התובעים.
3. יש לסמוך על שיקול דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כי לו היה חושב שאין בידיו ליתן חוות דעת, היה מודיע על כך לבית המשפט.
4. לאור הנחייותיו של כב' בית משפט זה, אשר הופנו למומחה, המומחה לא חרג מסמכותו.
ד.
אמנם, בית המשפט אינו כפוף לחוות הדעת המוגשת מטעם המומחה, הגם שזה מונה על ידו. יחד עם זאת, אין בית המשפט מתעלם כליל ומאיין לחלוטין את חוות הדעת המוגשת מטעם המומחה, שכן אותה הפנייה אל המומחה נובעת מן העובדה, כי בית המשפט מבקש לברר שאלה אשר אינה מצויה בתחום ידיעתו השיפוטית.
ה.
רק היעדר רציונליות בולט בחוות הדעת של המומחה, יצדיק את איונה, ובענייננו ברור כי אין זה
המקרה, שכן בית המשפט הציב הפני המומחה את האפשרויות שבפני
ו – מכר, דמי מפתח ו/או רישיון בתמורה.

10.
דיון והכרעה:
לאחר שקראתי היטב את חוות הדעת של המומחה, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי פסק הדין שנתתי ביום 5.11.98 עומד על כנו ללא כל שינוי.

להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו:


11.
חוות הדעת של המומחה:

א.
בסעיף 9 לחוות דעתו, פירט המומחה את הגורמים והשיקולים בשומה:

"בבואי לבדוק את טיב הסכום שננקב בהסכם..או לחילופין את מחיריהם של דוכנים דומים במועד הנדון..הבאתי בחשבון את הגורמים והשיקולים הבאים;
סוג הנכס הנדון הינו כזה שקיים קושי למצוא פרטים על עיסקאות בנכסים דומים;


מדובר בעיסקה מלפני 41 שנה, דבר הגורם לקושי אובייקטיבי גדול; לאחר בירור ובדיקה באגף מיסוי מקרקעין תל אביב נמסר לי על ידם כי לאור סוג הנכס ומועד העיסקה, אין בידם כל אפשרות לאתר ו/או לאחזר עיסקאות דומות מן התקופה הנדונה בנכסים דומים; לא עלה בידי להשיג נתונים מגורמים שפעלו בשוק התקוה ו/או באזור הנדון בתקופה הנדונה כגון ירקנים, מתווכים וכיו"ב. נמסר לי ע"י גורמים אלה כי אין קיימים רישומים בכתב על עיסקאות ומחירים של דוכנים בשוק; עקב השנים הרבות שחלפו מאז, שינויי המחירים לאור השינויים בשוק המקרקעין וכן השינויים במטבע הישראלי שאירעו מאז...קיים קושי רב לזכור מחירים של נכסים במועד הנדון..."

ב.
מסקנתו של המומחה:
בסעיף 11 לחוות דעתו, כותב המומחה את מסקנתו:

"11. מהנ"ל עולה המסקנה כי משמעותו של הסכום הנדון, בסך של 16,000 ל"י, שננקב בהסכם ואשר שולם בשנת 1965 ע"י אבי הנתבע לאבי התובעים, הינו סכום התואם תשלום דמי מפתח בגין הדוכן..."
(ההדגשות אינן במקור - א.ג.)

עולה מכאן, כי המומחה נתקל בקשיים אובייקטיביים רבים בבואו לחוות את דעתו לעניין הנדון. על אף כל זאת, הגיע הוא למסקנה כי הסכום הנדון הינו סכום השווה בערכו לתשלום דמי מפתח.


12.
האם על בית המשפט לקבל את מסקנתו של המומחה?
להלן דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 311/66

(פ"ד כ' (4) 48, 50):

"..אבל
בדרך
כלל
אין חוות דעת, שניתנה על-ידי
מומחה או פוסק מוסכם, סופית לחלוטין שאין
אחריה
ולא כלום ואין לתקוף אותה בשום צורה
ואופן.
בית המשפט הוא הקובע סופית את העובדות
על
סמך
הראיות
שבאו לפניו וחוות הדעת
של
המומחה
או הפוסק גם היא אינה אלא ראיה
שכוחה
ותקפה
המיוחד
נובעים
מהסכמת הצדדים ..

(ההדגשות אינן במקור – א.ג.)

עוד נאמר כי:

"בית-הדין איננו קשור לדעת המומחים ובידיו ההכרעה אלו
דברים לבכר ואלו לדחות"


(כב' השופט שמגר בע"א 675/77,

אלטשולר נ' נציב

המים, פ"ד ל"ד (1) 731,737).


(ההדגשות אינן במקור – א.ג.)

לעניין זה יפים גם דבריו של השופט אלוני:

"אכן עד מומחה כמוהו ככל עד -שקילת אמינותו מסורה לבית

המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. "
(ע"א 293/88

חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוטי רבי ואח'
, (לא פורסם)).


הסמכות האחרונה להכריע אם לקבל את חוות-הדעת או לדחותה נתונה לשופט היושב בדין, ולראיה:

"משמונה מומחה מטעם בית המשפט, הרי בית המשפט הוא המחליט, אילו מסקנות יש להסיק מחוות-דעתו של המומחה..."

(ההדגשות אינן במקור – א.ג.)

(ע.א. 402/85

מרקוביץ ואח'
נ' עיריית ראשון לציון

, פ"ד מא(1) 133, 139 ראה גם ע.א. 323/85

מדינת ישראל נ' אברהם אליהו מזרחי

, פ"ד לט(4) 185,189).


"...ככל ממצא עובדתי, גם עובדות המובאות בחוות- דעת מומחה נתונות לפרשנות וכפופות להערכות... תוקפן של הערכות אלו הוא אמביוולנטי... הערכות, ככלל, ואף בתחומים מקצועיים בפרט, נתונות לביקורת. לפיכך גם בענייננו אין ההערכות של המומחה
חסינות מפני ביקורת עניינית בדרכים המשפטיות המקובלות, קרי – חקירת המומחה על חוות-דעתו, והעלאת טעונים כנגד קביעותיו.


(ההדגשות אינן במקור – א.ג.)
(ע"א 558/96,

חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל

, פ"ד נב(4) 563).

מכאן, כי אין חובה על בית המשפט לקבל את חוות דעתו של המומחה, אף על פי שמונה ע"י בית המשפט.

מן הכלל אל הפרט:
א.
המומחה ציין בחוות דעתו קושי למצוא פרטים על עסקאות בנכסים דומים שכן מדובר על עסקה מלפני 41 שנים.
ב.
המומחה לא הביא דוגמאות לעסקאות דומות בתקופה הנ"ל ובאיזור הנ"ל ולמעשה לא הביא אף דוגמא לעסקה דומה באותו איזור.
ג.
המומחה לא איתר נתונים מאף גורם ולא מצא רישומים בכתב על עסקאות ומחירים של דוכנים בשוק.

דיון ומסקנות:
א.
לאור האמור לעיל שוכנעתי כי חוות הדעת לוקה בחסר ולא ניתן להסתמך עליה. אין בחוות הדעת כדי לתמוך במסקנתו של המומחה כי הסכום הנ"ל תואם סכום דמי מפתח.
ב.
חוות הדעת נטולת משקל, ומבחינה זו אין
חוות
הדעת
של שמאי, או עד מומחה אחר, שונה מכל עדות או ראיה אחרת, שאין
בידי בית המשפט לקבלה מן הטעם הפשוט שהגיע למסקנה שאין לסמוך
עליה
כלל.


13.
מעמדו של המומחה:

המומחה מונה כשמאי ולא כבורר.
מה בין בורר לשמאי:

על ההבדל בין התפקידים השונים, דהיינו, בין הבורר לבין השמאי, נאמר:

"השמאי, תפקידו להעריך את נשוא הסכסוך על פי ידיעותיו ומומחיותו, כשהמחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקר לסכום כסף, או לכמות פריטים כלשהם. הבורר, לעומתו, תפקידו להכריע את נשוא הסכסוך על פי ראיות והוכחות, כשהסכסוך נוגע בעיקרו לעצם קיום חוב, או חבות כלשהם."

(ס' אוטולנגי

"בוררות – דין ונוהל"

, מהדורה שלישית מורחבת, 245).

"העובדה, שחוות דעתו של השמאי מבוססת על עובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, אינה הופכת את קביעתו להכרעה בסכסוך שדינה כפסק בורר."

(ע"א 241/81

שמן תעשיות בע"מ נ' חברת תבלין בע"מ

, פ"ד לט(2) בעמ' 566)

בעניינו, מונה השמאי, לחוות את דעתו, והכוונה היתה שיעריך את הסכום של 16,000 ל"י אשר שולמו בשנת 1965, על סמך נתונים, רישומים, ידיעותיו המקצועיות ונסיונו המעשי. אין מחלוקת על כך שלא הוטל עליו תפקיד ההכרעה על פי ראיות והוכחות.

14.
מה משמעות הסכום של 16,000 ל"י בשנת 1965?
א.
לאחר שקבעתי כי אין לקבל את ההכרעה כי הסכום דנן מהווה תשלום דמי מפתח, אין לי אלא לחזור על קביעתי בהחלטה מיום 18.3.01, בו קבעתי כי הרשות שניתנה לאבי הנתבע הייתה רשות בתמורה, ובגין רשות זו שילם אבי הנתבע לאבי התובעים סך של 16,000 ל"י.

ב.
זכות הרישיון זכות אישית היא, אשר אינה ניתנת להעברה ע"י מקבל הרשות. ומשנפטר אבי הנתבע הרי שהרשות שניתנה לו, שהיתה בתמורה, בטלה ועברה מהעולם איתו.
ולראיה דבריו של הנתבע, מר דני קמלו
(עה/1) בעת חקירתו באולם בית המשפט

:

"אבא נתן לו סכום אני לא יודע אם זה דמי מפתח.
אבא שילם כסף בשביל הדוכנים כדי שיעבוד..."
(עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 22)

"אבא היה משלם תמורת המחסן...לא שילמנו דמי מפתח."

(עמ' 33 לפרוטוקול, שורה 15)

ג.
הסכום אינו משקף תשלום דמי מפתח גם מהסיבה, כי תשלום דמי מפתח אינו פוטר את השוכר מתשלום דמי שכירות ובענייננו הודה הנתבע כי לא שולמו דמי שכירות עבור הדוכנים.
להלן דבריו של הנתבע, מר דני קמלו
, באולם בית המשפט:

" ה- 50 ש"ח ששילמתי לחודש, שילמתי על האחסנה של המחסן"
(עמ' 35 לפרוטוקול, שורה 22)

מהאמירות לעיל עולה כי תשלום שכר דירה בגין הדוכנים לא שולם, ואם שולם משהו - היה זה בגין השימוש לאחסנה בחלק האחורי של החנות ולא בגין השימוש בדוכנים.



ד.
האם חוק הגנת הדייר חל על דוכנים:
אשוב ואציין, כי לא ברור כלל ועיקר אם חוק הגנת הדייר פורש הגנתו על דוכני ירקות ופירות.


להלן הוראת סעיף 2 לחוק הגנת הדייר:
"חוק זה חל על שכירות של בניין או חלק מבניין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות"

לא שוכנעתי כי הדוכנים מהווים בניין או חלק מבניין עליהם חל החוק.

15.

התוצאה היא כדלקמן:

א.

לאור כל האמור לעיל, אין כל שינוי באשר למסקנתי בהחלטה מיום 18.3.01 כי הרשות שניתנה לאבי הנתבע היתה רשות בתמורה (עבור סך של 16,000 ל"י), אך רשות זו היא אישית, ובאה אל קיצה עם מותו. של אבי הנתבע.

לפיכך, פסק הדין מיום 5.11.98 נותר על כנו.

ב.
אני מחייב את
הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של /.5,000
₪,
סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.


ניתן היום, כ"ד בסיון תשס"ו
(20
ביוני 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק לב"כ הצדדים.



אשר גולדין
, שופט סג"נ








א בית משפט שלום 46479/94 אברהם מזרחי -, יהודה מזרחי -, יצחק מזרחי - ואח' נ' דני קמלו (פורסם ב-ֽ 20/06/2006)