פסקי דין על אל-יעד בע"מ | פסקי דין על גולדברג יעל | פסקי דין על גולדברג מרסל | פסקי דין על גולדברג דניאל ואח' |

31503/03 א     04/06/2006




א 31503/03 אל-יעד בע"מ נ' גולדברג יעל, גולדברג מרסל, גולדברג דניאל ואח'




בעניין:
19



בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
031503/03


לפני:
כב' השופט ברנר חגי
תאריך:
04/06/2006





בעניין:
אל-יעד בע"מ






התובעת והנתבעת שכנגד;

נ
ג
ד


1 . גולדברג יעל
2 . גולדברג מרסל

3 . גולדברג דניאל
4 . גולדברג אריאל






הנתבעים והתובעים שכנגד;


פסק דין

מבוא

1.
בפני
י תביעה ותביעה שכנגד שעילתן סכסוך בקשר לשני בנינים שבנתה התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") עבור הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים").

2.
התובעת הינה חברה קבלנית. הנתבעים הם תושבי בלגיה ובעלי קרקע בהרצליה. ביום 21.7.2000 נחתם בין התובעת לנתבעים חוזה בניה (להלן: "חוזה הבניה"), בגדרו התחייבה התובעת לבנות עבור הנתבעים שני בנינים בני ארבע יחידות דיור כל אחד ברח' נורדאו 18 בהרצליה (להלן ביחד: "הבנין"), על הקרקע שבבעלות הנתבעים. עבודת הבניה היתה אמורה להסתיים תוך 12 חודשים ממתן צו לתחילת העבודה, ועבודות הפיתוח היו אמורות להסתיים בחלוף חודשיים נוספים. במהלך העבודה חל עיכוב בן חודש ימים מחמת ממצאים ארכיאולוגים שנמצאו באתר העבודה, ועל כן אושרה לתובעת ארכה בת חודש נוסף. העבודה היתה אמורה להסתיים עד ליום 1.10.2001. הנתבעים מינו כמפקח מטעמם על הבניה את המהנדס מנפרד אלנברג (להלן: "אלנברג"), שתפקידו היה, בין השאר, לפקח על עבודתה של התובעת, לבדוק את חשבונותיה ולאשרם.

3.
התובעת לא עמדה במועד שנקבע להשלמת הבניה. רק ביום 14.8.2002 ניתן טופס 4 לבנין, אך לא ניתנה עדיין תעודת גמר. התובעת הודיעה לנתבעים כי היא סיימה את עבודת הבניה. הנתבעים חלקו על הודעה זו והצביעו על שבע רשימות של ליקויים, שנערכו על ידי אלנברג בין החודשים יוני 2002- אוגוסט 2002. על רקע זה נתגלע בין הצדדים סכסוך מר. ביום 27.8.2002 הודיעו הנתבעים על כוונתם לחלט ערבויות ביצוע שמסרה להם התובעת בקשר לבניה, וזאת לנוכח אי השלמת הבניה עד לאותו מועד. ביום 3.9.2002 עתרה התובעת בבית משפט השלום בתל אביב לקבלת צו מניעה זמני המונע את חילוט הערבויות. בו ביום ניתן צו ארעי כמבוקש, ונקבע כי דיון במעמד הצדדים ייערך ביום 9.9.2002.

4.
דיון כזה לא נערך בסופו של דבר, שכן ביום 5.9.2002 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים, המהווה
הלכה למעשה תוספת לחוזה הבניה (להלן: "התוספת"). התוספת נחתמה מקץ ישיבה ממושכת שנערכה יום קודם לכן במשרדו של ב"כ התובעת, ובה השתתפו הנתבעים 1 ו-2, בא כוחם עו"ד סיוואק, נציג התובעת מר גיגי ועו"ד טיסונה ב"כ התובעת.


בס' 1 לתוספת נקבע, בין השאר:


"הקבלן ישלים את כל העבודות המפורטות במסמך נספח א1-א7 (ערוך ע"י מר אלנברג) (להלן: "עבודות נספח א") לא יאוחר מיום 30/11/02 (להלן: "המועד שנקבע להשלמת העבודות"). המזמין מאשר, כי ביצוע עבודות נספח א יהווה ביצוע סופי ומוחלט של מלוא העבודות הנדרשות לצורך ביצוע המסירה. הקבלן מצדו טוען כי חלק מעבודות נספח א אינו חל עליו והנו שומר על זכותו לדרוש תמורה בגינם (בהתאם למנגנון קביעת מחירים הקבוע בהסכם)."


בס' 4 לתוספת הוסדר הפיצוי המגיע לנתבעים בגין האיחור במסירת הבנין:


"מתוך הסכום המאושר בגין החשבון הסופי בצירוף יתרת הכספים על פי חשבונות מאושרים, המעוכבת בידי המזמין, הקבלן נותן הסכמתו, שיופחת סך של 300,000 ₪ לסילוק סופי ומוחלט של כל דרישות ותביעות המזמין, אם בכלל, בגין ו/או בקשר עם איחור במסירה עד המועד שנקבע להשלמת עבודות נספח א בהסכמה זו (לרבות הארכה של 14 ימים הנתונה לקבלן ע"פ סעיף 6 להלן) והיתרה תשולם על פי הוראות ההסכם. מוסכם כי עם ביצוע הפחתת הסך 300,000 ₪ הנ"ל, לא תהיה עוד למזמין כל דרישות ו/או תביעות מכל מין וסוג שהוא בגין ו/או בקשר עם איחור במסירה עד המועד שנקבע להשלמת עבודות נספח א."


בס' 5 לתוספת נקבע כי במידה והתובעת תדרוש כספים נוספים מעבר למה שאישר המפקח, תועבר המחלוקת להכרעתו של בורר.


בס' 6 לתוספת נקבע פיצוי מוסכם שתשלם התובעת לנתבעים במידה ולא תשלים את העבודות שעדיין נותרו עד למועד שנקבע:


"לא הושלמו עבודות נספח א במועדן כאמור בסעיפים 1 ו-2 לעיל, יחויב הקבלן בפיצוי מוסכם בשיעור של 4,000 ₪ ליום. למרות האמור לעיל, בגין איחור של עד 14 יום לא יחויב הקבלן בכל פיצוי מוסכם כאמור. במקרה של מחלוקת לגבי עצם השלמת או אי השלמת עבודות נספח א או בקשר עם הסכומים הנדרשים על ידי הקבלן לפי סעיף 1 לעיל תועבר מחלוקת זו להכרעת הבורר שימונה בסעיף 5 לעיל."


בס' 8 לתוספת נקבע כי אין באמור בה כדי לגרוע מהוראות חוזה הבניה. משמע, התוספת לא באה להחליף את חוזה הבניה אלא להשלים ולעדכן אותו.

5.
התובעת טוענת בתביעתה כי ביצעה את כל רשימת העבודות שפורטו בנספח א' לתוספת וכי הגישה לאישור המפקח אלנברג חשבון סופי. אלנברג אישר לשלם לתובעת סך של 526,146 ₪. מתוך סכום זה יש להפחית סך של 300,000 ₪ כפיצוי מוסכם בגין האיחור, בהתאם לס' 4 לתוספת, ועל כן זכאית התובעת לתשלום סך של 226,146 ₪, אותו היא תובעת כעת. בנוסף טוענת התובעת כי היא זכאית לכספים נוספים, שאת תשלומם המפקח סירב לאשר, ולגביהם היא מבקשת לקיים הליך של בוררות.


במאמר מוסגר יצויין כי התובעת הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי למינוי בורר (בש"א 3935/04) אך ביום 2.5.2005 דחה כב' הנשיא א' גורן את הבקשה תוך שהוא קובע כי "אין טעם ואין הגיון לנהל הליכים כפולים, גם בבית משפט שלום וגם בבוררות". הנשיא גורן אף הציע לצדדים לבקש את תיקון כתבי הטענות בתיק הנוכחי, על מנת לכלול בהם גם את המחלוקות בענין העבודות הנוספות. התובעת לא עשתה כן, והתוצאה היא שאין בפני
י אלא תביעה שלה לתשלום סך של 226,146 ₪, היא התביעה על היסוד החשבון שאישר המפקח אלנברג. מצאתי לנכון להתייחס לנקודה זו, שכן התובעת בסיכומיה הודיעה כי היא מתכוונת לבקש מינוי בורר לאחר שתוכרע בהליך הנוכחי שאלת תוקפה של התוספת, ודומה כי היא מפרשת שלא כהלכה את דבריו של כב' הנשיא גורן.

6.
הנתבעים טוענים כי חתימתם על התוספת הושגה מחמת הטעייה, בתנאים של לחץ, ובלא שהנתבע 2, שאינו דובר עברית, יבין את תוכנה לאשורו. על כן התוספת בטלה ומבוטלת. בנוסף, העבודות שפורטו בתוספת לא בוצעו. על כן, התוספת בוטלה מחמת הפרתה על ידי התובעת. זאת ועוד, לדידם של הנתבעים התובעת לא הגישה חשבון סופי, ולו רק מן הטעם שתנאי להגשת חשבון כזה הוא השלמת העבודות. הנתבעים טוענים כי ביום 31.3.2003 הם נאלצו לסלק את ידה של התובעת מן האתר ולהשלים בעצמם את העבודות שנותרו. לטענתם, הם זכאים לתשלום בסך 471,075 ₪ בגין העבודות שנאלצו להשלים בכוחות עצמם ובגין ירידת ערך של הבנין מחמת כשל בהתקנת מערכת הארקה לרשת החשמל בבנין. בנוסף, לפי התוספת הם זכאים לפיצוי בגין פיגורי התובעת עד ליום 14.12.2002 בסכום של 300,000 ₪, ובגין הפיגור מיום 15.12.2002 ועד ליום 1.6.2003 הם זכאים לפיצוי נוסף בסך 552,000 ₪. סך כל הפיצוי המגיע להם בגין האיחור בביצוע העבודות הינו 852,000 ₪. הנתבעים טוענים כי לאחר קיזוז התשלום המגיע לתובעת, נותרה עדיין יתרת חוב של התובעת כלפיהם, בסכום של מליון ₪, ומכאן התביעה שכנגד.

האם התוספת נחתמה מחמת הטעייה ועושק

7.
הנתבעים טענו כי התוספת נחתמה בעקבות הטעייה שבוצעה כלפיהם על ידי התובעת ובהיותם תחת לחץ לסיים את החתימה, כאשר הנתבע 2 (להלן: "גולדברג") חותם על הסכם בשפה שאינו דובר, היא השפה העברית.


מדובר בטענת סרק, שלא היה מקום להעלותה, ולא בכדי הטענה נזנחה בסיכומי הנתבעים. התוספת נחתמה לאחר יום דיונים שלם בין הצדדים, כאשר הנתבעים היו מיוצגים על ידי עורך דין מטעמם. רעייתו של גולדברג דוברת עברית והיא תרגמה לבעלה את ההסכם לצרפתית בטרם חתם עליו. כאשר נשאל גולדברג בעת חקירתו באיזה אופן הטעה עו"ד טיסונה את הנתבעים ואמר להם דברים שאינם אמת, השיב גולדברג: "בכך שהוא עזב בשעה 19:00 בערב, בעת שההסכם לא היה גמור" (ע' 45 לפרוטוקול). פשיטא, שעזיבתו המוקדמת של עו"ד טיסונה אינה מהווה מעשה של הטעייה כלפי הנתבעים. גם הטענה כאילו ההסכם נחתם תחת לחץ, אין בה כל ממש. הלחץ בו מדובר הוא הצורך של הנתבעים לשוב לבריסל באותו יום בו נחתמה התוספת, בשעה 17:00 (ראה עדותו של גולדברג, בע' 45 לפרוטוקול). פשיטא שלחץ פעוט מעין זה לא היה בו כדי לשלול את הרצון החופשי של גולדברג ורעייתו בבואם לחתום על התוספת, ואין הוא עולה כדי עושק כמשמעו בס' 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. המצוקה הנדרשת לפי ס' 18 הנ"ל היא מצוקה של ממש, השוללת הלכה למעשה מהמתקשר את רצונו החופשי. וכפי שנפסק בע"א 5806/02
אריאל ארביב ואח'
נ' יעקב קרני פ"ד נח(5), 193 ,עמ' 198-199:

"לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (סוטה, ז, א [א]) לא די בהם. גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה."

לכל אלה יש להוסיף את העובדה שהנתבעים לא התיימרו מעולם להודיע על ביטולה של התוספת מחמת פגם בהתקשרות, כפי שהיה עליהם לעשות לו ביקשו לבטל את התוספת מחמת הטעייה או עושק.

האם התובעת השלימה את העבודות לפי התוספת

8.
השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בתיק זה היא האם התובעת אכן השלימה את העבודות שנקבעו בנספח א' לתוספת, אם לאו. מנהלה של התובעת והמצהיר מטעמה, מר דוד ורדי (להלן: "ורדי") טוען כי כל העבודות אכן הושלמו (ראה גם עדותו בע' 19 לפרוטוקול), ועל כן הומרו ערבויות הביצוע בערבויות טיב. מנגד טוען המפקח אלנברג כי העבודות לא הושלמו מעולם על ידי התובעת. על כן, ניתנה הוראה לתובעת לסלק את ידה מן הבניה. אלנברג ממליץ בתצהירו לראות את יום 31.5.2003 כיום אשר בו הסתיימו עבודות ההשלמה והתיקונים (שלא באמצעות התובעת) ועל כן זהו המועד שעד אליו יש לחשב את הפיצוי המוסכם המגיע לנתבעים מאת התובעת.

9.
על פי התוספת, התובעת היתה אמורה להשלים עד ליום 30.11.2002 את העבודות שפורטו בשבע הרשימות המהוות את נספח א'. ניתנה לה תקופת חסד של 14 ימים נוספים, שלא תימנה במנין ימי הפיגור. אלנברג מצרף כנספח 36 לתצהירו, תרשומת שערך ביום 10.12.2002, המתארת את רשימת העבודות שטרם הושלמו עד לאותו מועד. כמו כן הוא מצרף רשימות נוספות, מהתאריכים 16.12.2002 (נספח 37), 5.1.2003 (נספח 39), 6.1.2003 (נספח 41) ו- 2.2.2003 (נספח 42).

10.
כדי לבחון האם התובעת הפרה את התחייבויותיה להשלים את העבודות המפורטות ברשימות נספח א' לתוספת, צריך לבחון האם הליקויים המפורטים ברשימות נספח א' חוזרים על עצמם ברשימות מאוחרות יותר. דא עקא, קיים קושי של ממש לעשות כן, משום שהמפקח אלנברג לא נצמד באופן עקבי לרשימות הנכללות בנספח א', כבסיס לבדיקת התקדמות הבניה, אלא ערך בכל פעם רשימות חדשות, שיש בהן שילוב בין ליקויים שהופיעו כבר ברשימות קודמות, יחד עם ליקויים חדשים. מה שמכביד עוד יותר על הבדיקה, היא העובדה שחלק מהליקויים המפורטים ברשימות נספח א' חוזרים על עצמם ביותר מרשימה אחת (כל רשימה נערכה במועד אחר), והמפקח אלנברג לא טרח משום מה לערוך "נוסח משולב" של שבע הרשימות המרכיבות יחדיו את נספח א'. כתוצאה מכך, ההשוואה בין הרשימות הנכללות בנספח א' לבין הרשימות המאוחרות יותר, כדי לבדוק האם התובעת אכן קיימה את התחייבויותיה על פי התוספת אם לאו, היא מלאכה סיזיפית, שהצדדים בתצהיריהם וגם בסיכומיהם פטרו את עצמם ממנה, משום מה, והותירו לבית המשפט לעשות את מלאכתם.


השוואה דקדקנית של הליקויים המפורטים ברשימות המאוחרות יותר של המפקח אלנברג, עם הליקויים המפורטים ברשימות נספח א', מגלה כי מקצת מהליקויים המפורטים באותן רשימות מאוחרות חורגים מהליקויים שפורטו בנספח א' לתוספת, ומדובר למעשה בליקויי בניה חדשים שהתגלו לאחר חתימת התוספת. כך למשל, התגלו כתמי רטיבות בחלק מהדירות, שלא נזכרו ברשימות נספח א' (ראה רשימה מיום 6.1.2003 נספח 41 לתצהירו של אלנברג); בדיקה מדגמית של הרשימה מיום 5.1.2003 (נספח 39 לתצהיר אלנברג) מגלה אף היא ליקויים חדשים ודרישות חדשות, שאינם נזכרים ברשימות נספח א': כך למשל, נרשם כי יש לספק שיש, מרצפות וקרמיקה לצורך ביצוע תיקונים; באגף המערבי, קומה ב' צפון, דירה 3, חדר גג, נרשמו ליקויים חדשים של תריס מעל דלת היציאה למרפסת וכיוון הסגירה של דלת היציאה; בקומה ב' דרום, דירה 4, במרפסת, נדרשה החלפת שקע שבור; לגבי האגף המזרחי, קומה א' צפון, דירה 1, נרשם כי חסר כפתור למכסה התריס בסלון; לגבי קומה ב' מזרח, דירה 4, נרשם כי חסרים לוחות הפעלה לוונטות וכי יש להחליף דלת עץ בגלל צביעה פגומה. קיימות כמובן דוגמאות נוספות לליקויים חדשים שזכרם לא בא ברשימות של נספח א'.


הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי המפקח אלנברג הוא שהוסמך לקבוע האם העבודות אכן הושלמו. טענה זו נכונה אמנם בכל הנוגע לחוזה הבניה (ראה ס' 44 לחוזה הבניה), אך היא מתעלמת מן העובדה שבכל הנוגע להשלמת העבודות שפורטו בנספח א' לתוספת, נשללה הלכה למעשה מהמפקח הסמכות להכריע בענין, ונקבע כי הצדדים ימנו לצורך כך בורר שהוא מהנדס בנין. דבר זה אמנם לא נעשה, בשל התנגדותם של הנתבעים, אך ברי כי מעמדו המיוחד של המפקח כמי שקובע האם העבודות אכן הושלמו, נשלל בכל הנוגע לעבודות נשוא התוספת, וכמוהו ככל עד רגיל.

11.
יחד עם זאת, אין ספק שקיימים ברשימה מיום 5.1.2003 גם ליקויי בניה שנזכרו ברשימות נספח א', כגון, הנמכת אדמה בערוגה הדרומית (רשימה 3 מתוך נספח א'), הצורך לחצוב יסוד בולט בחצר שפילמן (רשימה 3 מתוך נספח א'), סימון לוחות חשמל, הכנת מפתחות בכל הדירות למסירה, השלמת נורות וכדורי זכוכית בכל גופי התאורה, תיקוני שפכטל וצבע (רשימה 4 מתוך נספח א').

12.
בנוסף, התובעת עצמה סימנה על גבי רשימה מס' 4 לנספח א' של התוספת את אותן עבודות שבוצעו על ידה ואת העבודות שבקשר אליהן צריך לקיים ברור. המסמך המסומן על ידי התובעת הוגש בתור מוצג ת/2. עבודות שבוצעו סומנו על ידי התובעת בצבע ורוד. עבודות שהצריכו ברור סומנו על ידי התובעת בצהוב. עיון במסמך זה מגלה כי הגם שלדידה של התובעת חלק ניכר מהעבודות אכן בוצעו על ידה, הרי שקיימת גם שורה ארוכה של עבודות שסומנו בצבע צהוב או שלא סומנו כלל, משמע, עבודות אלה לא בוצעו, גם לדידה של התובעת עצמה. כך למשל, התובעת לא סימנה את העבודות הכלליות הבאות, המפורטות במוצג ת/2 (ההתייחסות
היא לפי סדר הרשימה, ולא לפי חשיבותה היחסית של העבודה): החלפת אביקים באמבטיה, החלפת רוזטות לברזים, קיבוע צינורות רופפים בפירי צנרת, תיקון הבידוד על הצנרת המונחת בפירים, סימון בלוחות חשמל ובריכוזי הטלפונים, קיבוע לקיר של צינור הניקוז בחדרי הכביסה, התקנת נורות וכדורי זכוכית בכל גופי התאורה, התקנת מכסי רשת מפליז על צינורות אוורור, בדיקת חברת החשמל, הרצת מערכות, בדיקת תפקוד המערכת החשמלית ועוד. כמו כן, יש פירוט דומה לגבי עבודות בדירות עצמן, וגם שם ניכר לעין כי קיימות עבודות שלא בוצעו.

13.
התובעת טענה בסיכומיה כי מעיון במוצג ת/2 ניתן להיווכח כי כל העבודות אכן בוצעו. אין ממש בטענה זו. המוצג ת/2 כולל ארבע רשימות מתוך שבע שצורפו כנספח א' לתוספת (רשימה מס' 4, 5, 6 ו-7). הסימונים בצבע צהוב וורוד מופיעים רק על גבי רשימה מס' 4. על גבי הרשימות מס' 5, 6 ו-7 לא מופיעה התייחסות כלשהי. הרשימות 1, 2 ו-3 לא נכללו במוצג ת/2 ולא ניתן לראות מה סימנה התובעת על גביהן.


התובעת טענה בנוסף כי העובדה שניתן טופס 4 לבנין מלמדת כי כל העבודות הושלמו. טענה זו אינה מבוססת, שכן טופס 4 ניתן עוד ביום 14.8.2002, ואילו התוספת, בה נדרשה התובעת לבצע תיקונים והשלמות, נחתמה ביום 5.9.2002, מה שמלמד כי גם התובעת הכירה בכך שהיו בבנין ובדירות ליקויים שונים גם לאחר שניתן טופס 4.

14.
סיכומו של דבר, יש לקבוע כי התובעת אכן לא השלימה את מלוא העבודות אותן התחייבה לבצע על פי נספח א' לתוספת. יחד עם זאת, ראוי ליתן את הדעת לעובדה כי הרשימות המאוחרות יותר של ליקויים, כוללות גם ליקויים חדשים שזכרם לא בא ברשימות נספח א'. לענין זה נודעת חשיבות, כפי שנראה להלן, לצורך בחינת השאלה האם הנתבעים זכאים לפסיקת מלוא הפיצוי המוסכם הקבוע בתוספת.

בהקשר זה יש להצטער על שהנתבעים הכשילו את נסיונה של התובעת להביא למינוי בורר שיכריע בשאלה האם הושלמו העבודות שפורטו בנספח א'. בס' 6 לתוספת נקבע באופן מפורש כי בכל מקרה של חילוקי דעות בענין זה, תועבר המחלוקת להכרעתו של בורר מהנדס בנין. התובעת היתה מעוניינת במינויו של בורר כזה, אך הנתבעים סרבו, בנימוק הבלתי מוצדק כאילו המחלוקת היא משפטית, ועל כן בורר מהנדס אינו הגורם המתאים לברור המחלוקת (ראה מכתבו של גולדברג מיום 31.3.2003 נספח 23 לתצהירו). הנתבעים מקדישים חלק נכבד מסיכומי תשובתם בנסיון להסביר מדוע לא היה מקום למנות בורר, אך הסבריהם בענין זה הם טכניים ובלתי משכנעים. מכל מקום, סרובם זה של הנתבעים למנות בורר אינו מכשיל את התביעה שכנגד שהגישו, שכן תניית בוררות אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לדון במחלוקת שהיתה אמורה להמסר לבוררות ולא נמסרה. הדרך הדיונית הנאותה מבחינתה של התובעת היתה לבקש את עיכוב ההליכים בתביעה שכנגד מחמת תניית בוררות, אך היא לא עשתה כן. בנוסף, נזכיר כי בית המשפט המחוזי דחה את עתירתה של התובעת למינוי בורר, בנימוק שאין טעם לנהל במקביל הליך בבית משפט השלום והליך בבוררות. יחד עם זאת, ראוי לציין כי אלמלא סיכלו הנתבעים את מינויו של בורר מיד כשהתגלע הסכסוך לגבי התוספת, ניתן היה אולי להמנע לחלוטין מהגשת ההליך הנוכחי, שעיקרו מחלוקת עובדתית דווקא, ולא מחלוקת משפטית.

15.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כאילו התוספת אינה בתוקף, הואיל ובוטלה מחמת הפרתה, באופן המחייב לשוב ולהזקק להוראות חוזה הבניה בכל הנוגע לפיצוי המוסכם בגין האיחור בהשלמת הבניה. אכן, ביום 31.3.2003 סולקה התובעת מאתר העבודה, על פי דרישתם של הנתבעים במכתב נספח 23 לתצהירו של גולדברג, אך לא ניתנה כל הודעת ביטול ביחס לייתר הוראות התוספת. עצם העובדה שידה של התובעת סולקה מן האתר, אינה מלמדת על ביטולה של התוספת מעיקרא, שכן זו כללה הוראות נוספות מלבד אלה העוסקות בחובתה של התובעת להשלים את תיקון הליקויים. נזכיר כי הנתבעים עצמם טוענים כי הם זכאים לפיצוי מוסכם לפי המנגנון שנקבע בתוספת. על כן, הוראות התוספת הקובעות למשל מהו הסכום שיקוזז מהתשלום לתובעת בגין איחורי העבר- עומדות בעינן, והן מחליפות את הוראות הפיצוי המוסכם המופיעות בחוזה הבניה. הוא הדין בהוראות נוספות הכלולות בתוספת. מובן עם זאת כי חלק מהוראות חוזה הבניה נותרו בעינן, לרבות ההוראות המאפשרות תיקון ליקויי בניה על חשבון התובעת וכן סילוק ידה של התובעת.

16.
התובעת טוענת כי העובדה שהנתבעים הסכימו להמרת ערבות הביצוע בערבות הבדק, כעולה ממכתבו של בא כוחם מיום 26.1.2003, מהווה ראיה מכרעת לכך שהנתבעים עצמם סברו שבניית הבנין אכן הושלמה, שהרי לו סברו באמת ובתמים כי הבנייה טרם הושלמה, מן הסתם לא היו מסתפקים בהחלפת הערבויות, אלא פועלים למימוש ערבות הביצוע. כידוע, ערבות ביצוע נועדה להבטיח כי הקבלן יבצע את הבנייה עד להשלמתה. ערבות הבדק נועדה להבטיח כי הקבלן יתקן את כל הליקויים שיתגלו בבנין לאחר השלמת הבניה. דא עקא, במכתב זה נרשם כי הסכמת הנתבעים להחלפת הערבויות נעשתה לפנים משורת הדין ותוך שמירת כל הטענות של הנתבעים כלפי התובעת, לרבות הטענה כי העבודה לא הושלמה, כך שלא ניתן לקבוע כי הסכמת הנתבעים להחלפת הערבויות היא ראיה מכרעת לכך שהעבודה אכן הושלמה כליל. עם זאת, הסכמתם של הנתבעים מהווה אינדיקציה לכך שגם לדידם, חלק ניכר מהעבודות שפורטו בנספח א' אכן בוצע, וכי הלכה למעשה, הבניה הושלמה ברובה המכריע.

17.
מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת מומחה של המהנדס אורי כהן, שחיווה דעתו בשאלה האם נכשלה התובעת בביצוע חוזה הבניה והתוספת. אין מקום לייחס משקל כלשהו לאמור בחוות דעת זו, שכן מדובר למעשה בהשגת גבולו של בית המשפט: המומחה כהן ביקר בבנין רק בשנת 2005 (ראה הודאתו בע' 24 לפרוטוקול), זמן רב לאחר שהנתבעים תיקנו בכוחות עצמם את כל הליקויים עליהם הם מלינים, ולמעשה הוא מחווה דעתו על יסוד מסמכים שונים שהוצגו בפני
ו מטעם הנתבעים, ולא על יסוד התרשמות בלתי אמצעית ממצבו של הבנין במועדים הרלבנטיים לתביעה. כדבריו שלו: "אבל ראיתי פרוטוקולים. אני נתתי את חוות הדעת על בסיס מסמכים שהיו בפני
י, המסמכים היו של חברת התובעת." (ע' 25 לפרוטוקול). וכן: "מה שעשיתי זה בניתי תמונת פסיפס מתוך המסמכים שהיו בפני
י שהם חלקם של פרדי, חלקם של דמון, חלקם של דר' עמי בוך וחלקם של התובעת ומתוך זה בניתי תמונה וראיתי שיש התאמה בין כל המסמכים שיוצרים תמונה עגומה לגבי מצב הבנין בסוף 2002 ותחילת 2003 כולל נזילות ב- 5 דירות." (ע' 26 לפרוטוקול). בנסיבות אלה אין לו כל יתרון על העדים האחרים שהעידו בתיק ועדותם מתבססת על ידיעה אישית, ומומחיותו כלל אינה יכולה לבוא לידי ביטוי. ניתוח חומר הראיות הקיים בידי בעלי הדין היא מלאכתו של בית המשפט, ולא של מומחה מטעמו של בעל דין.

ההתחשבנות

18.
המפקח אלנברג מודה בתצהירו כי אישר לתובעת בחשבון החלקי האחרון מס' 20, ביצוע עבודות בהיקף של 5,291,629.42 ₪, לא כולל מע"מ (ראה גם עדותו בע' 41 לפרוטוקול). לדידו, התובעת זכאית לקבל 95% בלבד מסכום זה, שכן התנאי לתשלום מלוא החשבון המאושר הוא שמדובר בחשבון סופי, ואילו אנו עסקינן בחשבון חלקי בלבד. על כן, הסכום לתשלום אליבא דאלנברג הינו 5,027,042.25 ₪ בלבד, ומסכום זה יש להפחית כמובן את התשלומים ששולמו בפועל לתובעת, בסך של 4,758,858 ₪ (ס' 9.3.1 לתצהיר גולדברג).


לעומת אלנברג, ורדי לא היה מעורב כלל בעריכת חשבון 20, שכן מי שטיפלו בענין היו מנהל הפרוייקט מטעם התובעת וכן דוד גיגי, מנהלה דאז (ראה הודאתו של ורדי, בע' 16 לפרוטוקול), ועל כן אין לייחס משקל של ממש לגבי עדותו בענין חשבון זה. עם זאת, יש להזכיר כי תביעתה של התובעת הוגשה בהסתמך על תשלומים שאישר המפקח אלנברג, ועל כן אין בחוסר מעורבותו של ורדי בהפקת החשבונות כדי להכשיל תביעה זו.

19.
אין חולק כי הנתבעים השלימו בעצמם את כל העבודות שהם טוענים כי היה על התובעת לבצע. בגין כך הם דורשים מהתובעת שיפוי מלא. על כן, בנסיבות אלה, אין לקבל את עמדתם של הנתבעים לפיה הם זכאים לקזז 5% מהסכום המגיע לתובעת לפי חישוביו של אלנברג. אותם חמישה אחוזים אחרונים נועדו למטרה אחת ויחידה: להבטיח כי התובעת אכן תשלים את העבודות. מרגע שהתובעת סולקה מן העבודה והנתבעים הם שהשלימו את העבודה בכוחות עצמם, הם אמנם זכאים לשיפוי בגין ההוצאות שהוציאו לצורך ההשלמה, אך אין הם רשאים להמשיך ולהחזיק תחת ידם עד קץ כל הדורות את אותם חמישה אחוזים שעוכבו לצורך זה בלבד. המשך העיכוב, לאחר שהעבודה כבר הושלמה והדירות אוכלסו, ולאחר שהתובעת נדרשת לשלם לנתבעים את עלותה של השלמת הבניה, יביא להתעשרות שלא כדין של הנתבעים על חשבון התובעת, ולכפל פיצוי. גם אם מבחינה מילולית, לפי נוסח חוזה הבניה, תשלום אחרון זה בשיעור 5% מהחשבון המאושר, מותנה בהגשת חשבון סופי, והגשתו של חשבון סופי מותנית בסיום מוחלט של העבודות, במתן תעודת גמר ובביצוע של כל התיקונים שדרשו המפקח והנתבעים, דבר שלא התרחש כאן, הרי שזוהי עמידה על זכות בחוסר תום לב מצד הנתבעים, בשים לב לתכליתה של ההוראה המאפשרת את אותו עיכוב. על כן, לצורך עריכת ההתחשבנות בין הצדדים, יש לקבוע כי התובעת זכאית למלוא התשלום שאישר המפקח, סך של
5,291,629.42 ₪, לא כולל מע"מ, בלא שיופחת ממנו סך של 5%.

20.
אין חולק כי הנתבעים שילמו לתובעת סך של 4,758,858 ₪, לא כולל מע"מ. על כן, היתרה המגיעה לתובעת הינה 532,771 ₪, לא כולל מע"מ. מסכום זה יש להפחית את הפיצוי המוסכם לפי התוספת, בגין האיחור בעבודה עד ליום 14.12.2002 בסך של 300,000 ₪, כך שהיתרה המגיעה לתובעת מאת הנתבעים הינה 232,771 ₪ בצירוף מע"מ.

21.
מאידך, הנתבעים זכאים לקבל מהתובעת פיצויים בגין העלויות של השלמת הבניה ותיקון הליקויים וכן בגין האיחור בהשלמת העבודות שפורטו בנספח א' לתוספת.

22.
הנתבעים טוענים כי הם זכאים לפיצויים מוסכמים בסך 4,000 ₪ לכל יום של איחור בהשלמת העבודות המפורטות בנספח א' של התוספת, החל מיום 15.12.2002 ואילך. הנתבעים חישבו את הפיצוי המגיע להם בגין האיחור הנוסף בהשלמת העבודה החל מיום 15.12.2002 וכלה ביום 31.5.2003, קרי, 168 ימי איחור כפול 4,000 ₪ ליום. הפיצוי המגיע להם לשיטתם הינו 672,000 ₪.


סבורני כי אין הצדקה לחשב את הפיצוי עד ליום 31.5.2003. לדידי, יש לחשב את הפיצוי עד למועד בו סולקה התובעת מן האתר, יום 31.3.2003, שכן ממועד זה ואילך נמנעה ממנה היכולת להשלים את העבודה, גם לו רצתה בכך. אין זה מתקבל על הדעת לתבוע פיצוי בגין מחדל שאינו בשליטתו של המפר. כל זמן שהתובעת לא סולקה מן האתר, היתה לה שליטה מלאה על קיום התחייבויותיה כלפי הנתבעים לפי התוספת, ומכאן גם שיש הצדקה לחייבה בפיצוי בגין אי העמידה במועד שנקבע בתוספת להשלמת העבודות. מרגע שהתובעת נדרשה על ידי הנתבעים להסתלק מן האתר, לא היה עוד ביכולתה לקיים את התחייבויותיה להשלים את העבודות. ההוראה החוזית בענין הפיצוי המוסכם נועדה לחול בנוגע להפרה שהיא בשליטתה של התובעת, וכל זמן שהנתבעים מאפשרים לה לעמוד בהתחייבויותיה. היא לא נועדה לחול לאחר שהנתבעים סילקו את ידה של התובעת מאתר העבודות. יש לפרש את הוראות התוספת באופן שיעלה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, כפי שנקבע בשורה ארוכה של

פסק דין
. כך למשל, נפסק בע"א 617/85 דניאל בסה נ' נטלי הס
פ"ד מו(1), 23:

"אולם, קיומה של זכות אינו בבחינת סוף פסוק, שכן השימוש בזכות צריך להיעשות בתום לב ובדרך מקובלת ... בבג"צ 59/80 (שרותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ, ואח'
נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח'
... אמר השופט ברק לעניין תוכנו של תום הלב הנדרש בביצוע חוזה: "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזה מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה ('נבל ברשות החוזה' כלשונו של השופט אלון בע"א 148/77, בעמ' 638). על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה, שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה".


על כן, יש לחשב את האיחור החל מיום 15.12.2002 וכלה ביום 31.3.2003. תקופת האיחור הינה 105 יום.

23.
אינני סבור כי יש הצדקה לפסוק פיצוי מוסכם בשיעור של 4,000 ₪ לכל יום של איחור. על פי התוספת, הפיצוי המוסכם נקבע רק בגין אי ביצוען של עבודות שפורטו ברשימות נספח א'. הנתבעים אינם זכאים לפיצוי מוסכם בגין העיכוב בתיקונם של ליקויים חדשים, שאינם נכללים ברשימות נספח א'. כפי שצויין כבר לעיל, הרשימות המאוחרות יותר של אלנברג כוללות גם ליקויים חדשים, שבגינם לא קיימת סנקציה של פיצוי מוסכם. ודוק: אין צורך לומר כי על התובעת מוטלת אחריות מלאה גם בגין הליקויים החדשים, ולא רק בגין הליקויים שפורטו בנספח א', אך לא זו השאלה המתעוררת כאן: השאלה היא האם ראוי לפסוק פיצוי מוסכם בגין העיכוב בתיקונם של הליקויים המפורטים ברשימות המאוחרות יותר, והתשובה לכך היא שהפיצוי המוסכם מוטל אך ורק בגין ליקויים שהופיעו ברשימות נספח א', להבדיל מליקויים מאוחרים יותר.

עיון ברשימת הליקויים מיום 5.1.2003 מוצג ת/4 מגלה כי נכון לאותו מועד נותרו אמנם ליקויי בניה שונים, אך בכמות פחותה מהרבה מרשימות הליקויים נספח א'. זאת ועוד, מקצתם של ליקויים אלה תוקן בסמוך לאחר יום 5.1.2003, כעולה מאישורו בכתב של אלנברג על גבי המוצג ת/4. כאשר קבעו הצדדים פיצוי מוסכם בשיעור של 4,000 ₪ ליום, עמדה לנגד עיניהם סיטואציה של כמות ליקויים רבה מאוד, כמפורט ברשימות נספח א'. בפועל, נכון ליום 5.1.2003 נותרה כמות קטנה בהרבה של ליקויים. בנסיבות אלה, הפעלת סעיף הפיצוי המוסכם ככתבו וכלשונו, אינה מוצדקת, אינה ראוייה, ויש בה משום גרימת עוול של ממש לתובעת.

אכן, כפי שנקבע בע"א 18/89 חשל בע"מ נ. פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 264:

"כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות הוא, כי הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו- ולו בדוחק- בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה ... רק אם קבע בית המשפט כי יחס סביר כאמור לא נתקיים, נתונה לו הסמכות- בשלב השני- לקבוע באיזה שיעור יש מקום להפחית את הפיצוי הקבוע בהסכם שבפני
ו".

מאידך, כאשר מדובר בתניית פיצוי מוסכם גורפת, שאינה מבחינה בין הפרה קלה וחמורה, גוברת נטייתו של בית המשפט להתערב ולהפחית את הפיצוי המוסכם. ראה ע"א 4481/90 אהרון ישראל נ' ג. פרץ מ. בן גיאת פ"ד מז(3), 427 ,עמ' 434-435:

"פיצוי בסכום קבוע שנקבע בגין נזקי הפרות שונות - גדולות כקטנות - אינו עומד בתנאי של סבירות היחס בין הפיצוי לנזק שנקבע בסעיף 15(א) סיפה...
העקרון שנקבע הוא זה, שתניית-פיצויים גורפת "תחשוף את שיעור הפיצויים לביקורתו של בית משפט לפי סעיף 15(א)...", "חשיפה לביקורת", קרי, קירוב תניית-הפיצויים למיסגרת התניות שיש להפחית את שיעור הפיצויים שבהן, בהיותה תנייה בה נקבע שיעור פיצויים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. ... דעתי היא, לכאורה, שתניית הפיצויים בחוזים שלפנינו נופלת בגדירת התניות הגורפות, ועוד אני סובר כי יש רגליים איתנות לטענה שתניית הפיצויים נקבעה מראשיתה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש. אכן, בעלי החוזה לא קבעו בחוזים כי כל הפרה יראו אותה "הפרה יסודית" הגוררת אחריה את תניית הפיצויים המוסכמים; נהפוך הוא: הם טרחו ופירטו, בסעיף 31 לחוזים, תניות-חוזה פלוניות אלו ואחרות שהפרתן תיחשב "הפרה יסודית". פירוט זה מעלה עליהם כי נתנו דעתם לנושא ההפרה היסודית; לכאורה יש להעמידם בחזקתם כי פעלו באורח סביר, וכי קבעו יחס סביר בין שיעור הפיצויים בתניית-הפיצויים לבין הנזק המשוער; ומכאן שתניית-הפיצויים על עומדה היא עומדת. ואולם כך רק לכאורה, הואיל והצדדים לא טרחו ולא הבדילו בין הפרה גסה לבין הפרה קלה: כל הפרות התניות הנזכרות בסעיף 31 לחוזה באות באותה קדירה, ומישקלן הוא אותו מישקל. כך, למשל, גם איחור של יום ברישום הדירה מחייב, לכאורה, את הקבלן בתשלום פיצוי בן -.15,000 דולר, וכזאת, כמובן, לא יעלה על הדעת. ... וידענו כי תניית הפיצויים שבענייננו תתקשה לעמוד על רגליה-היא כמות שהיא. אכן, תניית הפיצויים נוסחה באופן גורף, ומכאן מסקנה (לכאורה) שהצדדים אף לא נתנו דעתם במפורש ובמפורט לנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של כל הפרה והפרה. פיצוי אחד וקבוע מראש לכל הפרה שתהיה, מלמד, כמו מעצמו, על כך שבעלי החוזה לא קבעו את תניית-הפיצויים בשוותם נגד עיניהם, לפי קנה מידה סביר, את הנזק העלול להיגרם מהפרה זו או אחרת של החוזה ..." (ההדגשה אינה במקור)

הוא הדין בעניננו, בו לכאורה חל הפיצוי המוסכם במלוא היקפו גם אם היה נותר לבסוף ליקוי אחד בלבד שלא תוקן במועד, דבר שאיננו סביר כלל ועיקר.

שיקול נוסף שיש לשקול בהקשר זה הוא שהצדדים הסכימו בגדרה של התוספת, כי מהנדס בנין בלתי תלוי הוא שיקבע בזמן אמת האם תוקנו הליקויים אם לאו, קודם שתופעל הסנקציה של פיצוי מוסכם, אך הנתבעים סיכלו ביצועה של הסכמה זו.

בע"א 707/78 יוסף ואח'
נ' פרופ' שמואל קניאל ואח'

פ"ד לה(4), 796 ,עמ' 800-801, נקבע:

"כאשר באים לבחון את השאלה, אם יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים לפי סעיף 15 (א) סיפא לחוק הנ"ל, יש "להעביר" את ההפרה הקונקרטית, על תוצאותיה, בכור המבחן של הסעיף הנ"ל, דהיינו, לקבוע, אם מלכתחילה, בעת כריתת החוזה, עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק, העשוי להיגרם מאותה הפרה."

יישומו של מבחן זה לעניננו מביא למסקנה כי הפיצוי המוסכם הוא מופרז על פניו, ונטול כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש במקרה של הפרה, בשים לב לכך שהליקויים שנותרו בפועל הם בכמות קטנה הרבה יותר מאלו שבגינם נקבע הפיצוי המוסכם.

על כן, סבורני כי יש להפחית את הפיצוי המוסכם ולהעמידו על סכום של 1,000 ₪ לכל יום של איחור בביצוע, במקום 4,000 ₪ ליום. הפיצוי הכולל המגיע לנתבעים בגין תקופה של 105 ימים הינו 105,000 ₪. גם פיצוי מופחת זה הוא פיצוי נכבד לכל הדעות.

24.
הנתבעים טוענים כי עד ליום 21.2.2005 הוצאותיהם בגין עבודות השלמה ותיקונים שבוצעו בבנין מאז סולקה משם התובעת, הסתכמו בסכום של 188,302 ₪. טענה זו אומתה בס' 14 לתצהירו של אלנברג, וברשימת ההוצאות שצורפה כנספח 44 לתצהירו, ולא נסתרה בחקירתו. סכום זה מורכב מביצוע לפי תקציב בסך 71,940 ₪ וכן עבודות שבוצעו ולא תוקצבו מראש בסך 116,362 ₪. כעולה מתצהירו של אלנברג, מדובר בעבודות שבוצעו בבנין מאז סילוקה של התובעת, והחשבונות שהוגשו בקשר אליהן על ידי קבלני המשנה, שהיוו בסיס לרשימה נספח 44, נבדקו ואושרו על ידו. מדובר אך ורק בעבודות שהתובעת היתה אמורה להשלים ובתיקון תקלות שנתגלו לאחר סילוקה. לפי ס' 49(ד) לחוזה הבניה, רשאים היו הנתבעים להשלים את הבניה על חשבון הקבלן, וכך אכן עשו. על כן, הנתבעים זכאים לפיצוי בגובה ההוצאות שהוציאו לצורך עבודות ההשלמה והתיקונים, בסך של 188,302 ₪. לסכום זה יש להוסיף דמי ניהול בסך 20%, לפי הקבוע בס' 49(ד)(1) לחוזה הבניה. הפיצוי המגיע לנתבעים בראש נזק זה עומד איפוא על סכום של 225,962 ₪ בצירוף מע"מ.


בסיכומי תשובתה טוענת התובעת טענות שונות נגד אמיתות הנתונים הנכללים בנספח 44 לתצהירו של אלנברג, אך מקומן של הסתייגויות אלה היה בעת שאלנברג נחקר על תצהירו, ולא לראשונה בשלב הסיכומים. שומה היה על התובעת לעמת את אלנברג בעת חקירתו הנגדית, עם כל טענותיה והסתייגויותיה, דבר שלא נעשה.

25.
ורדי העיד כי התובעת ביקשה כי יקראו לנציגיה כל אימת שמתגלים נזקים בדירות, על מנת שהתובעת תוכל לתקנם:

"וכתוב שאנחנו מבקשים לכל בעיה שיש בבניין לקרוא לנו בכדי שנבוא ונתקן ונעשה כל מה שצריך בשביל למנוע נזקים, אם יש כאלה. נאסר עלינו לבוא לבנין לתקן ולראות את הנזקים ... ואני ביקשתי גם היום כקבלן אינסטלציה, מהדיירים לשלוח לי כל נזק שיש בשביל שאתקן שלא יגידו שמישהו אחר תיקן ב- 100 מליון דולר נזילה בברז. ... יכול להיות מצב שיש אבן נופלת, יכול להיות מצב שהאסלה נוזלת, ושיש קצר בנקודת חשמל ושגם מזגן לא עובד, בשביל זה המציאו במדינה חוק מכר דירות שאומר שיש בדק ועל הקבלן לתקן את מה שצריך גם אם אחרי 5 שנים אבנים נופלות, גם לאיטום יש אחריות ל- 10 שנים, אבל מישהו צריך לבוא ולהגיד מה קורה כשאני אוכל לתקן ... וכשלא מזמינים אותי אני לא יודע אם זה קיים, או שכן או שלא. שלחתי גם מכתב שיזמינו אותי לראות." (ע' 18-19 לפרוטוקול).


אכן, טענותיו מושכות את הלב, אך בנסיבות הענין, לא ניתן לקבלן. התובעת הודיעה כי היא מבחינתה סיימה את כל העבודות המוטלות עליה לפי נספח א' לתוספת, הודעה שלא היתה נכונה. בנסיבות אלה, הנתבעים רשאים היו לסלק את ידה של התובעת מן האתר, ולהשלים בעצמם את העבודות, על חשבון התובעת. זכות זו עוגנה בס' 49(ד) לחוזה הבניה. יהא זה אך מלאכותי ובלתי מתקבל על הדעת כי קבלן שסולק מהעבודה בשל אי השלמת העבודות, ייהנה מן הזכות לתקן את ליקויי הבניה שנתגלו בדירות לאחר סילוקו מן האתר.

26.
הנתבעים טוענים כי הם זכאים להחזר הוצאות בסך 32,612 ₪ בגין שימוש במים, חשמל ובדיקות מכון התקנים. טענה זו אומתה בס' 14 לתצהירו של אלנברג וכן בטבלה נספח 44 לתצהירו ולא נסתרה. הוא הדין בטענת הנתבעים לגבי הוצאות ניקוי האתר בסך 11,400 ₪. להוצאות אלה יש להוסיף דמי ניהול בסך 20%, לפי הקבוע בס' 49(ד)(1) לחוזה הבניה. הפיצוי המגיע לנתבעים בראש נזק זה עומד איפוא על סכום של 52,814 ₪ בצירוף מע"מ.

אין מקום לפסוק לנתבעים פיצוי בגין תוכניות "כפי שנעשו" בסך 5,400 ₪, משום שכעולה מנספח 44 לתצהירו של אלנברג, אין המדובר בהוצאה שהוצאה בפועל והיא גם אינה מאומתת בתצהירו.

27.
הנתבעים טוענים כי קיימות הוצאות צפויות שטרם הוצאו על ידם, המסתכמות בסכום כולל של 86,400 ₪. סבורני כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות שטרם הוצאו עד היום- למעלה משלוש שנים מאז סולקה התובעת מן האתר, בשים לב לאופיו הספקולטיבי של ראש נזק זה. גם הטענות בענין אופן הארקתו של הבנין אינן מצדיקות פיצוי בשלב זה. אלנברג עצמו מודה בס' 7 לתצהירו כי "מדידות שבוצעו בבנין מראות על הארקה טובה מאוד. הבעיה היא שקיימת סכנה לכשל מערכת הארקה בעתיד עקב קורוזיה של הברזל שאינו מוגן". הואיל והתיקון של מערכת ההארקה לא בוצע, ולא ברור כלל אם אכן יבוצע ומה תהא עלותו- אין מקום לפסוק פיצוי בגינו. טענת הנתבעים כאילו נגרמה לבנין ירידת ערך בשווי של 100,000 ₪ בגין הליקוי בהארקת הבנין, אינה יכולה להתקבל גם משום שאין היא נתמכת בחוות דעתו של שמאי מקרקעין.

28.
סיכומה של ההתחשבנות הוא איפוא כדלקמן:

התובעת זכאית לתשלום בסך
232,771 ₪ בצירוף מע"מ, בגין עבודות שביצעה ותמורתן טרם שולמה לה.

הנתבעים זכאים לפיצוי בסך של 105,000 ₪ בגין האיחור מיום 15.12.2002 וכלה ביום 31.3.2003 וכן לפיצוי בסך של
278,776 ₪ בצירוף מע"מ, בגין עבודות השלמה ותיקונים שביצעו.

להקלת חישוב המע"מ, יש להפחית את הסכום הנושא מע"מ המגיע לתובעת בגין עבודות שביצעה, מתוך הסכום הנושא מע"מ המגיע לנתבעים בגין השלמות ותיקונים. ההפרש המתקבל הוא סך של 46,005 ₪ לזכות הנתבעים, ולסכום זה יש להוסיף מע"מ בשיעור 17% (כפי שיעורו בשנת 2003).

בקיזוז החובות ההדדיים, נשוא התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, התובעת חבה לנתבעים סך של 46,005 ₪ בצירוף מע"מ בשיעור 17% וכן סך של 105,000 ₪ בגין האיחור בביצוע התיקונים.

29.
הנתבעים מבקשים בסיכומי תשובתם כי בית המשפט יורה על חילוטה של הערבות המוחזקת על ידם, וזאת לכיסוי חובה של התובעת כלפיהם. אין מקום להעתר לבקשה זו, בהיותה חורגת מהסעד הכספי שנתבע בגדרה של התביעה שכנגד. חזקה על הנתבעים שידעו לכלכל את צעדיהם בענין הערבות שבידיהם, גם בלא צו של בית המשפט, כשם שחזקה על התובעת שתדע כיצד לנהוג במקרה והנתבעים יבקשו לחלט את הערבות.

30.
סוף דבר, הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים סך של 158,826 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה שכנגד. בנוסף תשלם התובעת לנתבעים הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 24,000 ₪.

31.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.




ניתן היום ח' בסיון, תשס"ו (4 ביוני 2006) בהעדר הצדדים הנ"ל.




חגי ברנר, שופט








א בית משפט שלום 31503/03 אל-יעד בע"מ נ' גולדברג יעל, גולדברג מרסל, גולדברג דניאל ואח' (פורסם ב-ֽ 04/06/2006)