פסקי דין על אבנר אלה בתים בשיטת דיולה בע"מ | פסקי דין על בן דוד משה | פסקי דין על רו"ח רז צביקה | פסקי דין על רז שולמית ואח' |

5571/06 א     28/01/2009




א 5571/06 אבנר אלה בתים בשיטת דיולה בע"מ נ' בן דוד משה, רו"ח רז צביקה, רז שולמית ואח'




בעניין:


בתי המשפט


בית משפט השלום ירושלים
א
005571/06


בפני

:
כב' השופטת אביב מלכה
1

תאריך
:
28/01/2009



בעניין
:
אבנר אלה בתים בשיטת דיולה בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
אשר עמי-עד

התובעת

נ
ג
ד


1 . בן דוד משה

2 . רו"ח רז צביקה
3 . רז שולמית
4 . כהן יעקב
5 . כהן דליה
6 . כהן חיים


ע"י ב"כ עו"ד
אמיר שושני ואח'

הנתבעים


פסק דין



התובעת היתה הבעלים של תחנת דלק בסמוך לגבעת זאב.
לתובעת היה הסכם הקמה והחכרה עם חברת דלק (להלן: "דלק").
התובעת נקלעה לקשיים כלכליים וביקשה למכור את התחנה לנתבעים, לרבות כל ההתחייבויות והזכויות אל מול חברת דלק.
הצדדים התקשרו בשני הסכמים: הסכם אחד (להלן: "ההסכם") מיום 31.12.02 (נספח ד' לתצהיר התביעה) והסכם שני, שהוא נספח תיקונים להסכם (להלן: "הנספח").

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים היו אמורים לשלם לתובעת סך של 1,200,000$ בעבור העסקה.
אין מחלוקת כי שני התשלומים הראשונים שולמו במועדם.
אין מחלוקת כי התשלומים השלישי והרביעי הוקדמו על פי בקשת התובעת עקב הקשיים הכלכליים אליהם היא נקלעה.

המחלוקת נסובה על הסכום האחרון והעיקרי בסך של 1,000,000$ - האם סכום זה שולם באיחור אשר תוצאתו היא הפרת חוזה, או שהסכום שולם במועד על פי הנסיבות שנוצרו.

אין מחלוקת כי ביום 30.12.03 החלה התחנה בפעילות, והחל מיום 1.1.04 החלו הנתבעים לקבל מחברת דלק את דמי השכירות לפי ההסכם עם דלק.

הסעיפים העיקריים הרלוונטיים למחלוקת זו בהסכם ובנספח הם כלהלן:

סעיף 2.2 להסכם:

"לעסקה שלושה תנאים (מצטברים) ואלה הם:
2.2.1
קבלת אישור מדלק לעסקה נשוא הסכם זה ולכניסת הקונה לנעליה
של המוכרת בכל הקשור "בהסכם דלק" למעט מינוי המוכרת כקבלן לבניית התחנה.
2.2.2
קבלת אישור מדלק כי היא מתכוונת להמשיך ולבנות את התחנה
בהתאם ל"הסכם דלק" ולסיים את בנייתה ולהתחיל לשלם את דמי השכירות עפ"י "הסכם דלק" כמתחייב ממנו.
2.2.3
קבלת אישור מהבנק ממנו מתכוון הקונה לקבל הלוואה מובטחת
במשכנתא (להלן: "הבנק") בסכום שלא יפחת מ-75% מגובה התמורה לפי הסכם זה תוך קבלת הסכמה של הבנק ושל דלק לקיומה של משכנתא בתנאים שיהיו מוסכמים על הבנק ועל דלק והסכמת דלק למחאת הזכות לדמי השכירות לבנק."

סעיף 5.1.2 להסכם:

"עד ליום 10.2.03 ובלבד שעד אז נרשמה הערת אזהרה כאמור בסעיף 5.1.1 והתקבל אישור מחברת דלק לפי סעיף 2.2.1 ו- 2.2.2 דלעיל, ישולם סך נוסף השווה ל- 100,000$ (מאה אלף דולר ארה"ב)."
סעיף 5.1.4 להסכם:

"עם סיום בניית תחנת הדלק והתחלת הפעלתה לציבור על ידי דלק ו/או מי מטעמה של דלק ולאחר שמולאו כל יתר התנאים לעסקה נשוא הסכם זה כאמור סעיף 2.2 דלעיל במלואה, תשולם יתרת התמורה..."

(ההדגשה שלי – מ.א.)

ובהמשך, סעיף 5.1.5 להסכם:

"אם עד למועד הקבוע בסעיף 5.1.2 דלעיל לא יתמלאו כל התנאים הנקובים בסעיף 2.2 דלעיל לא יהיה כל תוקף להסכם זה והמוכרת
(התובעת דנן – מ.א.) תשיב לקונה (הנתבעים דנן – מ.א.) את הסכום שקיבלה ממנו...".

סעיפים נוספים רלוונטיים הם בנספח, והראשון הוא סעיף 1.3:

"מתוך הסכום שבסעיף 5.1.4 יישמר בידי ב"כ הצדדים (עו"ד אבירם ועו"ד תוסיה - כהן) ביחד כנאמנים סך השווה ל- 380,000 $ (שלוש מאות ושמונים אלף דולר) (שהוערך ע"י רואה"ח צבי רז ועמוס כץ לצורך כיסוי מס שבח העסקה). בהפחתת אישור קיזוז הפסדים של המוכרת ו/או מי מבעלי מניותיה שיומצא על ידי המוכרת עם קבלת השומות הסופיות, ולאחר שהמוכרת מיצתה את ההשגות והערר, ישלמו הנאמנים את מס השבח ומס המכירה ואת היתרה יעבירו למוכרת. פירות הסכום שבנאמנות יהיו למוכרת."

היה והתמלאו התנאים המתלים לעסקה וחובת תשלום מס שבח תחול טרם המועד לתשלום הסכום לפי סע' 5.1.4 להסכם, יתן הקונה למס שבח ערבות בנקאית בסכום השומה העצמית שתוכן
ותחושב ע"י רו"ח כץ ורז, ומס שבח יתבקש לממש את הערבות עם התקיים התנאים לתשלום הסכום נשוא סע' 5.1.4. סכום הערבות שמומשה יופחת מיתרת התמורה שעל הקונה לשלם למוכרת לפי סע' 5.1.4 פחת סכום הערבות מהשומה שהומצאה ע"י מס שבח יוקפא אז בידי הנאמנים הנ"ל רק ההפרש בין המס לפי השומה לבין סכום הערבות הבנקאית."

סעיף 1.4 לנספח:

"1.4 יתרת הסכום בסע' 5.1.4 (אחרי הפחתת הסך הנזכר בסע' 1.3 דלעיל) תשולם למוכרת עם מסירת התחנה, כשהיא מוכנה להפעלה, לקונה או לדלק באופן בו התמלאו התנאים לקבלת דמי שכירות או התחלת קבלת תשלומי השכירות מדלק לפי הסכם דלק (כהגדרתו בהסכם), ע"י הקונה, לפי המוקדם מהשניים וכנגד קבלת המסמכים הבאים:
1.
יפוי כח בלתי חוזר לב"כ הקונה להעברת הזכויות בנכס ע"ש הקונה ולהשלמת פעולות האיחוד והחלוקה של הקרקע וכל פעולה נלווית ברשויות למיניהן ובלשכת רישום המקרקעין. אין במתן יפוי הכח לפי סע' זה כדי לשחרר את המוכרת מהתחייבויותיה עפ"י ההסכם ועפ"י נספח זה לבצע את הפעולות נשוא יפוי הכח בעצמה.
2.
אישור מיסים להעברה מטעם הרשות המקומית ותעודת גמר הבניה (אם וככל שמונפקות תעודות כאלה ברשויות הרלוונטיות למיקום הנכס) לרבות טופס 4.
3.
שטרי מכר ובקשות העברת הנכס ע"ש הקונה כשהן חתומות על ידי המוכרת.
4.
תכנית החלוקה בין הנכס לבין יתרת הקרקע שתישאר למוכרת ואישור על כך שכל הבקשות הדרושות לחלוקה הוגשו לרשויות התכנון."
כמו כן, סעיף 5 לנספח, כותרתו:

"תנאים מתלים (סעיף 2.2 להסכם)"

ותוכנו:
"לתנאים המתלים לפי סעיף 2 להסכם יתווסף כדלקמן:

5.1
יתקבל אישור מדלק כי נכון להיום אין לה תביעות מהמוכרת וכי למעט המחאת זכות ע"ס 250,000 ₪ לבנק טפחות אין כל הגבלה ו/או מניעה להעברת מלוא דמי השכירות למוכרת לפי ההסכם עם דלק.
5.2
התנאים לפי סעיף 2 להסכם והתנאים המנויים בסעיף זה הינם תנאים מתלים שאם לא יתקיימו לא יהיה להסכם זה כל תוקף.
5.3
אי מילוי התנאים לא יהווה הפרה ולא תהיינה תביעות הדדיות זולת חובת החזר התמורה ששולמה לפי סעיף 5.1".

סעיף 6.4 לנספח מתקן את סעיף 2.2.3 להסכם, וקובע:

"לסעיף 2.2.3 אחרי (להלן: הבנק) יתווסף: "...ליתן לקונה

(הנתבעים דנן – מ.א.) הלוואה..." ואחרי המילה "זה" יוספו המילים: "...ואישור הבנק על כך שכל האישורים הדרושים לו למתן הלוואה כזו התקבלו אצלו ומקובלים עליו..."

ולסיום, סעיף 6.13 לנספח:

"המוכרת
(התובעת דנן – מ.א.) תדאג לסלק את החוב דלעיל לבנק טפחות ולהמציא אישור על ביטול המחאת הזכות דלעיל מבנק טפחות קודם לתשלום לפי סעיף 5.1.4 להסכם."

השאלה אשר עומדת בפני
להכרעה היא שאלה עובדתית, בראש ובראשונה – האם נתקיימו התנאים לביצוע התשלום האחרון ומתי הם נתקיימו, ואם לאו – האם יש לכך הצדקה ומה המשמעות של עובדה זו.

סעיף 1.4 לנספח לעומת סעיף 5.1.4 להסכם

כדי לברר מהם התנאים שהיו צריכים להתקיים בטרם מועד התשלום האחרון והאם הם נתקיימו, יש לסלק מן הדרך טענה של התובעת – כאילו הוראת סעיף 1.4 לנספח מבטלת את הוראת סעיף 5.1.4 להסכם, כך שהדרישה לקיומם של התנאים שבסעיף 2.2 להסכם, אינה חלה יותר.
לגירסת התובעת, התנאים היחידים שהיו רלוונטיים הם אלה אשר בסעיף 1.4 לנספח (סעיף 17 לסיכומי התגובה).
אינני מקבלת את גירסת התובעת.

ראשית, טענה זו אינה סבירה בעליל. לא יעלה על הדעת כי הנתבעים היו מסכימים לשלם את התשלום האחרון בלי שמובטח להם כי התנאים שבסעיף 2.2 להסכם מתקיימים במלואם.
ודוק, מדובר בתנאים כל כך מהותיים (הסכמת דלק לעסקה והסכמת הבנק ליתן הלוואה) שלא ניתן להעלות על הדעת כי התקיימותם אינה הכרחית או כי הנתבעים ויתרו עליהם.

שנית, גם מבחינת פרשנות לשונית של ההסכם והנספח, התוצאה אליה מבקשת התובעת להובילני, אינה סבירה.
אין בנספח מילה וחצי מילה כאילו התנאים של סעיף 2.2 להסכם בוטלו או הוצאו מסעיף 5.1.4 להסכם.
ברור מלשונו של סעיף 1.4 לנספח כי הוא בא להוסיף תנאים ולא לגרוע.

שלישית, סעיף 5.1.4 להסכם, כמו גם התנאים שבסעיף 2.2 להסכם, חוזרים ומוזכרים בנספח ואף נערכו בהם שינויים והוספו עליהם תוספות (סעיף 5 וסעיף 6.4 לנספח), כך שטענת התובעת אינה סבירה בעליל.

מכאן ואילך אכנס ואבדוק אם נתקיימו התנאים של סעיפים 2.2 להסכם ו- 1.4 לנספח והאם קיימים תנאים נוספים.

התנאי הראשון – אישור דלק לכניסת הנתבעים במקום התובעת
התנאי הראשון הוא בסעיף 2.2.1 להסכם והוא דרישה כי יהיה אישור של דלק לעסקה, לכך שהנתבעים "הקונה" יבואו בנעלי התובעת "המוכרת" בכל הנוגע להסכם אשר בין התובעת לבין חברת דלק.

התובעת מפנה אותי למכתב אשר נשלח מדלק לב"כ התובעת מיום 13.3.03 (נספח ט' לתצהיר התביעה), שם נאמר כי:

"חב' דלק החליטה שלא לממש את זכות הסירוב הנתונה לה עפ"י ההסכם עם מרשיך
(התובעת – מ.א.) וזאת ביחס לעסקה עפ"י תנאי ההסכם מיום 31.12.02 בין מרשתך (התובעת – מ.א.) לבין משה בן דוד (הנתבעים – מ.א.)."

הנתבעים טוענים (סעיף 69ד' לסיכומים) כי מכתב זה אינו עונה על התנאי של סעיף
2.2.1
באשר אין בו אמירה של דלק כי היא מסכימה להעברת הזכות בנכס לנתבעים.
הנתבעים מפנים אותי למכתב בא-כוחם מיום 6.4.03 (נספח ד' לתצהיר) אשר בו הוא מסביר כי המכתב של דלק אינו עומד בדרישות ההסכם.

אינני נדרשת להכרעה מי מגירסאות הצדדים מוצדקת ומה נפקותו של מכתב דלק הנ"ל.
ממילא, אין מחלוקת כי ביום 7.4.03 נתקיימה פגישה אשר בה אישרה דלק כי היא מסכימה להתקשרות בין הצדדים דנן ומאשרת כי הנתבעים יכנסו בנעלי התובעת לעניין ההתקשרות בין התובעת לבין דלק.
כיוון שהסכמה זו באה לפני המועד בו היה אמור להשתלם התשלום האחרון, אין ספק כי תנאי זה לא היה אמור לעכב את התשלום שבמחלוקת.

תנאי שני – קבלת אישור דלק להמשך ביצוע ההתקשרות המקורית
התנאי השני הוא בסעיף 2.2.2 להסכם והוא דרישה כי דלק תאשר שהיא ממשיכה בקיום התחייבויותיה לפי ההסכם שבין דלק לבין התובעת.
כמו התנאי הקודם, גם תנאי זה התקיים בטרם הגיע מועד הפרעון של התשלום האחרון, נשוא המחלוקת דנן, ולפיכך הוא אינו רלוונטי.
אין מחלוקת כי ביום 7.4.03 דלק אישרה תנאי זה ביחד עם התנאי הראשון, ולפיכך הסכימו הנתבעים לפרוע את התשלום השני בעסקה (סעיף 70 לסיכומי הנתבעים).

תנאי שלישי – אישור מהבנק המלווה לנתבעים
התנאי השלישי מפורט בסעיף 2.2.3 להסכם, על פיו נדרש אישור של הבנק, אשר ממנו הנתבעים לקחו משכנתא, כי הוא אכן ייתן משכנתא כאמור בסעיף:

"בסכום שלא יפחת מ- 75% מגובה התמורה לפי ההסכם."

לסעיף זה נקבעה תוספת בסעיף 6.4 לנספח, על פיה נדרש:

"אישור הבנק על כך שכל האישורים הדרושים לו למתן הלוואה כזו התקבלו אצלו ומקובלים עליו."

המחלוקת בין הצדדים לעניין קיומו של תנאי זה, מתפצלת למספר מחלוקות משנה.

מכתב הכוונות של הבנק:
התובעת מפנה אותי למכתב הכוונות של בנק הפועלים מיום 16.1.03 (נספח ח' לתצהיר התובעת. להלן: "מכתב הכוונות").
לגירסתה, מסמך זה עומד בדרישות התנאי שבסעיף 2.2.3, ולפיכך יש לדחות את טענת הנתבעים כאילו תנאי זה לא נתקיים (סעיף 23א' לסיכומים).
הנתבעים דוחים את גירסת התובעת, וטוענים כי מכתב זה לא עמד בדרישות של התנאי השלישי.

הנתבעים מפנים אותי למכתב הכוונות של הבנק ומצביעים על כך כי המכתב אינו מוחלט, אלא מותנה בהתקיימותם של סידרת תנאים אשר הבנק דורש בטרם יאשר את ההלוואה (נספח ח' לתצהיר התובעת).
הנתבעים טוענים כי תנאים אלה של הבנק לא נתקיימו ולפיכך למכתב הכוונות, עליו נשענת התובעת, לא היה למעשה כל תוקף וערך ממשי.
לשונו של מכתב הכוונות מאששת את טענת הנתבעים.
כך מתחיל מכתב הכוונות:

"לבקשתך הריני לאשר לך כי, בכפוף למלויים המוקדם והמצטבר של כל התנאים שיפורטו להלן, נהיה מוכנים להעמיד לך..."

על כך עונה התובעת (סעיף 23ב' לסיכומים) כי קיום התנאים אשר דרש הבנק מונח היה לפתחם של הנתבעים, ואם תנאים אלה לא נתקיימו, אין להטיל את התוצאות על התובעת.

התובעת (בסיכומי התגובה סעיף משנה י', עמוד 10) דוחה את טענות הנתבעים (סעיף 78 לסיכומי הנתבעים) כאילו היו דרישות אשר היו מוטלות עליה לביצוע.
התובעת טוענת כי בישיבה אשר נתקיימה ביום 7.4.03 עם חברת דלק, נכנסו הנתבעים בנעליה של התובעת, ולפיכך היו מוטלות עליהם החובות להשיג את התנאים אשר במכתב הכוונות של הבנק.
עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי לגבי חלק מן התנאים וקיומם דורש קשר ישיר בין דלק לבין הבנק (סעיפים י' ו- יא' בעמוד 10 לסיכומי התגובה).
התובעת עוד מפנה אותי (סעיף 45 לסיכומיה) למכתב הבנק אל הנתבעים מיום 29.6.03, בו הוא מזכיר לנתבעים כי טרם מולאו כל דרישותיו (נספח יב' לתצהיר התובעת) ומכאן היא מנסה ללמדני כי האחריות למילוי הדרישות היתה על הנתבעים לבדם.

אינני יכולה לקבל את גישת התובעת.
העובדה כי הבנק פנה אל הנתבעים לא נובעת אלא מן העובדה כי הנתבעים הם אלה אשר ביקשו את ההלוואה והם האחראים כלפי הבנק להמציא את המסמכים הנדרשים. אין בכך כדי ללמדני על החבויות וההתחייבויות שבין הנתבעים לבין התובעת.

התובעת לא הצליחה, ודומני כי גם לא ניסתה, לשכנעני כי בישיבה אשר התקיימה עם דלק ביום 7.4.03, נקבע והוחלט כי הנתבעים "נכנסים בנעלי התובעת".
גם אם דלק הסכימה וקיבלה על עצמה את התנאים שבסעיפים 2.2.1 ו- 2.2.2 להסכם (המפורטים לעיל) אין בכך כדי להביא למסקנה כי מכאן ואילך אין לתובעת כל חבויות כלפי הנתבעים לביצוע תנאי החוזה ביניהם.
התובעת גם לא הראתה לי כל בסיס אחר לטענתה כי הנתבעים קיבלו על עצמם את התחייבויותיה של התובעת.
אני דוחה על כן טענה זו.

ויוער – עצם העובדה כי התובעת העלתה טענה זו על הנימוק שבה, יש בה כדי להעיד כי היא מודעת לכך כי היו לה מחוייבויות לקיים ולבצע והיא מודה בכך, אלא שלטענתה, אותה דחיתי, אלה עברו לאחריות הנתבעים.
בדומה לכך, גם טענתה של התובעת כאילו חלק מן הנושאים צריכים היו להסגר בין דלק לבין הבנק ישירות. גם אם טכנית טענה זו נכונה, אין הדבר פוטר את התובעת מן החובה לדאוג לכך שעניינים אלה יתבצעו ויוצאו אל הפועל.

לפיכך, ככל שהיו מוטלות על התובעת חובות לביצוע על פי ההסכם או הנספח, היה עליה לגרום להן להתבצע גם כאשר היא נדרשה להפעיל לשם כך גורמים אחרים. התובעת אינה יכולה להתנער ממחויבותיה כלפי הנתבעים, על פי החוזה, בנימוק כי על דלק היה לפעול מול הבנק.

הנתבעים הביאו די והותר ראיות על חבויותיה של התובעת אשר לא התבצעו (סעיף 78 לסיכומים, סעיף 3 על סעיפי המשנה שבו לתצהיר וכן הנספחים אשר צורפו לתצהיר, נספחים ה', ח', ט', י' ועוד).
התובעת אינה מכחישה זאת (סעיף 45 לסיכומיה), אולם טוענת כי פניות הנתבעים אליה נעשו רק לאחר שהנתבעים קיבלו את מכתב התזכורת מן הבנק (נספח יב' לתצהיר התביעה).
כמו טיעוניה האחרים של התובעת, יש בכך הודאה בחבותה, אלא שהיא מנסה לגלגל את האחריות אל הנתבעים.
ודוק, החובה אשר מוטלת לצד להסכם אינה מותנית בכך שהצד השני יעשה לו "תזכורות" או ידרבן אותו לבצע את חובותיו.
התובעת ידעה או שהיה עליה לדעת מהן מחוייבותיה והיה עליה לדאוג לביצוען ולא לצפות שהנתבעים "ידרבנו" אותה.

העובדה כי הנתבעים החלו במסע הדירבון רק לאחר שקיבלו את התזכורת מהבנק, אין לה כל השפעה על מחוייבותיה של התובעת ואין בכך כדי להקל עליה.

כיוון שהתובעת לא מילאה את התחייבויותיה, לא נתקיימו התנאים אשר דרש הבנק בכדי להקים את התחייבויותיו על פי מכתב הכוונות.
התוצאה היא שאני מקבלת את גירסת הנתבעים כי מכתב הכוונות של הבנק, מיום 16.1.03, אינו ממלא את התנאי השלישי של סעיף 2.2.3 להסכם.

סעיף 6.4 לנספח:
מוסיפים הנתבעים וטוענים כי לסעיף 2.2.3 להסכם בדבר התחייבויות הבנק, הצטרפו תנאים נוספים אשר מופיעים בסעיף 6.4 לנספח. על פי תנאים אלה נדרש גם אישור הבנק לכך כי כל המסמכים הדרושים לו למתן ההלוואה כבר התקבלו אצלו.

התובעת טוענת כי האמור בסעיף 6.4 אינו מצטרף לתנאים של ביצוע התשלום האחרון, ולפיכך יש להתעלם ממנו (סעיף 19, סעיף 23ג' לסיכומים).
גם טענה זו אינה מקובלת עלי כלל.

סעיף 6.4 לנספח מתקן ומוסיף על סעיף 2.2.3 להסכם, וזאת לא בדרך פרשנות, אלא במילים מפורשות וברורות לאמור:

"לסעיף 2.2.3 אחרי (להלן: "הבנק") יתווסף: ... ואחר המילה "זה" יוספו המילים..."

כיוון שכך יש לקרוא את סעיף 2.2.3 להסכם על פי נוסחו החדש והמתוקן.

התיקון אינו משנה את מהותו ואופיו של סעיף 2.2.3 להסכם, וכיוון שהוא היה תנאי לתשלום האחרון (כמו כל סעיף 2.2 להסכם), כך הוא נשאר גם לאחר תיקונו, אלא שעתה, הנוסח המחייב הוא זה המתוקן.

דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי תנאי זה, של סעיף 6.4 לנספח, לא התקיים במועד בו היה אמור להשתלם התשלום האחרון.

הקדמת תשלומים:
טענה אחרונה לעניין התנאי השלישי, בדבר אישור הבנק, היא טענת התובעת כי העובדה שהנתבעים המשיכו ושילמו לה תשלומים עבור העסקה, מהווה ראיה לכך כי כל התנאים המוקדמים התקיימו, כולל התנאי בדבר אישור הבנק, בסעיף 2.2.3 להסכם.

התובעת מפנה אותי לעובדה כי מכתב הכוונות הוא מיום 16.1.03 ונתקבל עוד בטרם שולם התשלום השני על ידי הנתבעים, ביום 8.4.03.
לגירסתה, עם פרעון התשלומים הקודמים ואף הקדמתם, הודו הנתבעים בכך כי כל התנאים המקדמיים נתמלאו וויתרו בכך על כל טענה שהיתה יכולה להיות להם (סעיף 23ב', סעיף 17 לסיכומים).
התובעת מבססת את טענתה זו על סעיף 3.1 לנספח, אשר על פי גריסתה -

"קשר, סגר וחתם את ביצוע התשלומים 2-1 עם התמלאותם של התנאים המתלים שבסעיף 2.2 של ההסכם."
(סעיף 17 לסיכומים).

לפיכך, גירסת התובעת כי ביצוע התשלומים 2-1 מהווה אישור הנתבעים לכך שנתקיימו התנאים המתלים של סעיף 2.2 להסכם.

עיינתי בסעיף 3.1 לנספח ולא ראיתי שם את מה שהתובעת טוענת. נהפוך הוא, סעיף זה כורך את התשלום הראשון והשני רק באישורה של דלק, קרי התנאים שבסעיפים 22.1 ו- 22.2 להסכם. אין בסעיף 3.1 לנספח דרישה לקיומו של התנאי שבסעיף 2.2.3, קרי אישור הבנק המממן.

מוסיפה התובעת ומפנה אותי לסעיף 5.1.5 להסכם, הקובע כי עד ליום 10.2.03 (זה המועד הקבוע בסעיף 5.1.2 להסכם) צריכים להתקיים כל התנאים של סעיף 2.2 להסכם, שאם לא כן לא יהיה תוקף להסכם ותקום חובת ההשבה.
לגירסתה, אם הנתבעים לא הפעילו זכות זו, מכאן כי התקיימו התנאים הנדרשים, לרבות התנאי השלישי בדבר אישור הבנק.
אינני מקבלת טענה זו של התובעת.

למרות לשונו של סעיף 5.1.5 להסכם, הרי שהוא עומד בסתירה לאמור הסעיף 5.1.2 להסכם, שם נקבע כי עד ליום 10.2.03 די אם יתקיימו התנאים 2.2.1 ו- 2.2.2 להסכם, אלה הנוגעים לאישורה של דלק (אשר נדונו לעיל).
בהתאם לכך, בסעיף 5.1.4 להסכם נדרש כי כל התנאים של סעיף 2.2 להסכם (כולל התנאי דנן בדבר אישור הבנק) יתקיימו עד למועד הפעלת התחנה והחבות לשלם את התשלום האחרון.
לאור סתירות אלה, קשה לי לקבל כפשוטו את הפרשנות של התובעת לסעיף 5.1.5 לחוזה.

יותר מכך – גם אם אקבל את טענת התובעת כי כל התשלומים היו מותנים בכך כי יתקיימו קודם לכן כל התנאים של סעיף 2.2, לרבות קבלת האישור מן הבנק המלווה, עדיין אין בכך כדי לשכנעני בטענת התובעת כי אם נפרעו התשלומים, יש בכך כדי להכריע כי התנאים נתקיימו או כאילו בכך מושתקים הנתבעים מלטעון לאי קיומם של התנאים.

הנתבעים היו להוטים לקדם את ההתקשרות, ולפיכך הסכימו להקדים תשלומים ולשלמם גם בטרם התמלאו כל התנאים לתשלום. הנתבעים עשו זאת תוך התחשבות במצב הכלכלי הקשה של התובעת ושל הבעלים שלה.
לעניין זה ניתן לראות את מכתביהם של הנתבעים מיום 6.4.03 ומיום 8.2.04 (נספח ל' לתצהיר התביעה ונספח ד' לתצהיר ההגנה) בהם מפרטים הנתבעים את שיקוליהם להקדמת התשלומים "לפנים משורת הדין".

עד כאן טענת התובעת הנסמכת על פרעון התשלומים הקודמים כראיה לכך שנתקיים התנאי השלישי בדבר הסכמת הבנק המלווה.


סיכום לעניין התנאי השלישי, אישור הבנק:
התוצאה של כל האמור לעיל היא שלא נתקיים התנאי השלישי הנדרש לשם פרעון התשלום האחרון על ידי הנתבעים.

תנאי זה שבסעיף 2.2.3 להסכם, לרבות התיקון שבסעיף 6.4 לנספח, התנה את התשלום האחרון בכך שהבנק המלווה יצהיר על כוונותיו ליתן את המשכנתא ויאשר כי בידיו נמצאים כל המסמכים הנדרשים לשם מתן המשכנתא.

ודוק, אין ספק כי בטרם התמלאו כל התנאים אשר דרש הבנק המלווה, לא היו הנתבעים יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי הבנק יייעתר לבקשתם למימון העסקה כדי 75%.
במצב כזה יהיה זה בלתי סביר לקבוע כי למרות זאת, היה על הנתבעים לשלם לתובעת את מלוא התשלום.

ראשית, אם היה לנתבעים את מקורות המימון, מן הסתם לא היו מבקשים את הלוואת הבנק.

שנית, יהיה זה בלתי סביר לקבוע כי על הנתבעים היתה חובה לקחת את הסיכון העצום ולמלא את כל חלקם בעסקה מבלי שעומדת לרשותם "רשת הגנה" המבטיחה את המימון.

תנאי רביעי – אישור דלק על העדר תביעות
לתנאים של סעיף 2.2 להסכם, מתווסף תנאי נוסף לפי סעיף 5.1 לנספח.

על פי תנאי זה, נדרש אישור מדלק, כי אין לה כל תביעות מן התובעת דנן וכי אין מניעה להעברת דמי השכירות לתובעת.

הצדדים אינם מרחיבים לגבי תנאי זה ואני מניחה כי הוא התקיים לכל המאוחר בפגישה מיום 7.4.03 בו נתנה דלק את הסכמתה להתקשרות. יחד עם זאת, ברור מן הסעיף, כי אין די בהסכמת דלק, כדי להעביר את דמי השכירות לתובעת ועדיין היתה שרירה וקיימת המכשלה של בנק טפחות.

תנאי נוסף – ביטול המחאת הזכות לבנק טפחות
תנאי זה הוא תנאי המופיע בסעיף 6.13 לנספח. על התובעת היה לסלק את חובה לבנק טפחות כדי לאפשר את ביטול המחאת הזכות על דמי השכירות לבנק טפחות, ולאפשר יצירת המחאת זכות כזו לבנק הפועלים, הבנק המלווה לנתבעים.

הגם שהוראה זו מופיעה עצמאית בסעיף 6.13 לנספח, היא למעשה משליכה על מילויו של התנאי השלישי בדבר קבלת אישור מהבנק המלווה.
אחד מן התנאים למתן ההלוואה המפורטים במכתב הכוונות של הבנק הוא התנאי כי תהיה המחאת זכות, על דרך שיעבוד, על דמי השכירות מדלק לטובת הבנק המלווה (סעיף 4 לנספח ח' לתצהיר התובעת).
תנאי זה לא יכול היה לצאת אל הפועל כל עוד התובעת לא ביטלה את המחאת הזכות שהיתה קיימת לטובת בנק טפחות.
ביטול זה לא יכול היה להתבצע כל עוד לא סולק חוב התובעת לבנק טפחות.

מחקירת נציג התובעת, מר אלה אבנר (עמוד 24 לפרוטוקול) עולה כי האישור מבנק טפחות על ביטול המחאת הזכות לטובתו ניתן לא לפני 8.2.04.
בכך הפרה התובעת את הוראת סעיף 6.13 לנספח, שם נקבע כי אישור על ביטול המחאת הזכות, כמו גם סילוק החוב לבנק טפחות, צריך להיעשות בטרם המועד בו תתחיל התחנה לפעול, קרי בטרם המועד של התשלום האחרון (סעיף 5.1.4 להסכם).

על כך עונה התובעת כי סעיף 6.13 לנספח אינו ברשימת התנאים המתלים לפרעון התשלום האחרון (סעיף 25 לסיכומים).
התובעת טועה גם בעניין זה.
כאשר נקבע בין צדדים כי פעולה מסויימת תעשה על ידי צד א' בטרם תתבצע פעולה אחרת על ידי צד ב', הרי שצד ב' רשאי שלא לבצע את הפעולה האחרת המוטלת עליו, כל עוד צד א' לא ביצע את הפעולה המסויימת הראשונית.


סעיף 43 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע:

"(א)
המועד לקיומו של חיוב נדחה –
(1)
אם נמנע הקיום במועדו מסיבה התלויה בנושה – עד שהוסרה המניעה.
(2)
אם תנאי לקיום הוא שיקויים תחילה חיובו של הנושה – עד שקויים אותו חוב.
(3)
אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד – כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו.

כמו כן, ראה פסיקה לעניין חיובים שלובים בחוזה (ע"א 6705/04 בית הרכב נ' עיריית ירושלים ועוד).

כבר הערתי לעיל כי יהיה זה בלתי סביר לקבוע כי על הנתבעים היה לשלם את התשלום האחרון לתובעת כל עוד לא נתמלאו התנאים המקדמיים אשר הקטינו את הסיכון הגדול אשר נטלו הנתבעים על עצמם.

במקרה דנן, היה על התובעת לדאוג לביצוע שתי הפעולות המפורטות בסעף 6.13 לנספח, בטרם הגיע המועד הנקוב בסעיף 5.14 להסכם.
התובעת התרשלה ולא עשתה זאת, ולפיכך היו הנתבעים רשאים לעכב את התשלום האחרון עד אשר יתקיים התנאי לתשלומו.
על תוצאות עיכוב זה אין לתובעת להלין אלא אצל עצמה.

התובעת מוסיפה וטוענת כי חבות אשר בסעיף 6.13 לנספח עברה לפתחם של הנתבעים והם אלה שהיו אמורים לפרוע את החוב לבנק טפחות מתוך התשלום האחרון, כפי שאף התבצע בפועל (סעיף 17 לסיכומי התגובה).
טענה זו מצטרפת לטענות האחרות של התובעת על כי הנתבעים היו אמורים לבצע את המטלות של התובעת – טענה אשר דחיתי לעיל.

סעיף 6.13 לנספח מטיל חובה על התובעת, "המוכרת" כלשונו. כדי לשכנעני כי סוכם על הסדר אחר וכי הנתבעים לקחו על עצמם לסלק את החוב של התובעת לבנק טפחות, עליה להראות לי כי כך סוכם, בראיות של כתובים או עדויות אמינות.
התובעת לא הצליחה להרים נטל זה.

במצב דברים זה, דומני כי אם שולם החוב על ידי הנתבעים, מתוך התשלום האחרון, היה זה רק משום חוסר ברירה ואילוץ באשר אלמלא כן, לא היתה העסקה מתבצעת.
לעניין זה ניתן לראות את מכתב חברת דלק מיום 8.2.04 שבו היא מפנה את תשומת הלב לכך שהיא טרם קיבלה את ההוראה להעברת המחאת הזכות העומדת לזכות בנק טפחות אל הבנק המלווה.
ואכן, כל עוד לא נפרע החוב של התובעת לבנק טפחות, ממילא לא ניתן היה לבטל את מחאת הזכות לטובתו.

כפי שהבהרתי לעיל, פרט זה של פרעון החוב לבנק טפחות והעברת המחאת הזכות, לא רק שהוא תנאי בסעיף 6.13 לנספח, אלא שהוא גם אחד התנאים של מכתב הכוונות של בנק הפועלים (נספח ח' לתצהיר התובעת) והעדרו מונע גם את קיומו של התנאי אשר בסעיף 2.2.3 להסכם.
כפי שניתן להבין מן האמור לעיל, תנאי זה לא נתקיים עד ליום 8.2.04.

דומני כי בכך נסתם הגולל על טענותיה של התובעת כאילו עמדה בדרישות ובמועדים של מכתב הכוונות של הבנק.

למעלה מן הצורך, אתייחס להלן לתנאים הנוספים אשר היו אמורים להתקיים קודם לתשלום האחרון.

התנאי הרביעי – ייפוי כוח בלתי חוזר
תנאי זה מופיע בסעיף 1.4 לנספח, סעיף משנה 1.
התובעת טוענת כי במעמד החתימה על ההסכם נחתם גם ייפוי הכוח, ומפנה אותי למכתב בא-כוחה מיום 1.1.04, המתעד זאת (נספח ז' לתצהיר התביעה).
הנתבעים מכחישים זאת ומפנים אותי למכתב בא-כוחם מיום 9.12.03, המופנה אל נציג הנתבעים, ובו דרישה לקבל ייפוי כוח (נספח יד' לתצהיר הנתבעים).
בעניין זה, אני מקבלת את גירסת התובעת.

המכתב אליו מפנים אותי הנתבעים, הוא מכתב "פנימי" שלהם, בו בא כוחם מבקש מנציגם מסמכים.
הנתבעים לא הגישו כל פניה שלהם לתובעת כדי להחתים את נציגיה על ייפוי כוח כאמור.
לפיכך, יהיה זה סביר להניח כי ייפוי הכוח היה בידי הנתבעים או מי מהם והוא הועבר לבא כוחם כנדרש.

תנאי חמישי – אישור מיסים
תנאי זה מופיע בסעיף משנה 2 לסעיף 1.4 לנספח.
בסעיף זה נקבע סייג לתנאי, שלשונו:

"...אם וככל שמונפקות תעודות כאלה ברשויות, הרלוונטיות למיקום הנכס".

התובעת טוענת בסיכומיה (סעיף 10) כי באיזור בו נמצא הנכס (גבעון) הרשות אינה מנפיקה מסמכים אלה, וכי אין בהם צורך כתנאי להעברת בעלות.
על כך עונים הנתבעים (סעיף 35) כי טענה זו מועלית לראשונה בסיכומי התובעת, וכן כי – העובדה היא שדרישה זו מופיעה בנספח והיא מחייבת בין הצדדים.

אני מקבלת את גירסת הנתבעים כי אם ההסכם קבע כי מסמכים אלה יומצאו, ואם הרשויות מנפיקות אישורים כאלה, הרי שהיה על התובעת לכבד את ההסכם ולהמציא את האישורים.

מאידך, אין להתעלם מטענת התובעת כי מסמכים אלה לא היו נחוצים לשם העברת הזכויות, וסופם של הדברים מעיד על כך.
לפיכך, הגם שהתובעת לא קיימה תנאי זה, אין מדובר בתנאי מהותי אשר היה בו לשבש את המשך ההתקשרות.

בשולי הדברים, אני דוחה את טענת התובעת כאילו להבטחת תשלומי המיסים הופקד סך של 380,000$ (סעיף 10 לסיכומים). סעיף 1.3 לנספח, אליו מפנה התובעת, עניינו מס שבח בלבד ולא כל מס אחר, כך שאותו סכום שהופקד אינו נוגע לענייננו כלל.

תנאי שישי – שטרי מכר ובקשת העברת הנכס
תנאי זה הוא בסעיף משנה 3 לסעיף 1.4 לנספח.
התובעת
טוענת (סעיף 11 לסיכומיה) כי אלה נחתמו עם החתימה על ההסכם.
בהתחשב בעובדה כי העסקה דנן הסתיימה בסופו של דבר, אין לי אלא להביא תמיהתי כיצד זה לא ידע איש מן הצדדים לציין במפורש מתי נחתמו שטרי המכר.
תמיהה זו מתחזקת לנוכח העובדה כי גם ב"כ התובעת, במכתבו מיום 1.1.04 (נספח יז' לתצהיר התביעה) לא ידע
לומר בוודאות אם מסמכים אלה נחתמו אם לאו.
הוא אמנם מציין כי התובעת מוכנה בכל עת להגיע ולחתום עליהם, אולם מכתב זה הוא, כאמור, מיום 1.1.04, כך שלעניין ההליך שבפני
, אין לכך כל משמעות כיוון שהאיחור כבר היה.

כיוון שהנטל מונח על כתפי התביעה וכיוון שלא הוכח לי מתי נחתמו שטרי המכר אלא, נהפוך הוא, על פי מסמכי התובעת הספק קיים – אני מקבלת את גירסת הנתבעים כי אלה לא נחתמו במועד, אלא רק לאחר 1.1.04.
מסקנה זו מצטרפת לממצאים אשר בתנאי השלישי – כי היתה לנתבעים ההצדקה שלא לשלם את התשלום האחרון אלא לאחר שמתמלאו כל התנאים.

תנאי שביעי (ואחרון) – תוכנית החלוקה של הנכס
תנאי זה הוא בסעיף משנה 4 לסעיף 1.4 לנספח.
התובעת טוענת כי תוכנית החלוקה של הנכס בין החלק שנשאר לתובעת לבין החלק של התחנה אשר נמכר לנתבעים, הוגשה למנהל עוד ביום 29.6.03.
התובעת תומכת את
טענתה כאמור במכתב בא כוחה מיום 1.1.04 (מספח יז' לתצהירה).

הנתבעים אינם מביאים כל ראיה לסתור טענה זו של התובעת, ומסתפקים בכך שהם מצביעים על העובדה כי התובעת לא הביאה ראיה ספציפית על מועד בו מסרה התוכנית (סעיף 41 לסיכומי הנתבעים).

בעניין זה, אני מעדיפה את עמדת התובעת.
מכתב בא-כוחה (נספח יז' לתצהיר התביעה) מבסס את הטענה כי התוכנית נמסרה למינהל עוד בחודש יוני 2003.
הנתבעים לא הפריכו טענה זו.

מועד ביצוע התשלום האחרון

הצדדים חלוקים ביניהם אם התשלום האחרון היה ביום 16.2.04, כגירסת הנתבעים, או ביום 17.2.04, כגירסת התובעת.
איני רואה צורך להכריע במחלוקת זו.
כפי שקבעתי לעיל, התנאים להקמת החבות של הנתבעים לשלם את התשלום האחרון, התגבשו לא לפני 8.2.04, לאחר שחוב התובעת לבנק טפחות סולק ולאחר שהמחאת הזכות לבנק טפחות בוטלה וניתן היה ליצור המחאת זכות לבנק המלווה.
כיוון שכך, החבות של הנתבעים לפרוע את יתרת התשלום, לא קמה לפני יום 8.2.04.
על פי סעיף 1.7 לנספח, איחור בתשלום של 10 ימים לא יהיה הפרה של ההסכם, אלא שישא הפרשי ריבית.

בין אם התשלום היה ביום 16.2.04 ובין אם היה ביום 17.2.04, אין מדובר באיחור המביא להפרת ההסכם או הנספח.
תנאי מתלה לעומת תנאי מפסיק

הצדדים מרחיבים בשאלה אם התנאים אשר נקבעו, בטרם ישולם התשלום האחרון, הם תנאים מתלים או מפסיקים.
איני רואה טעם רב במחלוקת זו.
תנאי מתלה הוא תנאי אשר באי התקיימו מתבטל החוזה למפרע.
בתנאי מפסיק, החוזה שריר וקיים, אלא שבהתקיים התנאי, החוזה מתבטל מכאן ולהבא.
שני התנאים מביאים לתוצאה בה החוזה אינו יוצא אל הפועל.
במקרה דנן, הדיון אינו רלוונטי כיוון שהעסקה בין הצדדים התקיימה ובוצעה.

השאלה היא, על כן, מה דינו של תנאי מפסיק או תנאי מתלה, כאשר הצדדים אינם מפעילים את הזכות הנובעת מתנאים אלה, בדבר ביטול החוזה, אלא ממשיכים ומקיימים את החוזה, והתנאי האמור מתקיים באיחור.

התובעת טוענת (סעיף 16 לסיכומיה), כי התנאים נשוא הליך זה הם תנאים מפסיקים ואם בחרו הנתבעים להמשיך ולבצע את ההסכם הרי שהם ויתרו בכך על קיומם של תנאים אלה ולפיכך, מתקיימת ההוראה אשר בסעיף 29 לחוק החוזים הקובעת כי תנאי מפסיק אשר איננו מתקיים במועד – מתבטלת ההתנאה.

אינני מקבלת את גישת התובעת.

ראשית,
לפי לשון ההסכמים בין הצדדים, התנאים הם תנאים מתלים (סעיף 2.2 להסכם סעיף 5.1.5 להסכם, סעיף 5 לנספח ועוד). אולם, כאמור לעיל, אין לכך כל הרלוונטיות, כיוון שהעסקה בוצעה והסתיימה.

שנית
, אינני מקבלת את פרשנותה של התובעת לסעיף 29 לחוק החוזים. גם אם הצדדים המשיכו בביצוע ההתקשרות, אין בכך, כדי להביא לתוצאה כאילו התנאים האמורים, בין בהיותם תנאי מתלה ובין בהיותם תנאי מפסיק – מתאיינים ומתאדים להם.

התניות החוזיות שבהסכמים נשארות שרירות וקיימות גם אם אי ביצועם לא הביאו לאיונו של ההסכם מלכתחילה (כתנאי מתלה) או לביטולו בדיעבד (כתנאי מפסיק).

ניתן להבין תוצאה זו בשתי דרכים:
דרך אחת
, הסכמית, על פיה נוצרה התקשרות חדשה בין הצדדים, מכללא, מכוח התנהגות. על פי התקשרות זו נדחה קיום התנאים, בהסכמה, עד למועד בו הם נתקיימו בפועל.

הזכות לבטל את החוזה או להכריז על ביטולו, נשארה בידי הנתבעים, אשר יכלו, בכל עת, אם לא היו התנאים מתקיימים, להפעיל זכות זו. הנתבעים בחרו שלא להפעילה וכך נדחה, כאמור, המועד לקיום התנאים עד למועד קיומם בפועל.

הדרך השניה
, המשפטית, על פיה מתפצלות התניות הנדונות לשני מרכיביהן.
מרכיב אחד הוא המרכיב העיקרי והמהותי (מרכיב הליבה) הכולל את התניה החוזית, אשר מוטלת לביצוע על צד זה או אחר, במסגרת מכלול המטלות להגשמת העיסקה.
מרכיב שני, הוא המרכיב הנוסף, המשני (מרכיב נלווה) הכולל את ההתנאה, אשר מאפשרת ביטול החוזה אם מרכיב הליבה לא מתקיים.

במקרה כגון זה, כאשר הצדדים אינם מפעילים את המרכיב הנלווה, הוא ורק הוא מתבטל. כך, כלשון סעיף 29 לחוק החוזים, מתבטלת ההתנאה המאפשרת ביטול החוזה.
מרכיב הליבה, אינו מתבטל ולא מתאיינת החבות המוטלת על אחד הצדדים, על פי אותה התניה החוזית, כפי שגורסת התובעת.

במילים אחרות, במקרה כזה, הופכת התניה החוזית להיות תניה רגילה בחוזה, ללא המעמד המיוחד של תנאי מתלה או תנאי מפסיק.

התוצאה המשפטית של מצב כגון זה, היא שהחיובים בחוזה הופכים להיות חיובים שלובים (ראה לעיל) ומותנים זה בזה.
כך, זכאי הצד המופר, אשר החליט שלא לבטל את החוזה, לעכב את חיוביו על פי החוזה, עד אשר הצד המפר יקיים את אותו חיוב מהותי (סעיף 43 לחוק החוזים המצוטט לעיל).

באנלוגיה ניתן ללמוד מן האמור בע"א 1368/02 צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, כלהלן:

"הקיום המאוחר של החוזה (או הנכונות לקיימו) אין בו כדי לסלק את העילה לביטול, ואין בכוחו לשלול את עצם אירוע ההפרה (מ' דויטש, ביטול חוזה בעקבות הפרתו, (תשנ"ג) 190-189). עם זאת, יכול ותהא לתיקון ההפרה נפקות לצורך בחינת התקיימותם של הסייגים לזכות הביטול או לשימוש בה, לאמור - סייג הצדק (מקום שמדובר בהפרה שאיננה יסודית) וסייג תום –הלב".

לסיכום יאמר, כי, כאשר אחד הצדדים אינו מקיים את החיוב, שמורה לצד השני הזכות לבטל את החוזה (בהיות התנאי תנאי מתלה או מפסיק) או, להמשיך ולקיים את החוזה, תוך השהיית חיוביו עד אשר יקיים הצד הראשון את החיוב המוטל עליו.
בדרך זו נקטו הנתבעים, ואין לבוא אליהם בטרוניות.

הזכרתי לעיל כי יהיה זה בלתי סביר בעליל להניח כי הנתבעים ויתרו על איזה מן התנאים הנדונים, שהרי מדובר בתנאים אשר בהעדרם לא יכולה העסקה לצאת אל הפועל ויהיה זה בלתי סביר, לקבוע כי היה על הנתבעים לשלם את מלוא שווי העסקה בטרם הובטחו תנאיה.

סיכום

מסקנתי היא כי התובעת היא שגרמה לאיחור, כך שדרישות הבנק המלווה לא קויימו והנתבעים לא יכלו לקבל את ההלוואה.
התנאים התקיימו לא לפני 8.2.04, ולאחר מכן בוצע
התשלום האחרון.

על מסקנה זו ניתן ללמוד מגירסת התובעת עצמה.
התובעת ערכה רשימת האירועים הנוגעים להתקשרות דנן (סעיף 50 לסיכומים).
מתוך רשימה זו בולטת העובדה כי לאחר יום 8.2.04 לא בוצעו כל פעולות נוספות, אלא רק התשלומים על ידי הנתבעים.
כך, ניתן לראות כי יום 8.2.04 היה המועד בו הושלמו כל התנאים והדרישות לסיום העסקה – דבר התומך בגירסת הנתבעים.

לאור האמור, דינה של התביעה להידחות.

בתוך כך, אני דוחה גם את הטענה כאילו על הנתבעים לשלם לתובעת את החלק היחסי בדמי השכירות אשר קיבלו מדלק.

על פי ההסכם, אלמלא היו העיכובים, היו הנתבעים זכאים למלא דמי השכירות מאז יום 1.1.04.
איני רואה מקום לשלול מהם זכות זו, בגין מחדלה של התובעת.

האיחור בתשלום, במקרה דנן, אינו מפקיע את זכות הנתבעים בנכס.
החוזה ממשיך ומתקיים ככתבו וכלשונו, והנתבעים זכאים למלא זכויותיהם על פיו.

האיחור בתשלום, הנובע ממחדלי התובעת, הופך, במקרה זה להיות בבחינת חוב של הנתבעים לתובעת.
על הנתבעים היה לפרוע חוב זה עם שנתמלאו התנאים לתשלום, קרי ביום 8.2.04 עם סילוק המחאת הזכות בבנק טפחות על ידי התובעת.

הנתבעים איחרו מעט בביצוע התשלום, פחות מעשרה ימים.
סעיף 1.7 לנספח, קובע כי איחור של 10 ימים בתשלום לא יהווה הפרת ההסכם והתוצאה היחידה היא חיוב בריבית.

הנתבעים הגישו תחשיב על גובה הריבית (נספח יז' לכתב ההגנה) ואני מקבלת תחשיב זה.
הריבית מיום 6.2.04 ועד ליום 16.2.04 היא 5,620 ₪.
גם אם אקבל את גירסת התובעת כי התשלום בוצע ביום 17.2.04, לא יהיה בכך לשנות את התוצאה, כיוון שהנתבעים חישבו את הריבית מיום 6.2.04, ולא מיום 8.2.04 כפי שהיה נכון לעשות.

התוצאה היא שאני מורה לנתבעים לשלם לתובעת סך של 5,620 ₪, ככל שסכום זה עדיין לא שולם על ידם.
הסכום ישא הפרשי ריבית נוספת מיום 16.2.04 ועד ליום התשלום בפועל.

בנסיבות ההליך, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ג' בשבט, תשס"ט (28 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.


מלכה אביב, שופטת









א בית משפט שלום 5571/06 אבנר אלה בתים בשיטת דיולה בע"מ נ' בן דוד משה, רו"ח רז צביקה, רז שולמית ואח' (פורסם ב-ֽ 28/01/2009)