פסקי דין על ידיעות אחרונות בע"מ; הרצל רוזנבלום; דני שדה; מרדכי גילת; מרסל זוהר | פסקי דין על יוסף קראוס

7325/95 דנא     29/06/1998




דנא 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ; הרצל רוזנבלום; דני שדה; מרדכי גילת; מרסל זוהר נ' יוסף קראוס




(פ"ד נב(3) 1)

בבית המשפט העליון
דנ"א ‎7325/95

בפני
: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט א' גולדברג
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' דורנר
המבקשים: ‎1. ידיעות אחרונות בע"מ
‎2. הרצל רוזנבלום
‎3. דני שדה
‎4. מרדכי גילת
‎5. מרסל זוהר
נ ג ד

המשיב: יוסף קראוס
משיבים פורמלים: ‎1. חברת הפקות כלבו חיפה (‎1979)
‎2. מוטקה לבנון
‎3. חדשות עיתון יומי בע"מ
‎4. יוסי קליין
‎5. אורי שרון
עתירה לדיון נוסף ב

פסק דין
בית המשפט העליון מיום ‎9.11.95 בע"א ‎3199/93 שניתן על ידי כבוד הנשיא (בדימ') מ' שמגר והשופטים א' גולדברג ומ' חשין

בשם המבקשים
ובשם המשיבים הפורמליים): עו"ד מיבי מוזר, עו"ד דניאל מלכא
ועו"ד אבי בן מאיר
בשם המשיב: עו"ד רן פינגרר ועו"ד גיורא אבן צור
פסק דין
המשנה לנשיא ש' לוין:

‎1. דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בהרכב של שלשה בע"א ‎3199/93.

‎2. המשיב, שהיה ראש לשכת החקירות במשטרת חיפה תבע, בין השאר את העתון "ידיעות אחרונות", בגין סדרה של כתבות שלטענתו הוציאו עליו לשון הרע. בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את תביעתו, אך ערעורו של המשיב נתקבל חלקית בשני נושאים בהם עסקו הכתבות: האחד - "פרשת היתרי הבניה", והאחר - "פרשת התובע העירוני". בנושאים אלה הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי בנצרת, שנתן את פסק הדין בערכאה הראשונה, לשם קביעת שיעור הפיצויים.

‎3. "פרשת היתרי הבנייה" עסקה בחקירה שערכה המשטרה בנוגע להיתר בניה שקיבל המשיב להוספת קומה בבית מגוריו; פורסם עליה ש"על פי החשד", המבוסס על ראיות לכאורה, ניתן לו ההיתר שלא כדין וכטובת הנאה "במליוני שקלים ישנים" מגורמים בכירים בעירית חיפה. המדובר ב"חריגות בניה חמורות" שחלקן אושרו "בצורה תמוהה" ובניגוד לחוק בועדה המקומית לתכנון ולבניה. בדיקה שנערכה על ידי מהנדסים - כך נכתב - העלתה כי הפרשה חמורה מכפי שחשבו תחילה: מדובר בגביית אגרת בניה על שטח קטן בהרבה מאשר במציאות, באישור חריגות בניה ניכרות, בשחרורו של המשיב מהשתתפות בתשלום בשביל פיתוח שטחי ציבור פתוחים ובטובות הנאה אחרות. חרף האמור לעיל ובפרשיות אחרות בהן מעורב המשיב - כך נכתב בכתבות - לא הועבר המשיב "עדיין" מתפקידו; פורסם ש"גורם בכיר בלשכת המפכ"ל" המליץ להעמיד את המשיב בעטיין לדין משמעתי.

"פרשת התובע העירוני" עוסקת בפרשת "מחדלו" של המשיב ליזום חקירה נגד התובע העירוני בחיפה. המדובר בפרסומים בדבר חריגות בניה ניכרות שבוצעו על ידי קבלן פלוני, שהטיפול בהן הועבר לאחר גילויין על ידי העתון "ידיעות אחרונות" לידי התובע העירוני הראשי של עירית חיפה. זה - כך נכתב - ניסה "לגמד את הסיפור" לגונן על הקבלן ולהניע את העיריה שתחזור בה בכתב האישום מבקשתה להרוס את הקומות החריגות. המשיב היה אמור לגלות ענין במתרחש, אך, לדברי הכתבה, הוא לא עשה מאומה ולא יזם חקירות שקטות או גלויות נגד התובע העירוני. בכתבה נרמז שהדברים היו כך עקב קשריו של המשיב עם אותו קבלן.

‎4. בפסק דינו, הדוחה את התביעה, ציין בית המשפט המחוזי כי במהלך המשפט לא נדונה על ידי בעלי הדין השאלה האם קיימת לשון הרע בעצם הדיווח על חשד לעבירה פלילית. בעלי הדין לא חלקו על כך שחשד כזה היה קיים אצל גורמי חקירה במשטרת ישראל, והדיון התמקד לא בשאלת זכותם של העותרים לפרסם את החשד, אלא סביב השאלה אם בפועל הוכיחו העותרים את אמיתות מושא החשד או הביעו בתום לב דעה על נכונותו. בנתחו את הראיות, הגיע השופט המלומד לכלל מסקנה שהעותרים הוכיחו קיומה של הגנה כנגד התביעה בין לפי סעיף ‎14 לחוק לשון הרע, תשכ"ה‎1965- (להלן החוק), ובין לפי סעיף ‎15 לחוק. לענין זה ציין בית המשפט המחוזי כי במשך כל התקופה הארוכה שבה פורסמו הכתבות אודות המשיב (‎5.10.85-30.7.84) לא פנה המשיב במישרין או בעקיפין לעותרים או למי מהם בבקשה לתקן את הכתובים ולהביא לפניהם את גירסתו. מכתבם הראשון של פרקליטי המשיב לעותרים נשלח אך ביום ‎6.1.86 והמשיב המתין עם הגשת התביעה פרק זמן משמעותי נוסף. עם זאת, מתח השופט המלומד ביקורת על העותר מס' ‎3, שפרסם את הכתבה, משום שלא בקש את תגובתו המוקדמת של המשיב על תכנן של הכתבות.

‎5. בפסק דינו של בית משפט זה בגלגול הראשון, ציין חברי הנכבד השופט א. גולדברג, כי ביום ‎27.4.85 המליצה מי ששמשה אותה שעה ראש מפלג חקירות פנים במשטרה לפני פרקליט המדינה, להעמיד את המשיב לדין משמעתי. ביום ‎9.10.85, חמישה ימים לאחר פרסום הכתבה האחרונה, החליט פרקליט המחוז שאין מקום לנקוט כנגד המשיב בצעדים עונשיים או משמעתיים ועל יסוד החלטה זו נשלח אליו מכתב המודיעו כי "לגבי סעיף מתן שוחד והפרת אמונים - נסגר מחוסר ראיות. לגבי סעיף בניה ללא היתר - נסגר מחוסר ענין לציבור". העתון "ידיעות אחרונות" לא פרסם דבר אודות ההחלטה האמורה.

לגוף הפרסום שהתייחס ל"פרשת היתרי הבנייה" הדגיש בית משפט זה כי למקרא הכתבות יכול היה הקורא הסביר להניח כי אין מדובר בחשדות בלבד הקיימים כנגד המשיב, אלא בראיות לכאורה הקיימות כנגדו. עם זאת - כך נקבע - אין מידת הקלון הטמונה בקביעה כי המשטרה חוקרת חשד למעורבות הנפגע בפלילים שקולה לקביעה שהנפגע ביצע עבירה פלילית. בית משפט זה היה מוכן להניח כי הפרסומים ב"ידיעות אחרונות" שיקפו נכונה את החשדות נגד המערער ואת מהלך החקירה נגדו, הגם שיכול והעותרים לא הוכיחו את אמיתותו של
"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". עוד היה מוכן בית המשפט להניח כי היה קיים ענין ציבורי בפרסומים האמורים וכי בעת פרסומם הם נעשו בתום לב. עם זאת, קבע בית משפט זה שקיימות נסיבות שבהן ישלל תום לבו של המפרסם אם בדיעבד הופרך החשד שיוחס לנפגע, והמפרסם לא עידכן את הציבור במידע החדש שברשותו; אכן, לא התעלם בית המשפט העליון מהאפשרות שהטלת חובת עידכון כאמור יכול ותעוגן בעוולת הרשלנות, שלעניינה שומה על הנפגע להגיש תובענה נפרדת, אך הוא סבר כי נוכח הקשר הפנימי הקיים בין דרישת תום הלב שבחוק לבין מילויה של החובה האמורה, יכול והמפרסם יהיה מושתק מלעורר את טענת אמת הפרסום הכלולה בסעיף ‎14 לחוק "אם במחדל מאוחר, המהווה עוולה נזיקית, הוא חטא לאמת שבצילה מבקש הוא לחסות. שכן האמת שבפרסום היתה רק אמת חלקית, ואין אמת למחצה, לשליש או לרביע". חברי הנכבד השופט גולדברג גזר לענייננו גזירה שווה מהאמור בסעיף ‎17(א) לחוק; שם נשללה הגנת תום לב ממי שאינו מפרסם בדיעבד תיקון או הכחשה לידיעה שפורסמה, כך הדין גם במקרה שלפנינו; יכול היה הקורא הרגיל להסיק מהאמור בכתבות שנגד המשיב קיימות ראיות לכאורה בפרשה האמורה, כי חקירת המשטרה אכן הניבה פירות, וכי יש ממש בראיות המפלילות כדי הצדקת הגשת כתב אישום; משנמנע העתון מלפרסם את החלטת פרקליט המחוז, אין צידוק להתיר למפרסמים ליהנות מההגנות שהחוק העמיד לרשותם.

‎6. לגוף הפרסום שהתייחס ל"פרשת התובע העירוני" קבל בית המשפט העליון את טענת המשיב, שלפי חומר הראיות לא היה נושא זה כלל בתחום טיפולה של לשכת החקירות עליה היה מופקד, והמפרסמים לא הוכיחו את אמיתות הדברים, וגם לא הוכיחו שהפרסום נעשה בתום לב. טענת העותרים לפנינו כי מבחינה עובדתית אין להתייחס לפרשה זו אלא כאל פרשה שולית הבטלה בששים בטענה הכוללת שהמשיב לא מילא את תפקידו כהלכה, ומבחינה משפטית יש מקום לקבוע הלכה שמדובר ב"פרט לוואי", שדינו לענין סעיף ‎15 לחוק הוא, על דרך של היקש, כדינו בסעיף ‎14 לחוק. לדעתי לא נקבעה בענין זה כל הלכה על ידי בית המשפט העליון, וממילא דין העתירה ככל שהיא מתייחסת לענין זה להידחות.

‎7. ומכאן להלכות שנקבעו לענין "פרשת היתרי הבניה", שלעניינה - כך נראה לי - אין ההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה, בגלגול הראשון, יכולה לעמוד.

למקרא הכתבות שפורסמו, אפשר לסווג את תכנן לשלשה רבדים: הרובד הראשון סב סביב קיומם של חשדות, המבוססים על ראיות לכאורה, שהמשיב ביצע עבירות והתנהג התנהגות בלתי נאותה בפרשיה האמורה; הרובד השני הוא הבעת דעה על התנהגותו של המשיב (למשל: חרף התנהגותו טרם הועבר המשיב מתפקידו) והרובד השלישי, המרחיק לכת בין השלשה, הוא שתכנן של הכתבות היה אמת. לענין שלשת הרבדים האמורים קבע בית המשפט המחוזי שהעותרים הוכיחו קיומה של הגנה מפני תביעת לשון הרע, ובית משפט זה, בגלגול הראשון הניח שאין עילה להתערב בקביעה זו; יש להזכיר - מה שכבר נאמר לעיל - שלאורך כל ההתדיינות הארוכה, המשמשת נשוא לדיון נוסף זה, ואף לפנינו, עמדו העותרים על טענתם שהדברים שפורסמו על ידם לגופם היו אמת (הרובד השלישי). נמצא שתוצאת קבלתה של ההלכה אותה קבע בית משפט זה בגלגול הראשון, המתייחסת כולה לרובד הראשון (אי פרסום החלטת פרקליט המחוז שלא להעמיד את המשיב לדין), היא שלילת ההגנה שניתנה לעותרים לענין הרובד השלישי (אמיתות הפרסומים לגופם), ואין קשר הגיוני בין שני המקרים. ודוק: לו פרסם "ידיעות אחרונות" את החלטת פרקליט המחוז, תוך הסתייגות ותוך אמירה שהוא עדיין עומד על תכנן של הכתבות שפורסמו (לגוף הענין), לא ניתן היה לבוא אליו בטרוניה, שהרי החלטת פרקליט המחוז, (אפילו קבע באופן קטיגורי שהמשיב לא ביצע את המעשים שיוחסו לו), אינה החלטה של רשות שיפוטית, ומותר להשיג עליה. במקרה זה היה העתון נוטל על עצמו נטל כבד של הוכחה בדבר אמיתות הפרסום לפי סעיף ‎14 לחוק, שאם לא היה עומד בו היה מתחייב בתשלום פיצויים בסכום ניכר; אכן, הלכתו של בית משפט זה בגלגול הראשון מבחינת הגיונה הפנימי, אם היא מבוססת, יכלה לחול אולי על מקרה שבו פרסם עתון ידיעה שהמשטרה חושדת באדם שביצע עבירה והמשטרה הודיעה בדיעבד שהחשד הוסר; אך מדוע יש למנוע מהעותרים במקרה שלפנינו מלעמוד על טענתם שהכתבות שפורסמו על ידם אמת, רק משום כך שהוחלט לא להעמיד את המשיב לדין?

‎8. שאלה אחרת היא אם יש מקום לקשור את חובתו של העתון (במידה שהמדובר בחבות משפטית), לפרסם את החלטת פרקליט המחוז עם הגנת העותרים מפני תובענת לשון הרע שהוגשה נגדם; סבור אני שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. כבר נפסק ש"חוק הקובע כללים בדבר איסור לשון הרע, חייב למצוא נקודות איזון בין אינטרסים המכחישים זה את זה: חופש הדיבור לעומת הזכות לפרטיות, חופש העתונות לעומת זכותו של הפרט לשמו הטוב": ע"א ‎670/79, 78/80, 82 פ"ד מא(‎2) 169; עוד נפסק כי משנקבע האיזון האמור על ידי המחוקק על בית המשפט לפסוק לפי איזון זה, כרגיל, אלא אם כן מתעוררת שאלה של פרשנות החוק או אם ענין פלוני נשאר לשיקול דעתו של בית המשפט: ע"א ‎214/89 פ"ד מג(‎3) 840, 862; והנה במקרה שלפנינו נקבע האיזון על ידי המחוקק בחוק עצמו והמשיב לא הצביע על כל עילה חוקית לסטות מאיזון זה. ככל שהענין מתייחס להגנת האמת בפרסום לפי סעיף ‎14 לחוק נקבע שהדברים שפורסמו היו אמת, והיה בפרסום ענין ציבורי. ככל שהענין מתייחס להגנת תום הלב נקבע שהיה בפרסום משום הבעת דעה בתום לב על התנהגותו של המשיב בתפקיד ציבורי. והנה למקרא סעיף ‎15 לחוק אך ברור הוא כי תום הלב צריך להתקיים בעת הפרסום. המקרה היחיד הנזכר בחוק שבו נשללה הגנת החוק לפי סעיף ‎15 עקב נסיבות שאירעו לאחר הפרסום, נזכר בסעיף ‎17 לחוק, והוא שולל את הגנת תום הלב ממי שסרב לפרסם תיקון או הכחשה לפי דרישת הנפגע; ובעלי הדין לא חלקו לפנינו שחובתו של המפרסם לפרסם תיקון או הכחשה יכול ותקום גם על יסוד נסיבות שנתבררו לאחר הפרסום. בכך קבע המחוקק הסדר מלא המאזן בין הזכות לפרטיות וזכות הציבור למידע, ואין קיימת עילה משפטית להוסיף יסודות נוספים להסדר זה על דרך של פסיקה.

אכן, צודקים העותרים בטענתם שסעיף ‎17 הנ"ל ישים אך לנסיבות הנזכרות בסעיף ‎15 לחוק, ואין להרחיב את תחולתו על דרך של היקש לנסיבות נשוא סעיף ‎14; הטעם לדבר הוא שאם בדיעבד נתברר שהדברים שפורסמו אינם אמת, שוב אין לומר על הפרסום שהיה אמת לשעתו והמפרסם יוכל לחסות אך בצלו של סעיף ‎15 שאמיתות הפרסום אינה נזכרת בין היסודות הכלולים בו. זה המצב אף במקרה שלפנינו כאשר הרובד היחיד שעליו יכולה היתה אולי לחול הוראת סעיף ‎17 לחוק, הוא הרובד הראשון (הפרסום שהמשיב חשוד) ולא אחד משני הרבדים האחרים (דעת העתון על המשיב והתנהגות המשיב לגופה). לעניינם של אלה הוכיח העתון קיומה של הגנה, ולא היה בההימנעות מפרסום החלטת פרקליט המחוז כדי לפגוע בה.

השימוש שעשה בית המשפט העליון בגלגול הראשון בדוקטרינת ההשתק אף הוא אינו מקובל עלי; אין מדובר כאן בהשתק במובן הראייתי הקלאסי, אלא בקביעת נורמה ערכית, המשנה את האיזונים בין חופש הביטוי והזכות לפרטיות אותם קבע החוק, מבלי שקיימת עילה משפטית לעשות כן.

‎9. ענין נפרד הוא, כמובן, אם הימנעותו של העתון מלפרסם את החלטת פרקליט המחוז יש בה, בנסיבות הענין, כדי להעמיד עילת תביעה ברשלנות לזכות המשיב כלפי העותרים. הענין אינו נקי מספק והוא מעורר בעיות ברמה המושגית, ובמישור הקונקרטי; די אם אציין שבמישור הקונקרטי נותרה בעינה קביעתו של בית משפט זה, בגלגול הראשון, שלא באה כל דרישה מצדו של המשיב כלפי העתון לפרסם את החלטת פרקליט המחוז. לא נראה לי נכון להטיל על העתון חובה שנועדה להגנתו של נפגע, גם בהנחה שזו קיימת, אם הנפגע עצמו אינו עומד על זכותו, ואפשר שאף אינו מעוניין בפרסום חוזר של הפרשה. אין ספק בדבר שעתון שאינו מפרסם בדיעבד ענין רלבנטי לפרסום כמו החלטת פרקליט המחוז, אינו נוהג כהלכה אך מהטעמים שפורטו לעיל. איני סבור שמוטל עלינו, בדיון נוסף זה, לקבוע מסמרות לגבי קיומה של חובה ברשלנות כאמור, שלעניינה יש פנים לכאן ולכאן.

‎10. כבר אמרתי לעיל שבהימנעותו מלפרסם את החלטת פרקליט המחוז, נהג העתון שלא כהלכה; אני מסכים במלואם לדברים שאמר בענין זה הנשיא שמגר (בעמ' ‎44 לתדפיס פסק הדין):

"עתון כאמור אינו יכול להיות לפתע בגדר מי שנאלם דום, כאילו נעתקו המלים מלשונו, ולהימנע ממתן מקום בעתונו להודעה רשמית בדבר החלטת הפרקליטות על סגירת תיק בשל היעדר ראיות והיעדר ענין לציבור... אחרי שמסתבר שהענין נבדק והמסקנה שנתגבשה אצל הרשויות המוסמכות שונה מזו אשר אותה ניבא העתון, היה זה מן החובה להציג גם את העובדה האמורה. אי הבאת דיווח על ההחלטה עלולה להדמות להעלמה ביודעין של מידע או ללמד על סלקטיביות מגמתית בבחירת העובדות המיועדות לפרסום, ועל התעלמות ביודעין מנתונים הפועלים לזכות המבוקר".
לדברים אלה אפשר להוסיף היום את האמור בסעיף ‎12ג לתקנון האתיקה המקצועית של העתונות הקובע כי:

"‎12ג. פורסם בעתון דבר חשד, הגשת כתב אישום או הרשעת אדם, ונודע לעתון ולעתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב האישום או בוטל או זוכה הנאשם בדין או נתקבל ערעורו של מורשע, לפי הענין, יפרסם זאת העתון בהבלטה הראוייה".
החובה לפרסם את החלטת פרקליט המחוז לא היתה רק חובה אתית, אלא גם חובתו כלפי הציבור ליידע אותו בכל אינפורמציה רלבנטית המתייחסת לפרסומיו הקודמים בנושא בעל ענין ציבורי, וחובה זו הופרה באופן הראוי לגינוי; אכן מן הראוי הוא שייעשה כל הדרוש לאכיפתו של סעיף ‎12ג לתקנון האתיקה המקצועית, ואם הדבר לא ייעשה יכול ויהיה צורך בהתערבות המחוקק. אך כפי שהסברתי לעיל אין בהפרתה של חובה זו בנסיבות הענין כדי לשלול מהעותרים את הגנת תום הלב כלפי המשיב.

דעתי היא איפוא שיש לקבל את העתירה ככל שהיא מתייחסת ל"פרשת היתרי הבניה" ולענין זה יחזור פסק דינו של בית המשפט המחוזי ויעמוד על כנו. הייתי דוחה את העתירה ככל שהיא מתייחסת ל"פרשת התובע העירוני". בעניין זה יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, לקביעת גובה הפיצויים. בהתחשב בכלל הנסיבות, החיוב בהוצאות בבית המשפט העליון יבוטל, ולא יהיה צו להוצאות בדיון הנוסף.

המשנה לנשיא
השופט ת' אור:

‎1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, המשנה לנשיא, לפיה דין העתירה להתקבל ככל שהדברים נוגעים ל"פרשת היתרי הבניה". כן מסכים אני לעיקרי הנמקתו של חברי. נוכח חשיבותו הערכית של הענין, מצאתי לנכון להבהיר את עמדתי לגבי ההלכה שנקבעה על ידי חברי השופט גולדברג בפסק דינו בע"א ‎3199/93 בדונו בפרשת היתרי הבניה.

עיקרי העובדות וההליכים

‎2. במוקד ענייננו מצויות כתבות שפורסמו על ידי העותר ‎1, ידיעות אחרונות בע"מ (להלן: העיתון או ידיעות אחרונות). הכתבות מתייחסות, במלואן או בחלקן, למשיב ‎1, מר יוסף קראוס
(להלן: קראוס). כתבות אלה עסקו בעניינים שונים הנוגעים למר קראוס. לצורך ענייננו, חשובות ההתייחסויות לפרשה אשר נודעה כפרשת היתרי הבניה. אביא את עיקרי הדברים כאן, ואלה ישמשו כרקע לדיון שבהמשך הדברים.

‎3. א. הכתבות משנת ‎1984. הידיעה הראשונה הנוגעת לפרשת היתרי הבניה פורסמה ביום ‎30.7.84. בכותרת הידיעה נאמר, כי "קצין בכיר במשטרת חיפה חשוד בקבלת טובות הנאה". בגוף הכתבה נאמר כי הקצין האמור הוא רב פקד יוסף קראוס
, אשר כיהן באותה עת כראש לשכת החקירות במשטרת מרחב חיפה. עוד נמסר, כי הפרשה נחקרת על ידי המחלקה לחקירות פנים של המטה הארצי של המשטרה.

עיקר הכתבה הוקדש לפרטים הנוגעים לחשדות בעניינו של קראוס. בגדר זה, מתואר בכתבה תוכנו של תיק בניה שנתפס בחיפוש שנערך במשרדי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בחיפה, ואשר עניינו בבניה שנעשתה "בדירתו הפרטית" של קראוס. בכתבה נטען, כי מן התיק עולה כי מדובר ב"חריגות בניה מהותיות", אשר "חלקן אושר בצורה תמוהה ובניגוד לחוק בוועדה המקומית לתכנון ובניה". מן הכתבה עולה כי בענין נערכה בדיקה על ידי "מהנדסים מומחים של מע"צ", וכי אלה "הגיעו למסקנות חמורות ביותר". על רקע זה, נאמר בכתבה כי מתיק הבניה עולים חשדות "לקבלת הטבות כספיות בהיקף ניכר - בין היתר באמצעות אישור החריגות". הכתבה מאזכרת קיומן של ראיות לכאורה המצויות בידי אנשי המשטרה, מהן עולה חשד כי "חישוב שטח דירתו של קראוס שונה במכוון ואינו תואם למציאות, וכי דירתו ... נבנתה תוך חריגות בניה ניכרות גם מהיתר הבניה שאושר".

ב. במהלך החודש שבעקבות פרסום הכתבה הראשונה פורסמו בידיעות אחרונות כתבות נוספות העוסקות בפרשה האמורה, ואשר תוכנן דומה בעיקרו לתוכנה של הכתבה הראשונה.

כך, בכתבה שפורסמה ביום ‎10.8.84, מובעת ביקורת על התייחסותו של מפקד המחוז הצפוני של המשטרה באותה עת לפרשה. כתב העיתון מביע תהייה על עיתוי התגובה, נוכח העובדה שהחקירה המשטרתית בענין היתה אז רק בראשיתה. לעיצומם של דברים, צויין בכתבה כי מפקד המחוז התעלם מן הבדיקה שנעשתה על ידי מהנדסי מע"ץ, ומן המסקנות ה"חמורות ביותר" אליהן הגיעו מהנדסים אלה, "הן לגבי היקף החריגות, הן לגבי אופן אישורן, והן לגבי כמה נושאים כספיים".

בכתבה נוספת, מיום ‎12.8.84, מתוארת תגובתו של מפכ"ל המשטרה לפרשה. בכתבה מצויין כי ישנן "ראיות לכאורה למעורבות רב פקד קראוס בקבלת טובות הנאה מבכירים בעירית חיפה - בין השאר, במסגרת אישור חריגות בנייה חמורות בביתו". גם בכתבה זו צויין, כי מפקד המחוז הצפוני של המשטרה העלים בתגובתו לפרשה את העובדה שבידי המשטרה מצוי "דו"ח של מהנדסים מומחים ממע"צ, אשר בדקו את פרשת החריגות והגיעו למסקנות חמורות ביותר".

ניסוח דומה מצוי בכתבה מיום ‎26.8.84, בה נאמר כי "...קיימות כבר ראיות, לכאורה, לכך ש[קראוס] קבל מהעיריה טובות הנאה, במסגרת אישור חריגות בניה חמורות ביותר".

‎4. א. הכתבות משנת ‎1985. לארבע הכתבות הנזכרות שפורסמו בחודשים יולי-אוגוסט של שנת ‎1984, היה המשך בכתבות שפורסמו בעיתון בשנת ‎1985. עניינן המרכזי של חלק מן הכתבות הנוגעות לעניין, הוא מערכת יחסיו של קראוס עם קצינת משטרה בדרגת פקד בשם עתליה מאיר. כתבות אלה (מיום ‎8.4.85, 10.4.85 ו‎4.6.85-) כללו התיחסות קצרה לנושא היתרי הבניה. כך, למשל, בכתבה מיום ‎4.6.85, צויין כי:

"לפני כשנה, במהלך חקירה שנערכה במשרד מהנדס העיר, התגלה תיק בנייה של רפ"ק יוסף קראוס
... עיון בתיק העלה חשדות, לפיהם קיבל קראוס טובת הנאה מהעיריה באמצעות אישור לבנייה חריגה בביתו הפרטי".
ב. הכתבה האחרונה העוסקת בפרשת היתרי הבניה פורסמה ביום ‎20.9.85. כתבה זו היתה חלק מסידרת תחקירים אשר עניינה האופן בו מתנהלים הדברים באגף החקירות של המשטרה, ואשר התפרסמה באותה תקופה בעיתון תחת הכותרת "כך לא חוקרים באגף החקירות". בכתבה מיום ‎20.9.95 מתוארות פרשות אחדות, ובהן פרשת היתרי הבניה. פרשה זו נזכרת אגב איזכור הקשיים בהם נתקלו אנשי המשטרה, מצד העיריה, בקבלת תיקים של מהנדס העיר לצורך חקירות המשטרה. בכתבה מצויין, כי:

"חרף קשיים אלה, הצליחו אנשי המשטרה להניח ידם על עשרות תיקים ולהעבירם לחקירה. אחד התיקים הללו היה תיק בניה של לא אחר מאשר ראש לשכת החקירות במשטרת המרחב, מיודענו רב פקד יוסף קראוס
. החוקרים עיינו בתיק זה וגילו לתדהמתם, כי עולה ממנו חשד לקבלת טובות הנאה מעובדים בכירים בעירית חיפה. עובדים אלה, לפי החשד, העלימו עין מחריגות בניה גדולות, שנעשו בעת בניית דירתו הפרטית של קראוס בקרית חיים. שווי החריגות הללו נאמד במיליוני שקלים ... מדובר היה בחריגות - בניה ניכרות ובטובות הנאה שמנות למדי".
בהמשך הכתבה נאמר, כי נוכח העובדה שנתגלה כי קראוס הסתייע במנהל בכיר בעירית חיפה,

"... החליטו החוקרים להסתייע בשני מהנדסים מומחים ממע"ץ. בדיקת מהנדסים אלה העלתה, כי הפרשה חמורה עוד יותר ממה שחשבו תחילה: מדובר בגביית אגרות בניה על שטח קטן בהרבה מזה שבמציאות; באישור חריגות בניה ניכרות; בשיחרורו של קראוס מהשתתפות בתשלום בשביל 'פיתוח שטחי ציבור פתוחים', ובטובות הנאה אחרות".
בהמשך נאמר, כי התברר שהחומר מצדיק "חקירה גלויה ורצינית", ולפיכך הועברה החקירה ליחידה לחקירות שוטרים. בהקשר זה הובעה הדעה, כי נוכח חומרת החשדות היה מקום להשעות את קראוס מתפקידו במשטרה. כן נאמר בכתבה, כי:

"התברר כי החשוד המרכזי בנתינת שוחד לקראוס, שיקר במצח נחושה. בין השאר טען חשוד זה, כי בבנין שבו מתגורר קראוס, נעשו רק שינויים פנימיים ותוספת מקלט, בה בשעה שמהנדסי מע"ץ קבעו חד משמעית כי הבנין הישן נהרס כליל ובמקומו בנה קראוס בנין חדש. לדעתם, כל טכנאי או הנדסאי מסוגל ללא מאמץ, לראות זאת ומי שטוען כי מדובר רק בשנויים פנימיים - אינו דובר אמת".
כן מובעת בכתבה ביקורת על כך, שחקירת המשטרה בענין טרם הסתיימה, שנה לאחר שנפתחה. לענין זה מובא ציטוט מפיו של מי שהוגדר כקצין משטרה בכיר, האומר כי:

"תיק החקירה הועבר לפרקליטות תל אביב לענייני כלכלה לצורך הגשת כתבי אישום. אנחנו ממליצים להעמיד לדין עובד בכיר בעירית חיפה, באשמת מתן שוחד, ולהעמיד לדין משמעתי את רב - פקד קראוס, בגין קבלת טובות הנאה".
‎5. פרשה נוספת לגביה היו פירסומים בידיעות אחרונות ואשר נוגעת לענייננו נודעה בתיק שבפני
נו כ"פרשת התובע העירוני". המדובר בפירסומים, בהם נטען כי התובע העירוני הראשי בחיפה "ניסה לגמד" פרשה מסויימת הקשורה לקבלן זכריה דרוקר, ו"התאמץ לגונן על זכריה דרוקר". על קראוס נאמר באותה כתבה, כי כראש לשכת החקירות במשטרת חיפה, הוא "היה אמור לגלות ענין במתרחש במחלקת התביעות של עיריית חיפה". בכתבה נטען, כי קראוס "לא גילה ענין מיוחד בנושא זה ולא יזם חקירות שקטות או גלויות נגד התובע העירוני. במקום זאת הוסיף קראוס ... לגונן על הקבלן זכריה דרוקר".

‎6. פרסומים אלה עמדו בבסיס תביעת נזיקין לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה‎1965- (להלן: חוק איסור לשון הרע) שהוגשה לבית משפט קמא. התביעה הופנתה, בין השאר, נגד ידיעות אחרונות, ונגד ארבעה מעובדיו, הם העותרים ‎5-2 (להלן (יחד עם העיתון): העותרים או הנתבעים).

‎7. בית המשפט המחוזי (השופט ג' גינת) דחה את התביעה, הן ביחס לפרשת היתרי הבניה והן ביחס לפרשת התובע העירוני.

אשר לפרשת היתרי הבניה, בית המשפט היה נכון לראות בפרסומים משום דיווח אשר אינו חורג מדיווח עיתונאי על חקירה המתנהלת על ידי המשטרה. על רקע זה, עמד בית המשפט על האפשרות לדחות את התביעה, מחמת העובדה שאין בפירסומים כאמור משום לשון הרע. נוכח ההנחה המשותפת לצדדים, כי היה בפירסומים משום לשון הרע, בחן בית המשפט האם עמדו לעותרים (הם הנתבעים בפני
ו) הגנות על פי חוק איסור לשון הרע. מסקנתו היתה, כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, וכי עומדות לעותרים הן הגנת האמת בפרסום והן הגנת תום הלב.

‎8. בבוחנו את יסוד האמת בהגנת האמת בפרסום, התמקד בית המשפט בשאלת אמיתותה של הטענה המרכזית שפורסמה בעיתון, והיא כי קראוס קיבל טובות הנאה מבכירים בעירית חיפה, במסגרת אישור חריגות בניה חמורות שבוצעו בדירתו הפרטית בקרית חיים.

בית המשפט עמד בהקשר זה על קיומו של קשר בין קראוס לבין מר אליעזר פרוזר (להלן: פרוזר), אשר כיהן באותה תקופה כמנהל האגף לרישוי ופיקוח על הבניה במינהל ההנדסה של עירית חיפה, היא הרשות המופקדת על מתן היתרים לבניה ועל הפיקוח על הבניה. בית המשפט קבע שורה של ממצאים עובדתיים ביחס לטובות הנאה שקיבל קראוס בקשר לבניה שביצע בדירתו הפרטית; ביחס למעורבותו החריגה של פרוזר בפרוייקט; וביחס לטיפול מועדף שניתן לקראוס על ידי הרשויות הנוגעות בדבר.

‎9. אשר לטובות הנאה, עולות מפסק הדין שתי טובות הנאה מרכזיות שקיבל קראוס בקשר לבניה:

א. על פי חוות דעת של מומחית לענין אשר הוגשה לבית המשפט, ההיתר שניתן לקראוס לביצוע תוספת בניה חרג מן התכניות שחלו על המקום. מסקנה זו תקפה בין אם הדבר נבחן על פי תכנית המתאר המאושרת שחלה על המקום במועד הרלוונטי ובין אם הדבר נבחן על פי תכנית מתאר מאוחרת יותר, שהופקדה ביום ‎24.3.83. בית המשפט קבע כי בכך יש כדי לבסס את הקביעה בעיתון בדבר חריגות בניה.

בית המשפט העיר, כי לא היה מקום למתן היתרים לפי התכנית המופקדת, נוכח העובדה שהיו תלויות ועומדות התנגדויות לאותה תכנית. עוד קבע בית המשפט בנקודה זו כי לקראוס אושרו אחוזי בניה הן על פי תכנית מאושרת והן בהתאם לתכנית מופקדת, תוך מתן פירוש מקל לשתיהן, והכל על יסוד נוהג נטען שלא הונחה לו כל אחיזה בראיות או בחוק.

ב. מקראוס לא ניגבו תשלומים בגין היטל ביוב, בעבור חיבור לקו ביוב מרכזי העובר בישוב, ובעבור אגרת פיתוח שטח ציבורי פתוח. בית המשפט ציין, כי לטענות הנתבעים בנקודות אלה לא נמצאו תשובות ממשיות בטיעוני קראוס.

‎10. אשר לטיפול חריג ומועדף של רשויות הרישוי והפיקוח בעניינו של קראוס, עמד בית המשפט על הנקודות הבאות:

א. פרוזר, ידידו של קראוס ומנהל אגף הרישוי והפיקוח, נטל חלק פעיל בהליכים לאישור תוספת הבניה שבוצעה על ידי קראוס. בגדר זה, נתן פרוזר יעוץ צמוד וקרוב לאדריכל ששכר קראוס לצורך הכנת הבקשה להיתר בניה, ואף ביקר לשם כך בביתו של האדריכל. פרוזר גם נתן ייעוץ לקראוס בענין זה.

פעילותו של פרוזר בענין, קבע בית המשפט, חרגה ממסירת מידע לאזרח מתעניין. בית המשפט מצא כי היה פגם במעורבות זו של פרוזר בהכנות לקבלת היתר בניה, נוכח תפקידו הבכיר, כמי שעומד בראש הגוף האחראי למתן היתרים כאלה. בית המשפט גם הביע ספק אם למעורבות זו של פרוזר היתה הצדקה עניינית, נוכח העובדה שהאדריכל שנשכר לצורך הכנת הבקשה להיתר היה איש מקצוע מנוסה, ונוכח העובדה שלא היה מדובר בבקשה אשר עוררה על פניה בעיות מקצועיות מיוחדות.

ב. פרוזר ליווה את קראוס פעמים אחדות בביקוריו בבניין במהלך הבנייה. קראוס נהג לבדוק עם פרוזר את עבודתו של קבלן השלד. פרוזר גם אישר כי ליווה את בקשת ההיתר של קראוס לכל אורך הדרך, וכי פיקח אישית על הבניה של קראוס. פעולות אלה של פרוזר לא תועדו על ידו בתיק הרלוונטי.

ג. מקראוס לא נדרשה מפת קו בנין, למרות שעל פי התקנות הרלוונטיות, היתה חובה לצרף מפה כזו לבקשה למתן היתר. בית המשפט קבע, כי במקרה האמור אין ספק כי לא היה מקום לאשר את הבקשה להיתר ללא המפה האמורה. בית המשפט ציין, כי היתה, "בלשון המעטה", טעות בכך שוויתרו על הגשת המפה.

ד. בקשתו של קראוס להיתר זכתה לטיפול מהיר בעיריה, הרבה מעבר למקובל שם בתקופה הרלוונטית. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי הבקשה להיתר טופלה כשינוי לבקשה, במקום טיפול כתכנית חדשה.

ה. אשר לפקוח על מהלך הבניה בביתו של קראוס, ציין בית המשפט כי המצב היה "העדר מוחלט של פיקוח". זאת ועוד, תיק הבניה הרלוונטי נשמר, בניגוד למקובל, במשרדו האישי של פרוזר, ולא במשרדי העיריה. בית המשפט קבע, כי התיק הוחזק בידיו של פרוזר כדי למנוע פיקוח על הבניה.

ו. בית המשפט קבע, כי הכתבות שיקפו נכונה את המצב, כאשר הובעה בהן ביקורת על כך שהבניה שנעשתה על ידי קראוס טופלה כאילו היה מדובר אך בשינויים פנימיים בדירה. בית המשפט קבע, כי היה מדובר בהקמת מבנה חדש מעל מבנה קיים. ההתייחסות לעניינו של קראוס היתה צריכה להיות כאל מי שהקים דירה חדשה.

‎11. על רקע מיכלול ממצאים אלה, קבע בית המשפט כי אין יסוד לתביעת לשון הרע שהוגשה נגד הנתבעים, ככל שהיא נוגעת לפרשת ההיתר. בית המשפט הסיק, מן הראיות, כי קיימים סימני שאלה שיש בהם כדי לבסס סטייה מהוראות החוק באשר לדרך מתן ההיתר לקראוס. בכך יש כדי לבסס את הפרסומים שנעשו בדבר קבלת טובות הנאה מבכירים בעירית חיפה. לפיכך, קיבל בית המשפט את הטענה, כי הפרסומים היו פרסומי אמת.

הגם שקבע כי לשון הכתבות שפורסמו בענין זה היתה חריפה, ונעשה שימוש בתארים מפליגים הן לענין חריגות הבניה והן לענין סכומי הכסף שנחסכו על ידי התובע, קבע בית המשפט כי אין בלשון זו כדי להצדיק היענות לתביעת הדיבה. העותרים היו רשאים להפנות את תשומת לב הציבור למה שנראה להם כתופעות חריגות בטיפול בבקשת קראוס להיתר בניה. התופעות עמדו ביסוד חקירה מקיפה של משטרת ישראל. לא היה מקום להקל ראש בהן. חומרתן הצדיקה לשון חריפה של הדיווח.

‎12. יצויין, כי בית המשפט קבע גם כי עומדת לנתבעים ההגנה שבסעיף ‎15(4) לחוק איסור לשון הרע - היינו, כי הפירסומים היו בבחינת הבעת דעה בתום לב על התנהגות התובע בקשר לענין ציבורי או לאופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של התובע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. בית המשפט קבע, כי יסודות אלה מעוגנים בראיות, וכי לא הוכחה אף אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף ‎16 של החוק, הקובעות חזקה כי פעולה נעשתה שלא בתום לב.

‎13. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה גם ביחס לפרשת התובע העירוני. בית המשפט קבע, כי ניתן להבין את הפרסומים בפרשה האמורה כטענה לפיה על רקע שחיתות העבר, אשר עלתה מכתבות שפורסמו, היה קראוס חייב, לדעת המפרסמים, "לגלות פעילות יתר בתחומים הנזכרים". בית המשפט קבע, כי ניתן לראות את הדברים משום מסקנה של הכותבים "מביטול האישומים נגד דרוקר". בית המשפט סיכם, כי ניתן לראות בדברים משום הבעת דעה של הכותבים.

‎14. קראוס ערער על

פסק דין
בית המשפט המחוזי. ערעורו ביחס לפרשת היתרי הבניה וביחס לפרשת התובע העירוני התקבל. פסק הדין המרכזי בערעור ניתן על ידי חברי, השופט גולדברג.

‎15. א. ביחס לפרשת היתרי הבניה, התמקד חברי בהגנת האמת בפרסום. חברי היה מוכן לצאת מההנחה "כי הפרסומים ב'ידיעות אחרונות' שיקפו נכונה את החשדות נגד המערער ואת מהלך החקירה נגדו". כן סבר חברי, כי יש מקום לומר כי היה בפרסומים ענין ציבורי, כנדרש בסעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע. חרף זאת, סבר חברי כי יש להפוך את הכרעתו של בית משפט קמא. זאת, נוכח אי פרסום החלטתו של פרקליט מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) דאז (להלן: פרקליט המחוז) מיום ‎9.10.85, שלא להעמיד לדין משמעתי את קראוס.

ב. מה היו עיקרי החלטתו האמורה של פרקליט המחוז? פרקליט המחוז עמד על כך, שלא נמצאה ראיה לכך שקראוס ניצל את "מעמדו כקצין משטרה לקידום עניינו הפרטי". פרקליט המחוז ציין בהקשר זה, כי כל ההקלות להן זכה קראוס באו לו מידידו פרוזר, ולא מעובד אחר של העיריה. הפרקליט חיווה דעתו, כי "...קראוס רשאי היה להניח, בהתחשב בכל הנסיבות, כי הטיפול בעניינו נעשה כדין ובהתאם לחוק" (ראו מוצג ת‎5/ למוצגי התובע בבית משפט קמא).

פרקליט המחוז גם התייחס בחוות דעתו לטענה, המופיעה בסיכום החקירה בעניינו של קראוס, לפיה נפל פגם בכך שלא צורפה מפת קו בנין לבקשה להיתר. לפי דו"ח סיכום החקירה, אי צירופה של מפת הבנין איפשרה לקראוס לקבל טובות הנאה שונות בתשלום אגרת בנייה, בתשלום מס השבחה ולחסוך בעלויות הכנתה של מפה כזו (ראו מסמך ‎16 בתיק שכונה בפרוטוקול בית משפט קמא "תיק מוצגים מספר ‎3 - קלסר שחור). בנקודה זו צויין בדו"ח סיכום החקירה (סעיף ‎6(ג)), כי:

"רפ"ק קראוס יודע מהי מפת קו בנין. הוא אישית הביא את הבקשה להיתר לעיריה והיה נוכח בחדרו של פרוזר כאשר הוא נתן הוראה למפקחת הרישוי סמואלי מרים לקבל את הבקשה ללא מפת קו בנין. יתר על כן פרוזר וקראוס היו במשרדו של האדריכל שפרינגר והם הינחו אותו להכין את הבקשה ללא מפת קו בנין".
פרקליט המחוז סבר, כי בענין הידיעה של מר קראוס אין די ראיות. הוא חיווה את דעתו (בפיסקה ג' להחלטתו), כי "אין מקום ליחס לרפ"ק קראוס ידע בנושאי ביצוע עבודות בניה ורישוי". בניגוד לעולה מסיכום החקירה, סבר פרקליט המחוז כי מהודעתה של גב' סמואלי "אין ללמוד על ידיעתו של קראוס". מסקנתו של פרקליט המחוז היתה, כי אין ביד רשויות התביעה ראיות אשר יאפשרו "...לסתור טענתו של רפ"ק קראוס בדבר העדר ידיעה מצדו לענין סוג וטיב המסמכים שיש לצרף לבקשת היתר, כולל מפה מצבית (מפת קו)".

ג. חברי קבע, כי על העיתון היתה מוטלת חובת עידכון של קוראיו על החלטת פרקליט המחוז. חובה זו ממוקמת מחוץ לחוק איסור לשון הרע. היא מעוגנת בעוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. חברי עמד על שיקולים שונים ביחס לחובת עידכון על מצב החקירה. מצד אחד, האינטרס הציבורי מחייב הבאת האמת כולה בפני
הקוראים. הוא מחייב הבאת תוצאות החקירה, לאחר שפורסם דבר קיומה. גם ההגנה על שמו הטוב של איש ציבור, לגביו נעשו פרסומים בדבר חשדות לפלילים, מחייבת פרסום כאמור. מצד שני, הטלת חובת עידכון, כאשר זו כרוכה בחובת מעקב אחר התפתחויות, עלולה להכביד על חופש הביטוי, ולגרום לאי פרסום ידיעות אשר לציבור ענין בהן.

על רקע שיקולים אלה, סבר חברי כי יש להכיר בקיומה של חובת עדכון במקרה כמו המקרה שבפני
נו. השיקול הדומיננטי בקביעתה של חובה זו הוא מידת הטמעתו של המידע שהובא לידיעת הציבור. על כך ניתן לעמוד מתוך נתונים כמו תדירות הפרסום, תפקידו הציבורי של הנפגע, והיקף הפרסום.

חברי סבר, כי בנסיבות הענין היתה חובה על העיתון לפרסם עדכון על החלטת פרקליט המחוז, וחובה זו הופרה. ההגנה על שמו הטוב של קראוס, כאיש ציבור, חייבה פרסום מעל דפי העיתון של החלטת פרקליט המחוז, לאחר שפורסמה מעל אותם דפים העובדה שהוא נחקר בחשד לפלילים.

ד. במקרה שבפני
נו לא נטען לקיומה של עילת תביעה על בסיס הפרתה של החובה האמורה. אך חברי קבע, כי הפרת החובה יוצרת השתק המונע מן המפרסם לטעון להגנת האמת בפרסום. לכן, הגם שבעת הפרסום היה מדובר ב"אמת לשעתה", היכולת לטעון אמת בפרסום מותנית בעמידה בחובה לפרסם את ההתפתחויות המאוחרות. חברי עמד על כך, שבין הפרסום לבין המחדל האמור קיימת זיקה פנימית, המצדיקה את החלת תורת ההשתק בנסיבות אלה. כן ציין חברי, כי במצב הדברים בו מופרת החובה לפרסם עידכון כאמור, התוצאה היא ש"האמת שבפרסום היתה רק אמת חלקית, ואין אמת למחצה, לשליש או לרביע".

עוד ציין חברי, כי העקרון עליו עמד קבל ביטוי בהוראת סעיף ‎17 לחוק איסור לשון הרע, השוללת את הגנת תום הלב כאשר מפרסם מסרב לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע. חברי עמד על כך שהוראה זו אינה חלה על סעיף ‎14 לחוק, אשר עניינה באמיתות הפרסומים, ואינה שוללת על פי לשונה את ההגנה על פיה. ואולם, חברי ציין כי קריאת תנאי נוסף לתוך הוראה זו, "לפיו מחדל שבעטיו לא פורסמה כל האמת שנתגלתה אחרי הפרסום, משתיק בנסיבות מסויימות את המפרסם מלהתגונן בטענה של אמת הפרסום, עולָה בקנה אחד עם רוחו ותכליתו של החוק".

מסקנת הדברים היתה, כי ידיעות אחרונות מושתק מהעלות טענת אמת בפרסום, "נוכח היקף הכתבות שפרסם ותדירותן". התוצאה היתה, כי חברי דחה את טענת העותרים כי עומדת להם הגנת האמת בפרסום.

‎16. אשר להגנת תום הלב, ציין חברי, בשולי הכרעתו בענין זה, כי גם אם ניתן היה לסווג את הפרסומים כהבעת דעה, הרי שנוכח החלטת פרקליט המחוז מיום ‎9.10.84, לא היה להבעת הדעה יסוד, וכי "...האיצטלה המשפטית המדומה בה עטף המפרסם את דעתו כי יש 'כבר ראיות לכאורה', היתה, בכל מקרה, שוללת את תום ליבו". חברי קבע, כי "העיתון התיימר לתת לעובדות פרשנות חד משמעית", אשר נטעה "בלב הקורא את הדעה על קיומו של חומר ראיות מרשיע והשלכותיו. משלא היה יסוד להבעת דעה כה נחרצת, לא ניתן לומר כי יש לראות בה פרסום בתום לב".

‎17. אשר לפרשת התובע העירוני, עמד חברי על טענתו של קראוס, כי נושא זה כלל לא היה בתחום סמכותה של לשכת החקירות עליה פיקד בתקופה הרלוונטית. חברי עמד על כך שהעותרים לא התייחסו בטיעוניהם לשאלה האם באי מצוי הדין עם התובע העירוני היה משום מחדל של קראוס מחובותיו. הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום בנקודה זו רבץ על העותרים. נטל זה לא הורם. בנסיבות אלה, קבע חברי כי לא עומדת לעותרים הגנת אמת בפרסום או תום לב. לפיכך, קמה אחריות בלשון הרע גם בגין פרסום זה.

לפיכך, סבר חברי כי דין ערעורו של קראוס בשתי נקודות אלה להתקבל.

‎18. הנשיא (בדימוס) שמגר והשופט חשין הסכימו עם הכרעתו של השופט גולדברג. לפיכך, התקבל ערעורו של קראוס על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנקודות אלה.

‎19. העותרים פנו בעתירה לקיים דיון נוסף בפסק הדין שלערעור. ביום ‎16.10.96 הוחלט להעתר לבקשה. ביום ‎8.12.97 שמענו השלמת טיעון בעל פה. עתה עלינו לדון בהלכה שנפסקה בפסק הדין.
גדר הדיון

‎20. מסכים אני עם מסקנתו של חברי, המשנה לנשיא, מטעמיו, כי יש לדחות את העתירה שבפני
נו ככל שהיא נוגעת לפרשת התובע העירוני. הדיון יתמקד, אפוא, בפרשת היתרי הבניה. השאלה בה אתמקד היא, אם היה מקום לשלול בפרשה זו את הגנת אמת הפרסום מהנתבעים.

חוק איסור לשון הרע - כללי

‎21. מן הבחינה העובדתית, נקודת המוצא לדיון טמונה בקביעת בית המשפט המחוזי, אשר בשלב הערעור היה בית המשפט העליון נכון להניח את נכונותה, כי בעת שנעשו היו הפרסומים בעניינו של קראוס פרסומי אמת. מהי עמדתו של חוק איסור לשון הרע ביחס לפרסומים כאלה?

‎22. חוק איסור לשון הרע קובע את התנאים והנסיבות בהן פרסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לאדם הנפגע מן הפרסום עילת תביעה בנזיקין. ככזה, יוצר החוק פשרה, הבאה לאזן בין חירותו של כל אדם להתבטא, לבין זכותו של כל אדם לשם טוב. בהוראותיו השונות של החוק, יש ביטוי לנקודות האיזון שקבע המחוקק בין ערכים אלה. כפי שמציין השופט ברק בע"א ‎214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(‎3) 840, בעמוד ‎861:

"המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים".
עמדת החוק בדבר אמיתותם של פרסומים היא אחד מן הצמתים בהם נעשה האיזון העדין בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. בחקיקת חוק איסור לשון הרע בוטלה עמדת הדין המקומי אשר קדם לחוק, ואשר לפיו אמיתות הפרסום היתה הגנה מלאה בפני
תביעה אזרחית בלשון הרע. נדחתה העמדה, לפיה יש זכות ראויה להגנה לשם טוב רק מקום בו מדובר בפרסומים כוזבים. בחוק איסור לשון הרע ניתן משקל רב יותר לזכות לשם טוב. העמדה העקרונית העולה מן החוק היא, כי פרסום שכולו אמת עשוי לפגוע בשם הטוב, ועשוי להצדיק הטלת אחריות בגין הוצאת לשון הרע. המחוקק לא היתנה את קיומה של עילה בלשון הרע בכך שפרסום אינו אמת.

בהתאם לכך, לשון הרע מוגדרת בסעיף ‎1 של החוק כדבר אשר עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; או לבזות אדם בשל מוצאו או דתו. אין בחוק כל דרישה, כי פרסום המקים עילה על פיו יהיה כוזב.

עם זאת, באיזון שנבחר ניתן משקל לאמיתותם של פרסומים, במסגרת ההגנות שבחוק. נקבע, כי פרסום שהוא אמת, עשוי להיות מוגן, אם יש בו ענין ציבורי (סעיף ‎14 לחוק). לצד הגנה זו, מקנה החוק שורה של הגנות, אשר אינן מותנות באמיתות הפרסום, ובלבד שהפרסום נעשה בתום לב בתנאים המפורטים בסעיף ‎15 לחוק (להלן: הגנת תום הלב).

‎23. אין חולק כי בחוק איסור לשון הרע אין כל הוראה, המטילה על כלי תקשורת אשר פרסם לשון הרע חובה לעדכן את המידע שפורסם בהתפתחויות מאוחרות. אין כל הוראה, אשר מתנה את הגנת האמת בפרסום בעדכון כאמור. אין גם כל הוראה, המונעת הסתמכות על הגנה זו אם לא נעשה עדכון כאמור. האם יש מקום לכך שבית המשפט יקרא לתוך הגנת האמת בפרסום שבחוק נורמה ברוח זו?

לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה. עמדתי זו מעוגנת בשלושה נימוקים עיקריים. שני הנימוקים הראשונים הם פנימיים. הם נוגעים להשתלבותה של הנורמה האמורה במארג הקיים בחוק איסור לשון הרע. אעמוד לענין זה על המועד בו נבחנת, על פי החוק, האמת בפרסום, וכן על יסודות ההגנה של אמת בפרסום לעומת יסודותיה של הגנת תום הלב. הנימוק השלישי הוא נימוק מוסדי. הוא נוגע לשאלה כיצד ראוי לחולל שינויים בדיני לשון הרע. אעמוד עתה על נימוקים אלה.

הגנת האמת בפרסום - מתי נבחנת אמיתותו של הפרסום?

‎24. עמדתו של חברי, השופט גולדברג, היא כי למפרסם לא עומדת הגנת האמת בפרסום, "...אם במחדל מאוחר, המהווה עוולה נזיקית, הוא חטא לאמת שבצילה מבקש הוא לחסות. שכן האמת שבפרסום היתה רק אמת חלקית, ואין אמת למחצה, לשליש או לרביע". עמדה זו חותרת, הלכה למעשה, להעתיק את נקודת הזמן לבחינת אמיתותם של פרסומים ממועד הפרסום, אל המועד בו נדונה התביעה בגין הוצאת לשון הרע. על פי גישה זו, אם בנקודת זמן מאוחרת זו, ידועות לנו התפתחויות מאוחרות אשר אירעו לאחר הפרסום, ואלה לא פורסמו, רואים אנו את הפרסום כאמת חלקית, בלתי שלמה.

‎25. עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון היסודי, לפיו נבחנת שאלת אמיתותו של פרסום על פי המצב בעת הפרסום. עיקרון זה מצא את ביטויו בלשון סעיף ‎14, הקובע כי תינתן הגנה מקום בו "...הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי": הסעיף מנוסח בלשון עבר, המפנה אל מועד הפרסום, ולא בלשון הווה, המפנה למועד ההליך. העקרון האמור חל על כל יסודותיה של ההגנה הקבועה בסעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע. הוא מחייב את בחינתם של אמיתות הפרסום, ושל הענין הציבורי הטמון בו, בנקודת הזמן של עשיית הפרסום (ראו והשוו (‎restatement, torts 2d, comment (g) to @ 581a at 237 (1977) (להלן:‎torts restatement); ראו גם ‎reilly v. gillen superior court of new jersey, appellate division 423 a.2d 311 (1980)).

‎26. טלו, למשל, פרסום הנעשה בשנת ‎1995, בו נטען כי פלוני מעל בכספים בשנת ‎1992. מתברר כי לא היו דברים מעולם. עם זאת, בתביעת לשון הרע המוגשת אחר כך מתברר, כי בשנת ‎1997 אמנם בוצעה מעילה. האם ניתן לקבל כי העובדות המאוחרות "מבססות" - בדיעבד - את אמיתותו של הפרסום? האם יוכל המפרסם לטעון לאמת בפרסום, על יסוד אותן עובדות מאוחרות לפרסום?

התשובה שניתנה לשאלה זו היא שלילית. המפרסם לא יוכל ליהנות מיכולתו לנחש באופן מדוייק את העתיד. המציאות בעת הפרסום היא שתכריע. ברוח זו נאמר ב - ‎restatement torts 2d (הערה ‎g לסעיף ‎581a) כי:

"‎the truth of a defamatory imputation of fact must be determined as of the time of the defamatory publication. facts alleged to exist by the defamer may subsequently occur, but his foresight or luck in anticipating them will not protect him from liability for stating their pre - existence. thus a statement that another has been guilty of blackmail is not met by proof of the other's subsequent acts of blackmail although the defamer had reasonable grounds, at the time of the accusation to believe that the other would commit them".
‎27. פתרון זה מאזן באופן סביר בין האינטרסים המתנגשים. מחד, הוא משמש בלם מפני נטיה אפשרית של מפרסמים להציג כעובדות פרסומים ספקולטיביים אשר אין להם כל יסוד בעובדות. בכך הוא מונע פגיעה, ללא הצדקה, בזכות לשם טוב. במצב הדברים המתואר לא מתקיימים הצידוקים להגנה על חופש הביטוי. אין כל הצדקה להגן על פרסום אשר בעת עשייתו הוא פרסום שקרי, הטוען לקיומן של עובדות אשר לא התרחשו. הצידוקים העיקריים, המצדיקים הגנה לחירות הביטוי, אינם חלים על ביטוי כזה. בהגדרה, מדובר בביטוי כוזב. ביטוי כזה אינו מקדם את הטעם של חשיפת האמת (ראו פסק דינו של השופט ברק בבג"צ ‎806/88 universal city studios נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(‎2) 22, 33). הקשר שלו לאמת הוא מקרי ועקיף. גם אם למפרסם יש יסוד להטיל דופי באופיו של אדם, אין בכך כדי להצדיק העלאת טענה עובדתית כוזבת, המייחסת לו דבר אותו לו עשה. ביטוי כזה גם אינו יכול לעגן את עצמו בזכותו של האדם להגשמה עצמית (שם): זכות זו להגשמה עצמית אינה כוללת את הזכות לפרסם ברבים עובדות אשר אינן נכונות. מעצם הגדרתו אין ביטוי כזה משרת את התהליך של החלפת דעות, החיוני לקיומה של דמוקרטיה מתפקדת וחיונית (שם): אין מדובר בהבעת דעה, כי אם בקביעת עובדה לא נכונה.

אם לחזור לדוגמא לעיל, הרי שקשה למצוא הצדקה להגן, על פרסום המתיימר לתאר עובדות אשר מתברר כי לא היו ולא נבראו. אכן, כיצד יכולה העובדה, הנחשפת במשפט, לפיה בשנת ‎1997 בוצעה מעילה, להצדיק פרסום המתייחס למועד הקודם בחמש שנים למועד בו בוצעה המעילה? התשובה היא, כי לא לכך נועדה הגנת האמת בפרסום (ראו בהקשר זה ‎lussy v. davidson 683 p. 2d 915 (mont. 1984) at p. 916)). הגנה זו מחייבת, לצורך קימומה, כי הפרסום שנעשה הוא אמת. החשיבות שאנו מייחסים לאמת היא המצדיקה, במסגרת סעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע, את הפגיעה בשם הטוב. היא המצדיקה את ההגנה מפני אחריות על פי החוק. מסיבה זו, כאשר הפרסום אינו אמת, הרי שתום לבו של המפרסם אינו יכול להועיל. גם אם היתה לו אמונה כנה באמיתות העובדות שפרסם, הרי שלא ייהנה מן ההגנה שבסעיף ‎14 (ראו ‎restatement torts 2d , at p. 237).

‎28. לעומת זאת, העיקרון האמור מבטיח הגנה לחופש הביטוי ולטעמים העומדים ביסודו כאשר יש צידוק לכך. הדרישה לאמיתות הפרסום ולקיומו של ענין ציבורי בו מבטיחה כי בפרסום טמון המשקל הסגולי הנחוץ כדי להצדיק את הפגיעה בשם הטוב. את קיומה של ההצדקה האמורה על עורכו של העיתון או כלי התקשורת לבחון עובר לפרסום. אם הפרסום הוא אמת, ויש בו ענין ציבורי, רשאי העורך להחליט על הפרסום, גם אם הוא פוגע בשמו הטוב של אדם.

נקודת המבט הרלוונטית, אם כן, היא נקודת המבט בה מתקבלת ההחלטה על הפרסום נשוא התביעה בגין הוצאת לשון הרע. זו נקודת המבט בה על גורמי העריכה, ויועציהם המשפטיים, להכריע האם לעשות את הפרסום אם לאו. זהו הרגע, אשר חוק איסור לשון הרע מבקש להשפיע על ההחלטות המתקבלות בו. לומר אחרת, ולהעתיק את רגע בחינתה של ההגנה למועד מאוחר יותר, פירושו לחשוף את תהליך קבלת ההחלטות העריכתיות לפעולתם של גורמים אשר לא ניתן לצפות מראש את פעולתם. אכן, אילו בכל מצב בו נעשה פרסום אמיתי לשעתו, היו מפרסמים חשופים לסכנה כי בשל התפתחות עתידית הפרסום שנעשה לא ייהנה מהגנת האמת בפרסום, היה קיים חשש ממשי כי כלי תקשורת היו נמנעים מפרסום, או - למצער - משהים אותו שמא תתרחש התפתחות נוספת אשר תשפיע על הענין.

בכך היתה עלולה להיגרם פגיעה בחופש הביטוי של המפרסם. חמור עוד יותר, בכך היתה עלולה להגרם פגיעה גם באינטרס הציבורי החשוב של פרסום מידע, דווקא באותה העת בה יש לו רלוונטיות וטמונה בו תועלת לציבור. יהיה בכך כדי לשתק את הפונקציה החקירתית של כלי התקשורת, אשר לעולם יחששו מפני התפתחות עתידית אשר תטרוף את הקלפים, ותביא להטלת אחריות עליהם. יהיה בכך כדי לצמצם במידה ניכרת את היקפם של פרסומים עיתונאיים, בעניינים אשר יש בהם ענין לציבור. בכך יהיה כדי להביא לדחייה בפרסומים שונים, תוך סכנה כי בינתיים יאבדו את חיותם ויקטן הענין הציבורי בהם, וכבר הדגשתי בפרשה אחרת, אשר עניינה היה מתן צו מניעה לשעה כנגד פרסום ידיעה בעיתון, כי:

"... פרסומים רבים יפים לשעתם, ואם לא יפורסמו עקב ציווי לשעה, ופרסומם יעוכב עד לסיום ההתדינות בין הצדדים בתביעה על לשון הרע, יאבד הפרסום טעמו וחופש הביטוי וזכות הצבור לדעת ימצאו נפגעים" (רע"א ‎3418/91 העולם הזה בע"מ נ' סני שירותי החזקה וניקיון בע"מ, פ"ד מה(‎4) 283, 286).
קיים חשש ממשי, כי בחינת אמיתותו של פרסום בדיעבד, על בסיס אירועים שהתרחשו לאחר הפרסום, תשמיט את הקרקע מתחת לרגליו של המפרסם. היא תציב אותו בפני
סיכון, אשר פעמים רבות לא ניתן לחזות מראש את הסתברות התרחשותו או עיתויה, כי התפתחות עתידית תגרום לכך שהפרסום יתפש כפרסום אמיתי רק בחלקו. אכן, ניתן לצפות מכלי תקשורת, כמו מכל אדם אחר המפרסם עובדות אשר יש בהן לשון רע על פלוני, כי יפרסם דברי אמת. אך לא ניתן להעמיד את המפרסם בחזקת אחראי או ערב לכך שלא יתרחשו, בשום שלב בעתיד, אירועים נוספים אשר יש להם נגיעה לעניינים שפורסמו.

אכן, לעקרון משפטי המטיל על המפרסם אחריות כזו, עלול להיות אפקט מצנן, לעתים קטלני, על ביטויים לגיטימיים, אשר יש בהם תועלת משמעותית לציבור. אל לנו לשכוח, כי עיתונים עוסקים במגוון רחב ביותר של נושאים. כל גליון כולל מידע רב במספר גדול של תחומים, אשר תמיד קיימת אפשרות כי יהיו לגביו התפתחויות נוספות. גם בשיקולים אלה יש לתמוך בקיומו של עקרון ברור, הממקם את שאלת אמיתותם של פרסומים לנקודת זמן מוגדרת, ומפחית את אי הוודאות בדבר גיבושה של הגנת האמת בפרסום. יש לדעתי להזהר מכל נסיון להשליך מארועים מאוחרים על אמיתותם של פרסומים קודמים. לדעתי, נסיון כזה מהווה סטיה ברורה ובלתי ראויה מן האיזון שנקבע בחוק איסור לשון הרע. אין לקבל פירוש אשר זו תוצאתו.

במאמר מוסגר אעיר, כי נוכח שיקולים אלה קשה בעיני גם גישתו של חברי, השופט גולדברג, המבקשת להטיל על עיתונים חובת מעקב אקטיבית בעקבות פירסומים שעשו, ואשר בצד הפרתה חובה לפצות את הנפגע. נוכח ריבוי העניינים והתחומים המדווחים מעשה יום ביומו בכל עיתון, השתת חובה כזו עלולה להטיל על עיתונים וכלי תקשורת נטל כבד, אשר עלול להיות צפון בו אפקט בלתי רצוי של המנעות מראש מכל פרסום אשר עלול להיות "בעייתי" מבחינה זו.

סיכומו של דבר, איני שותף לעמדה אשר הביע חברי, השופט גולדברג, בפסק דינו בע"א ‎3199/93. עמדתי היא, כי אמת מלאה בעת הפרסום היא אמת מלאה לצורך הגנת אמת בפרסום, לפי סעיף ‎14 לחוק.

‎29. לא למותר לציין בהקשר זה, כי חוק איסור לשון הרע מטיל לא רק אחריות אזרחית, כי אם גם אחריות פלילית על המפרסם לשון הרע (סעיף ‎6). סעיף ‎14 לחוק מחיל את הגנת האמת בפרסום "במשפט פלילי או אזרחי". התיזה, לפיה הגנה זו עשויה להיות מושפעת מכך שלא ניתן פרסום להתפתחויות עתידיות הנוגעות לאירוע נשוא הפרסום, מעלה חשש כבד של הקניית אופי פלילי בדיעבד, להתנהגות אשר על פי הדין היתה כשירה בעת שנעשתה (השוו ע"פ ‎156/58 היועץ המשפטי נ' חכם, פ"ד יג' ‎651, 664).

לקושי זה ניתן היה להשיב, כי התיזה האמורה המוצעת על ידי חברי תחול אך ורק בהליכים אזרחיים, ולא תהיה לה תחולה בהליכים פליליים. אך הניסיון למתוח הבחנה כזו יוצר קושי חדש. ניסיון זה אינו מתיישב עם התכלית העולה מלשון סעיף ‎14 לחוק. מהוראה זו עולה בבירור, כי בקביעת הגנת האמת בפרסום לא מתח המחוקק הבחנה כלשהי בין הליכים אזרחיים לבין הליכים פליליים. בכל האמור להגנת האמת בפרסום, אלה כאלה כפופים לאותו משטר נורמטיבי. גם בהסטוריה החקיקתית אין כל תימוכין להבחנה בין סוגי ההליכים השונים לענין הגנת האמת בפרסום. אכן, פיתרונו של קושי אחד מוליך לקושי אחר. גם מכך מתבהר ועולה, כי המבנה המשפטי שאומץ בע"א ‎3199/93 הנ"ל הינו בבחינת נטע זר בחוק איסור לשון הרע.

סיכומו של דבר, איני שותף לעמדה אשר הביע חברי, השופט גולדברג, בפסק דינו בע"א ‎3199/93. עמדתי היא, כי אמת מלאה בעת הפרסום היא אמת מלאה לצורך הגנת האמת בפרסום.

‎30. לטעם הנוגע למועד בו מתגבשת הגנת האמת בפרסום, מצטרף גם טעם הנוגע ליחס בין הגנה זו לבין הגנת תום הלב שבחוק איסור לשון הרע. לכך אפנה עתה.

הגנת האמת בפרסום מול הגנת תום הלב

‎31. בנמקו את קביעתו כי העותרים מושתקים מהעלות את ההגנה של אמת בפרסום, עקב המחדל המאוחר מפרסום החלטת הפרקליטות בעניינו של קראוס, היפנה חברי להוראת סעיף ‎17(א) לחוק איסור לשון הרע. המדובר בהוראה השוללת את הגנת תום הלב מקום בו אמצעי תקשורת סירב לדרישתו של הנפגע לפרסם תיקון או הכחשה. חברי סבר, כי רוחו ותכליתו של חוק איסור לשון הרע מחייבים קריאת תנאי דומה ברוחו לתוך הוראת סעיף ‎14.

ואמנם, הנורמה שנקבעה בפסק דינו של חברי דומה בתוכנה ובפעולתה לזו הקבועה בסעיף ‎17 לחוק. בדומה להוראת סעיף ‎17, מדובר בנורמה משתיקה, המונעת הסתמכות על הגנה פלונית אם המפרסם לא עמד בנטל מסויים. גם טיבו של הנטל דומה - פרסום מאוחר של עובדה, אשר פועלת כדי לנטרל את הפגיעה שבלשון הרע. דומה, כי גם הטריגר לנטל האמור יהיה, במרבית המקרים, זהה: דרישה של הנפגע לפרסום מעדכן. האם היה מקום להקיש מהוראת סעיף ‎17, הנוגעת להגנת תום הלב, להגנת האמת בפרסום?

‎32. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה. ראשית, קריאת נטל, השואב את חיותו מהגנת תום הלב, לתוך סעיף ‎14, עומדת בניגוד להוראותיו הברורות של חוק איסור לשון הרע. חוק איסור לשון הרע אינו מתלה את הגנת האמת בפרסום בדרישה כלשהי לתום לב. אין בלשונו כל עיגון לדרישה כזו. אדרבא, לשונו המפורשת של סעיף ‎17 קובעת באופן מפורש, כי אי קיומו של הנטל שבסעיף זה משליך רק על הגנת תום הלב. לא יכול להיות ספק, כי לא היתה כוונה להחיל הוראה זו על הגנת האמת בפרסום. במצב דברים זה, קריאת סייג דומה לתוך הגנת האמת בפרסום היא, למעשה, תיקון החוק באופן שהגנת האמת בפרסום תהפוך לשלוחה של הגנת תום הלב (וראו הדברים בפיסקה ‎16 לפסק דינו של חברי השופט גולדברג, הרומזים לאפשרות שאין לקרוא את הגנת האמת בפרסום בגפה אלא לקרוא אותה לתוך הוראת סעיף ‎15(4) לחוק). לכך אין כל אחיזה בלשון החקיקה.

‎33. לא רק לשונו הברורה של חוק איסור לשון הרע מלמדת כי אין לקרוא לתוך הגנת האמת בפרסום סייגים ותנאים אשר יונקים את חיותם מהגנת תום הלב. גם ההיסטוריה החקיקתית של חוק איסור לשון הרע מספקת תימוכין חד משמעיים למסקנה כי הדרישות והתנאים להגנת תום הלב אינם חלים על הגנת האמת בפרסום.

כך עולה לענין סעיף ‎17 לחוק, אליו היפנה חברי, השופט גולדברג, בפסק דינו. ביחס להוראה זו, ציין שר המשפטים באופן מפורש, בהציגו את הצעת החוק לקריאה ראשונה, כי הוראת סעיף ‎17, הקובעת כי אי פרסום הכחשה או התנצלות שוללת את הגנת תום הלב, אינה חלה על הגנת האמת בפרסום. וכך מסביר שר המשפטים את הוראת סעיף ‎17 (דברי הכנסת, כרך ‎37, ישיבה רע"ב, כ"ד תמוז תשכ"ג (‎16 יולי ‎1963) בעמוד ‎2405):
"העדפנו להשאיר לעיתון ברירה, אבל ברירה על סיכונו: אם הוא בוחר שלא לפרסם את התיקון או ההכחשה בשם הנפגע - זאת אומרת, אם הוא מנצל את הברירה הניתנת לו על - ידי החוק להשתיק את הנפגע - לא תישמע אחר כך טענתו שהפרסום המקורי נעשה בתום לב. הגנת האמת בפרסום נשמרת לו, כמובן, אבל אם לא הצליח להוכיח אמיתות הפרסום, ישא באחריות לו" (ההדגשה הוספה).
מעניין להוסיף, בהקשר זה, כי במהלך חקיקת חוק איסור לשון הרע הוסר מהגנת האמת בפרסום סייג ממשפחת תום הלב אשר נכלל בה לכתחילה. הצעת החוק הראשונה שהונחה על שולחן הכנסת היתה היתה הצעת חוק לשון הרע, תשכ"ב‎1962- (הצעות חוק ‎504 מיום כ"ב באדר א' תשכ"ב (‎26 בפברואר ‎1962)). סעיף ‎13 להצעה זו כלל את הגנת האמת בפרסום. באותו שלב, הוצע להתנות את הגנת האמת בפרסום בכך שיוכח כי לפני הפרסום היה למפרסם יסוד סביר להאמין באמיתות הפרסום. דרישה זו הוסברה בכך, ש:

"... החוק הקיים מתיר לפרסם לשון הרע בלי שהמפרסם יהא חייב לבדוק תחילה אם יוכל להוכיח את אמיתותה. די לו שימצא ראיות לאמיתות הדברים לאחר שכבר פרסם אותם. גישה זו - הנפוצה למדי - היא ניצול לרעה של הגנת החוק. על כן מוצע עכשיו: אין לקבל ראיה לאמיתות הדברים, אלא אם לפי הידיעות שהיו בידי המפרסם עוד לפני הפרסום היה לו יסוד סביר להניח שדבריו אמת" (דברי ההסבר להצעת החוק, בעמוד ‎146).
הצעת החוק המקורית ביקשה, אם כן, להטיל חובה על המפרסם להראות כי לפני הפרסום היו בידיו הראיות להוכחת אמיתותו. דרישה זו קרובה ביותר להוראה שנקבעה בסעיף ‎16(ב)(‎2) לחוק ביחס להגנת תום הלב. לפי הוראה זו, חזקה כי פרסום לא נעשה בתום לב אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא (המפרסם - ת"א) לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". שתי ההוראות דומות. שתיהן נוגעות לסבירות האמצעים שננקטו טרם הפרסום על מנת לעמוד על אמיתותו. שתיהן נוגעות לטיב התנהגות המפרסם. ככזו, מתאימה הדרישה האמורה להגנת תום הלב. אך היא הושמטה מהצעת החוק המתוקנת (הצעות חוק ‎564, יג' באייר תשכ"ג, ‎7.5.63), אשר הונחה על שולחן הכנסת בעקבות "דברי הביקורת שהושמעה על הנוסח הקודם" (מתוך דברי ההסבר להצעה המתוקנת). התוצאה היא, כי בגדרי הגנת האמת בפרסום אין כל הכרח כי הראיות להוכחת אמיתות הפרסום יהיו בידי המפרסם לפני הפרסום. אם הפרסום הוא אמת, ויש בו ענין ציבורי, הוא ייהנה מהגנת החוק.

גם מהסטוריה חקיקתית זו עולה, כי אין לקרוא לתוך הגנת האמת בפרסום דרישות אשר יונקות מהגנת תום הלב. עולה ממנה, כי יש לתחום היטב בין שתי הגנות אלה.

‎34. למסקנתי כי אין לקרוא לתוך הגנת האמת בפרסום דרישות אשר מקורן בדרישת תום הלב, מצאתי תימוכין גם מתוך השוואה בין שתי הגנות אלה לעיצומן. מסקנתי, מהשוואה זו, היא כי אין להחליש את הגנת האמת בפרסום בדרך של קריאת דרישות נוספות לתוכה, אשר אין להן כל זכר בחוק.

‎35. הגנת האמת בפרסום, המעוגנת בסעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע, והגנת תום הלב שבסעיף ‎15, מונחות על אדנים מושגיים שונים ונבדלים זה מזה. "סעיף ‎14 נותן את ההגנה האובייקטיבית: הגנת אמת הפרסום; וסעיף ‎15 מרכז את ההגנות הסובייקטיביות: הגנת תום - לב ... גם סעיפים ‎17-16 שייכים לאותה פרשה" (דברי שר המשפטים בקריאה הראשונה, דברי הכנסת, כרך ‎37, בעמוד ‎2403).

ואמנם, הגנת האמת בפרסום מותנית בכך, שהפרסום הוא אמת ויש בו ענין ציבורי. היא אינה מותנית בתום ליבו של המפרסם. בשל כך, אין בגדרה חשיבות למצב דעתו של המפרסם: אם הפרסום הוא אמת, לא תישלל ההגנה גם אם המפרסם לא האמין באמיתותו, אשר התבררה לאחר עשייתו (ראו הערה ‎h לסעיף ‎581a ל ‎restatement, torts 2d). מסלול זה של הגנה על פרסומים שיש בהם לשון הרע עוסק בפרסומים עובדתיים באופיים, להבדיל מפרסום של דעה. הוא מבוסס על ההנחה, כי פרסומים עובדתיים תורמים לדיון הציבורי ולשוק הרעיונות, רק כאשר הם אמיתיים. לעומת זאת, ההנחה היא כי בפרסום עובדה לא אמיתית (ופוגעת) לא טמונה די תועלת כדי להצדיק מתן הגנה. זאת ועוד, החוק הישראלי מבוסס על ההנחה, כי אפילו בעצם פרסומה של עובדה אמיתית אין בהכרח די תועלת כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב. הדין הישראלי אינו מסתפק באמת. הוא דורש אלמנט נוסף כתנאי להגנה, אשר ביטויו בקיומו של אינטרס ציבורי ספציפי בפרסום. ההגנה על פרסום כזה נובעת מהסברה, כי טמונה בו תועלת כזו לחברה, הגוברת במידה ניכרת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע מן הפרסום. המטרה היא להביא לדיון ציבורי, על בסיס מידע נכון, עניינים אשר חשובים לציבור. במצבים כאלה, ניתנת הגנה, למרות הפגיעה בשמו הטוב של אדם.

‎36. ודוק: הרף המוצב בפני
המפרסם המתגונן בטענה זו הוא גבוה. קיים הבדל מוחשי בין הגנה זו לבין מצבים בהם נשללת האחריות מכוח חוק איסור לשון הרע, כאשר נעשה דיווח נכון והוגן של מסמך או הליך רשמי כלשהו (ראו סעיפים ‎13(7) ו‎13-(8) לחוק איסור לשון הרע). במצבים האחרונים, הדגש הוא על כך שיש ערך חדשותי לעצם הדברים המתרחשים ונדונים אצל רשויות המדינה השונות. ההתמקדות אינה באמיתותן של טענות המועלות בפני
הרשויות, אלא על הדיוק וההגינות בדיווח על ההליכים בפני
הן (ראו ‎schiavone constr. co. v. time inc. united states district court for the district of new jersey, 619 f. supp. 684, בעמוד ‎700). הגנת האמת בפרסום יורדת לשורש הפרסום עצמו. היא אינה סומכת עצמה על נתון חיצוני, הנוגע לזהותו או טיבו של המוסד או ההליכים נשוא הדיווח. היא יונקת את כוחה מתוכנו הפנימי של הפרסום. היא מתגבשת רק בעקבות בחינה ספציפית של הפרסום המסויים (האם הינו אמת) ושל התועלת הגלומה בו (קיום ענין ציבורי בו).

‎37. בהשוואה להגנת תום הלב, הגנת האמת בפרסום היא בדרך כלל הגנה מחמירה יותר מנקודת מבטו של המפרסם. בהשוותם את הגנת האמת בפרסום להגנה של הבעת דעה בתום לב (אשר המקבילה לה מצויה בסעיף ‎15(4) לחוק איסור לשון הרע), מציינים המחברים ‎g. robertson ו- ‎a. nicol בספרם , ‎media law (2nd. ed.) (london, 1990) (בעמוד ‎62) כי:

"‎a defamatory statement of fact must be justified (i.e. proved true) - which is a much more onerous task than defending a defamatory comment on the basis that it was made honestly".
ואמנם, הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעה בגין לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו ענין של מה בכך. נטל זה אינו נטל קל. הניסיון מלמד, כי הוא מורם לעתים נדירות. מקובל להצביע על סיבות אחדות לכך.

ראשית, פעמים לא מעטות, עשוי להמצא ברשות אמצעי תקשורת מידע, אשר מבסס באופן נאות את אמיתותן של ידיעות אותן הוא מפרסם. מנקודת המבט של האינטרס בדבר הבאת מידע לידיעת הציבור, מדובר במידע הראוי לפרסום. אך לא פעם עלול להיווצר פער בין אמיתותו של מידע, לבין היכולת להוכיח, במסגרת הליך שיפוטי, על כל כללי הראיות והפרוצדורה, את אמיתותו של המידע. כך, לא פעם, עשויות להיות ברשותו של כלי התקשורת ראיות להוכחת אמיתות הפרסום, אך מטעמים שונים אין הן ראיות קבילות, אשר ניתן להגישן בבית משפט כדי להוכיח את אמיתות הפרסום. כך, למשל, כאשר בידי כלי תקשורת מצויות עדויות שמיעה, המבססות את אמיתות הפרסום, הרי שיהיו עדויות אלה אמינות ככל שיהיו, בדרך כלל לא יהיה בהן די כדי לבסס טענת אמת בפרסום: כעיקרון, הן אינן קבילות בבית משפט. אין זה אלא ביטוי נוסף לתופעה מוכרת, המוצאת ביטוי גם בשטחי משפט אחרים, כי עשוי להיות פער בין האמת העובדתית לבין האמת המשפטית, אשר ניתן להביא לחשיפתה במסגרת הליך המתנהל בבית משפט.

זאת ועוד, קיים קושי בהוכחת האמת כאשר העדים המבססים את המידע שבידי העיתון אינם חפצים לחזור עליו בדיון משפטי פומבי, או מבקשים להישאר אלמונים. בהקשר זה כבר צויין, כי ככל שסיפור הוא רגיש יותר מבחינה פוליטית וחשאי יותר, גדל הסיכוי שעד בכוח לא ירצה לעלות על הדוכן, או יבקש לשמור על חשאיות (ראו ‎d. vick, l. macpherson, "an opportunity lost: the united kingdom's failed reform of defamation law" 49 fed. com. l.j. 621 (1997) at p. 647; ראו גם דבריו של ח"כ קלינגהופר בדיון בחוק איסור לשון הרע, דברי הכנסת כרך ‎37 (ישיבה רע"ד א' אב תשכ"ג (‎22 יולי ‎1963, בעמוד ‎2453)). וזכורה היטב פרשת ווטרגייט, אשר נחשפה על ידי אלמוני אשר כינה עצמו בשם "גרון עמוק", ואשר זהותו טרם נחשפה עד היום.

לכל אלה מצטרף קושי ראייתי נוסף, העולה במקרים לא מעטים, בהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על ידי המפרסם כבדה יותר (ראו דברי השופט בך בע"א ‎475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(‎1) 589, 599-598; ראו גם דברי השופט ש' לוין בע"א ‎670/79 מזרחי נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד מא(‎2) 169, 186).

לסיכום נקודה זו, ניתן להפנות שוב לאמור בספרם הנ"ל של ‎robertson ו-‎nicol. המחברים מציינים כי הוכחת האמת בבית המשפט עלולה להיות בלתי אפשרית, ומנמקים (בעמודים ‎59-58):

"‎there is the burden of proof - squarely on the defendant. there is the cost of preparing a full - blooded counter - attack. there is the difficulty of calling witnesses who may have died, or gone abroad, or who may have been promised confidentiality. and then there is the risk of failure, which inflates the damages on the basis that the defendant is not merely a defamer, but a defamer who has persisted in the injury to the last".
המחברים מוסיפים (שם), כי "אין ספק" כי לעובדה זו יש אפקט מצנן, הגורם לכך שטענות עובדתיות נכונות רבות אינן יוצאות לאור, מחמת הקשיים שבהוכחתן.

‎38. לכל האמור לעיל על הקשיים בהוכחת אמיתותם של פרסומים, יש להוסיף כי על המפרסם להוכיח, על מנת לזכות בהגנת האמת בפרסום, כי בפרסום היה גם ענין ציבורי. גם נטל זה אינו מובן מאליו, בהיותו נגזרת של "איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפרסום, הרלוונטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט בו מדובר, והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא" (דברי השופט בך בע"א ‎439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה, פ"ד מח (‎3) 808 (בפיסקה ‎15), בהתיחסו לסעיף ‎18(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א‎1981- (הדומה להוראת סעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע)). כאמור, ההנחה הטמונה בסעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע לענין זה היא, כי האמת לבדה אינה מקימה בהכרח תועלת כזו אשר יש בה להצדיק פגיעה בשמו הטוב של אדם. נדרש מטען נוסף של תועלת, הקשור לתוכן הפרסום, ואשר בהצטרף לעובדת אמיתותו של הפרסום יוצר משקל נגדי כזה, אשר גובר על הזכות היסודית לשם טוב. על הנתבע בלשון הרע להוכיח גם יסוד זה, כדי לזכות בהגנה.

‎39. עמדתי על הנטל הכבד המוטל על מי שפרסם לשון רע וטוען להגנתו אמת בפרסום. הגנות תום הלב הקבועות בסעיף ‎15 לחוק איסור לשון הרע מבוססות על אדנים שונים. מדובר בהוראת סל הכוללת בתוכה שורה של הגנות, המתייחסות למגוון של מצבים, ובכלל זה הבעת דעה על התנהגותו של נושא משרה רשמית או שיפוטית; ביקורת על יצירות מסוגים שונים; קיומן של חובות שונות (מוסריות, מקצועיות) לעשות את הפרסום, ועוד.

ככלל, הגנות תום הלב נוחות למפרסם יותר מהגנת האמת בפרסום. הדברים מתבהרים מתוך התבוננות בהגנה הנפוצה ביותר מבין הגנות תום הלב, היא ההגנה של הבעת דעה (סעיף ‎15(4) לחוק). מרכז הכובד של הגנה זו טמון בתום ליבו של המפרסם. עיקרה של הגנה זו במצב דעתו הסובייקטיבי של המפרסם. כפי שהובא בפסק דינו של השופט שמגר בד"נ ‎9/77 חברת חשמל נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד לב(‎3) 337, ביחס להגנה של הבעת דעה בתום לב, "תום-הלב ... הוא המבחן העיקרי. עליו להביע דעתו האמיתית בתום-לב" (שם, בעמוד ‎365). בכך טמון השוני המרכזי בין הגנה זו לבין הגנת האמת בפרסום, המבוססת על קיומו של הצדק אובייקטיבי לפרסם. בהתאם לכך, הסכים השופט שמגר להשקפה לפיה הגנת תום הלב מעניקה הגנה לכותב אשר הביע דעה, גם אם היא בלתי נכונה, מופרזת או מונעת מדיעה קדומה, וגם אם היא מאפשרת לקוראיה או שומעיה לקרוא לתוכה רמזים מרמזים שונים (שם). ברוח זו נפסק גם, כי הגנת תום הלב מעניקה הגנה גם ל"דעה, הנאמרת בתום לב, בנסיבות המוזכרות בסעיף - אף אם אינה מעוגנת במלואה במציאות" (דברי השופט בך בע"א ‎4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(‎3) 251, 257).

‎40. בגישה זו משתקפים מאפיינים אחדים של ביטויים של הבעת דעה, המצדיקים פרישת הגנה רחבה יותר עליהם. ראשית, במתן הגנה להבעת דעה, ללא קשר לנכונותה, בא לידי ביטוי הפער בין אמירות עובדתיות לבין אמירות שהן בבחינת הבעת דעה. פעמים רבות, לא ניתן להעמיד הבעת דעה, מעצם טיבה, למבחנים אובייקטיביים של נכונות או אי נכונות. כפי שמציין השופט ‎powell בפרשת ‎gertz v. robert welch inc. 418 u.s. 323 (1974), "under the first amendment there is no such thing as a false idea" (בעמודים ‎340-339 לפסק הדין). בכך, שונה הבעת דעה מטענה שבעובדה, אשר אין לה ערך חוקתי אם אין היא אמיתית (שם). כעולה מן הדברים המובאים לעיל, גישה יסודית זו אומצה גם אצלנו.

אכן, אין זה אלא ביטוי נוסף להנחה הבסיסית בדיני חופש הביטוי, לפיה התחרות בין הדעות והרעיונות השונים לבין עצמם היא שתוביל לחשיפת האמת (ראו דברי השופט אגרנט בבג"צ ‎73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז' ‎871, 877). על מנת להשיג מטרה זו, דרוש ויכוח ציבורי פתוח וחפשי, אשר אין עליו מגבלות. השופט לנדוי מציין על רקע זה בענין חברת חשמל נ' הארץ הנ"ל (בעמוד ‎351), כי:

"ביחס להיקף הזכות להבעת דעה בתום-לב (להבדיל מהצגת העובדות) מוכן אני לקבל ... שהוויכוח בעניינים ציבוריים השנויים במחלוקת מותר לו להיות ‎uninhibited, robust and wide-open"" (ללא מעצורים, ללא איסתניסיות ופתוח לרווחה). הדבר דרוש כדי לא לחסום בירור חפשי של פלוגתות מדיניות ואחרות שלציבור עניין בהם. כאן גובר חופש הביטוי על המגמה להגן על שמו הטוב של הפרט" (ההדגשה הוספה; ראו גם דברי השופטת בן פורת בע"א ‎723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(‎2) 281, 321).
לצד שוני זה, מוסברת ההגנה הרחבה יותר להבעת דעה בשני טעמים נוספים: ראשית, ככלל הבעת דעה היא סמכותית פחות מהיצג בדבר עובדה. בשל כך, ההסתברות לכך שהבעת דעה תפגע באינטרסים המתנגשים בחופש הביטוי - ובהם הזכות לשם טוב - נמוכה יותר (‎potomac valve & fitting v. crawford 829 f. 2d 1280 (4th. cir. 1987) at p. 1286).

שנית, הבעות דעה חשובות לטעם נוסף העומד ביסוד ההגנה על חופש הביטוי, והוא תרומתו של חופש הביטוי להגשמתו העצמית של האדם. כפי שציין השופט ברק בבג"צ ‎399/85 כהנא נ' הועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(‎3) 255, 273, "בלא לאפשר חופש להשמיע או לשמוע, לכתוב או לקרוא, להתבטא או לשתוק, נפגמת אישיותו של האדם, אשר התפתחותו הרוחנית והאינטלקטואלית מבוססת על יכולתו לגבש באופן חפשי את השקפת עולמו". בהקשר זה צויין, כי הבעות דעה מתייחדות בכך שהן נושאות עימן את החותם האישי של אומרן. בשל כך, יש להגנה על רעיונות והבעות דעה חשיבות מיוחדת במימד זה של ההגנה על חופש הביטוי (עניין ‎potomac valve הנ"ל, בעמוד ‎1286).

‎41. התמונה העולה מתיאור זה היא, כי קיימים שני נתיבים מקבילים, עצמאיים, לצורך הזכאות להגנה על פי חוק איסור לשון הרע. בגידרו של כל אחד מהם, יצר המחוקק זיקה בין אופי הפרסום לבין רוחבה וגמישותה של ההגנה ממנה הוא נהנה: לפרסומים שאינם פרסומים עובדתיים ניתנה הגנה רחבה. לגבי אלה, די בכך שפרסום נעשה בתום לב, באחת הנסיבות המנויות בסעיף ‎15 לחוק, כדי שתקום הגנה למפרסם. במסגרת זו, ההגנה על הפרסום אינה טעונה כל ראיה אודות אמיתותו.

לעומת זאת, כאשר מדובר בפרסומים עובדתיים, הגישה היא נוקשה, והדין הוא כי על מנת שפרסום יהיה מוגן עליו להיות אמת ונדרש כי יהיה בו ענין ציבורי. במסגרת זו, ראינו עד כמה מכביד הוא הנטל להוכיח את יסודותיה של הגנת האמת בפרסום. מדובר בהגנה צרה ותחומה היטב, אשר מעמידה משוכה גבוהה בפני
מי שפרסם לשון רע.

ודוק: האיזון בגדריה של הגנת האמת בפרסום הולך דרך ארוכה לכיוון ההגנה על השם הטוב. המחוקק היה מוכן להסכין עם האפקט המצנן אשר יש לחומרתה של הגנה זו על פרסומים עובדתיים אמיתיים, מתוך נכונות להכיר במרחב מחיה משמעותי לזכות לשם טוב. אך דווקא בכך טמונה החולשה שבהלכת ע"א ‎3199/93 הנ"ל. קריאת סייגים נוספים לתוך הגנת האמת בפרסום עלולה לערער את האיזון העדין שנקבע בחוק. בגישה לפיה דרישותיה של הגנת תום הלב מקרינות על הגנת האמת בפרסום, טמון פוטנציאל לכירסום בהגנה על חופש הביטוי, מעבר לפגיעה בו הטבועה בחוק בנוסחו הנוכחי. יש בגישה זו כדי להחריף את האפקט המצנן הנובע מן הרף הגבוה שמציבה הגנת האמת בפרסום. יש בה כדי לפגוע בזכות לחופש ביטוי, מעבר למתחייב מן האיזונים העולים מן החוק, ממבנהו או מלשונו. סיוג ההגנה, באופן שיאפשר שלא לתיתה גם לפרסומים אשר כל כולם אמת ואשר שיקלול הנסיבות מלמד כי יש בהם ענין ציבורי, עלול במקרים מסויימים להגביל, ולעתים אף לשתק, את הדיון והויכוח הציבוריים בעניינים החשובים לציבור.

‎42. החשש פן החמרת הדרישות להגנת האמת בפרסום והחלשתה של הגנה זו יפגעו בחופש הביטוי אינו חשש ערטילאי. מחקר אמפירי שבחן את הענין מצביע על כך, שלדיני לשון הרע עשויה להיות השפעה ניכרת על התנהגותם של כלי התקשורת, וכתוצאה מכך על המידע המובא לידיעת הציבור. כך עולה מהשוואה שנעשתה בין דפוסי הפעולה של עיתונים גדולים בארצות הברית לבין דפוסי הפעולה של עיתונים באנגליה (ראו ‎d. vick, , l. macpherson "anglicizing defamation law in the european union" 36 va. j. int'l l. 933 (1996).).

הדין בארצות הברית מחמיר עם התובע בכל הנוגע לתנאי הסף לקביעת אחריות בגין הוצאת שם רע. על התובע רובץ הנטל להוכיח כי הפרסום בעניינו לא היה נכון, כי הנתבע פעל מתוך אדישות פזיזה לאמיתות הפרסום, וכי נגרם לו, לתובע, נזק ממון ממשי. באנגליה, הדין מכביד יותר עם הנתבע, ומקל על התובע. בגדר זה, קיימת הנחה בדבר אי אמיתותו של הפרסום, ובדבר קיומו של נזק עקב הפרסום.

מתברר, כי שוני זה בין מערכות הדינים מתבטא בהתנהגותם של כלי התקשורת. כך, על פי המחקר האמור בארצות הברית שיקולים של תביעות אפשריות בגין לשון הרע משפיעים על שיקולי העריכה לעתים נדירות בלבד. עורכי עיתונים נועצים בעורכי דין על בסיס סלקטיבי, ותביעות דיבה נגד המדיה החדשותית אינן נפוצות. כך, ה- ‎washington post דווח במסגרת המחקר האמור כי הוא מקבל שלושה-ארבעה מכתבי התראה בשנה מעורכי דין, ונתבע לדין לעתים נדירות בלבד. ה- ‎new york times דווח כי הוא מקבל בממוצע מכתב התראה אחד בחודש, ונתבע בממוצע פעם בשנה. נתונים דומים נמסרו על ידי כלי תקשורת נוספים.

לעומת זאת, כלי תקשורת בריטיים מעסיקים באופן שוטף צוותים של עורכי דין כדי שיבחנו את כל העיתון בטרם פרסומו, ובאופן דומה נבדקים משדרי תחקיר במדיה האלקטרונית. אמצעי תקשורת איכותיים בבריטניה מקבלים בממוצע שני מכתבי דרישה או יותר בשבוע מעורכי דין. עד שליש מן המקרים מסתיימים בחזרה מיידית של כלי התקשורת מן הפרסום, ובתשלום קטן. כעשרה אחוז מהם מגיעים לתביעה משפטית. מחברי המחקר גילו, כי כלי התקשורת באנגליה חוששים יותר מאלה בארה"ב, וחופשיים פחות מהם.

לא ניתן להקיש במישרין ממחקר אמפירי זה, אשר נעשה במסגרת חברתית, תרבותית ומשפטית נתונה, למציאות השוררת בישראל. עם זאת, מצביע המחקר על אפשרות, כי קיים קשר משמעותי בין הדין לבין המציאות. הוא מלמד, כי לשינוי בדין בכל הנוגע לחופש הביטוי ולזכות לשם טוב, עשויה להיות משמעות ניכרת. על רקע זה, מתבקשת גישה זהירה, אשר נמנעת מלחולל שינוי בדין החרות בסוגיה זו בלא שברור מה יהיו ההשלכות של שינוי כזה. כפי שציין השופט ברק בענין אבנרי הנ"ל, בדונו בשאלה הנוגעת לאיזון בין השם הטוב לבין הזכות לחופש ביטוי במסגרת חוק איסור לשון הרע, "טעות, ולו קטנה, בהנחת היסודות עשויה להביא לטעות רבתי ביציבותו של המבנה כולו. מכאן הזהירות הרבה שעלינו לגלות בנושא זה" (שם, בעמוד ‎874 לפסק הדין). גם על רקע זה, אני סבור כי אין מקום, במסגרת הנתונה של חוק איסור לשון הרע, לשינוי, בדרך של פסיקה, באיזון הפנימי של ההגנות הקבועות בחוק.

ההיבט המוסדי

‎43. עניין אחרון זה מביא אותי לטעם נוסף העומד ביסוד עמדתי כי אין לקרוא לתוך הוראת סעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע דרישות וסייגים נוספים, כפי שנעשה בהלכה שנפסקה בע"א ‎3199/93 הנ"ל.

דיני לשון הרע בישראל הם פרי החקיקה. חקיקה זו משקפת איזון ערכי מסויים. הכנסת תמורות מהותיות בחקיקה זו היא פונקציה שעל המחוקק להגשימה. הוספת חובת עידכון המוטלת על כלי התקשורת והכפפת הגנת האמת בפרסום לנטלים השואבים את השראתם מהגנת תום הלב, הם שינויים מהותיים מובהקים בחוק. במהלך כזה יש כדי ללכת כברת דרך ניכרת בהכנסת הגנת האמת בפרסום תחת כנפיה של הגנת תום הלב. יש בו פוטנציאל רב להחלשת ההגנה הניתנת לפרסומים עובדתיים. תוצאה זו אינה משתנה, גם כאשר שינוי כאמור נעשה בדרכי עקיפין, באמצעות עילת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין. שיקולים של הפרדת רשויות מצדיקים, כי שינוי כזה בחוק ייעשה על ידי המחוקק.

זאת ועוד, נקיטת עמדה כי מהלך נורמטיבי כזה נחוץ מחייבת תשתית נאותה, המלמדת כי המצב בתחום העיתונות הכתובה והתקשורת בכלל מחייב החמרה עם כלי התקשורת הפועלים בו. מהלך כזה מחייב תשתית נאותה גם בדבר ההשלכות הכלל חברתיות אשר עשויות לנבוע משינויים באיזון הבסיסי שבחוק איסור לשון הרע. מוסדית, הגוף אשר יש בידיו את הכלים הנדרשים ליצירת התשתית המתאימה ולקביעת המסקנות העולות ממנה, הוא הגוף המחוקק.

בתוך כך, לא למותר לחזור ולציין כי חוק איסור לשון הרע קובע גם אחריות פלילית, ועל רקע זה מתעוררת השאלה האם שינוי דה - פקטו בחוק זה, בדרך של הלכה פסוקה, יחולל שינוי גם בהגנת האמת בפרסום גם במסגרת של הליכים פליליים. לא למותר לציין, כי סעיף ‎1 לחוק העונשין, התשל"ז‎1977-, קובע, כי "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו". ספק רב בעיני, אם שינוי בדין לגבי ההגנות בחוק הקובע אחריות פלילית על ידי בית המשפט עולה בקנה אחד עם הוראה זו. וכפי שכבר ציינתי לעיל, גם אם בהתווייתה של ההלכה שנפסקה בע"א ‎3199/93 הנ"ל היתה כוונה כי זו תחול רק בהליכים אזרחיים, הרי שאין אחיזה בהוראת סעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע להבחנה בין היקף פרישתה של הגנה זו בהליכים אזרחיים לעומת הליכים פליליים. דומה, כי גם על רקע זה מוטב כי המחוקק ידרש לסוגיה זו, ויקבע האם יש מקום לקבוע נורמה ברוח ההלכה שנפסקה, ומהו תחום התפרסותה הראוי של נורמה כזו.

‎44. ברוח זו פסק בית המשפט לערעורים של מדינת אונטריו בקנדה בפרשת ‎hill v. church of scientology of toronto, ontario court of appeal, 114 d.l.r. 4th 1 (1994). באותה פרשה, הוצע לבית המשפט לתקן את דיני לשון הרע (בקנדה, חלק מן המשפט המקובל), ולהקשות את הנטלים הרובצים על התובע, תוך אימוץ הלכות שנקבעו בארצות הברית ביחס לתביעות לשון הרע של אישי ציבור. בית המשפט דחה את התיזה המוצעת, וציטט בהסכמה מדבריו של שופט בית המשפט העליון של קנדה, השופט ‎mclachlin j, בפרשת ‎watkins v. the olafson (1989), 61 d.l.r. (4th) 577, [1989] 2 s.c.r. 750. ואלה הדברים (בעמודים ‎584-583):
"‎there are sound reasons supporting this judicial reluctance to dramatically recast established rules of law. the court may not be in the best position to assess the deficiencies of the existing law, much less problems
‎which may be associated with the changes it might make. the court has before it a single case; major changes in the law should be predicated on a wider view of how the rule will operate in the broad generality of cases. moreover, the court may not be in a position to appreciate fully the economic and policy issues underlying the choice it is asked to make. major changes to the law often involve devising subsidiary rules and procedures relevant to their implementation, a task which is better accomplished through consultation between courts and practitioners than by judicial decree. finally, and perhaps most importantly, there is the long-established principle that in a constitutional
‎democracy it is the legislature, as the elected branch of government, which should assume the major responsibility for law reform".
מעניין לציין, כי זו היתה גישתו של בית המשפט הפדרלי המחוזי בארצות הברית, במקרה היחיד בו נתקלתי בו הועלתה טענה ברוח טענותיו של קראוס. בפרשת ‎coughlin v. westinghouse broadcasting and cable, inc. 689 f. supp. 483 (e.d. pa. 1988), טען שוטר כי תחנת טלוויזיה הוציאה לשון רע עליו. הוא דרש כי התחנה תחזור בה מן הפרסום. כאשר התחנה סירבה, תבע אותה לדין, בטענה כי היתה עליה חובה שבמשפט מקובל לחזור בה בפומבי מן הפרסום. הפרת החובה האמורה, כך נטען, מקנה לו זכות לפיצוי.

בית המשפט דחה את הטענה. בית המשפט קבע, כי בתנאים מסויימים יתכן שחוק, המחייב חזרה של מפרסם מן הפרסום, יעמוד במבחן חוקתי (בעמוד ‎489). אך בית המשפט פסק כי אין מקום שחובה כזו תיקבע על ידי בית המשפט: ענייני לשון הרע במדינת פנסילבניה, אשר הדין שלה חל על המקרה, מוסדרים על ידי החוק באותה מדינה. ראוי כי המחוקק יקבע את ההסדרים המפורטים בענין. אומר בית המשפט (בעמוד ‎490):

"... ‎the mode of protecting that reputation interest by the retraction mechanism must be accomplished by the legislature through an appropriately developed statute.

‎in that connection, i would point out that the pennsylvania legislature has undertaken to provide by statute for numerous facets of actions sounding in defamation... the contours of a defamation action in pennsylvania have been stated by the legislature. and all these are matters of relatively recent legislative attention.

... ‎against that background it would be highly improbable that the pennsylvania supreme court would contemplate that the judiciary should construct a cause of action in pennsylvania which is not known in any other american jurisdiction".
‎45. נוכח מסקנתי זו, אני סבור כי אין מקום שאחווה דעה האם ראוי כי חוק איסור לשון הרע יתוקן באופן שתיקבע בו חובה ברוח ההלכה שנפסקה בע"א ‎3199/93 הנ"ל. השיקולים לענין זה סבוכים, והם כוללים את בחינתו של הצורך בחובה כאמור כדי להגן על הזכות לשם טוב, בהתחשב גם בכך שפרסום עדכון, המאזכר את הפרסום המקורי, עלול להחמיר את הפגיעה המקורית ולא לתקנה; את הצורך בפרסום כדי לקדם את האינטרס הציבורי באספקת מידע מלא ומדוייק; את חשיבותה של אוטונומיה העריכתית של כלי התקשורת; את הקשיים הנוגעים לקביעת חובת עידכון של כלי התקשורת, המחייבת התערבות בהקצאת משאבים על ידי כלי התקשורת לצורך מימושה; ושאלות הנוגעות לטיב ההסדרה של תחום העיתונות, על רקע מבנה שוק העיתונות המקומית והשליטה בו. כאמור, לדעתי מוטב כי עניינים אלה ייבחנו על ידי המחוקק, והוא זה שיכריע האם ובאיזו דרך יש לתרגם את השיקולים השונים לכלל חובה קונקרטית ברוח הלכת ע"א ‎3199/93 הנ"ל. על רקע השיקולים עליהם עמדתי, איני נוקט עמדה בשאלות אלה, או בשאלת עמידתן של נורמות שונות הבאות בחשבון לענין זה במבחני החוקתיות שבחוקי היסוד (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק).

‎46. ניתן לסכם את הדיון עד לנקודה זו. מסקנתי, מן הטעמים עליהם עמדתי, היא כי אין מקום לאמץ את התיזה המוצעת על ידי חברי, השופט גולדברג, בע"א ‎3199/93 הנ"ל, לפיה נשללת הגנת האמת בפרסום נוכח המחדל המאוחר של העותרים. מסקנתי, על כן, היא כי אין עילה משפטית לקבוע כי לעותרים לא עומדת הגנת האמת בפרסום ביחס לפרשת היתר הבניה. נוכח מסקנתי זו, אין עוד צורך לדון בקביעותיו של חברי, השופט גולדברג, ביחס להגנת תום הלב לגבי הפרסום בפרשה זו.

‎47. שאלה אחרת היא שאלת אחריותם האתית של העותרים, או מי מהם, בגין אי הפרסום האמור. כעולה מחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיא, לכאורה יש במחדלו של העיתון משום עבירה על תקנון האתיקה. אכן, לכאורה מחדלו של העיתון בפרשה שבפני
נו מפרסום התפתחות בעלת משמעות, אינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שניתן לצפות מהם מעיתונות אחראית, ועל כך יש להצר.

אך אחריות אתית בפני
הגופים הוולונטריים של מועצת העיתונות לחוד, ואחריות אזרחית (או פלילית) לפי חוק איסור לשון הרע לחוד. בבסיסו, נועד חוק איסור לשון הרע ליצור איזון בין זכויות היסוד לחופש ביטוי מצד אחד ולשם טוב מצד שני. אין מדובר בחוק המתיימר להוות קודקס מקיף שנועד לגיבוש שיטתי של דרך התנהגותם של העוסקים במקצוע העיתונות. אכן, ספק רב אם ראוי לקבוע נורמות ראויות למקצוע העיתונות בדרך של חקיקה מחייבת. כפי שציין נשיא בית המשפט העליון הפדרלי של ארצות הברית, השופט ‎burger, בפרשת ‎miami herald publishing company v. tornillo 84 s. ct. 2831 (1974),

"‎a responsible press is an undoubtedly desirable goal, but press responsibility is not mandated by the constitution and like many other viurtues it cannot be legislated" (at p . 2840).
ואמנם, מעמדם של כללי האתיקה אינו מעמד של דין. מדובר בכללים וולונטריים, אשר אינם מטילים חיוב כלשהו מכוח הדין. לאחרונה אף הומלץ על ידי וועדה ציבורית, שמונתה על ידי שר המשפטים כדי לבחון את חוקי העיתונות, כי לא ייערך שינוי במצב דברים זה (ראו דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות, אשר הוגש בחודש אלול התשנ"ז (ספטמבר ‎1997)). הוועדה עמדה על כך, שלצורך הגשמתו של חופש העיתונות נדרשת אוטונומיה של העיתונים בתחום האתי (בעמוד ‎69). הוועדה ציינה, בהקשר זה, כי (בעמוד ‎68):

"בתחום העיתונות יש מקום לטעון, מה שאין כן לגבי הרבה תחומים אחרים, כי ישנו אינטרס ציבורי מובהק בכך שגורמי שלטון - הן המחוקק, הן הרשות המבצעת והן בתי המשפט - לא יהיו מעורבים בנעשה בו, אלא יניחו לעולם העיתונות עצמו לנהל את ענייניו ולקבוע את אופיו, עם כל הקושי והבעייתיות שבדבר...".
ובהתייחסה לכללי האתיקה, הגיעה הוועדה למסקנה, כי "אין מקום להעלות את הרמה הנורמטיבית של הכללים הללו מן הרמה הנוכחית של כללי אתיקה מקצועית של מועצת העיתונות לרמה של חוק או אפילו של תקנות" (שם, בעמוד ‎60).

כך או כך, אין חולק כי כללי האתיקה כיום אינם חלק מן הדין, ואין הם חורצים את גורלן של תביעות על פי חוק איסור לשון הרע. אפשרות השתתה של אחריות אתית על העותרים אינה משליכה, על כן, על התוצאה במקרה שבפני
נו.

‎48. סוף דבר, אני מסכים להכרעתו של חברי, המשנה לנשיא, כי:

א. דין העתירה להתקבל ביחס לפרשת היתרי הבניה.

ב. דין העתירה בפרשת התובע העירוני להידחות. יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע את שיעור הפיצויים ביחס לפרסום בפרשה זו.
ש ו פ ט
השופט י' זמיר:

אני מסכים לפסקי הדין של המשנה לנשיא לוין והשופט אור ומצטרף לתוצאה המקובלת על שניהם.

עם זאת, אני מבקש להוסיף דברים בשאלת האתיקה העתונאית. לכאורה, זוהי שאלה שולית, שעלתה בבית המשפט רק כאמרת-אגב. בפועל, לדעתי, זוהי שאלה מרכזית, גם מבחינת בית המשפט. השאלה היא, אם עתון חייב לעדכן את קוראיו, בנושא שנחקר ונתפרסם בעתון. עד כה היתה זו שאלה של אתיקה. כעת צריך בית המשפט להחליט אם היא תהיה, מכאן ולהבא, גם שאלה של משפט. כאשר עתון דיווח על חשד פלילי נגד איש ציבור מסויים, ולאחר מכן הוא נמנע ביודעין מלדווח כי החשד הופרך, על ידי פרקליט המחוז או על ידי בית המשפט, האם די לומר כי העתון הפר כלל אתי, או האם יש לומר כי הוא הפר גם כלל משפטי?

כללי אתיקה, מעצם מהותם, אינם כללי משפט. לכן אין הם עניין לבית משפט. כך לגבי אתיקה חברתית, כך לגבי אתיקה ציבורית, וכך גם לגבי אתיקה מקצועית, לרבות אתיקה עתונאית. אם, למשל, התנהגות מסויימת של עתונאי נחשבת בלתי-אתית, הרי זה עניין לבית הדין לאתיקה של מועצת העתונות, אך אין זה עניין לבית המשפט. בית המשפט הקים, כביכול, גדר בין תחום האתיקה לבין תחום המשפט: מלכות אחת אינה נוגעת במלכות שניה. אכן, ראוי למשפט, ונוח לו, להשאיר תחום רחב של התנהגות, חברתית או מקצועית, מחוץ להסדר משפטי. הנחה היא, שמוסכמות חברתיות וכללי אתיקה יספיקו כדי להסדיר את ההתנהגות בתחום זה באופן סביר, ללא צורך בהתערבות המשפט. בתחום זה די בדרך כלל בתגובה חברתית על הפרת המוסכמות, או בעיצומים מקצועיים על הפרת האתיקה, כדי לקיים סדר טוב והתנהגות ראוייה. כל זמן שכך הוא, המשפט נשאר בתחום שלו, ואינו עובר את הגדר לתחום האתיקה. אולם טעות היא לחשוב שהמשפט אינו מתעניין במה שמתרחש מעבר לגדר. הגדר אינה אטומה. המשפט עוקב בעיניים פקוחות אחר האתיקה. יש מקרים בהם נראה לעין כי האתיקה חלשה ואין בכוחה להבטיח התנהגות ראוייה, אם משום שאינה ברורה או מוסכמת, אם משום שאין לה מנגנון יעיל של אכיפה ואם מטעם אחר. במקרה כזה, אם אינטרס ציבורי חשוב נתון בסכנה ממשית, עשוי המשפט לעבור את הגדר המפרידה בינו לבין האתיקה, ולהפוך כלל אתי לכלל משפטי, כדי להקנות לו את הכוח הנדרש להשליט סדר ראוי. זהו תהליך מוכר. המשפט מתרחב בהתמדה על חשבון האתיקה. כללי אתיקה של עורכי דין ורופאים, למשל, הפכו במידה רבה לכללי משפט, שלעתים קוראים להם כללי משמעת. הפרת כללים אלה עלולה לגרור הליכים משמעתיים בפני
מוסדות רשמיים הפועלים לפי חוק. לעתים כללים אתיים הופכים אפילו לאיסורים פליליים. הנה, לדוגמה, עניין המתנות לעובדי ציבור. בשעתו נתברר כי יש עובדי ציבור שאינם עומדים בפני
הפיתוי של קבלת מתנות של ממש לחגים לאומיים או לארועים משפחתיים מאזרחים הנזקקים לשירותיהם. האתיקה לא הספיקה כדי למנוע את התופעה. היה צורך במשפט. או אז נחלץ המחוקק להטיל איסור על עובדי ציבור לקבל מתנות כאלה: חוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם‎1980-. גם בית המשפט עשוי לקבוע כי התנהגות מסויימת, שעד כה היתה אסורה (או מחוייבת) מבחינה אתית בלבד, תהיה אסורה (או מחוייבת) גם מבחינה משפטית. במקרה אחד, לדוגמה, נטען בפני
בית המשפט כי ראוי להפסיק כהונה של שר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה חמורה. בית המשפט קיבל את הטענה וקבע כי הפסקת הכהונה של שר במקרה כזה מתחייבת, לא רק מכוח המוסר, אלא גם מכוח המשפט. הנשיא שמגר אמר (בג"ץ ‎3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(‎5) 404, 422):
"האמור כאן אינו מתייחס לנורמות מוסריות שהן חסרות יסוד בדין. מדובר על המשפט החל אצלנו, אשר לפיו אי-הפעלת סמכות המוקנית לבעל משרה הופכת את מחדלו, בנסיבות נתונות, לבלתי סביר באופן קיצוני. זוהי מסקנה שבדין ולא מסקנה המעוגנת רק בערכים ערטילאיים מופשטים שאין להם יסוד בחוק".
כאשר בית המשפט קבע מסקנה זאת, וחייב את ראש הממשלה להעביר שר מכהונתו, הוא יצר כלל משפטי מקום שקודם לכן חלה רק האתיקה הציבורית, חלה ולא הספיקה. ראו גם בג"ץ ‎2533/97 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם) (פיסקאות ‎17-15). וראו י' זמיר, "אתיקה בפוליטיקה", משפטים יז (‎1987) 250, 255-253.

האפשרות שכללי אתיקה ייעשו גם כללי משפט, אם מכוח חקיקה ואם מכוח פסיקה, קיימת גם לגבי האתיקה העתונאית. היא אורבת לפתחה של העתונות, ומאיימת עליה במיוחד, בשל סיבות אחדות.

מצד אחד, העתונות שינתה פניה בעת האחרונה. היא נעשתה ריכוזית יותר, מסחרית יותר ותחרותית יותר. התחרות בין העתונים שוחקת את האתיקה של כל העתונים. שחיקת האתיקה מובילה, קודם כל, לפגיעה באנשים ובגופים מסויימים. מעבר לכך, היא עלולה לפגוע גם באינטרסים ציבוריים חשובים. הדברים הם, כמדומה, מן המפורסמות שאינם צריכים ראיה.

מצד שני, האתיקה העתונאית פטורה לפי החוק מהסדר או בקרה על ידי גוף חיצוני, ממשלתי או אחר. בכך שונה מקצוע העתונאות מרוב המקצועות החופשיים. במקצועות חופשיים אחרים, כגון רפואה, עריכת דין, הנדסה וראיית חשבון, החוק מסדיר את העיסוק במקצוע באמצעות רשיון. נוסף לכך, וכפועל יוצא מכך, החוק מסדיר, ולו רק באופן חלקי, גם את האתיקה המקצועית, מקים גופים לאכיפת האתיקה, כגון בתי דין, ומקנה להם סמכות אכיפה באמצעים שונים, עד לאמצעי הקיצוני של שלילת הזכות לעסוק במקצוע. אתיקה המוסדרת בדרך זאת עולה (או יורדת) מדרגה: היא נעשית חלק ממשפט המדינה. מבחינה זאת העתונאות שונה ממקצועות אחרים. החוק נמנע מלהסדיר את העיסוק בעתונאות: הוא אינו דורש רשיון מעתונאי, אינו מטיל עליו חובות מיוחדות ואינו מקנה סמכות למוסד רשמי להענישו על התנהגות בניגוד לאתיקה המקצועית.

ההבדל הקיים מבחינה זאת בין העתונאות לבין מקצועות אחרים אינו נובע ממחדל של הכנסת או הממשלה. הוא קיים בכוונה מכוונת, ומתבסס על הבחנה עניינית בין העתונאות לבין מקצועות אחרים. ההבחנה נובעת מעצם המהות של חברה דמוקרטית. עתונות חופשית היא לא רק תוצאה הכרחית של דמוקרטיה, אלא היא גם תנאי הכרחי לדמוקרטיה. היא תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחרויות האדם. בפועל היא יכולה לשמש נייר לקמוס של הדמוקרטיה: יש עתונות חופשית - יש דמוקרטיה; אין עתונות חופשית - אין דמוקרטיה.

אחד התפקידים העיקריים של העתונות בדמוקרטיה הוא, לבקר באופן שוטף ויעיל את כל המוסדות במדינה, בראש ובראשונה את הממשלה. כדי שהעתונות תוכל למלא תפקיד זה כראוי, היא צריכה להיות פטורה מפיקוח או מעורבות אחרת של הממשלה.

עם זאת, העובדה שהעתונות פטורה מפיקוח או מעורבות אחרת של הממשלה, להבדיל ממקצועות אחרים, יוצרת בעיה. לעתונות, כידוע, יש כוח רב. בכוחה לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף. במיוחד גדול כוחה של העתונות, בהשוואה לכל מקצוע אחר, כלפי המוסדות הרשמיים: הכנסת, הממשלה, הרשויות המקומיות וכל מוסד ציבורי אחר. היא לא רק מדווחת, חושפת ומבקרת, ובכך היא עושה שירות חשוב לחברה, אלא היא גם מאיימת ופוגעת בעובדי ציבור ובנבחרי ציבור, ובכך היא מקימה לעצמה אויבים בקרב בעלי שררה.

בעלי שררה, וגם אחרים בקרב הציבור, ובמיוחד מי שכבר נפגע על ידי העתונות, יכולים לטעון כי צריך להטיל רסן על העתונות, כדי למנוע שימוש לרעה בכוחה. הכוח, כפי שאמר לורד אקטון, נוטה להשחית. לא רק כוח השלטון. כל כוח. גם כוח העתונות. כדי למנוע שימוש לרעה בכוח דרושה ביקורת. לכן, הם יכולים לטעון, דרושה ביקורת חיצונית גם על העתונות, כמו על גופים אחרים ומקצועות אחרים. החלל קורא להסדר. הם גם עשויים לנצל שעת כושר, כמו משבר רציני או תקלה חמורה בתחום העתונות, כדי לעשות סדר בעתונות.

בשל כל אלה חייבת העתונות להנהיג סדר בביתה, היא עצמה ולא אחרים, כדי להבטיח שלא יעשה שימוש בכוחה אלא באופן ענייני והוגן. אכן, העתונות הקימה מנגנון מיוחד לצורך זה. היא הקימה, ללא חובה בחוק, את מועצת העתונות. מועצת העתונות היא גוף וולונטרי, הכולל נציגי עתונים, נציגי עתונאים ונציגי ציבור. היא קבעה תקנון של אתיקה מקצועית. סעיף ‎12ג בתקנון זה (משנת ‎1996) מחייב עתון שפרסם דבר חשד, הגשת אישום או הרשעת אדם, לפרסם גם "בהבלטה הראויה" כי החשד הוסר, כתב האישום בוטל, או הנאשם זוכה. המועצה מקיימת גם בית דין לאתיקה, הדן בקובלנות על הפרה של כללי האתיקה.

לכאורה, טוב ויפה. אך, בפועל, לא כל כך יפה. כל מי שקורא עתונים יודע כי יש פער בין האתיקה לבין הפרקטיקה: דפי העתון, לא פעם, אינם משקפים את כללי האתיקה. ואין צורך להרחיק עדותנו: המקרה שלפנינו יבוא ויוכיח. במקרה זה, עתון נפוץ ביותר ניהל במשך תקופה ארוכה מסע שהחשיד קצין משטרה בכיר בעבירות על החוק, ולא החמיץ שום ידיעה עסיסית. אך כאשר פרקליט המחוז החליט שאין יסוד להגיש כתב אישום נגד אותו קצין, נאלם העתון דום. מקרה זה מדגים את החשיבות המעשית של האתיקה העתונאית, כמו גם את החולשה הקיימת של כללי האתיקה. אכן, אין אפילו צורך בסעיף ‎12ג לתקנון האתיקה של מועצת העתונות כדי להבין שהחובה המקצועית של עתון לתת דיווח ענייני ואמין, וכן גם המצווה הבסיסית של הגינות, חייבו את העתון להודיע לציבור הקוראים שלו כי פרקליט המחוז החליט שאותו קצין, אשר העתון החשיד בביצוע עבירות שונות, לא יועמד לדין. אך, מסתבר, אין די בכללי האתיקה העתונאית כפי שהם כיום.

חולשת האתיקה העתונאית הוצגה לאחרונה על ידי הוועדה הציבורית לחוקי העתונות. ועדה זאת, שמונתה על ידי שר המשפטים ושר הפנים, מייצגת בהרכבה, יותר מכל, את מועצת העתונות: יושב ראש הוועדה, מר חיים צדוק, הוא נשיא מועצת העתונות; לצידו בוועדה - ממלא מקום נשיא מועצת העתונות; וכמעט כל השאר הם חברים, או מי שהיו חברים, במועצת העתונות. ההרכב מתבטא בתוכן. הוועדה נקטה עמדה בלתי-מתפשרת בעד חופש העתונות ונגד מעורבות שלטונית. אך זאת רק עד גבול מסויים, הוא גבול האתיקה העתונאית. הוועדה הציגה את המצב הבעייתי של האתיקה העתונאית: שמצד אחד היא פטורה ממעורבות שלטונית, אך מצד שני, בהעדר מעורבות שלטונית, היא חלשה מכדי לקיים רמה נאותה של אתיקה. וכך אמרה הוועדה בסעיף ‎162 לדין וחשבון שהגישה (אלול התשנ"ז - ספטמבר ‎1997) לשר המשפטים ושר הפנים:

"יש למצב כזה גם חסרונות ברורים: ראשית, אין לעיתונאים חובה חוקית להזדקק למוסדותיה של מועצת העיתונות, בפרט למערכת בתי הדין לאתיקה שלה; שנית, לא כל העיתונאים מקבלים על עצמם את החובה למלא אחר תקנון האתיקה של מועצת העיתונות; ושלישית, לא כל העיתונאים מיוצגים במוסדות מועצת העיתונות. התוצאה הטבעית של המצב היא כי כללי האתיקה מופרים לעתים מזומנות, חלק מן העיתונים הרבים המופיעים בישראל אינם אוכפים את כללי האתיקה בין כתליהם, והציבור נמצא נפגע מדי פעם מן המתפרסם. יתר על כן, הסנקציות שבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות רשאי על פי התקנון להטיל בגין הפרה של כלל אתי הן לא תמיד יעילות. כך, למשל, בית דין לאתיקה של המועצה אינו יכול לאכוף על עיתון שמעד פרסום נאות של הפסיקה נגדו".
בשל החולשה של כללי האתיקה העתונאית המליצה הוועדה שדרישות הכשירות של עורך עתון, וכן גם של מוציא לאור, ייקבעו, לא בתקנון האתיקה של מועצת העתונות, אלא בחוק של הכנסת. מעבר לכך, היא גם המליצה שחוק מיוחד, אשר ייקרא חוק מועצת העתונות, יטיל חובה על כל עתון וכל עתונאי לקיים את כללי האתיקה ואת פסקי הדין של מועצת העתונות. היא ציינה (בסעיף ‎165 לדין וחשבון) כי "להקפדה [על כללי האתיקה העתונאית] חשיבות מכרעת מבחינת פניו של המקצוע, שהיא חשיבות מכרעת במיוחד מהבחינה הציבורית של מילוי התפקידים החברתיים של העתונות... כך ישמר חופש העתונות מפני הסכנה הנשקפת לו על ידי הסדרי חקיקה כאלה או אחרים, המביאים התערבות של בעלי זיקה פוליטית מובהקת בעולם העתונות". לכן, למרות ההתנגדות העקרונית להתערבות כזאת, המליצה הוועדה על חקיקת חוק מועצת העתונות, אף שחוק כזה יהווה, לא רק צעד של התערבות בעלי זיקה פוליטית מובהקת בעולם העתונות, אלא גם צעד לקראת הפיכתם של כללי האתיקה לכללי משפט. אכן, יתכן כי במצב הקיים חוק כזה הוא הרע במיעוטו, ואולי אף כורח המציאות. עם זאת, עצם ההמלצה של הוועדה לחוקק חוק כזה, לא רק ממחישה את החולשה של כללי האתיקה העתונאית, כפי שהם כיום, אלא מהווה גם תמרור אזהרה מפני סכנה חמורה יותר האורבת לעתונות.

המקרה שלפנינו אף הוא ממחיש את הסכנה האורבת לעתונות מכללי אתיקה חלשים. בע"א ‎3199/93, נשוא דיון זה, היה בית המשפט (הנשיא שמגר והשופטים גולדברג וחשין) בדעה אחת, שמן הראוי להטיל על עתון, במקרים מסויימים, חובה משפטית לפרסם מידע חדש, המפריך חשד שהעתון ייחס לאדם מסויים, ואם העתון לא יקיים חובה זאת, למנוע ממנו, בתביעה בגין לשון הרע, את ההגנה של פרסום אמת. האם בית המשפט היה רואה צורך להטיל חובה משפטית כזאת, אילו הצליחה העתונות לקיים, ללא כפייה מבחוץ, את החובה האתית למסור לציבור מידע אמין ומלא? המשנה לנשיא לוין, ב

פסק דין
זה, מתנגד להטלת חובה משפטית כזאת, אך הוא מגנה את העתון על שהפר חובה אתית כאשר נמנע מפרסום מידע עדכני המפריך חשד שהעתון הדביק לאדם מסויים. לא יהיה זה נבון לזלזל בגינוי כזה. השופט אור אף הוא, כמו המשנה לנשיא לוין, שולל הטלת חובה משפטית כזאת על ידי בית המשפט, אך הוא אינו שולל את האפשרות שהמחוקק, אם ימצא לנכון, יטיל חובה כזאת בחוק. האם אין חשש שהמחוקק אכן יראה צורך להסדיר את מה שהאתיקה ניסתה להסדיר אך נכשלה?
פסק דין
זה, אף שיש בו נצחון לעתונות, יש בו גם אזהרה לעתונות. גם הדו"ח של הוועדה הציבורית לחוקי העתונות, אף שהוא מבקש בכל מאודו להגן על חופש העתונות, מדליק אור אדום של סכנה הנובעת מן החולשה של כללי האתיקה. והיו סימני אזהרה נוספים. בין היתר, זה מקרוב עלתה לדיון ציבורי השאלה, אם אין זה ראוי לראות עתון כגוף ציבורי למחצה, ובהתאם לכך להטיל עליו חובות מסויימות המוטלות בדרך כלל על גופים ציבוריים. ראו א' ברק, "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה", משפטים כז (תשנ"ז) ‎223. כל אלה הם, מבחינת העתונות, כתובת על הקיר. תהיה זו טעות קשה אם העתונות תעלים עין מן הכתובת.

אני מסכים לפסקי הדין של המשנה לנשיא לוין והשופט אור בלב כבד. לבי כבד עלי, משום שהעתון גרם עוול למשיב בפרשה של היתרי הבניה, בניגוד לכללי האתיקה, ובפרשה זאת יוצא המשיב מעל פנינו בידיים ריקות. עם זאת, אני מסכים לפסקי הדין של המשנה לנשיא לוין והשופט אור ללא היסוס. אין בלבי היסוס, משום שאני סבור כי הם מציגים את המצב המשפטי, כפי שהוא כיום, באופן נכון, וכן משום שזהו גם, לדעתי, המצב הראוי.
ש ו פ ט

השופט א' מצא:
אני מסכים לקבלת העתירה בכל הנוגע לפרסום בנושא היתרי הבנייה.

כחבריי הנכבדים, המשנה לנשיא והשופט אור, אף אני סבור, כי חוק איסור לשון הרע מבחין, הבחנה חדה וברורה, בין הגנת אמת הפרסום (סעיף ‎14 לחוק) לבין הגנת תום-לב (סעיף ‎15 לחוק). מחדל לפרסם תיקון או הכחשה, על-פי דרישתו המוצדקת של הנפגע, עשוי (על-פי סעיף ‎17 לחוק) לשלול או לחסום את הגנת תום-לב. הגיונו של דין זה הוא גלוי וברור: סירוב בלתי-מוצדק לפרסם תיקון אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב, ולפיכך יש בו משום ראיה לכאורה כי גם במועד הפרסום פעל המפרסם בחוסר תום-לב. נפקותו הראייתית של הסירוב היא משמעותית ביותר: גם אם הראה המפרסם, כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות שפורטו בסעיף ‎15, סירובו הבלתי-מוצדק לפרסם תיקון ישלול ממנו את חזקת תום הלב, האמורה בסעיף ‎16(א), ויפטור את הנפגע מן הצורך להוכיח איזו מחלופותיו של סעיף ‎16(ב) להיפוך יוצרותיה של החזקה האמורה (השוו: ע"א ‎809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(‎1) 1, 9-8).

לא כן הדבר במחדל לפרסם תיקון או הכחשה, מקום שהמפרסם מתגונן בטענת אמת הפרסום. החובה לנהוג בתום-לב, כמשמעו בדין הכללי, אמנם מוטלת גם על עיתונאי (או כלי תקשורת) המפרסם אמת שיש בפרסומה עניין לציבור. אך שאלת עמידתו של המפרסם בחובה זו, כמו השאלה אם תוכנו של הפרסום היה אמת, צריכה ויכולה להיבחן רק ביחס למועד הפרסום. אכן, למחדלו של מפרסם כזה, לפרסם תיקון או הכחשה, עשויה להיות השלכה בתחום האתיקה העיתונאית, אך הוא אינו בעל נפקות משפטית לעניין זכותו להתגונן בטענת אמת הפרסום. הרעיון של השתקת ההגנה האמורה, על יסוד אנלוגיה להוראת סעיף ‎17(א), עליו עמד חברי השופט גולדברג בפסק הדין שלערעור (בעמ' ‎862), איננו מתיישב עם לשונו הברורה של החוק. סעיפים ‎14 ו‎15- עוסקים בשתי הגנות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו. הכול מסכימים שסעיף ‎17 מהווה דין מיוחד, החל רק על הגנת תום-לב; וההיקש הנלמד מכך הוא שהחלתו על הגנת אמת הפרסום נוגדת את לשונו המפורשת והברורה של החוק.

כך מתחייב גם מפרשנות החוק על-פי תכליתו. חברי השופט אור הרחיב בהנמקתו להבחנה, בין הרציונל שביסוד הגנת אמת הפרסום לבין הרציונל שביסוד הגנת תום-לב; ונימוקיו הנכוחים מעידים, כי ההבחנה האמורה משקפת לא רק את מה שבוודאי הינו הדין המצוי, אלא גם את נורמות הדין הרצוי. מטעם זה אין בידי לתמוך גם בעמדת חברי השופט חשין, המבסס את חובת המפרסם לעדכן ולתקן את פרסומיו על שיקולי מדיניות פרשנית של מושג האמת. כללו של דבר: אם במועד הפרסום עמדה למפרסם הגנת אמת הפרסום, הגנתו זו לא תישלל ולא תיגרע, עקב מחדלו לפרסם תיקון או הכחשה במועד מאוחר יותר. פרסום פוגע, שבמועד עשייתו הוא אמת ויש בו עניין לציבור, מפרסמו חף מעוולה ומעבירה; ומחדלו של המפרסם, לפרסם תיקון או הכחשה, אינו יכול להפוך את פרסומו, בדיעבד, לעוולה ועבירה.

לדידי, יש להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם מחדלו של עיתון לפרסם מיוזמתו תיקון או השלמה לפרסום קודם, מקום ש"עיתון סביר" היה עושה כן, מהווה עוולת רשלנות. עצם הטלתה על עיתון של חובת מעקב אחר התפתחויות בנושאי פרסומיו מעוררת שאלות לא קלות; ואולם, גם אם מניחים, כי המחדל לפרסם תיקון או השלמה, בכלל או בנסיבות מיוחדות, מקים לנפגע עילת תביעה על-פי עוולת הרשלנות, הרי שתרופתו של הנפגע היא בהגשת תובענה בגין הנזק שנגרם לו עקב אי-פרסום התיקון או ההשלמה. על כל פנים, לכך ולשאלת קיומה של הגנת אמת הפרסום, בגין הפרסום המקורי, אין ולא כלום.

בשולי הדברים אבקש להעיר: מחדלו של אמצעי תקשורת לתקן מעוות אותו גרם בפרסום דבר, שבדיעבד נתגלה כטעון עדכון ותיקון, אינו עניין של מה בכך. כשם שלציבור היה עניין בפרסום המקורי, כך יש לו עניין במידע החדש. וטוב לעיתונאי, שראה כחובתו המקצועית להביא לידיעת הציבור את הידיעה הראשונה, כי יעמיס על שכמו גם את החובה להביא לידיעת הציבור את הידיעה המתקנת. חובה זו אינה חובה משפטית; אבל היא בוודאי חובה מקצועית-אתית, המבוססת על כללים של מוסר והגינות, הן כלפי הנפגע מן הפרסום המקורי והן כלפי הציבור. כחברי, השופט זמיר, גם אני סבור, כי הדאגה להשלטתן של אמות-מידה אתיות בפעולתה של העיתונות צריכים וחייבים להיות חובתה ועניינה של העיתונות עצמה. אין די בכך, שבתקנון האתיקה המקצועית נקבעו כללי-התנהגות ראויים. מבחנה האמיתי של העיתונות הוא בעמידתה על קיומן של החובות האתיות הלכה למעשה. בכך תלויה אמינותה של העיתונות בעיני הציבור. בכך תלויה גם סמכותה המוסרית למלא את תפקידה - כמקובל וכראוי לעיתונות בחברה חופשית - כשהיא משוחררת מהגבלות שמקורן בנורמות חיצוניות.

ש ו פ ט
השופט מ' חשין:

קראתי בעיון את חוות-הדעת שכתבו חבריי, המישנה לנשיא ש' לוין והשופטים ת' אור א' מצא וי' זמיר. לא אצרף את דעתי לדעת חבריי שכתבו לפניי. לו נשמעה דעתי כי-אז דחינו את העתירה ושבנו אל פסק-הדין שניתן בערעור. אחזור איפוא אל פסק-הדין שנתנו אנו השלושה - הנשיא שמגר, חברי השופט גולדברג ואנוכי - בערעור נושא הדיון הנוסף, ואחתום עליו בשנית.

לעניינו של הערעור אֶזָכר וַאֲסַפֵּר: אותה עת, לאחר שקראתי את כל הכתבים שהונחו לפנינו, ולאחר שסיימנו לשמוע את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, ידעתי-בי כי חל שיבוש בפסק-דינו של בית-משפט קמא. קיננה בי תחושה עמומה על-כי נעשה עוול לתובע, אך נתקשיתי לתרגם אותה תחושה לטעמים רציונאליים שווים-לכל-נפש. משקראתי את פסק-דינו של חברי השופט גולדברג - ולאחר זמן, משקראתי את חוות-דעתו של חברי הנשיא שמגר - נחלצתי ממצוקתי. אכן, בפסק-הדין שכתבו חבריי - פסק-דין רגיש, טובל-בהגינות, אנושי - ניסחו חבריי היטב את תחושתי. חזרתי עתה ועיינתי בכתובים ומדעתי לא שיניתי. דעתי נותרה כשהייתה.

‎2. על-כך - דומה - נסכים כולנו, חבריי שברוב אף-הם: עיתון "ידיעות אחרונות" נהג בחוסר-הגינות כלפי התובע. ונכון כי נאמר ונציין זאת מפורשות. אלא שאנו השלושה מן הערעור סברנו - להבדיל מחבריי הנמנים עם הרוב עתה - כי חוסר-הגינות זה עוטף עצמו בזכות משפטית, זכות הנושאת על-גבה סנקציה משפטית, ולא אך בנורמה מתחום המוסר או האתיקה של העיתונות.

‎3. משהיסכמתי לחוות-דעתו של חברי השופט גולדברג, לא אחזור על דברים שנאמרו. מה שנאמר נאמר, והמעיין יעיין וימצא. עתה אוסיף ואפרש את הכרעתנו, זו הפעם על מסילה מקבילה לזו של חברי השופט גולדברג בערעור.

גמביט

‎4. אפתח בגמביט, גמביט-המלך או גמביט-המלכה, כרצון איש-ואיש. והמעשה הנורא שאספר עליו בסמוך, קרוב אלינו במאוד, קרוב עד-כאב. היֹה הָיָה שופט בירושלים, יוסף בן-שמעון שמו. בן-שמעון היה שופט בית-משפט השלום. אולי היה שופט בית-המשפט המחוזי. אפשר אף כי היה שופט בית-משפט העליון. והאיש תם וישר, שופט משפט צדק וחסד, מקובל על רוב אחיו ואדם מכובד בקהילתו. יום אחד החלה מתגלגלת שמועה על-כי אותו שופט נטל ממון להטיית-משפט. ואמנם, בעקבות תלונה החלה המשטרה חוקרת וגובה הודעות מעדים. ואולם, שלא כשאר חקירות במשטרה, כל אשר היה בחקירה מצא את דרכו אל עיתון פלוני. היה זה, כמסתבר, איש-משטרה פלמוני שאמר לבוא חשבון עם השופט - בשל אירועי-עבר מסויימים - וכך ידע כתב העיתון, מידי יום-ביומו - ידע ופירסם לקוראיו - דברים שהתרחשו בחקירה לרבות תוכן הודעותיהם של עדים מפלילים.

החקירה היתה אקסטנסיבית ושמו של השופט התגלגל ברחובות-העיר ובסימטאותיה, בציקצוקי-לשון של הולכי-רכיל ויושבי-קרנות. כדי-כך הגיעו הדברים, שהשופט בוש מהראות פניו ברבים. הוא פסק מלכת לבית-המשפט ונסתגר במעונו כל שעות היום. רק לעת חשיכה העז לצאת מביתו, ובהלכו ברחוב הסתיר את פניו בכנף-מעילו. לא נספר מה היה לאישתו של השופט ולא מה אירע לילדיו בבית-הספר בו למדו, והרי כל אחד יידע זאת מעצמו.

כך נמשכו הדברים והלכו כמחצית השנה, והדיווחים אודות חקירת השופט - ועל תוכנן הנורא של ההודעות - באים בעיתון כסידרם. יתר-על-כן: בימים בהם לא היה מה לחדש, טרח אותו עיתון לסכם לקוראיו את תולדות החקירה עד אותה עת, לידע ולהיוודע מה נורא המעשה שעשה השופט.

לאחר כמחצית השנה למדו קוראי העיתון לדעת על סיום החקירה, ועל המלצתה של המשטרה להעמיד את השופט לדין בעבירה של קבלת שוחד. הידיעה באה זו הפעם בכותרתו הראשית של העיתון, והשופט התכווץ בכאבו. עבר כחודש ימים נוסף, והיועץ המשפטי לממשלה החליט - לאחר גביית הודעות נוספות - כי הקובלנה על השופט קובלנת-שקר היתה; כי העדים שמסרו הודעות מפלילות, עדי-שקר היו; וכי השופט נקי מכל רבב. מיהר היועץ המשפטי והודיע על-כך לשופט ולמשטרה, וגם לעיתונות נמסרה הודעה מפורטת. וראה-זה-פלא: אותו עיתון שפירסם כל העת את חדשות-השופט, נאלם לפתע דום. הידיעה על ההחלטה הקובעת כי התלונה נגד השופט לא היתה אלא עלילת-שווא - עלילת-זדון - כמו לא היתה ולא נבראה. העיתון פינה עצמו לנושאים אחרים שעל סדר-היום, ושמו של השופט לא עוד עלה בפירסומים. השופט ביקש אמנם מן העיתון כי יפרסם את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה - ואף כי יוסיף לידיעה שמץ-התנצלות - אך העיתון אף לא טרח לאשר כי קיבל את המכתב.

מה אירע לאותו שופט לאחר אותם אירועים, נספר במקום אחר. נזכיר אך זאת, שלאחר מספר חודשים פרש השופט לגימלאות ועיקבותיו נעלמו.

‎5. הנה-הוא הגמביט. גמביט-המלך או גמביט-המלכה, כרצון איש-ואיש. חבריי מן הרוב סוברים כי האיסור על לשון-הרע במשפט ישראל לא התעלה כדי הטלת חובה על העיתון - חובה שהפרתה גוררת חובת פיצויים - לפרסם את ההחלטה על דבר העלילה ועל סגירת התיק מחוסר אשמה (או מחוסר ראיות). ודוק: לא דיברנו ואין אנו מדברים בחובת התנצלות או בבקשת סליחה על עוגמת-הנפש שנגרמה לשופט עקב הפירסומים. מדברים אנו אך בחובה לפרסם ידיעה - ידיעת-אמת - על דבר סגירת תיק החקירה ועל הטעם לסיום החקירה. כל שביקשנו לא היה אלא זאת, שהעיתון יפרסם - ככרוניקה - את דבר החלטתו של היועץ המשפטי. השופט לא עמדו בו כוחותיו ועל-כן פרש מכהונתו. אך לדעת חבריי אין העיתון חייב - כחובה משפטית - לפרסם כל ידיעה על דבר סגירת תיק החקירה.

דעתי-שלי אחרת. לעת הערעור לא הייתי נכון - ואינני נכון אף כיום - להשלים עם מסקנה כי משפטנו הוא כה-דל וכה-קשוח, עד שכולנו - למיצער רובנו - נסכים כי במחדל אי-הפירסום עָוַול העיתון, אמנם, גם לציבור גם לשופט, אך בה-בעת נוסיף ונאמר כי העוולה שנעשתה תמצא את תיקונה - ולדעת מיקצת מחבריי: אף ראויה היא שתמצא את תיקונה - אך-ורק בתחום האתיקה של העיתונות.

‎6. רוממות-אל בגרוננו. משיחים אנו רבות על כבוד האדם. מדברים אנו על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק שהושיב את כבוד האדם במעלות-של-מעלה. וכבודו של השופט בן-שמעון - כיצד זה שכך נעלם לנו והיה-כלא-היה? הכדי-כך דלים ואביונים אנו? אוסיף עוד זאת: גם לו אמרתי כי חוק איסור לשון הרע - אותו סובבים אנו סחור-סחור - לא נוכל לחצוב מגופו חובה לפירסום החלטתו של היועץ המשפטי - ולא אמרתי כן - כבוד האדם שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו היה משמש לי בית-גנזים ליצירתה של חובה זו. נזכור כי חוק-יסוד זה לא בא אך "להגן על כבוד האדם" (כלשון סעיף ‎1א בו) ולאסור על פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא אדם (כלשון סעיף ‎2) אלא מוסיף הוא וקובע כי "כל אדם זכאי להגנה" על כבודו (כלשון סעיף ‎4). ואני אֶזָּעֵק - מכוחו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - להגן על כבודו של השופט בן-שמעון. שאם חוק-יסוד זה - עליו גאוותנו - לא יוכל לתקון עוול כְּזה עָוול שנעשה לשופט, ולו במעט-מן-המעט - מה בא חוק-היסוד להשמיענו ולא ידענו? אכן, דעתנו היא זו: משנמנע העיתון מפירסום הידיעה על דבר סגירת התיק, עמדה לו לשופט - שמא נאמר: לשופט-לשעבר - זכות תביעה על חילול שמו, בין לפי חוק איסור לשון הרע בין לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. והשניים - בליבתם - חד-הם. ואולם, בהמשך נייחד דברינו לחוק איסור לשון הרע ולא נוסיף לדבר בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אלא בשולי הדיון.

עיקרי העובדות שלעניין

‎7. המשיב לפנינו, מר יוסף קראוס
- להלן נכנה אותו: התובע או קראוס - היה ראש לישכת חקירות במשטרת מרחב חיפה, בדרגת רב-פקד. קראוס תבע את העיתון "ידיעות אחרונות" - להלן נכנה את העיתון: העיתון או "ידיעות אחרונות" - בגין סידרת כתבות אשר נתפרסמו בו ואשר לטענתו הוציאו עליו לשון-הרע. בית-המשפט המחוזי בנצרת דחה את תביעתו של קראוס. קראוס ערער לבית-המשפט העליון, וערעורו נתקבל בחלקו בשני נושאים שזכו, כל אחד מהם, לכינויים אלה: "פרשת התובע העירוני" ו"פרשת היתר הבנייה". "פרשת התובע העירוני" אינה מעוררת כל-קושי, וכולנו מסכימים כי בעניין זה יש לאשר את פסק-הדין שניתן בערעור ולדחות את העתירה בדיון הנוסף. "פרשת היתר הבנייה" היא המפלגת אותנו לשני מחנות ובה מצחצחים אנו חרבות.

‎8. "פרשת היתר הבנייה" נסבה על חקירה שערכה המשטרה בנוגע להיתר בנייה שקיבל קראוס להוספת קומה בבית מגוריו. על-פי החשד - כפי שנתפרסם - ניתן ההיתר לקראוס שלא-כדין וכטובת-הנאה מגורמים בכירים בעיריית חיפה. דובר בפירסום ב"חריגות בניה חמורות" שחלקן אושר - "בצורה תמוהה" ובניגוד לחוק - בוועדה המקומית לתכנון ולבניה, והכתבות בפרשה שבו וציינו כי יש בנמצא "ראיות לכאורה" נגד קראוס.

‎9. ענייננו בסידרה בת אחת-עשרה כתבות בעיתון "ידיעות אחרונות", כתבות המערבות במישרין ובעקיפין את קראוס בחשדות למעשי מירמה, טיוח וקבלת טובות-הנאה. פירסומן של הכתבות החל ביום ‎30.7.84, ונמשך - במשך למעלה משנה - עד ליום ‎4.10.85. עשר מבין הכתבות מזכירות ומאזכרות במפורש את נושא היתר הבניה. מן הבחינה הכרונולוגית נחלקו הכתבות לשלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה כוללת ארבע כתבות שנתפרסמו בחודשים יולי ואוגוסט ‎1984, בימים: ‎30.7.84, 10.8.84, 12.8.84 ו‎26.8.84-. הקבוצה השניה הינה משנת ‎1985, וכלולות בה שלוש כתבות שנתפרסמו בחודשים אפריל ויוני ‎1985, בימים: ‎8.4.85, 10.4.85, ו‎4.6.85-. הקבוצה השלישית, והאחרונה, אף היא הינה משנת ‎1985, וכלולות בה שלוש כתבות שנתפרסמו בחודשים ספטמבר ואוקטובר ‎1985, בימים: ‎6.9.85, 20.9.85 ו‎4.10.85-.

‎10. ביום ‎6.1.86 פנה המשיב באמצעות בא-כוחו בדרישה מן העיתון: "לפרסם התנצלות על דבר הפרסום והכחשה בה יובהר כי הפרסום היה משולל כל יסוד אמת". "ידיעות אחרונות" לא נעתר לדרישה, ולא פירסם כל הכחשה או התנצלות.

‎11. דומה שחשוב כי נצייר - ולו בקצרה - כיצד תיאר והציג העיתון את החשדות המיוחסים לקראוס. נבהיר ונפרט:

הכתבה הראשונה, עליה נסמכות כל שאר הכתבות כולן, נתפרסמה ביום ‎30.7.84, וכותרתה היא: "קצין בכיר במשטרת חיפה חשוד בקבלת טובות-הנאה" (ההדגשות כאן ובהמשך הן כולן שלי - מ' ח'). בהמשך, בכותרת המישנה כך נכתב:

"נגד רב-פקד יוסף קראוס
, ראש לישכת החקירות במשטרת מרחב חיפה, יש ראיות לכאורה כי קיבל הטבות במסגרת אישור חריגות בניה בדירתו".
וזו היא ראשיתה של הכתבה:

"ראש לשכת החקירות במשטרת מרחב חיפה, רב-פקד יוסף קראוס
, חשוד בקבלת טובות הנאה מבכירים בעיריית חיפה - זאת במסגרת אישור חריגות בניה חמורות שבוצעו בדירתו הפרטית בקרית-חיים."
בגופה מדווחת הכתבה לקוראים כי הפרשה "נחקרת בידי המחלקה לחקירות-פנים של המטה הארצי", וכי תחילתה היתה במהלך פשיטה של חוקרי-משטרה על משרדי מהנדס העיר, פשיטה בה נתגלה תיק ה"מתייחס לחריגות בנייה חמורות שבוצעו בדירתו הפרטית של רב-פקד קראוס, ואשר חלקן אושרו בצורה תמוהה ובניגוד לחוק בוועדה המקומית לתיכנון ובניה." הנושא אף נבדק "בידי מהנדסים מומחים של מע"צ, ואלה הגיעו למסקנות חמורות ביותר." ומתוך כך:

"בדיקת תיק הבניה של דירת קראוס העלתה חשדות לקבלת הטבות כספיות בהיקף ניכר - בין היתר באמצעות אישור החריגות"
עוד מודיעה הכתבה זאת:

"בין היתר מצויות בידי אנשי המטה הארצי של המשטרה ראיות לכאורה המעלות חשד, כי חישוב שטח הדירה בתיק הבניה של קראוס שונה במכוון, ואינו תואם למציאות, וכי דירתו של קצין המשטרה נבנתה תוך חריגות בניה ניכרות גם מהיתר הבניה שאושר."
בהמשך הסידרה מדווחות הכתבות על "מעשים חמורים המיוחסים לראש לישכת החקירות במשטרת חיפה, רב-פקד יוסף קראוס
." (‎10.8.84). שוב-ושוב - ובאותה לשון ממש - חוזרות הכתבות ומדגישות כי "החשדות נגד קראוס נמצאים עתה בבדיקת המחלקה לחקירות פנים של המשטרה" ואת קיומן של ראיות לכאורה בידי המשטרה. בכלל זה מתברר לנו כי קראוס "חשוד בקבלת טובות הנאה מהעירייה", וביתר פירוט:

"... הועלה חשד, כי רב-פקד קראוס מעורב בקבלת טובות-הנאה מעיריית חיפה - זאת בין השאר, במסגרת אישור חריגות בניה בשווי מיליוני שקלים בעת בניית ביתו הפרטי ..." (‎10.8.84)

"... רב-פקד יוסף קראוס
, ראש לשכת החקירות במשטרת חיפה - המעורב לפי החשד בקבלת טובות הנאה מהעיריה במיליוני שקלים..." (‎26.8.84)
נוסח מעין-זה חוזר ונשנה ומופיע בהמשכה של הסידרה, כמעט בכל כתבה. כך גם בעניין קיומן של ראיות לכאורה:

"... []קיימות כבר ראיות לכאורה, למעורבות רב-פקד קראוס בקבלת טובות הנאה מבכירים בעיריית חיפה - בין השאר, במסגרת אישור חריגות בנייה חמורות בביתו..." (למשל ‎12.8.84)
כן מוצאים אנו, שוב -

"את העובדה שבידי המשטרה מצוי כבר דו"ח של מהנדסים מומחים ממע"צ, אשר בדקו את פרשת החריגות והגיעו למסקנות חמורות ביותר." (‎12.8.84).
לא זו בלבד, כך מוסיף העיתון וכותב, אלא "שרב-פקד קראוס מעורב, לפי החשד, בפרשיות אחרות" (‎12.8.84) (זאת ללא ציון מפורש במה מדובר). הכותבים טורחים לציין כי "הופעלו עליהם [על חוקרי המשטרה] איומים ולחצים מרומזים לחדול מהטיפול בתיק זה" (‎26.8.84), ומביעים הם פליאה - אף היא חוזרת ונשנית - כי:

"לא יתכן שקצין בכיר ... יוסיף, לשמש בתפקידו שעה שהוא עצמו חשוד בקבלת טובות הנאה מהעירייה" (‎10.8.84)
"רב-פקד קראוס עצמו, חרף החשדות החמורים נגדו ולמרות העובדה שקיימות כבר ראיות, לכאורה, לכך שקיבל מהעיריה טובות הנאה, במסגרת אישור חריגות בניה חמורות בביתו - לא הועבר עדיין מתפקידו על-ידי המטה הארצי" (‎26.8.84).
כל זאת, למרות תגובותיהם של "גורמים בכירים" במשטרה, ובלשון הכתבה:

"גורמים בכירים במטה-הארצי אמרו לנו אתמול, כי העובדה שקצין בכיר זה מוסיף להיות מופקד גם על חקירות ומידע הקשורים במישרין או בעקיפין לעיריה - היא בבחינת שערוריה. לדברי גורמים אלה, פרשת קראוס חמורה הרבה יותר מכפי שכמה קציני משטרה האוהדים אותו מבקשים להציגה, וכאשר יתבררו פרטים על הנסיונות לחפות על קצין זה, תתחולל סערה." (‎26.8.84)
‎12. קבוצת הכתבות השנייה עוסקת, בעיקרה, בפרשה הנוגעת לפקד עתליה מאיר, מי שהייתה ראש מחלק הונאות במרחב חיפה. בכתבות נקבע כי רב-פקד קראוס התנכל לפקד מאיר בטוענו כי היתה זו היא שגרמה לפתיחת החקירה נגדו. גם סביב פרשת-מישנה זו מאזכרת כל אחת מן הכתבות - שוב ושוב - את פרשת "היתר הבנייה" בנוסח המוכר לנו זה מכבר. כך, למשל, בכל עת בה מוזכר שמו של קראוס - "ראש לישכת החקירות במרחב, רב-פקד יוסף קראוס
, המעורב בחשד של טיוח חקירות וטובות" (‎8.4.95). כך אף בנוסח הידוע:

"לפני פחות משנה, במהלך חשיפת מעשי שחיתות בעיריית חיפה, נתגלו ראיות לכאורה הקושרות את ראש לישכת החקירות במרחב, רב-פקד קראוס, לקבלת טובות הנאה מהעירייה - זאת באמצעות אישור חריגות בנייה מופלגות לדירתו הפרטית בשווי מיליוני שקלים." (‎8.4.85)

ושוב:

"לפני כשנה, במהלך חקירה שנערכה במשרד מהנדס העיר, התגלה תיק בנייה של רפ"ק יוסף קראוס
... עיון בתיק העלה חשדות, לפיהם קיבל קראוס טובות הנאה מהעירייה באמצעות אישור לבניה חריגה בביתו הפרטי." (‎10.4.85)

וחוזר חלילה:

"... הצלחה זו היתה לצנינים בעיני מפקדה הישיר [של פקד מאיר], ראש לישכת החקירות לשעבר, רב פקד יוסף קראוס
. בין היתר גם בגלל שלאחר פשיטה משטרתית במשרד מהנדס עירית חיפה התגלה תיק בנייה של קראוס, שהעלה כי קיבל טובות הנאה מן העיריה בשווי של מליוני שקלים, בעת שהקים קומה נוספת בביתו בקריית חיים." (‎4.6.85)
כל דברים אלה, באורח חוזר ונישנה, משמשים חומר-רקע לתיאור ההתפתחויות בפרשת פקד עתליה מאיר. לגופם של דברים אין הכתבות מוסיפות, למעשה, מידע עובדתי חדש כלשהו לענייננו.

‎13. קבוצת הכתבות השלישית, והאחרונה - מאפייניה שונים. אין עוד מדובר בדיווח מצומצם - וישיר, לכאורה - על התרחשויות או על גילויי חדשות. זו הפעם ענייננו בסידרה של כתבות-תחקיר רחבות, שנתפרסמו בקביעות מידי שבוע, ביום שישי - לענייננו, בפרשת היתר הבנייה, מדובר בשלוש כתבות מתוך שש - וכותרתן היא "כך לא חוקרים באגף החקירות". הכתבות ארוכות ומפורטות ומנסות הן להציג תמונת-מצב כוללת של ניהול אגף החקירות במשטרת חיפה - לרבות דרכו של האגף ותיפקודו, בעיקר באשר לטיפול כושל ב"תיקי מיוחסים". בכתבות אלו מתוארות פרשות שחיתות, מירמה וקבלת טובות הנאה במשטרת חיפה ובעיריית חיפה. ובלשונם של הכותבים עצמם: "בכירים במשטרת חיפה פורשים 'מטריה' מעל למושכי החוטים ולמקבלי טובות ההנאה בעירייה; בכירים מהעירייה מעניקים טובות הנאה לקציני משטרה - וכך חוזר חלילה." (‎20.9.85). שמו של קראוס נקשר בפרשיות רבות, כדי-כך שהקורא יתקשה לנתק פרשיה אחת מפרשיה אחרת. לפי האמור בכתבות אלו, ולענייננו - בפרשת היתר הבנייה:

"[פקד עתליה מאיר] הצליחה לסייע בחשיפת אחת הפרשיות שבהן הסתבך קראוס בשנים האחרונות (הוא מעורב גם בקבלת טובות הנאה מבכירים בעיריית חיפה - אך על כך בהמשך הסדרה)." (‎6.9.85)
בהמשך הסידרה, נאמן להבטחותיו, כותב העיתון על-כי "אגף החקירות גונן על ראש לישכת החקירות במשטרת חיפה, יוסף קראוס
, החשוד בקבלת טובות-הנאה" (‎20.9.85). בהמשך הכתבה חוזרים הכותבים ומציינים את הידוע לנו מכבר, כי במהלך החקירה בנוגע לפרשת "התובע העירוני"-

"... הצליחו אנשי המשטרה להניח ידם על עשרות תיקים ולהעבירם לחקירה. אחד התיקים הללו היה תיק בניה של לא אחר מאשר ראש לישכת החקירות במשטרת המרחב, מיודענו רב-פקד יוסף קראוס
. החוקרים עיינו בתיק זה וגילו לתדהמתם, כי עולה ממנו חשד לקבלת טובות הנאה מעובדים בכירים בעיריה. עובדים אלה, לפי החשד, העלימו עין מחריגות-בניה גדולות שנעשו בעת בניית דירתו הפרטית של קראוס בקריית חיים. שווי החריגות הללו נאמד במיליוני שקלים" (‎20.9.85).
החקירה בפרשה זו - פרשת "היתר הבנייה" - וקשייה של החקירה מתוארים בהרחבה בכתבה מיום ‎20.9.85. שוב למדים אנו על המימצאים "החמורים במיוחד" של מהנדסי מע"ץ בנושא זה; וכי "יש ראיות לכאורה לכך ש[קראוס] קיבל טובות-הנאה". ועוד כהנה וכהנה.

הכתבה האחרונה בסידרה, זו שמיום ‎4.10.85, מרכזת דברים, שוב, לתת-הפרשה של פקד עתליה מאיר. בין השאר חוזרים אנו ושומעים - בפעם המי-יודע-כמה - כי:

"רשימת מעלליו הארוכה של רב-פקד יוסף קראוס
מוכרת היטב, זה קרוב לשנתיים, לראשי אגף החקירות וצמרת המשטרה ... גם העובדה שרב-פקד קראוס מעורב, לפי החשד, בקבלת טובות הנאה מעיריית חיפה - לא גרמה עדיין לכך שהמפכ"ל החדש, רב ניצב דוד קראוס, יורה על השעייתו." (‎4.10.85)

סידרת הכתבות נמשכה מעל לשנה, וכמו מאליה עלתה השאלה הגורלית: "האם סיימה המשטרה את החקירה בפרשה, יותר משנה אחרי שהחלה בה?" (‎20.9.85) וממשיכה הכתבה ומספרת:

"גורם בכיר בלשכת המפכ"ל (אין קשר משפחתי בין רב-ניצב דוד קראוס לבין רב-פקד קראוס): 'תיק החקירה הועבר לפרקליטות תל-אביב לענייני כלכלה לצורך הגשת כתבי-אישום. אנחנו ממליצים להעמיד לדין עובד בכיר בעיריית חיפה, באשמת מתן שוחד, ולהעמיד לדין משמעתי את רב-פקד קראוס, בגין קבלת טובות הנאה'."
‎14. ביום ‎9.10.85, היינו, חמישה ימים בלבד לאחר פירסום הכתבה האחרונה, החליט עורך-דין י' אור, פרקליט מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), כי אין מקום לנקוט צעדים משפטיים או משמעתיים נגד המשיב. עיקר ההחלטה בעניינה של "פרשת היתר הבניה" היה זה, שלא נמצאה בתיק המשטרה "ראיה כלשהי" המצביעה על-כך שקראוס ניצל את מעמדו כקצין-משטרה לקידום עניינו הפרטי. נביא מדבריו של פרקליט המחוז, כלשונם:

"הנדון: פא ‎202/84 - קראוס יוסף

...

להלן חוות דעתי בתיק שבנדון.

‎1. בעניינו של רפ"ק קראוס.

החלטתי שאין מקום לנקוט צעדים משפטיים ו/או משמעתיים נגד הנ"ל. להלן נימוקי:

א. היחסים המיוחדים בין רפ"ק קראוס לבין אליעזר פרוזר, כפי שבאו לידי ביטוי בפרשה זו, מקורם ביחסי חברות ו/או ידידות בין השניים. אין כל קשר, בין היחסים המיוחדים הנ"ל, לבין היותו של רפ"ק קראוס איש משטרה.
ב. במסגרת היחסים כנ"ל, איני רואה פגם בפני
יתו של רפ"ק קראוס אל פרוזר לקבלת עצה והדרכה בקשר עם עבודות הבניה שביקש לבצע.

...

ד. בנסיבות המקרה, לא מצאתי בחומר ראיה כלשהי המצביעה על ניצול מעמדו כקצין משטרה לקידום ענינו הפרטי.

כל ההקלות להן זכה רפ"ק קראוס, באו מאליעזר פרוזר ולא מעובד אחר בעיריה. בהקשר זה, אין לבוא בטענות כלשהן כלפיו. רפ"ק קראוס רשאי היה להניח, בהתחשב בכל הנסיבות, כי הטיפול בעניינו נעשה כדין ובהתאם לחוק ..."
על יסוד החלטה זו נשלח למשיב מכתב בו דווח לו כי תיק החקירה בנושאי הכתבות נסגר בידי פרקליט המחוז, בשל היעדר ראיות.

‎15. עיתון "ידיעות אחרונות" לא פירסם את דבר ההחלטה של פרקליט המחוז, ולא פירסם כל הודעה על-דבר סגירת תיק החקירה נגד קראוס.

‎16. נזכיר שוב, כי ביום ‎6.1.86 פנה המשיב, באמצעות בא-כוחו, אל "ידיעות אחרונות" בדרישה: "לפרסם התנצלות על דבר הפרסום והכחשה בה יובהר כי הפרסום היה משולל כל יסוד אמת". העיתון לא נעתר לדרישה זו, ולא הסכים לפרסם כל הכחשה או דבר התנצלות. לא-זו-אף-זו: גם לאחר שהופצה לגורמי התקשורת, ביום ‎13.3.86, הודעת דובר-המשטרה ובה עיקרי החלטתו של פרקליט המחוז, גם-אז לא טרח "ידיעות אחרונות" לתת פירסום לָאמת על דבר סיום החקירה, ועל סגירת התיק מחוסר ראיות.

‎17. ראוי להוסיף, להשלמת התמונה, כי גם עיתון "חדשות" וגם המקומון "כלבו" פירסמו, כל אחד מהם, ביום ‎3.8.84 כתבה דומה בתוכנה לכתבות שנתפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות", ואולם כנגד עיתונים אלה אין מַלין בדיון שלפנינו.

‎18. דבר אחרון: בקוראנו את הכתבות שנתפרסמו ב"ידיעות אחרונות" - והן כקורנס-נפחים המכה שוב-ושוב, עולה-ויורד ללא-הרף על ברזל שעל הסדן - עולה נגד עינינו - כיצד יכול הוא שלא לעלות - קאטו "הזקן" (מרקוס פורקיוס קאטו, קאטו הקנזור), אותו איש-מדינה רומי שלא יכול היה להימנע מקריאה - בכל הזדמנות שנקרתה על-דרכו, בהקשר ושלא-בהקשר, לצורך ושלא-לצורך - כי יש להחריב את קרתאגו: ‎ceterum censeo carthaginem esse delendam - מלבד זאת, סבורני כי יש להחריב את קרתאגו; או ‎delenda est carthago - על קרתאגו להיחרב. כך קרא וקרא, עד שזכה לראות בהכרזת המלחמה על קרתאגו, בשנת ‎149 לפני הספירה (המלחמה הפונית השלישית).

וגם זאת ידענו כולנו, שאם חזרת על אותה אמירה שוב ושוב, הפכת גולם לחי. אנשי הפירסום - גם אנשי-מדינה - יודעים זאת היטב.

גדר הדיון הנוסף

‎19. כולנו מסכימים כי "ידיעות אחרונות" חייב עצמו בהוצאת לשון-הרע ב"פרשת התובע העירוני", וכי ערעורו של העיתון בפרשה זו דינו דחיה. ענייננו הוא אך-ורק ב"פרשת היתר הבניה", וגם כאן נסכים כולנו על שלוש אלו: אחת, כי הפירסומים בעיתון היוו לשון הרע כהגדרתו בסעיף ‎1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה‎1965- (להלן נכנה אותו - החוק או חוק איסור לשון הרע). שתיים, כי הפירסומים שיקפו נכונה את החשדות שהועלו נגד קראוס ואת מהלך החקירה נגדו. שלוש, כי היה בפירסום "עניין ציבורי" כהוראת צירוף-תיבות זה בסעיף ‎14 לחוק. הנחת-היסוד לענייננו הינה איפוא זו, כי תוכן הכתבות שנתפרסמו ב"ידיעות אחרונות" - כל הכתבות יחד וכל אחת מן הכתבות לעצמה - הינו אמת. וזו, אמנם היתה - והינה - הגנת העיתון בתביעתו של קראוס נגדו, לאמור, כי דיווח אמת לקוראיו על דבר החקירה שערכה המשטרה. ובלשונו של סעיף ‎14 לחוק:

‎14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
"הגנת
אמת
הפרסום
השאלה המציגה עצמה לפנינו אינה אלא זו: בהנחה שפירסום פלוני בעיתון הינו אמת, הניתן לשלול בכל-זאת את הגנת האמת בפירסום בנסיבות מיוחדות - אפשר בנסיבות יוצאות-דופן - בהן נמנע העיתון מפירסום מידע נוסף - מידע שלא פירסם - והוא מידע העשוי לשנות את דעתו של הקורא על הדברים שפורסמו? דומני שכולנו היסכמנו כי "ידיעות אחרונות" לא פירסם את דבר החלטתו של פרקליט המחוז בכוונת-מכַוון - התירוצים שהעלה העיתון על דבר אי-הפירסום אינם מתקבלים כאמת - או למיצער באי-איכפתיות העולה כוונה. ואולם גם אחרת: עובדה מוכחת היא כי העיתון פירסם אודות קראוס מידע שעלה כדי לשון הרע; כי לשון הרע שפירסם העיתון היתה אמת; וכי העיתון לא פירסם את דבר החלטתו של פרקליט המחוז, החלטה שעשויה היתה לשנות את דימויו של קראוס בעיני הקורא. בנסיבות אלו, העומדת לו לעיתון הגנת "אמת דיברתי"? האם הגנת "אמת פירסמתי" עומדת לו לעיתון אף שלא דיווח את כל האמת? מה הן גדריה של אותה "אמת" בהגנה הקרויה "הגנת אמת הפירסום" שבחוק איסור לשון הרע?

‎20. בפסק-הדין שבערעור (ע"א ‎3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(‎2) 843) קבע חברי השופט גולדברג, כי באי-פירסום הידיעה על דבר החלטתו של פרקליט המחוז פעל "ידיעות אחרונות" שלא בתום-לב, וכי היעדר תום-הלב שבאי-הפירסום משתיק אותו מהתגונן בטענת אמת בפירסום. לשון אחר: לאחר הפירסומים הקשים אודות קראוס - פירסומים שפרשו עצמם על-פני למעלה משנה - ומשנמנע העיתון מִפַּרְסֵם את סופה של ה"סאגה" - החלטתו של פרקליט המחוז על סגירת תיק החקירה מחוסר ראיות - לא תעמוד לו טענת "אמת דיווחתי"; כל-כך אף שהכל מסכימים כי העיתון דיווח אמת לעת הפירסומים, כי כתב אמת-לשעתה.

מיקצת מחבריי שברוב מסכימים אף-הם שהעיתון לא פירסם את כל האמת; כי ראוי היה שיפרסם גם את דבר החלטתו של פרקליט המחוז על סגירת התיק; וכי משנמנע מִפַּרְסֵם את שראוי היה כי יפרסם, עבר "ידיעות אחרונות" על לאו אתי ומוסרי. ואולם, כך סוברים הם, מחדלו של העיתון - מחדל הראוי לגינוי, בלשונו של חברי השופט לוין - לא עבר את גבול האתיקה והמוסר ולא מצא מישכן בממלכת המשפט אף-היא. לעניינו של איסור לשון הרע, כך פוסקים חבריי, הגנת "אמת דיווחתי" עניינה ב"אמת-לשעתה"; ואם באחת ידענו כי האמת היתה אכן "אמת-לשעתה", כי-אז קמה ומתייצבת מלוא קומתה הגנת האמת שבפירסום (בהתמלא התנאים הנוספים הנדרשים בה). שאלת תום-הלב - לדעתם של חבריי - אינה באה כלל אל-הזירה, וההשתק אינו כלל לעניין.

‎21. כשאני לעצמי - וזו כמסתבר דעתו של חברי השופט גולדברג אף-הוא - ברובא-דרובא של המקרים די לה לאמת שתהא אמת-לשעתה והגנת האמת שבפירסום תעמוד לו לעיתון. ובאותם מקרים, דעתנו - דעת המיעוט - תהא כדעת הרוב. על הרוב כך אמנם יהא; ואולם לא תמיד. דעתנו - דעתו של חברי השופט גולדברג ודעתי-שלי - היא זו, שיש מקרים - אפשר אין הם רבים, אך הם בנמצא, זעיר-שם זעיר-שם - בהם אמת-לשעתה לא יעמוד לה כוחה לשאת על גבה הגנה של אמת בפירסום. ומתוך שחברי ואנוכי אנו הם הטוענים לחריג (כביכול) בהגנת האמת שבפירסום, אסכים גם כי הנטל מוטל על שיכמנו להוכיח את צידקת דברינו. חוות-דעתו המקיפה של חברי השופט גולדברג תולה עצמה על היעדר תום-לב שנתלווה למחדל הפירסום, ועל צירוף זה של מחדל ו"מחשבה נזיקית" בונה הוא בניין של מניעות.

הסכמתי - ואני מסכים - לדברי חברי. יחד-עם-זאת, אנסה בחוות-דעתי זו לפתח הלוך-מחשבה שונה-במעט, שונה מעט במרכיביו אך זהה בעיקריו להלוך-המחשבה של חברי. עיקר הדברים הוא, כי לא תמיד אמת-לשעתה יהא בכוחה להקים טענת "אמת דיווחתי"; כי יש שדיווח חלקי - כבענייננו - אף שהיתה בו אמת-לשעתה, הנה אירועים מאוחרים - אירועים שעליהם לא טרח העיתון לדווח - הפכו אותה אמת ללא-אמת למיום המחדל לדווח עליהם. זו הפעם, לא נדבר על מניעת העיתון מהעלאתה של טענת אמת בפירסום. נתיר לעיתון להעלות טענת "אמת דיווחתי", ולהוסיף ולהשמיע כל אשר יש בפיו להשמיע. ואחרי כל אלה נאמר כי מחדלו לדווח על דבר החלטתו של פרקליט המחוז הפך - מאז המחדל - אמת-לשעתה ללא-אמת. את אשר אמר חברי השופט גולדברג בקצרה, כדרכו, אומר אני באריכות, כדרכי.

על דרכי-פרשנות ועל פירוש החוק

‎22. מדברים אנו בפירושו של חוק חרות - חוק איסור לשון הרע - ואולם עד שנבוא אל פירושו של החוק לגופו, הבה נאמר דברים אחדים על דרכי-פירושו של חוק על-דרך-הכלל. פירושו של חוק חרות עניינו העיקרי הוא פיענוח מסר שנשלח אלינו בידי חוק הכנסת. פירושו של חוק הכנסת אין הוא דומה לפירושו של כתב על-פני חרס עתיק, שלא ידענו מי חרת בחרס ואימתי חי אותו חורת. חרס עתיק הוא כמאובן מימים-עברו. שלא כמותו הוא חוק הכנסת, המדמה עצמו ליצור חי במקומנו ובסביבתנו. תפקידנו במקרה זה הוא לעשות כמיטבנו לנסות ולעמוד על סוד החיים של אותו יצור, על המערכת הגנטית העושה אותו והשולטת בו, על התפקיד שייעד לו בוראו בעולם הסובב אותו - ואותנו - על שילובו במחזור החיים הסובב-הולך ללא-הרף. דברים אלה - ועוד דרכי-פרשנות - ידענו זה מכבר, ואזכיר דברים שאמרתי בבג"ץ ‎5503/94 סגל נ' יושב ראש הכנסת (טרם פורסם), בפיסקאות ‎28 עד ‎32 לחוות-דעתי (וראו עוד ציטוטים שהובאו שם). ואולם עתה ביקשנו לדבר לא בדרכי פרשנות על דרך הכלל אלא בנורמות, בעיקרים ובערכים - ערכי-יסוד וערכי-חברה - השולטים בכל מערכת החקיקה כולה הגם שאין הם מפורשים ומפורטים בה.

כפי שאמרנו בפרשת סגל (שם, בפיסקה ‎28), בבואנו אל חוק הכנסת, אין אנו באים בידיים ריקות. באים באנו ובציקלוננו מיטען של שפה ולשון, פירושים ומשמעויות, מינהגות-חברה ומוסר, מוסכמות ומושכלות ראשונים, צדק ויושר, עקרונות ועיקרים. בבואנו אל מלאכת-הפרשנות, לא ציידנו עצמנו אך במילון. גם התנ"ך ומורשתנו בנו, גם אהבת-האדם גם הצורך המובנה בנו להיות בני-חורין. כך באים אנו אל חוק הכנסת, מצויידים בכל אותם כלי-מלאכה, ועושים אנו כמיטבנו לפירושו של הטקסט המונח לפנינו. עוד ידענו, כי חוק של הכנסת לא לבדד ישכון. חוק הכנסת מדַמה עצמו להלך המזדמן לעיר והמבקש לעשות מישכנו קבע במקום. דרך הטבע הוא שאותו הלך יעשה כמיטבו להתאים עצמו למינהגי-המקום, הגם שבהשתכנו קבע ישפיע אף-הוא על אותם מינהגים ועל אורחות החיים.

כל אלה - עיקרים וערכים ועקרונות - מקומם הוא, לכאורה, לבר-החוק, ואולם משמשים הם מצע לחוק - לכל חוק - ולא יתואר חוק בלעדיהם. חוק ללא אותו מצע נדמה הוא לבית ללא יסודות; ומה זה האחרון לא יאריך ימים, כן הוא חוק שאין לו אלא את עצמו בלבד והוא כבית הבנוי על בלימה.

‎23. הנה-כי-כן, בגישתנו אל מלאכת-הפרשנות - כמונו כרופא מנתח - אין אנו באין בידיים ריקות. לעת קריאה בחוק וגלימתנו עלינו, נושאים אנו על גופנו "אשפת-פרשנות" - יימצאו מי שיאמרו: "ערכת-פרשנות" - ובאשפה זו כל אותם ערכים ועקרונות ודוקטרינות שבלעדיהם לא היינו מה שאנו: עקרונות-יסוד של השיטה, מוסר, הגינות, צדק. אלה - ואחרים שכמותם - ערכי-יסוד הם, ומהם ייגזרו ערכי-מישנה. במקום אחד דיברתי על היחס בין המוסר וציוויו לבין המשפט וציוויו, וכך אמרתי (ע"א ‎3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(‎3) 133, 182):

"המוסר וציוויו נדמים הם לאגם מים טהורים, והמשפט וציוויו נדמים הם לחבצלות מים (נימפאות) הטובלות במים, הפרוסות על פני המים והשואבות מן המים חיים ועוצמה. המוסר מזין את המשפט בשורשיו והוא אף על סביבותיו של המשפט. יש מהם מפרחי חבצלות המים הנותנים תוקף משפטי לציוויי מוסר; יש שפרחי החבצלות משמשים מושגי מסגרת במשפט הנמלאים תוכן בציוויי המוסר, מוסר אישי ומוסר חברתי: כך המושגים 'מוסר' ו'צדק' וכך מושג 'תום הלב'. יש שהמוסר ימצא מקומו בינותינו כמות שהוא, בלא שיידרש למתווכים; ויש פרחי חבצלת שאינם מתקיימים כלל מן המוסר. חבצלת המים שהשם חוק אימוץ ילדים קורא עליה - הוא הדין בחבצלת המים הקרויה משפט הירושה - שתי אלו מזינות עצמן במימי המוסר, ומים אלה כולם על סביבותיהן. כך 'ידענו' ששאלת 'הרצחת וגם ירשת?' היא שאלה 'ראויה'; כך 'ידענו' שאין לה לשאלה זו תשובה בחוק הירושה; כך 'ידענו' שיש לה לשאלה זו תשובה במשפט הירושה. כך גם 'ידענו', כי השאלה אם שאלה פלונית היא שאלה 'ראויה', ואם יש לה 'תשובה בדבר חקיקה', שאלה זו עצמה - ניתן לכנותה: שאלת השאלות - מזינה עצמה בעיקרי מוסר המפעמים בנו, עיקרי מוסר הנמשכים מתוך עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל." (ההדגשה במקור - מ' ח')
כך היחס בין המשפט וציוויו לבין המוסר וציוויו, וכך היחס בין המשפט וציוויו לבין ערכים אחרים שאינם פוקדים עצמם עם המוסר כמשמעותו הרגילה. יש שיקראו לאותה "אשפת-פרשנות" "חוש-המומחיות של המשפטן" (‎the expert feel of lawyers) אך דומני ש"אשפת-הפרשנות" מכילה כלי-מחשבה רבים מאותם כלים שבחוש-המומחיות. בין כך ובין אחרת, לפי דרך מחשבה אחת, אותם ערכים ועקרונות הינם חלק בלתי-נפרד מן הרשות השופטת - באשר היא - ולא (אך) חלק מן החקיקה. בגשת בית-משפט לפירושו של חוק, מרכיב הוא על עיניו את מישקפי-השפיטה - אלה מישקפי הערכים והעקרונות - ואו-אז הופך החוק "היבש" ונטול-החיים למלא-חיים. והוא בדומה לטיפת מים הנראית מבעד למיקרוסקופ.

‎24. ניתן לדמות חוק לתוכנה ואת בית-המשפט לחומרה, חומרה שמשולבים בה עיקרי-היסוד והערכים. התוכנה הינה חסרת-משמעות אלא אם נשלב אותה במחשב - בחומרה - וניגש לפיענוח התוכנה דרכם של ערכים, דרכם של עקרונות, דרכו של מוסר. ואילו אם יבקש המחוקק לשנות מן העקרונות הטבועים בחומרה, יכול כמובן לעשות כן (במיגבלות), אלא שבמקרה זה יהא הדבר תלוי, בין השאר, בשאלה אם הנורמה המשנה הינה ברמה מתאימה כדי לשנות מנורמות הטבועות בחומרה.

‎25. מקובל לומר כי פירושו של חוק מתחיל במילות החוק. אמירה זו נכונה, כמובן, לעת רצוננו לרדת לחקר מילות החוק וצירופיהן. ואולם אנו הם העושים כמיטבנו לפרש, ואנו אין אנו טַבּוּלָה רַאסָה. עד שנבוא אל החוק חייבים אנו לשאול: מי הם אנו; והתשובה לשאלה היא, ש"אנו" הם אותם ערכים, אותם עקרונות, אותו מוסר, אותם סידרי-עולם ראויים. נמצא לנו איפוא, כי פותחים אנו את מסע הפרשנות - אפשר שלא-במודע ושלא-ביודעין - באותם ערכים ועקרונות ודוקטרינות - המצע שעליו מושתת החוק - ומהם תימשך דרכנו. לא "נבין" חוק אלא אם ננתחו בכלי-מחשבה מאשפה-שעלינו, ואותם כלי מחשבה הם שידריכו אותנו. ראו עוד והשוו: בג"ץ ‎4531/94 ארגון "בצדק" נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מח(‎5) 1, 68. יהיו שיקראו לדרך פרשנות זו "פירמידה הפוכה", ראו: איל זמיר, פירוש והשלמה של חוזים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשנ"ו‎1996-; eyal zamir, "the inverted hierarchy of contract ;interpretation and supplementation", 97 colum. l. rev. 1712 (1997) ואולם נדע ונזכור כי פירוש משפטי הינו - תמיד ולעולם - יצירה משפטית, יצירה ערכית, חלק בלתי-נפרד מתרבות העם והמדינה.

‎26. משעמדנו על עקרונות פרשנות כלליים, הבה נוציא מאשפתנו את כלי-המחשבה שלעניין וננסה לרדת לחיקרם של דברים.

כבוד האדם וחופש הביטוי

‎27. ענייננו סב-הולך את מושג ה"אמת" שבהוראת סעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע. פורסם דבר שהוא לשון הרע, כך מורנו החוק, "תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם הוא אמת [והיה בפירסום עניין ציבורי]". על מושג ה"אמת" נחלקנו בינינו, שחבריי הנמנים עם הרוב הולכים בדרך אחת ואילו אנו השניים - חברי השופט גולדברג ואנוכי - הולכים בדרך אחרת.

‎28. בניסיון להבין לעומקה אותה "אמת" בהגנת אמת-שבפירסום, שומה עלינו להרחיק עצמנו מעט מלשונו של החוק, בנסיון לבודד את מרכיביה של אותה "אמת", ללמוד ולחקור את מוצאיה ואת מבואיה (ראו עוד: פרשת סגל, שם, בפיסקה ‎31 לחוות-דעתי). במסע איתור זה של האם והאב לא נתקשה במיוחד. אלה השניים יזמנו עצמם לפנינו והם מן הנפילים. מזה מתייצב הכבוד, כבוד האדם, במובנן הראשוני והמקובל - בענייננו: שמו של האדם - ומזה מתייצבת הזכות לחופש הביטוי.

אשר לכבוד האדם, ניתנת אמת להיאמר שנתקשה במאוד להבחין ולהבדיל בין האדם עצמו לבין כבוד האדם. האדם וכבודו ירדו לעולם שלובים ואחוזים זה בזה; האדם הוא כבודו וכבודו של האדם הוא האדם. "אדם וכבודו יבקעו יחדיו מרחם אם, והשניים היו לאחדים: האדם הוא כבודו וכבודו של אדם הוא האדם" (ע"א ‎3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(‎2) 578, 592). אדם שאיבד את כבודו אינו אלא צלם-אדם, אם תרצה: צל-אדם -

"‎the purest treasure mortal times afford
‎is spotless reputation; that away,
‎men are but guilded loam or painted clay.
. . .

‎mine honour is my life, both grow in one,
‎take honour from me and my life is done."
(‎william shakespeare, richard ii, act i, scene i, 11.(
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו" (בראשית א, כז). ועל-כך שנינו מפיו של רבי עקיבא כי "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" (מישנה אבות, ג, יד). ראו עוד דברי השופט אלון בע"ב ‎2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(‎2) 225, 298, ובע"א ‎506/88 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(‎1) 87, 116: "בריאת האדם בצלם אלוקים יסוד מוסד הוא לערך חיי כל אדם, ומקור הוא לזכויות יסוד של כבוד האדם וחירותו". שומרי-מיצוות ומאמינים נדרשים לגזור את כבוד האדם מכבוד הקב"ה, שעל דרך זה מרוממים הם את כבוד האדם אל רום המעלה. ומה יאמרו מי שאינם שומרי-מיצוות ואינם מאמינים? אלה יאמרו, מה לנו שנתלה עצמנו בקב"ה להכרה בכבוד האדם כערך נעלה. וכי אין די לנו באדם - באשר הוא - שנידרש להגן על כבודו? שהרי האדם הוא כבודו וכבודו של האדם הוא האדם. ואל יישכח מאיתנו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק-יסוד שחרת את כבוד האדם - הן בשמו של החוק הן בתוכנו - והפכו מוֹסד-מוּסָד חרות במשפט ישראל.

יתר-על-כן: ההגנה על כבוד האדם ועל שמו אינה מצמצמת עצמה לדל"ת אמותיו של היחיד. חשיבותה של אותה הגנה גולשת אל החברה בכללה - נזכור שהחברה הינה אוסף של יחידים - וממילא נודעת לה השפעה על פניה של החברה כולה. ובלשונו של השופט סטיוארט (‎stewart, j.) בפרשת ‎rosenblatt v. baer, 383 u.s. 75, 94 (1966):

"‎moreover, the preventive effect of liability for defamation serves an important public purpose. for the rights and values of private personality far transcend mere personal interests. surely if the 1950's taught us anything, they taught us that the poisonous atmosphere of the easy lie can infect and degrade a whole society."
אל-מול כבוד האדם - בענייננו: כבודו של קראוס - מתייצבת הזכות לחופש הביטוי. זכות זו, כה רבות נכתב עליה וסביבה, עד שאם נוסיף ונאמר נידמה בעיני עצמנו כמי שמכניסים תבן לעפָרַיים. ראו, למשל: בג"ץ ‎73/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז ‎871; בג"ץ ‎243/62 אולפני הסרטה בע"מ נ' גרי, פ"ד טז ‎2407; ד"נ ‎9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(‎3) 37; בג"ץ ‎14/80 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(‎1) 421; בג"ץ ‎399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(‎3) 255; ע"א ‎214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(‎3) 840; בג"ץ ‎606/93 קידום יזמות ומו"לות (‎1981) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(‎2) 1; בג"ץ ‎4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נ(‎5) 661. הרביתי במראי-מקומות שמא תיעלב אסמכתא זו או אחרת; וייסלח לי אם החסרתי. ואולם לא נספק עצמנו אך בקריאה בשמו של אותו נפיל הקרוי חופש הדיבור. נקרב עצמנו אליו ונדע דבר.

‎29. רבים וטובים ניסו לבחון את שורשיו של חופש הביטוי, את המקורות המזרימים אליו מים והופכים אותו לנהר-איתן שוצף וקוצף. כך, למשל, מצביעים לפנינו על הצורך והרצון לגילוי האמת; על הצורך והרצון להכיר באוטונומיה של הפרט, ליתן לכל פרט אפשרות למצות את יכולתו וכישוריו ועל דרך זה להביא להגשמתו העצמית; על הצורך והרצון לשמור על ההליך הדימוקרטי ולהביא לשינויים בדרך ראויה; ועוד. ראו, למשל: פרשת קול העם, לעיל; פרשת כהנא, לעיל; פרשת קידום יזמות, לעיל; פרשת חברת סטיישן פילם, לעיל; אילנה דיין-אורבך, "המודל הדמוקרטי של חופש הביטוי" עיוני משפט כ' (תשנ"ז‎1996-) 337; מרדכי קרמניצר במאמרו "חופש הביטוי" שבספר בלי הבדל... זכויות האדם בישראל, אוסף מאמרים לזכרו של חמן שלח (האגודה לזכויות האזרח, תל-אביב, ‎1988), 60-48; kent greenawalt, "free speech justifications", 89 colum. l. rev. 119 (1989); t.i. emerson, towards a general theory of the first amendment (new york, 1967) 3ff.. יובלי-מים אלה באים אלינו ממקורות שונים: מיקצתם מיוסדים על טעמי תועלתיות; מיקצתם מרכזים עצמם ביחיד ובאישיותו; מיקצתם עניינם בטובתה של החברה; וכל היובלים אלה באלה יוצרים את המיכלול - הנהר השוטף - הקרוי חופש הביטוי.

כשאני לעצמי, דומה עלי כי ראוי לנו שנבחין בין המקור הראשוני לחופש הביטוי לבין החיזוקים והטעמים שנתלוו אליו לאחר היותו, איששו אותו, עידנו אותו ויצרו אותו כפי שהוא מוכר לנו כיום. כל יצור חי מבטא את עצמו - ונדחף בידי צורך פנימי לבטא את עצמו - (בין השאר) בהשמעת קולות, כרצון יצור ויצור: בנביחה, בפעייה, בגעייה, ביללה, בזימזום. זה הצורך הפנימי של האדם לדבר ולנאום, לספר ולשורר, לצייר ולכייר, לבקר ולהפגין, לגעור ולזעוק, והוא בצד צרכיו האחרים של האדם, צרכים פיסיולוגיים ונפשיים. ומאז לימד עצמו לדבר (ואף לפני-כן), נדחף האדם בידי כורח פנימי לבטא עצמו בדיבור: בין לצרכים פונקציונאליים - כך היה, בעיקר בראשית - בין לצרכים הנדמים כצרכים שאינם פונקציונאליים. ויש שהביטוי יבוא לא בדיבור אלא בשריקה-מלב (כשריקתו של אותו נער כפרי - יאשאֶק - בסיפורו של שלום אש "הצדיק הכפרי"). הצורך הפנימי להתבטא, לדַבֵּר הינו חזק-מכל-חזק, ואם ינסו לסכור פיו של אדם, בכל-זאת ימצא את דרכו להתבטא. קרא לכך הגשמה עצמית, קרא לכך אוטונומיה של היחיד, קרא לכך חופש הפרט. קרא אשר תקרא; הצורך הנפשי והפיסיולוגי הם אבות הצורך להתבטא, הם אבות חופש הביטוי.

צורך נפשי זה, הצורך של כל אדם לבטא עצמו, החברה מצאה לנכון - ובצדק - לעטוף אותו בזכות משפטית. המשפט הולך בעקבות טבע האדם. וכך מסביר לנו אוליוור וונדל הולמס (‎o. w. holmes) בסיפרו ‎the common law 213 (boston, 1881) את הטעם להגנה שהמשפט פורש סביב החזקה (פוססיה). לדעתו של הולמס, הטעם להגנת החזקה נועץ עצמו באינסטינקט, שהמחזיק בנכס לא יתן לאחרים לנשלו מן הנכס שהוא מחזיק בו; לאמור, הגנת החזקה באה - לאמיתם של דברים - ליתן ביטוי משפטי לאינסטינקט שבאדם. ובלשונו:

"‎it is quite enough . . . for the law, that man, by an instinct which he shares with the domestic dog, and of which the seal gives a most striking example, will not allow himself to be dispossessed, either by force or fraud, of what he holds, without trying to get it back again. philosophy may find a hundred reasons to justify the instinct, but it would be totally immaterial if it should condemn it and bid us surrender without a murmur. as long as the instinct remains, it will be more comfortable for the law to satisfy it in an orderly manner, than to leave people to themselves. if it should do otherwise, it would become a matter for pedagogues, wholly devoid of reality."
ראו עוד והשוו: ע"א ‎5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(‎5) 811, 829-828; ע"א ‎3798/94 פלוני נ' פלונית, לעיל, שם, ‎167-166. אם אלה דברים אמורים בהגנת החזקה, קל-וחומר ייאמרו אותם דברים אודות ההגנה על חופש הביטוי. זו ראשיתו של חופש הביטוי, ואילו החיזוקים והטעמים שנתלוו אליו לאחר שנוצר, איששו אותו, ייצבו אותו, הציבו אותו על רגליים איתנות ועיצבו את דמותו המוכרת לנו כיום. כך בחופש הביטוי וכך, דומה, בזכויות-יסוד אחרות אף-הן; למשל, בחופש התנועה.

‎30. הנה-הם איפוא המחנות המתייצבים זה אל-מול זה: מזה "כבוד האדם" - לענייננו: כבודו של האדם בעיני הזולת ובעיני עצמו, זכותו לשם טוב - ומזה חופש הביטוי (שיש אומרים כי אף הוא נגזר מכבוד האדם). מזה זכותו של קראוס ששמו וכבודו לא ייפגעו, ומזה זכותו של "ידיעות אחרונות" לחופש הביטוי. במאבק-איתנים זה שבין שני הטיטאנים, ידו של מי תהא על העליונה? נזכיר כי המאבק כיום אין עניינו במניעתו של פירסום (כפי שהיה בפרשת אבנרי נ' שפירא) אלא בתביעת פיצויים - תביעה בדיעבד, לאחר הפירסום - על פגיעה בשמו של אדם.

‎31. ניפרד לרגע ממאבק הנפילים ונרכז מבטנו בלוחמים עצמם. אשר לכבודו של אדם, אין לנו להוסיף על דברים שאמרנו. כבודו של אדם - במובן שמו הטוב - הינו, בעיקרו, מעשה-מיקשה. שונה דינו של חופש הביטוי, והוא אינו מעשה-מיקשה. הבה נקרב איפוא מבטנו אל חופש הביטוי ואפשר נגלה בו דברים שאינם נגלים במבט ראשון.

חופש הביטוי כפדרציה של זכויות ואינטרסים; זכות הציבור לדעת

‎32. חופש הביטוי, כפי שראינו, מקורו הוא אחד - הצורך הנפשי והפיסיולוגי השוכן באדם לבטא את מחשבותיו ואת צרכיו - ואולם כיום מהווה מושג חופש הביטוי תווית כללית למעין פדרציה (או קונפדרציה) של זכויות ואינטרסים. חופש הביטוי אינו מעשה-מיקשה. מהווה הוא מיצרף של ערכים ואינטרסים שונים. ביודענו, איפוא, כי "חופש הביטוי" הינו משפחה של זכויות ואינטרסים, לא נוכל להכריע - ולא יהא זה ראוי כי נכריע - במקרה פלוני הכורך נושא של חופש הביטוי, על דרך העמדתו של "חופש הביטוי" - כמושג-על - למלחמה נגד זכויות ואינטרסים הנוגדים אותו. שומה עלינו, בראש ובראשונה, לבודד - מבין האגד הכולל הקרוי "חופש הביטוי" - אותה זכות או אותו אינטרס שלעניין, לבירור מישקלו ועוצמתו. רק לאחר התרת אותו גיד מבין גידי "חופש הביטוי", נהא רשאים להמשיך בדרכנו ולבחון מאבק בין אותו גיד לבין הזכות שהוא אמור להילחם בה.

בפרשת קידום ויזמות (לעיל, שם, ‎25) הבאתי מדברי השופט לנדוי בפרשת אולפני הסרטה בישראל (לעיל, שם, ‎2407, 2416) לאמור:

"שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה 'מודרכת' מלמעלה".

המשכתי לאחר-מכן ושאלתי (שם, ‎26-25):

"האם דברים אלה יחולו - ובמלוא העוצמה והרגש בהם נאמרו - על פרסומת מסחרית אף היא, כפרסומת לאבקת כביסה או לבלונים פורחים?... האם אמירות נשגבות ונאצלות שבית המשפט נדרש להן, ובצדק, בפרשת קול העם, בפרשת עיתון 'הארץ', בפרשת אבנרי, בפרשת שירן [פ"ד לה(‎3) 365], בבג"צ ‎680/88 שניצר ואח' נ' הצנזור הצבאי הראשי ואח' [פ"ד מב(‎4) 617], בפרשת כהנא ועוד במקומות רבים וטובים כמותם - האם נעלה כל אותן אמירות נשגבות ואצילות כחופה על ראשה של הפרסומת המסחרית לקידומו של מוצר קלוני או שירות גלמוני? האם החלת עקרון חופש הביטוי בהדרו על הפרסומת המסחרית - אין בו - ולו במעט - משום איבוד חוש המידה?"
שומה עלינו שנזכור, איפוא, כי עוצמתו של עקרון חופש הביטוי אין היא שווה בכל דרכי ביטוי והתבטאות:

"נזכור, כי עוצמתו של חופש הביטוי אין היא שווה בכל דרכי ביטוי והתבטאויות למיניהן: כי חופש הביטוי אינו נושא עמו בכל גווניו וגילוייו אותו משקל סגולי, משל היה מעשה מיקשה." (פרשת חברת סטשיין פילם, לעיל, שם, ‎688)
על כך הוספתי ואמרתי: "הגם שפירסומת מסחרית שוכנת בבית חופש הביטוי, הנה מעמדה אינו כמעמד חופש הביטוי לעניין ביקורת השלטון (למשל)" (פרשת חברת סטיישן פילם, לעיל, שם, ‎689); ובהמשך:

"בבית חופש הביטוי יש דרכי ביטוי והתבטאות שמקומן בכותל המזרח, ויש דרכי ביטוי והתבטאות שאינן בכותל המזרח. ולעת התנגשות עם אינטרסים הנוגדים את חופש הביטוי, ייצאו דרכי ביטוי והתבטאות למיניהם למאבק, כל אחת מהן בעוצמתה שלה, לא חסר אך גם לא יתר... דרכנו היא דרך האטומיזציה - אם תרצה: דרך המולקוליזציה - חלוקת שדה חופש הביטוי למיגזרים מיגזרים, והיא על-פי סוג האינטרס שחופש הביטוי אמור להגן עליו. יש מאמר בעיתון ויש ספרות יפה, יש תיאור אירועים ויש נאום, יש פרסומת מסחרית ויש ביקורת השלטון, יש ביקורת חברתית ויש תהלוכה. כל אחד מאלה - הם ואחרים זולתם - אמורים לשקף אינטרס מסויים, ועוצמת הזכות תהיה כעוצמת האינטרס. הוא הדין בדרכי הביטוי וההתבטאות: יש עיתון ויש סרט, יש הצגה ויש טלוויזיה, יש רדיו ויש תנועה על בימה."
ועוד:

"... []מוצאים אנו לא אחת כי מבקשים להסביר טיבו של חופש ביטוי מסוג אחד באינטרסים התומכים בחופש ביטוי המשייך עצמו לסוג אחר, וכך נמצאים אנו מערבים מין בשאינו מינו. כך, למשל, שעה שמעסיק הוא עצמו בחופש העיתונות או בדיווח דוקומנטרי על אירועים מסויימים, פשוט הוא שבית-משפט יקבע את גדרותיו ואת עוצמתו של חופש הביטוי באורח ההולם את הסוגיה הנדונה לפניו - סוגיה שהיא מנדבכי המשטר הדמוקרטי - והדבר יתגלה בדרך התבטאותו של בית-המשפט ובקביעתה של ההלכה..."
‎33. הבה נִיפָּנֶה עתה לבדיקתו של אותו שריג-חופש-הביטוי שלענייננו עתה. הגם שניתן לגלות כמה ערכים התומכים בזכותו של העיתון להחליט לפרסם ידיעות כאלו העומדות לפנינו לדיון, הנה עיקר יימצא לנו בערך של גילוי וחקר ה"אמת". רק בהידרשנו ל-‎marketplace of ideas"", כך שנינו, נוכל להגיע לחקר האמת. ובדבריו המפורסמים של אוליוור וונדל הולמס בפרשת ‎abrams v. united states, 250 u.s. 616, 630 (1919):

"[‎t]the ultimate good desired is better reached by free trade in ideas - that the best test of truth is the power of the thought to get itself accepted in the competition of the market, and that truth is the only ground upon which [men's] wishes can be carried out."
ראו עוד: פרשת קול העם, שם, ‎878-877. פרשת כהנא, שם, ‎273-272; דיין-אורבך, שם, ‎380-379. ניתן דעתנו כי מושג ה"אמת" בהקשר הדברים כאן הוא רב-משמעי; שכן אותה "אמת" מכילה בקירבה גם אמת עובדתית - אמת כפשוטה - וגם "אמת" שמשמעותה היא, לאמיתם של דברים, רעיונות ואידיאולוגיות (("‎marketplace of ideas". וה"אמיתות" מעורבות אלו באלו. מכל מקום, בענייננו-שלנו מדברים אנו ב"אמת" כפשוטה, בצילומה של המציאות, בדיווח על דברים שהיו ואירועים שאירעו.

‎34. האמת (כפשוטה) הינה ערך לעצמה. "דברו אמת איש את רעהו" הורנו הנביא (זכריה ח, טז). דברים אלה היו נכונים לשעתם ונכונים הם כהיום הזה. לא נוכל לבנות חברה ראויה אלא אם נדבר אמת איש את-רעהו. כך היא האמת ביחסים בין-אישיים וכך היא האמת בדיווחו של עיתון לקוראיו את דבר האמת. כך נצעד על דרך ה"אמת", ולא נרחיק לכת עד שייגלה לעינינו כי ערך הנקשר לדיווח האמת - בגדירת חופש הביטוי - היא זכותו של הציבור לדעת את האמת, לאמור: ערך ה"אמת" (כפשוטה) בדיווח התקשורת נחצב מן האינטרס של הציבור לדעת את האמת. משאמרנו דברים אלה, נוסיף ונדע כי זכותו של העיתון לדווח "אמת" הינה, לאמיתם של דברים - ביסודה - זכותו של הציבור לדעת. על-כל-פנים, זה הערך העיקרי - גם אם לא הערך היחיד - התומך בזכותו של העיתון לדווח אמת. אמר על-כך הנשיא שמגר בבג"ץ ‎6218/93 ד"ר שלמה כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(‎2) 529, 549 (ההדגשות כאן ולהלן הן שלי, אלא אם ייאמר אחרת - מ' ח'):

"ראינו כי ההצדקה המיוחדת אשר קיימת ל'ביטוי הציבורי' נובעת מהיותו עונה על אמות מידה של הטיעון הדמוקרטי. הטיעון הדמוקרטי הוא על שני פנים - ראשית, הוא מחייב את זכותו של הציבור לדעת. בהעדר מידע בידי הציבור, אין אפשרות לגבש דעות במישור הציבורי. שנית, הוא מחייב את אפשרות השמעתה של הביקורת עצמה ללא חשש ומורא. נובע מכאן כי פתיחת הפתח בפני
ה'ביטוי הציבורי' איננה מעוגנת באישיות הספציפית של בעל הביטוי. היא מעוגנת באינטרס הציבורי, היינו זכות הציבור לדעת וזכות הציבור לפקח."
על הצורך לספק לציבור מידע מלא כדי לאפשר לו לעצב את דעתו, ראו גם ‎owen m. fiss, the irony of free speech 23 (1996):

"‎what democracy exalts is not simply public choice but rather public choice made with full information and under suitable conditions of reflection."
הוסיף ואמר הנשיא שמגר בב"ש ‎298,368/86 ציטרין ואח' נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(‎2) 337, 356:
"כלי התקשורת [ממלאים] תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פרסום משמעותי ברבים של מידע, על כל תחומי החיים, דבר ההופך אותו לנחלת הכל, והם כלי מרכזי להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהן ... העיתונות היא גם זרועו הארוכה של הציבור, המופעלת לצורך איסוף המידע שידיעתו ופרסומו חיוניים לציבור, לצורך קיום משטר חברתי מתוקן, חירות הביטוי וממשל תקין... כלי התקשורת הם גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיות, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטיבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת".
כן היו דבריו של היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, במאמרו "חופש הביטוי וזכויות הפרט", ספר השנה של העיתונאים, תשי"ח, ‎189:

"חופש העיתונות הוא זכות כמו זכויות רבות יסודיות אחרות, וגם חירות כחירויות אחרות; והיא איננה זכות של העיתונות ואיננה זכות של עיתונאי. היא זכות של כל אחד ואחד מאיתנו. היא זכות הפרט. זכותי היא לקבל בצינורות האפשריים והמקובלים והחוקיים את האינפורמציה הטובה והמדוייקת והמוסמכת והמקיפה והרבה ביותר, וזכותי היא להביא לאחרים בצינורות המקובלים והחוקיים והאפשריים האלה את כל מה שאני יכול להביא לידיעתם, על מנת שידעו הם ויכירו מה דעתי על הענינים העומדים על סדר יומה של הציבוריות. וזוהי זכות הביטוי, זכות הדיבור, לא רק זכות הביטוי והדיבור הפעיל - אלא גם זכות הביטוי והדיבור הסביל".
ראו עוד: מ' גלוסקא, "ועוד לשאלת חופש הביטוי", עיוני משפט ו' (תשל"ח/תשל"ט - ‎1979/1978) 438.

נוסיף ונאמר עוד, כי אם אלה דברים אמורים בערך ה"אמת" שבחופש הביטוי, לא-כל-שכן אמורים הם בחופש הביטוי כמרכיב חיוני בהליך הדימוקרטי.

‎35. נמצא לנו, איפוא, כי חופש הביטוי הנדרש לדיווח בתקשורת על דבר אירועים שהיו - או שלא היו - תוקע יתד עמוקה בזכותו של הציבור לדעת (את האמת). הזכות היא - בעיקרה - זכותו של הציבור, וכלי התקשורת - בענייננו: העיתון - הינם, בעיקרם, מכשיר בידי הציבור: משמשים הם נציג של הציבור, בשמו של הציבור הם דוברים ועל זכותו של הציבור אמורים הם להגן. אכן, במשפטים שעניינם דיווח בכלי התקשורת, כלי התקשורת עצמם הינם צד; הם ולא "הציבור הרחב". ואולם הזכות שהתקשורת תובעת בגינה היא זכותו של הציבור.

נצעד עתה צעד נוסף וידענו: מתוך שאומרים הם "לייצג" את הציבור הרחב, חופש הביטוי אינו מעניק להם לכלי התקשורת אך חירות לדווח לציבור על אירועים שהיו. אם זכותו של הציבור לדעת היא התומכת בחופש הביטוי של התקשורת, זכותו של הציבור עומדת לו לדעת גם דברים שאנשי תקשורת מבקשים משום-מה שלא להביא לידיעתו של הציבור. חופש הביטוי כורך עצמו - כדבר-הלמד-מענייננו - בחובה המוטלת על התקשורת לדווח גם על דברים שאפשר אין היא מעוניינת לדווח עליהם. ובלשונו של הנשיא שמגר בפרשת שלמה כהן (לעיל, שם, ‎549):

"אמצעי התקשורת מרכזים בידיהם כוח רב. הכוח המצוי בידי אמצעי התקשורת מוליד אחריות חברתית וציבורית. אחריות חברתית וציבורית זו עשויה להטיל, במקרים מסוימים, חובה ליתן זכות גישה למיגוון הדעות וההשקפות הרווחות בציבור הרלוואנטי.

...

זכות הציבור לדעת איננה משתרעת רק על המידע, אשר בעלי השליטה באמצעי התקשורת הציבורי סבורים כי הוא צריך לדעת. היא משתרעת גם על מידע אשר אותם בעלי שליטה היו מעדיפים כי הוא לא יגיע לידיעת הציבור." (ההדגשה הראשונה היא במקור - מ' ח')
ידענו כי השולטים בכלי התקשורת הם אנשים מעטים. מטבע הדברים, איפוא, מוטל עלינו לעמוד על מישמר זכותו של הציבור לדעת, גם - ובייחוד - שעה שאותם מעטים אינם מביאים לידיעתו מידע שיש וראוי להביא לידיעתו. אמר על-כך ‎jerome a. barron, "access to the press - a new first amendment right", 80 harv. l. rev. 1641, 1648 (1967):

"‎a realistic view of the first amendment requires recognition that a right of expression is somewhat thin if it can be exercised only at the sufferance of the managers of mass communications."
נביא עוד מדבריו של ח' פאל במאמרו "זכות הציבור לא לדעת" הפרקליט לט (תש"ן‎1990-) 533, 536:

"שאלה היא, למי שייכת זכות זו [זכות הציבור לדעת]. לכאורה, עצם המונח מצביע על זכות הציבור, זכות השייכת לכל תושבי המדינה הדמוקרטית ... [אך בפועל - מ'ח'] מומשה זכות הציבור לדעת על-ידי אלה שהיו מעוניינים ביותר בהפעלתה, דהיינו: העיתונאים ויתר מפעילי כלי התקשורת ההמוניים ... כתוצאה מכך, מי שמחזיק את המידע בידו ומספקו לציבור הרחב, מקבל לידיו כוח אדיר...
הריכוז של הספקת המידע בידי כלי התקשורת, כאשר הציבור בכללותו הוא כמעט תמיד סביל בלבד, העביר את השימוש בזכות הציבור לדעת מידי בעליה החוקיים אל חזקתם של העתונאים, כך שלמעשה זכות הציבור לדעת נשמטה מידי הציבור ומופעלת כמעט בלבדית על-ידי כלי התקשורת, אם כי, הבעלות התיאורטית נשארה בידי הציבור הרחב.
כמו במקרים דומים אחרים, השימוש בזכות מטיל על המשתמש לא רק פריבילגיה אלא גם חובות. חובות אלו הן, בין היתר: דיווח נכון, עדכני ומלא על האירועים המשפיעים על חיי הפרט המרכיב את הציבור, הזנת מידע רחב ובמחיר נמוך על התרחשויות שלציבור אינטרס חשוב בהן וכדומה. היחס של זכות וחובה בין הציבור לכלי התקשורת הפך ליחס מיוחד, מעין פידוציאלי, המטיל על כלי התקשורת מעין חובות אמון, במובן המשפטי של מושג זה."
זכותו של עיתון - בדיווח על אירועים - סומכת עצמה, איפוא, בעיקרה, על זכותו של הציבור. ניתן ללמוד מכאן, כי זכותו של העיתון כורכת עצמה, על דרך העיקרון, גם בחובה המוטלת עליו - חובה הנגזרת מאותה זכות - לדווח באורח מלא ושלם על אירועים שהוא מתאר ומביא לידיעת קוראיו. דיווח חלקי על אירועים עלול לעוות אמת. והטלת חובה עקרונית לדווח באורח מלא ואמין נועדה למנוע הטעייתו של הציבור וניצול לרעה של עוצמה בלתי-נדלית המצויה בידי כלי התקשורת. ובלשונו של השופט ש' לוין בע"א ‎670/79, 78,82/80 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי וערעור שכנגד, פ"ד מא(‎2) 169, 199:

"גם עיתונות אמינה ואחראית - יותר או פחות - עשויה - בנסיבות מסוימות - ליהפך מוקד של כוח המנוצל לרעה, הראוי הוא עצמו להתאזן על-ידי אינטרסים לגיטימיים אחרים".
על אפשרות ניצול-לרעה של הכוח שבידי העיתונות אמר הלורד דנינג (‎lord denning) דברים אלה בפרשת ‎b.s.c. v. granada television [1981] 1 all e.r. 417, 442:

"‎in order to be deserving of freedom, the press must show itself worthy of it. a free press must be a responsible press. the power of the press is great. it must not abuse its power."

(ראו עוד פרשת ציטרין, לעיל, שם, ‎349-348).

‎36. לסיכום ביניים נאמר זאת: דיווחו של "ידיעות אחרונות" אודות חקירתו של קראוס אמורה היתה - מראשיתה ועד לסופה - לשרת ולקיים את זכות הציבור לדעת. אם-כך-ככלל, לא-כל-שכן בזוכרנו את מעמדו הרם של קראוס, שבהיותו ראש לישכת חקירות נתונים היו בידיו גורלות של בני-אדם. זכותו של העיתון נחצבה מזכותו של הציבור, ואותה זכות באה לעולם כרוכה בנטל שהוטל על העיתון לדווח לציבור - אדונו - דיווח מלא ואמין אודות החקירה ותוצאותיה.

זכות הציבור לדעת ומחדלו של "ידיעות אחרונות"

‎37. לאחר אומרנו כל דברים שאמרנו - על גילוי ה"אמת", על זכות הציבור לדעת, על הנטל שהעיתון נושא בו לדווח באורח מלא ואמין - דומני כי רשאים אנו להוסיף ולומר, על מישור העיקרון - ולעת הזו מצויים אנו על מישור העיקרון - כי במחדלו לדווח לקוראיו על החלטתו של פרקליט המחוז עוול "ידיעות אחרונות" לציבור ולקראוס. האינטרס של קוראי-העיתון - של הציבור ושל קראוס - היה כי תדוּוָח האמת במלואה. גם על השתלשלות החקירה בעניינו של קראוס אך גם על החלטתו של פרקליט המחוז לסגור את התיק. והנה, נמצא לנו כי העיתון חדל ולא מילא את חובתו לדווח על כל האמת. כך נפגע הציבור שרק מיקצתה של האמת בא לידיעתו: על החקירה דווח במלואה, אך לא הודע לו על סגירת תיק החקירה "מחוסר ראיות". כל-כך מן העבר האחד. מן העבר האחר, מתייצב וזועק שמו של קראוס, על-כך שנעשה לו עוול במחדל אי-הדיווח על החלטתו של פרקליט המחוז. בייחוד כך, שהעיתון הלם בקראוס בסידרת-כתבות שפרשה עצמה על-פני למעלה משנה.

וכך, לא זו בלבד שהציבור - הוא בעל-הזכות בענייננו - לא זכה לקבל מידע שהיה זכאי לקבלו; ולא זו בלבד שבשל מחדלו של העיתון נותר אותו ציבור ובידו תמונה חלקית - בעצם: תמונה מסולפת - על חקירתו של קראוס; אלא שאף קראוס נפגע בשל-כך באורח חמור. ניתן דעתנו לכל אלה וידענו, כי על דרך העיקרון - ולעת הזו אין אנו מדברים אלא בעיקרון - יכריע כבודו של קראוס את זכותו של העיתון לחופש הביטוי. כעיקר הנחצב מחופש הביטוי נאמר, כי המחדל לדווח על דבר החלטתו של פרקליט המחוז אינו מוצא מישכן אך בתחום האתיקה העיתונאית - ועל-כך דומה אין חולקים - אלא בתחום חופש הביטוי עצמו, כיסוד השולל את הגנת חופש הביטוי.

‎38. משאמרנו דברינו על שיקולי-עיקרון הראויים כי ידריכו אותנו בדרך-הפירוש, הבה נשפיל עינינו אל החוק וננסה לראות אם מוצאים אותם שיקולים מישכן בגופו של החוק. אוסיף בהקשר זה, כי דרכי - ודרכו של חברי השופט גולדברג - שונה מדרכם של חבריי. דרכם של חבריי נידמית בעיניי כאומרת לכבוש עיר בית אחר בית עד לגמירא. בראשית בית מס' ‎14, לאחריו בית מס' ‎15, לאחריו בית מס' ‎16 ולאחריו בית מס' ‎17. ואילו אנו מן המיעוט, דרכנו היא דרכו של יהושע בן-נון בכיבוש יריחו: נסוב את-העיר ונקיפה יום אחר יום; וביום השביעי נסוב את העיר שבע פעמים, נתקע בשופרות ונפלה חומת העיר תחתיה.

כפי שאמרנו בדברינו למעלה, באים אנו אל החוק ואשפתנו עלינו. ובאשפה עיקרי משפט וערכי-האדם: כבוד האדם, אמת, עשיית צדק בין-אדם-לחברו. וכך, בתחילה קוראים אנו את החוק כאשר-ירוץ-בו-הקורא, בנסיון ללמוד את עיקרו, להבין את פישרו, לפתור את חידתו. לאחר מכן מפתחים אנו את קישורי-האשפה, מוציאים אנו מתוכה את כלי-העיקרון, ובאלה עושים אנו לדֵעָה את החוק. השאלה המציבה עצמה לפנינו עתה אינה אלא זו: האם אותם כלי-עיקרון, כלי-ניתוח, כלי-מחשבה שהבאנו עימנו מלבר-החוק, יִסְכְּנוּ ל"פירושו" של החוק, להבנתו של החוק, לְדֵעָה אותו; האם חודרים הם אותם עקרונות - עקרונות טובים, עקרונות ראויים, עקרונות נכונים - על דרך האוסמוזה אל תוך ריקמות החוק, או, בהלוך-מחשבה אחר: האם מעיקרם של דברים בנויים הם אותם עקרונות אל-תוך המערך הגנטי של החוק, לעיצוב אופיו ותכונותיו.

"אמת" משפטית

‎39. נחזור ונזכור את הוראת סעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע, והיא הוראת-החוק שלענייננו:

‎14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
"הגנת
אמת
הפירסום
"שהדבר שפורסם היה אמת" - זו הנוסחה שהוטל עלינו למלאה תוכן, זו החידה ששומה עלינו למוצאה.

‎40. המערכת המציגה עצמה לפנינו היא זו: בסידרת-כתבות שפרשו עצמן על-פני תקופה של כשנה, דיווח "ידיעות אחרונות" על חקירת משטרה בחשדות שהועלו נגד קראוס. והחשדות היו: קבלת טובות-הנאה שלא-כדין. נמצא לו לעיתון מדליף קבוע בתוכֵכי המשטרה. כך מצאו פרטי החקירה את דרכם אל כתבי העיתון, ומאלה זרמו אל קוראי-העיתון. כך הלם העיתון בקראוס פעם ועוד פעם, בדווחו לקוראיו על החקירה ועל החשדות המתעַבִּים והולכים וסוגרים על קראוס סביב-סביב. לבסוף דיווח העיתון על סיכום החקירה ועל המלצת המשטרה לפני פרקליט המחוז להעמיד את קראוס לדין. לאחר-מכן דן פרקליט המחוז בעניינו של קראוס - ובהמלצת המשטרה להעמידו לדין - והחלטתו היתה לסגור את התיק "מחוסר ראיות". על החלטה זו - דווקא עליה - לא דיווח העיתון לקוראיו, והיסכמנו כי מחדל זה היה בכוונת מכַוון או למיצער בקירוב לכך.

אין חולקין על-כי תוכן הכתבות - ותוכנה של כל אחת מהן - היה בו לשון הרע, ובה-בעת מוסכם כי כל שנאמר בכתבות היה אמת. והשאלה הנשאלת היא: האם מחדלו של "ידיעות אחרונות" לדווח על החלטתו של פרקליט המחוז - לאחר דיווחיו הקודמים - היה בו כדי להפוך את מה שהיה "אמת" עד אותה עת ל"לא אמת" מאז המחדל? לשון אחר: בתביעתו של קראוס נגד העיתון בעילה של פירסום לשון הרע, האם עומדת לו לעיתון ההגנה של אמת בפירסום - אך בשל כך בלבד שכל כתבה לעצמה היתה אמת-לשעתה - או שמא מחדל אי-פירסומה של החלטת פרקליט המחוז ניתץ את חומת האמת שנבנתה סביב הכתבות - מאז המחדל ולהבא? מה היא אותה "אמת" שבסעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע, "אמת" שכוחה עימה לחסום תביעה בגין פירסום לשון הרע?

‎41. אֵם כל השיקולים היא, שה"אמת" אותה מבקשים אנו למצוא הינה אמת-של-משפט, אמת-שיפוטית. ולא הרי אמת-שיפוטית כהרי אמת שאינה אמת-שיפוטית, כאמת-מדעית או אמת-היסטורית. כפי שלימדנו חיים כהן בסיפרו המשפט (מהדורה שניה, ירושלים, תשנ"ז‎1996-), 114:

"האמת העשויה להתגלות לשופט, שנקרא להלן בשם 'אמת שיפוטית', שונה מן האמת הפילוסופית, המדעית, הדתית, וההיסטורית. אין אנו עוסקים באותה האמת הצרופה אשר הפילוסופים מנסים לחדור לעמקי סודותיה; ולא באותה אמת דוגמטית או מיטפיסית שהיא עניין לאמונה; ואף לא באמת מדעית נסיונית או באמת אמנותית או באמת היסטורית קא עסקינן ... מה נשתנתה האמת השיפוטית מכל אמת אחרת, שרק היא נוצרה כפרי רוחו של שופט לאחר הליכי שפיטה..." (ההדגשה שלי - מ' ח')
ובהמשך:

"...כשם שהשלום הוא מטרת המשפט, כן האמת הוא מטרת הדין. כששניים מתדיינים, זה אומר אמת בפי וזה אומר אמת בפי, על השופט להכריע ביניהם מהי האמת לאמיתה. אמת מידה של צדק היא, שהרי בבוא השופט לקבוע מהי האמת, הוא מתכוון לעשות צדק, כשם שבעלי הדין מבקשים שתיקבע האמת כדי שייעשה צדק. אבל אין האמת ממצה את הצדק: יכול שהשופט יעשה צדק - ויהא חייב לעשות צדק - תוך כדי התעלמות מן האמת או ממה שנראה לו כאמת."
אין, איפוא, "אמת" אחת. האמת היא תלויית-הקשר. ה"אמת" משתנה ממערכת למערכת: הן בתכניה, הן בדרכי בירורה, הן בשימוש הנעשה בה, הן במידת הוודאות הנדרשת לחשיפתה, הן בהשלכותיה. בבג"ץ ‎152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(‎4) 449 עמד בית-המשפט על ההבדל בין "אמת עובדתית" לבין "אמת משפטית", ואמר השופט אלון (שם, ‎466):

"... כל מסקנה שהיא, אליה תגיע ועדת החקירה, אינה מתיימרת, ולא יכולה להתיימר, לשנות מן האמת המשפטית, שנקבע בפסיקתו של בית המשפט. אך ועדת החקירה רשאית להגיע - ומתיימרת היא לשאוף להגיע - בדרכי חקירה וראיות הנראות בעיניה, לחקר האמת העובדתית, שלא תמיד מוכרחה היא לעלות בקנה אחד עם האמת המשפטית. שתי אמיתות אלה יחסיות הן, ולא תמיד זהות הן, ולא זו בלבד אלא אף אין הן צרות זו לזו. שהרי יודעת היא מערכת המשפט, ומודע הוא השופט, כי נקודת המוצא, דרכי הבירור, מהותן של נורמות וכללי ההכרעה בעולם המשפט ומלאכת השיפוט שונים הם מאלה שבחקר בעובדתי-ההיסטורי, ומתוך כך יודעים ומודעים הם, כי יש שמסקנות ו'אמיתות' שונות יעלו בידי כל אחד מהם." (ההדגשה במקור - מ' ח')
יתר-על-כן (שם, ‎467):

"לא אחת מונע בית המשפט עצמו במודע מלהגיע לחקר האמת העובדתית מטעמים של מדיניות משפטית, כאשר השמירה על ערכים-אינטרסים מסוימים עדיפה וחשובה בעיני המערכת המשפטית מגילוי האמת העובדתית."
ראו עוד: ע"א ‎1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית ואח' פ"ד מח(‎1) 711, 748-744.

‎42. כמשל וכדוגמה נצביע על הכלל שנתקבל בהלכה, והמורנו כי בתביעה בגין פירסום לשון-הרע יוטל על הטוען אמת בפירסום נטל שכובדו ככובדה של לשון הרע; וככל שלשון הרע תכבד ותלך כן יכבד ויילך הנטל להוכיח את האמת שבפירסום. אמר על-כך השופט אגרנט בע"פ ‎232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד פ"ד יב(‎3) 2017, 2065-2064;

"... שמו הטוב של אדם הוא 'הונו', בחינת 'טוב שם משמן טוב' ... לא ייתכן שבעל דין הבא לסתור - אם במשפט פלילי ואם באזרחי - את ההנחה [על שמו הטוב של אדם - מ'ח'] האמורה, לא יידרש לעשות כן באמצעות הוכחה שהיא חזקה וברורה ושאיננה יורדת במידתה מזו הנדרשת, כרגיל, מהקטגוריה במשפט הפלילי. הפתרון "המפשר" בין שתי גישות המנוגדות אלו - ובין האינטרסים הסותרים העומדים מאחוריהן - הוא אמנם לשמור אמונים לקנה-המידה האזרחי אך יחד עם זאת, להשתמש בו כך, שהמתגונן בטענת "אמת" כלפי אישום (או עילת) דיבה, יידרש להביא הוכחה שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה; ופירוש הדבר, שעליו להביא הוכחה שתצביע על גירסתו כאפשרות גבוהה, הגם לא גבוהה במידה הנדרשת, בדרך כלל, לגבי גירסת הקטגוריה במשפט פלילי." (ההדגשות שלי - מ' ח').
ובלשונו של השופט ש' לוין בע"א ‎670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' בצלאל מזרחי מא(‎2) 169, 186-187:

"... כשמדובר בטענת אמת הפירסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה."
ראו עוד האסמכתאות הנזכרות שם. הנה-כי-כן, הואיל והמדובר בשמו הטוב של אדם - בו ובהוצאת לשון-הרע - קבעה ההלכה כלל של החמרה במישקל הראיות הבאות להוכיח אמת בפירסום. למותר לומר כי החמרה זו עשויה ליצור פער בין "האמת המשפטית" לבין "האמת העובדתית". ואנו ענייננו הוא, למותר לומר, באמת המשפטית. ואולם לא בכך עיקר. עיקר הוא בדברים שנאמר בסמוך.
"אמת" ו"צדק": אמת כמוליכה אל צדק

‎43. תכליתו ומטרתו של המשפט הן לעשות צדק בין-אדם-לחברו. בשיבתו על-כס לשפוט בין בעלי-ריב, עוטף שופט את גופו גלימה-של-צדק וחוּמוֹ של צדק עולה בו; מרכיב הוא על אפו משקפיים-של-צדק, ומבעד לזגוגיות-הצדק משקיף הוא על סביבותיו; מכוון הוא את ליבו אל הצדק, ועושה הוא צדק וחסד. "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט-צדק" (דברים טז, יח). "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א, טז). בצדק נפתח, בצדק נמשיך ובצדק נסיים. והצדק ימלא כל סדק, כל פער, כל חרך.

אלו מיצוות צווינו, וכך נעשה לפירושו של חוק איסור לשון הרע. צדק הוא תכלית המשפט, ועל-כן נעשה כמיטבנו לפרש את החוק לעשיית צדק. האמת והצדק ירדו לעולם אוחזים זה-בזה, ודרך האמת תוליך אל הצדק. ה"אמת" - גם אותה "אמת" שבחוק איסור לשון הרע - לא לבדד תשכון. מתוך שתכלית המשפט הוא הצדק, וביודענו שהצדק והאמת כרוכים זה-בזה, נוסיף ונדע כי הצדק - כערך המונח באשפתנו - חייב להשפיע על ה"אמת". וכך, בבוחננו את ה"אמת" שבסעיף ‎14 לחוק מבעד למשקפי-הצדק, נדע כי שומה עלינו לעשות כמיטבנו כדי לבחור מבין "אמיתות" חלופיות אותה "אמת" שתגשים את תכלית המשפט, שתעשה צדק בין בעלי-הדין. וכאמירתו של הנשיא שמגר - בדברו בחנוכת הבניין החדש של בית-המשפט העליון - על אחד מסימני החיים של שלטון החוק המהותי, והוא: "השאיפה המתמדת לסגירת כל פער בין הדין הפורמלי לבין ציוויו של הצדק" (הפרקליט מ, תשנ"ג‎1992-, 369, 370). ראו עוד הנשיא ברק "על משפט, שיפוט וצדק", דברים בטקס השבעת שופטים חדשים בבית הנשיא, ביום ‎29.8.1995, משפטים כז (תשנ"ו‎1996-) 5, 8.

‎44. ה"אמיתות" החלופות מציגות עצמן בפני
נו, וכל אחת מהן מבקשת כי נקרב אליה, אליה ולא אל חברתה. מכאן ה"אמת-לשעתה", וטענתה: אמת היא אמת, ואמת לא תוכל להפוך ללא-אמת; ומשידענו - והודינו - כי כל אחת מכתבות העיתון - כל אחת מהן לעצמה - היתה אמת-לשעתה, נוסיף ונדע כי כך תישארנה כל הכתבות לתמיד. באחת אמת - אמת לתמיד. מנגד מתייצבת האמת ה"כוללת", זו המודה כי כל אחת מן הכתבות היתה אמנם אמת-לשעתה, אך המוסיפה וטוענת כי מיום המחדל - מאותו יום בו נמנע העיתון מדווח על החלטות פרקליט המחוז לסגור את התיק "מחוסר ראיות" - מאותו יום ואילך הפכו הכתבות ל"ללא אמת" במובנו של סעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע.

מבין שתי אלו - איזו "אמת" היא האמת לאמיתה? חבריי סוברים כי ה"אמת" הראשונה היא האמת. כך בכל עניין ועניין וכך אף בענייננו-שלנו. ואילו אני דעתי היא אחרת.

אודה ואתוודה: במקרים רבים - אפשר ברובא דרובא של המקרים - אמת-לשעתה תהא שקולה כנגד אמת-לעולם. וכי כיצד תוכל אמת להפוך ללא-אמת? כך במקרים רבים. אפשר ברוב המקרים. ואולם לא תמיד. ענייננו-שלנו הוא אחד המקרים בהם "אמת" יכולה שתהפוך ל"לא-אמת", והוא בפירוש החוק תוך שאנו משַוִוים נגד עינינו את תכלית המשפט, התכלית של עשיית צדק בין אדם לאדם.

‎45. מדברים אנו בסידרה ממושכת של כתבות אשר פרשו עצמן על-פני למעלה משנה, תוך דיווח מפורט על חשדות כבדים שהועלו נגד קראוס אודות ביצוען של עבירות הכרוכות בקבלת טובות-הנאה שלא-כדין ולמען יטה משפט. הדיווחים שקוראי העיתון זכו להם - פעם אחר פעם, שוב ושוב - בדרך הטבע הותירו אחריהם חריצים עמוקים, משל היו מחרשה העוברת על-פני קרקע בתולה, חורצת תלם, ולאחר-מכן מעמיקה בתלם הלוך ושוב. על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. זה הרושם שהעיתון ביקש להותיר בלב קוראיו. זה הרושם שהעיתון הותיר בלב קוראיו. אכן, היתה זו אמת-לשעתה. ואולם: האם נוכל לומר ביושר-לבב כי מאז המחדל לא נשתנה דבר? האם אותו רושם - שהיה נכון לשעתו - לא הפך רושם-מעוות - לא-אמת - לאחר החלטתו של פרקליט המחוז, החלטה אשר נעשתה חמישה ימים לאחר הכתבה האחרונה בסידרה, החלטה שהעיתון לא טרח כלל לדווח עליה? לאחר המחדל, לו נשאל קורא העיתון לדעתו על קראוס, האם לא היה משיב כי חשוד הוא בקבלת טובות הנאה שלא-כדין? והאם תשובה זו, לא ניתן היה - וראוי היה - לראותה כתשובה המיוסדת על לא-אמת? שהרי אותו קורא עיתון בוודאי היה משנה את תשובתו לו ידע את שהחליט פרקליט המחוז. מכל מקום, בוודאי שהיה מהסס ליתן אותה תשובה שנתן בלא שידע על ההחלטה.

אכן, הרושם שהותיר העיתון על קוראיו - בכתבות חוזרות ונישנות - היה רושם נמשך והולך, ורושם זה הפך לא-אמת מאז יום המחדל. במובן זה שונה עניינו של "ידיעות אחרונות" מעניינם של המקומון "כלבו" ושל "חדשות" (ראו פיסקה ‎17 לעיל). אלה האחרונים דיווחו אך פעם אחת בלבד על החשדות נגד קראוס, ולאחר מכן פינו עצמם לחדשות מסוגים אחרים. אלה כמו חרשו באדמה פעם אחת בלבד. חרשו פעם אך לא העמיקו. בעניינם של אלה תתפוש האמירה כי אמת-לשעתה היא אמת-לעולם. אכן, חובה לו היטלנו גם על אלה לדווח על החלטת פרקליט המחוז, היתה זו חובה שהעיתונות לא יכולה היתה לעמוד בה. ואולם "ידיעות אחרונות" - שחרש, שהוסיף וחרש אף העמיק למעניתו - דינו שונה. עליו ניתן לומר, כי לא הביא לפני קוראיו את ה"אמת" אך מטעם זה שלא הביא לפניהם את האמת בשלמותה. אכן, זכותו של הציבור לדעת נפגמה בעיקרה. אותו קורא תמים שלא קרא אודות החלטתו של פרקליט המחוז, לו נשאל לדעתו על מחדלו של העיתון, היה משיב לבטח כי העיתון היטעה אותו. היטעה אותו, קְרָא: לא דיווח לו אמת. ומאותו קורא נלמד לפירושו של החוק.

זאת ועוד. נוכל למצוא סימוכין לחובתו של עיתון כלפי הציבור בגופה של הוראת סעיף ‎14 לחוק איסור לשון הרע. הנה-כי-כן, דבר המחוקק הוא כי הגנת אמת הפירסום תעמוד במקום "שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין ציבורי". מדברים אנו כל העת ב"אמת" שבפירסום, אולם ראוי כי נשפיל עינינו גם לסופו של מיקרא, אל אותו "עניין ציבורי" שיש בפירסום. הגם שכל אחד משני תנאים אלה - האמת והעניין הציבורי - חי לעצמו את חייו-שלו, יש בו בתנאי-מוסף זה, במובן מסויים, כדי לאצול - על דרך ההשראה (אינדוקציה) - על תנאי-האמת אף-הוא. ואמנם: החוק אומר להדגיש את הצורך בקיומו של "עניין ציבורי" בפירסום. אם ב"עניין ציבורי" מדברים אנו, נוכל לומר, וראוי שנאמר - על דרך של מעין-כלים-שלובים - כי "עניין ציבורי" ממעלה ראשונה הוא שהעיתון ידווח בענייננו את מלוא האמת.

‎46. ישאל השואל: כמה כתבות תידרשנה ותיוולד חובה לדווח על החלטת פרקליט המחוז? שתי כתבות? שלוש כתבות? ארבע? ועל-פני איזה פרק זמן תפרושנה עצמן: שבוע, חודש? שלושה חודשים? ובאיזו קירבה אמורות הן להיות להחלטה מעין החלטתו של פרקליט המחוז בענייננו? למותר לומר כי אין תשובה כל-כוללת בפינו, וגם אינני מוצא כל כורח אפריורי כי תהיה בפינו תשובה כל כוללת. זאת נוכל לומר: כשם שנדע להחליט אימתי חטא העיתון בעוברו שעבר על לאו של אתיקה, כך נדע גם אימתי חייב עצמו בפירסום לשון הרע. כשם שיודעים אנו מהי "הפרת אמונים" בדיני עונשין, כן נדע אימתי הפר העיתון את חובת האמונים שהוא חב לקוראיו ולפלוני שכבודו נפגע.

‎47. חוק איסור לשון הרע מורנו על קיומה של הגנת אמת בפירסום אם "הדבר שפורסם היה אמת". נוסחה זו אינה מצמידה אותנו בהכרח ליום הפירסום בלבד, וניתן לפרש את החוק גם אחרת. כשאני לעצמי, ובשוותי נגד עיניי את תכלית הצדק שבמשפט, מעדיף אני לפרש את החוק אחרת. בענייננו, למשל, בכתבות שנמשכו והלכו על-פני תקופה ארוכה, יצר העיתון מעין-גולם, וגולם זה המשיך בחייו גם לאחר החלטתו של פרקליט המחוז. מחובתו של העיתון היה להצמית את הגולם; ומשלא הצמיתו חטא ב"לא-אמת". נמהר ונוסיף: לא היינו רואים כל פגם לו דיווח העיתון על החלטת פרקליט המחוז ולו בהמשך לאותו דיווח היה מבקר את ההחלטה לגופה. ואולם במחדלו לדווח הפך אמת ללא-אמת.

כתב חברי השופט לוין (בפיסקה ‎10 לחוות-דעתו): "החובה לפרסם את החלטת פרקליט המחוז לא היתה רק חובה אתית, אלא גם חובתו כלפי הציבור ליידע אותו בכל אינפורמציה רלבנטית המתייחסת לפירסומיו הקודמים בנושא בעל ענין ציבורי, וחובה זו הופרה באופן הראוי לגינוי" (ההדגשה השניה היא שלי - מ' ח'). אכן, חברי סובר כי "אין בהפרתה [של החובה] בנסיבות הענין לשלול מהעותרים את הגנת תום הלב כלפי המשיב" (ההדגשה במקור - מ' ח'), אך לכך מתקשה אני להסכים כפי שאני מסביר באריכות בחוות-דעתי. העיתון טוען לחופש הביטוי מכוחו של הציבור. משחדל ולא מילא את חובתו כלפי הציבור, הפרת החובה היא כלפי כולי עלמא, לרבות כלפי קראוס שניזוק מפאת אותה הפרה. כך באשר לדבריו של חברי השופט לוין, וכך באשר לחברי השופט זמיר, ממנו שמענו כי "ליבי כבד עלי, משום שהעיתון גרם עוול למשיב בפרשת היתרי הבניה...". אכן, חברי סובר כי העוול שגרם העיתון לקראוס היה אך "בניגוד לכללי האתיקה", ואולם אני לא ידעתי מדוע גדר חברי את תחושתו הקשה אך בתחום האתיקה בלבד. בקוראי את פסק-דינו כאשר-ירוץ-בו-הקורא - בשטף ובנשימה אחת - נתקשיתי להבין כיצד זה מצא עצמו חברי השופט זמיר בחצרו של הרוב.
"אמת" היא "כל האמת" - אמת של "סְטִיל" ואמת של זרימה

‎48. עד העומד להעיד בבית-משפט, מזהירים אותו תחילה בלשון המובנת לו "כי עליו להעמיד את האמת בלבד ואת האמת כולה..." (סעיף ‎2 לחוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), תש"ם‎1980-. כיוצא בו, באותם מקרים שבהם משביעים עד, זה הוא לשון השבועה: "אני נשבע באלוהים, כי עדותי בבית משפט זה היא עדות אמת, האמת כולה, והאמת בלבד" (סעיף ‎5 לאותו חוק).

ה"אמת" כפשוטה היא האמת כולה, וכדי לקדם פני רעתם של עדים מתחכמים מזהירים אותם מראש כי יאמרו את כל האמת. ידועה המימרה באידיש כי חצי האמת היא שקר מושלם, וכך מובאים הדברים מפיו של השופט הנודע פליקס פרנקפורטר (‎felix frankfurter, j.): "ein halb emmis ist ein ganz liegen" ראו: ‎philip elman, "(colloquy) response", 100 harv. l. rev. 1949, 1952 (1987). מימרת-סבתא זו הינה תמצית השכל הישר. כך היא אף מימרתו של הפילוסוף הגרמני הגל (‎g.w.f. hegel) ולפיה "האמיתי הוא השלם" (‎das ganze); ראו: הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח (הוצאת מאגנס, תשנ"ו‎1996-, תרגם מגרמנית ירמיהו יוֹבֵל), ‎86. לא נחיל אימרה זו כפשוטה על כל פירסומים של לשון הרע. ואולם בחלקם של הפירסומים יתפשו הדברים בחוזקה. הפירסומים של "ידיעות אחרונות" פוקדים עצמם עם אלה האחרונים. בייחוד כך בשל ריבויים של הפירסומים ובשל הקירבה בזמן ביניהם לבין החלטתו של פרקליט המחוז (החלטה שניתנה חמישה ימים לאחר הפירסום האחרון בעיתון). דומים הדברים במובנים מסויימים לספר "בלש" שתולשים ממנו את הפרק האחרון. אם הספר חסר הפרק האחרון הוא ה"אמת", מה היא "לא אמת" - לא ידעתי.

כך היו אף דבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), ובלשונו: "אין האמת מתגלה לאדם קטעים-קטעים אלא ע"י הופעה כללית בבת-אחת". ראו: הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש (חלק ראשון - חוכמת הקודש, בעריכת דוד כהן, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ה), שער הגיון הקודש, אות יב, עמ' קע"ז.

אכן, באי-פירסומה של החלטת פרקליט המחוז - ולמיום הינתנה של ההחלטה ואילך - לא עוד עמדה ל"ידיעות אחרונות" טענת אמת-בפירסום. למיום אי-פירסומה של ההחלטה הוטבע חותם של "לא אמת" על כל הפירסומים הקודמים; אמת-לשעתה הפכה ל"לא אמת".

‎49. חבריי מחזיקים בגירסה של "אמת-לשעתה" ,בשוותם נגד עיניהם צילום ה"מנציח" מעמד מסויים. הצילום הוא צילום "סְטִיל", והוא אמת-לשעתו. זה אמנם דינם של המקומון "כלבו" ושל העיתון "חדשות" (ראו לעיל, פיסקה ‎17). אלה דיווחו פעם אחת על פרשת קראוס. בכך דימו את דיווחיהם לצילום "סְטִיל", לאמת-לשעתה, לאמת שאינה משנה את אופייה לעתיד-לבוא - גם עם התרחשותם של אירועים נוספים. שונה עניינו של "ידיעות אחרונות", שבדווחו עוד ועוד, שוב ושוב, אודות חקירתו של קראוס, יצר בדיווחיו סרט-נע, צילום של תנועה נמשכת והולכת (אם תרצה: יצר אשליה של תנועה נמשכת והולכת). פעם קראנו לתופעה זו ראינוע, היום שמה הוא קולנוע. צילום נמשך יוצר זרימה ושונה הוא מצילום חד-פעמי. קטיעתה של הזרימה באמצע חייה - תוך הצגתה כסופה של הזרימה - גורמת לדיווח של לא-אמת.

‎50. הגנת "אמת דיווחתי" הוכרה כהגנה ראויה בתביעה שעניינה פירסום לשון הרע, באשר להשקפת המחוקק הוכחת האמת שבפירסום (בנוסף לשיכנוע כי היה בפירסום עניין ציבורי) משמיטה, מיניה וביה, את הקרקע מתחת לרגליה של התביעה, הופכת את התביעה לנטולת-ערך. כנגד תביעת לשון הרע מתייצבת האמת מלוא-קומתה, והאמת מכה את יריבתה. אמת היא היפוכו (אנטונימיה) של שקר, של הטעיה, ובהוכחה כי הפירסום היטעה את הקורא או את השומע, נעלמת ואיננה כמו-מעצמה הגנת ה"אמת". בענייננו-שלנו, לאחר קריאת סידרת הכתבות ולאחר החלטתו של פרקליט המחוז (החלטה עליה לא דוּוַח), "יודע" ציבור הקוראים - כך הוא סובר - כי קראוס נחשד בעבירות וכי חשרת-העננים מחשיכה את ימיו. ואולם, לאחר החלטתו של פרקליט המחוז שוב אין "ידיעה" זו אמת. ובהסתירו את הידיעה אודות אותה החלטה, שוב אין העיתון זכאי להגנת אמת-שבפירסום. רק דרך פירוש זו - כך אני סובר - תתיישב עם עקרונות ראויים של צדק.

‎51. היקש לענייננו (הגם שאין הוא היקש מושלם) נוכל ללמוד מן הסוגייה של מצג-השווא בדיני חוזים. פלוני עושה מצג - נכון לשעתו - אך קודם כריתת החוזה נודע לו כי חל שינוי בנתונים ועקב כך שוב אין המצג משקף את המציאות. האם חב הוא חובה לבעל החוזה האחר לתקן את המצג שעשה? התשובה היא שאכן חב הוא חובה זו. המצג היה, למעשה, "מצג נמשך", ועם שינוי הנסיבות הפך הוא, כמו-מעצמו, להיותו מצג כוזב. וביודעו על האמת שהפכה כזב - קְרָא: ביודעו כי בעל-החוזה האחר טועה בסוברו שהמצג ממשיך להיות מצג-אמת - חייב מציג המצג להעמיד את הצד האחר על מצב הדברים לאמיתו. ראו: פרידמן וכהן, חוזים (תשנ"ג‎1992-), כרך ב', ‎795-794. ההיקש (החלקי) לענייננו יילמד מאליו, שסידרת-הכתבות אשר פרשה עצמה על-פני תקופה ממושכת עשתה את הדיווח על חקירת המשטרה ל"אמת נמשכת והולכת". על כגון דא אמר השופט ברק בפרשת אבנרי נ' שפירא (לעיל, שם, ‎867):

"פרסום, אשר בית המשפט קבע לגביו כי דבר שקר הוא ולדוברו אין כל הגנה בפני
אחריות, אין בו כדי לקדם את החיפוש אחר האמת. החלפה חופשית של דעות נפגעת לרוב, אם השקפות הציבור מתבססות על מידע לא נכון. אין בונים חברה ומשטר על אדני שקר." (ההדגשה שלי - מ' ח')
‎52. זו, כמדומה, הלכה במשפט העברי. גם אם מותרת היא לשון-הרע, אסור לו למוציא לשון-הרע לעבור על המידה וחייב הוא להעלות כל צד זכות שיש לו לחברו. וכפי שנאמר בספר "חפץ חיים" כמובא בידי השופט אלון בע"א ‎7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה(‎2) 365, 369:

"אמרו חכמים, שגם כאשר מותרת היא לשון הרע, יקפיד 'שלא לגזם הענין יותר ממה שהוא, דהיינו שלא לחסר בסיפור שום פרט קטן שהוא מבין שדבר זה הוא צד זכות של חבירו, או שבאמת אין הדבר הזה מועיל להצדיק את חבירו, אבל על כל פנים, אם ידעו השומעים צד זכות זה לא יתגנה כל כך בפני
הם, וכשהוא יחסיר דבר זה יתגנה מאד לפני השומעים - איסור גדול הוא לחסר פרט זה. כלל הדבר - שלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא' (ספר 'חפץ חיים' לר' ישראל מאיר הכהן, ח"א, כלל י, סימן יד)".
לשון-הרע שפירסם עיתון והיא אינה אמת, חייב אותו עיתון לפרסם הכחשה משנודע לו שדבריו לא היו אמת. ראו ע"א ‎492/89 צבי סלונים נ' דבר בע"מ, פ"ד מו(‎3) 827, 833, 834. ראוי לה להלכה זו כי תחול - בשינויים המחוייבים מן העניין - גם על סידרת הכתבות שלפנינו, והוא, מאז החלטתו של פרקליט המחוז.
אמת ו"כללי המשחק"

‎53. לכאורה, טוענים אנו ללא-אפשרי. כיצד זה, ישאל השואל, שאמת-לשעתה תהפוך ללא-אמת? היהפוך הכושי עורו ונמר חברבורותיו? ניסינו להסביר כי בנסיבות ענייננו אמת שהיתה אמת-לשעתה הפכה, למעשה, לאמת-נמשכת-והולכת, וכי קיומה של אמת-נמשכת-והולכת - באשר-היא - יצר חובה לקטוע אותה הימשכות החל ביום שאמת-של-עבר הפכה מַטעה. הפירסומים החוזרים ונישנים - חרוש בתלם וחזור - יצרו דינמיקה ורצף של זרימה. וּמִשֶהָפכו אלה מַטעים, קמה ונהייתה חובה לקטוע אותה זרימה. בפרסמו את הכתבות - בזו-אחר-זו ובמשך תקופת-חודשים ניכרת - כמו יצר העיתון "כללי-משחק": כללי התנהגות שאמורים היו לחייב אותו בהמשך הימים. העיתון כמו חייב עצמו - מרצונו - כלפי קוראיו, להמשיך ולדווח על השתלשלות החקירה, בוודאי כך לכשתארע התפתחות דרמטית כגון החלטתו של פרקליט המחוז. אחת-עשרה כתבות, אלו כתבות שפרשו עצמן על-פני למעלה משנה, חייבו את העיתון - בעצם קיומן - לדווח על החלטת פרקליט המחוז, החלטה שנתקבלה אך חמישה ימים לאחר פירסום הכתבה האחרונה. זו אף היתה חובתו של העיתון כלפי קראוס.

העיתון לא חייב היה להתנצל על פירסומיו. מה היה לו להתנצל והרי דיווח אמת-לשעתה? ואולם לדווח על ההחלטה היה חייב, כי חייב עצמו לכך. כך חייבו אותו "כללי המשחק" שהוא עצמו בראם. משנכנס - כדין - לשדהו של קראוס; ומשהועמד על-כי חייב הוא לפנות את השדה הואיל והחל ביום מסויים כניסתו - שהיתה כדין בשעתה - לפלישה תיחשב; שומה היה עליו לפנות את השדה, קְרָא: לפרסם את דבר החלטתו של פרקליט המחוז. משלא פירסם - לפולש ייחשב, ולמי שיושב על שדה זולתו שלא-כדין. העיתון הפר את "כללי-המשחק", ומי שמפר את "כללי-המשחק" - לא-כל-שכן כללים שהוא עצמו בראם - חייב ליתן את הדין על מעשהו או מחדלו. הציבור ציפה - ובדין ציפה - לשמירת הכללים; קראוס ציפה - ובדין ציפה - לשמירת הכללים; היושר והצדק חייבו את שמירת הכללים. הֲיפר אדם את כללי-המשחק וייצא נקי?

צורך זה של שמירה על "כללי-המשחק" אין הוא חדש עימנו. משמש הוא מוֹסָד-מוּסָד בהתנהגותנו ובחשיבתנו, בין במודע בין שלא-במודע. נביא דוגמאות אחדות.

‎54. בראש ובראשונה, נזכיר כלל-יסוד בחיי האדם ובפרשנות חוק, ולפיו כל מילה וכל מושג בחיים ובחוק הינם תלויי-הקשר. אותו מושג עצמו בהקשרים שונים או בתקופות שונות, עשויות שתהיינה לו משמעויות שונות. שהרי מילים ומושגים אינם אלא סימנים וסמלים לתכנים ולמהויות שהם - הסימנים והמושגים - אמורים להצביע עליהן. ידועה אימרתו של השופט זוסמן בפרשת שליט (בג"ץ ‎58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(‎2) 477, 513) כי "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו, הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים...". ובדבריו הידועים של השופט הולמס ‎holmes)) בפרשת ‎towne v. eisner, 245 u.s. 418, 425 (1918)' (אותם מביא השופט זוסמן בפרשת שליט):

"‎a word is not a crystal, transparent and unchanged, it is the skin of a living thought and may vary greatly in color and content according to the circumstances and the time in which it is used."

כך אף בהעברתו של מושג משיטת-משפט אחת לשיטת-משפט אחרת, שדמיון חיצוני לא ילמדנו על דמיון בתוכן. על-כך אמרנו במקום אחר (מ' חשין, מיטלטלין בדיני הנזיקין, ירושלים, תשל"א‎1971-, 167):

"מוסד משפטי ניתן לדמותו לצמח וכמו צומח הוא על קרקע שיטת משפט פלונית, ממנה הוא יונק וניזון. ניתקת אותו מהמושגיות המייחדת את שיטת המשפט בה צמח וגדל, תימצא מחזיק בידך גוף מדולדל, בחינת אבר באין נשמה בו. שתלת אותו בקרקע זרה - שילבת אותו במערכת הנורמות של סדר משפטי אחר - והוא שלח שרשיו ונאחז בקרקע החדשה - נמצאת מחזיק בידך מוסד משפטי חדש, שרק דמיון חיצוני בינו לבין קודמו בגלגול".
מילה וביטוי נדמים הם - במובנים מסויימים - לזיקית המתאימה עצמה לסביבתה וציבעה כצבע הסובב אותה: זיקית שעל דשא ציבעה ירוק, זיקית שעל האדמה חומה ציבעה יהא חום, וזיקית שעל סלע אפור ציבעה יהא אפור.

כך הוא השיח הבין-אישי; כך הוא פירושו של חוק; כזה כן זה השניים תלויי-הקשר הם; מייסדים הם עצמם על הסכמה מראש למשמעות, לכללי-התנהגות, ל"כללי-משחק". ואם אמרת לשנות, שומה עליך - בראש-ובראשונה - לשנות את "כללי-המשחק". רק לאחר שינוי הכללים תהא רשאי לנהוג לפי הכללים החדשים. ואם לא תעשה כן - דימית עצמך למי שמנסה להקים מגדל בבל. אמרו האומרים: "הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (בראשית, יא, ד). אמר הקב"ה לעומדים עליו: "הבה נרדה ונָבְלָה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" (שם, שם, ז). סיפרה האגדה (בראשית רבה, לח, י):

"היה אחד מהם אומר לחברו: 'הבה לי מים', והוא היה מביא לו עפר. היה מכהו ופוצע את מוחו. 'הבה לי קרדום', והוא היה נותן לו מגרפה, היה מכהו ופוצע את מוחו. זה שכתוב: 'ונבלה שם שפתם'...".
ראו עוד: פרשת פלוני נ' פלונית, לעיל, שם, ‎173; דנ"פ ‎2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(‎4) 589, 640-639.

‎55. עיקרון זה של "כללי-המשחק" יחול - שמא נאמר: בחברה ראויה ראוי לו שיחול - על כל מעשי-אנוש. "כללי-המשחק" יחולו גם על דרכי חקיקתם של חוקי הכנסת. על-כך אמרנו בפרשת חוק גל (ע"א ‎6821/93, רע"א ‎1908/94, 3363 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח', פ"ד מט(‎4) 221, 533:

"משקבעה הכנסת את הליכי החקיקה, לרבות את דרכי פירסומם של חוקים, שוב חייבת היא ללכת בדרך שכבשה לעצמה, עד אם תבטל במפורש את דרכי ההליכים ותוסיף ותקבע דרכי הליכים חדשים. כל זאת - לאמור: גם ביטולם של דרכי הליכים קודמים גם קביעתם של דרכי הליכים חדשים - תעשה הכנסת בהתאם לדרכי ההליכים הקבועים, דהיינו, דרכי ההליכים העומדים להתבטל. לשון אחר: הכנסת 'כבולה' היא בפרוצדורה שנקבעה באשר להליכי החקיקה שנקבעו מראש. יכולה היא וזכאית היא הכנסת לשנות אותה פרוצדורה, ובלבד שהשינוי ייעשה בדרך שנקבעה מראש." (ההדגשה במקור - מ' ח')
ובהמשך (שם, ‎535-534):

"...אם נדמה את הכנסת ואת הליכי הכנסת למכונה ובה מנגנון הפעלה, נאמר כך: מכונה הפולטת בקבוקי משקה קל, לא תסכון לפליטתם של כרטיסי חניה אלא אם ישונה המנגנון שבתוכה; החילוף חייב שייעשה, כמובן, באורח מיוחד לפני שהמכונה תהיה כשרה למשימתה החדשה. קוסם שבקוסמים לא יוכל לפתוח מגרה נעולה במפתח הנמצא בתוכה של המגרה, וזריז שבזריזים לא יוכל לנעול מגרה ובה בעת להניח את המפתח בתוכה של המגרה. מגרה לא תיפתח במפתח שאינו בן-זוג למנעול הקבוע בה; אך כל קטן יידע לפתוח אותה מגרה אם יימצא המפתח שיועד למנעול, או אם יוחלף המנעול להיותו בן-זוג למפתח. אלה חילופים חייבים שייעשו לעצמם, ורק עם סיומם יבוא מעשה פתיחתה של המגרה כסדר. אלו מכונות ומגירות ואלה הכנסת והליכי הכנסת, וכאלו כן אלה." (ההדגשה במקור - מ' ח')
ראו עוד, שם, ‎535-533.

אלה "כללי-משחק", ולפיהם יש לנהוג עד אם ישונו הכללים לעצמם.

‎56. פגיעה ב"כללי-המשחק" יכולה שתביא - ואכן הביאה - לביטול חוק של הכנסת. כך היה בבג"ץ ‎141/82 רובינשטיין ואח' נ' יושב-ראש הכנסת ואח', פ"ד לז(‎3), 141, וכך היה בבג"ץ ‎2060/91 ח"כ רן כהן נ' ח"כ דב שילנסקי יו"ר הכנסת ואח', פ"ד מו(‎4), 319. בשני מקרים אלה הוציאו מיפלגות פלוניות - קודם הבחירות - כספים מעבר לסכומים שהותר להן להוציא על-פי הוראות-חוק מימון מיפלגות, תשל"ג‎1973-, ועל דרך זה פקעה זכותן - על-פי אותו חוק - לקבל מימון מסויים נוסף לאחר הבחירות. והנה, לאחר הבחירות (בפרשת רובינשטיין) קיבלה הכנסת - ביוזמת מיקצת מאותן מיפלגות - חוק בעל-תחולה מלמפרע, ולפיו הותר למיפלגות להוציא כספים בסכומים גבוהים מאלה שהותר להן על-פי החוק קודם התיקון. על דרך זה בוטלה הוראת-החוק הקודמת שהורתה על פקיעת זכותן של אותן מיפלגות לקבל מימון נוסף. החוק החדש לא נתקבל ברוב קולותיהם של חברי הכנסת, והעותרים (בפרשת רובינשטיין) תקפו את חוקיות החוק כחוק הפוגע בשוויון כדבר סעיף ‎4 לחוק-יסוד: הכנסת. בפרשת רן כהן נתעוררה שאלה דומה, אלא שזו הפעם דובר בהחלטה של ועדת הכספים של הכנסת, שלאחר הבחירות הגדילה את יחידת המימון. בית-המשפט החליט - בפרשת רובינשטיין - כי אותה הוראת-חוק שנתקבלה לאחר הבחירות נעדרת תוקף משפטי ואין לפעול על-פיה (קְרָא: הוראת-החוק בטלה), ובפרשת רן כהן החליט כי החלטתה של ועדת הכספים בטלה.

נשאלה מאליה שאלה: על-שום-מה ולמה יש לבטל את הוראת-החוק החדשה כהוראת-חוק הפוגעת בשוויון? אימתיי וכיצד פגעו החוק (במקרה האחד) וההחלטה (במקרה האחר) בעקרון השוויון? הנה-כי-כן: לפני הבחירות לא נוצר אי-שוויון בין המפלגות, הואיל והחוק לא נתקבל לפני הבחירות, וממילא אין לומר כי פגע בשוויון בבחירות (כהוראת סעיף ‎4 לחוק-יסוד: הכנסת). ואילו לאחר הבחירות, גם אז לא נוצר אי-שוויון, הואיל והבחירות כבר היו אירוע-מן-העבר; והרי אי-שוויון פירושו אי-שוויון בבחירות. וכך: אם לפני הבחירות לא היה אי-שוויון; ואם לאחר הבחירות גם-אז לא היה אי-שוויון; מה טענת אי-שוויון ניתן היה לשמוע מפי העותרים? ובכל-זאת החליט בית-המשפט - בשתי הפרשות - כי החוק המתקן (בפרשת רובינשטיין) והחלטתה של ועדת הכנסת (בפרשת רן כהן) פגעו בשוויון בבחירות, אשר-על-כן דינם בטלות מעיקרה. הטעם לכך: הכנסת הפרה את "כללי-המשחק" ועל דרך זה פגעה בשוויון.

"כללי-המשחק" שנקבעו מראש היו אלה, שמיפלגות אשר קיימו את הוראות-החוק והוציאו הוצאות-בחירות כפי שקבע החוק, זכאיות היו לקבל מימון נוסף לאחר הבחירות; ואילו מיפלגות אשר לא קיימו את הוראות-החוק, ואשר על-אף הוראותיו של החוק הוציאו הוצאות-בחירות מעבר לסכומים שהותר להן להוציא, לא היו זכאיות לקבל מימון נוסף לאחר הבחירות. אלה היו "כללי-המשחק" שנקבעו לפני תחילתו של ה"משחק", והכל ציפו - למותר לומר - כי הכל ינהגו על-פי אותם כללים. והנה, על-פי הוראות-החוק החדש נהפכה הקערה על-פיה: מיפלגות שחרגו מ"כללי-המשחק" - אלו שהוציאו הוצאות יתירות בניגוד לקבוע בחוק - נמצאו נהנות משני עולמות: גם הוציאו מעבר לְמַה שהותר להן (ועל דרך זה היטיבו את מצבן במאבק על ליבו של הבוחר) וגם נחלצו מעונשה של פקיעת זכותן למימון נוסף; ואילו אותן מיפלגות ששמרו בקפדנות על "כללי-המשחק" - בהוציאן הוצאות-בחירות על-פי הקבוע בחוק - נמצאו נפגעות (ביחס למיפלגות שהפרו חוק). על דרך זה הופר כלל שוויון ההזדמנויות בין המיפלגות, ונשאלה מאליה שאלה: הנקבל כי צדיק ורע לו ואילו הָעַוָול יימצא נשכר בעוולתו? אכן, שינוי "כללי-המשחק" מלמפרע, פגע בציפיות הלגיטימיות של אותן מיפלגות-שומרות-חוק, ועל-כן פגע בעקרון השוויון בבחירות. ובלשונו של השופט ש' לוין בפרשת רובינשטיין (שם, ‎153):

"הגעתי לכלל מסקנה, שהוראות החוק המתקן, אשר שינו באופן רטרוספקטיבי את כללי המשחק, כפי שנקבעו בנורמות שבחוק המקורי, פגעו בציפיות הלגיטימיות של העותרים, הראויות להגנה, ופגיעה זו היא פגיעה של ממש, עד שהיא מחייבת התערבותו של בית משפט זה."
ראו עוד את דברי מ"מ הנשיא, השופט שמגר, בעמוד ‎162.

כן היו דבריו של השופט גולדברג בפרשת רן כהן (שם, ‎326):

"... במקרה דנן ניתן לומר כי נפגעו ציפיותיהן של הסיעות אשר דקדקו עם עצמן וכלכלו את הוצאותיהן בבחירות בהתאם ליכולת הכספית שלהן באותה עת, לעומת סיעות אחרות, אשר נכנסו לגרעונות (במסגרת תקרת ההוצאות המותרת לפי סעיף ‎7 של חוק המימון), בתקווה כי אם לא ימצאו לאחר מכן מקורות משלימים לכיסוי הגרעונות, ייתכן שיוכלו להשתמש בהשפעתן הפרלמנטרית לשם הגדלת יחידת המימון. ומשהוגדל המימון לאחר מכן, זכו במתן גושפנקה ליתרון בלתי הוגן שהיה להן במערכת הבחירות".
דברים בדומה אמר השופט ברק בבג"ץ ‎142/89, 172 תנועת לאו"ר - לב אחד ורוח חדשה ואח' נ' יושב-ראש הכנסת ואח', פ"ד מד(‎3) 529, 537:

"לו ידעו מלכתחילה המתחרים בבחירות על החלטתה של ועדת הכספים, היו עשויים לכלכל צעדיהם בצורה שונה. החלטתה של ועדת הכספים שינתה למפרע את 'כללי המשחק' ובכך פגעה בציפיות הלגיטימיות של הסיעות השונות הראויות להגנה".
‎57. "כללי-משחק" חלים על כל פעולה של בני-אנוש. גם על כלי התקשורת - בהם העיתונות - חלים "כללי-משחק". וכלשונו של השופט ברנזון בע"א ‎723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(‎2) 281, 314:

"עלי לחזור ולהדגיש ... כי לעתונות בתור שכזו אין מעמד מיוחד וזכות-יתר על-פני מי-שהוא אחר ושומה עליה להיזהר באותה מידה מלהפר את כללי המשחק שתוחמו על-ידי חוק לשון הרע." (ההדגשה שלי - מ' ח')
"ידיעות אחרונות" יצר "כללי-משחק"; העיתון יצר ציפיות לגיטימיות בלב קוראיו ובליבו של קראוס; וחובה היתה עליו לנהוג לפי אותם כללים. משהפר את הכללים, יש להעמידו על-כך. אכן, באי-פירסומה של החלטת פרקליט המחוז אמר "ידיעות אחרונות" לשנות מלמפרע את "כללי-המשחק". שינוי זה פגע בציפיות הלגיטימיות של ציבור הקוראים - בזכותו של הציבור לדעת - ובעיקר בציפייתו הלגיטימית של קראוס. שינוי זה הפך "אמת" ל"לא-אמת".

נקשור את "כללי-המשחק" למושג ה"אמת", וכך נאמר: פירושו של מושג ה"אמת" בהגנת אמת-שבפירסום חייב שייעשה בקונטקסט של "כללי-המשחק"; ומחדלו של העיתון מפרסם את החלטתו של פרקליט המחוז - בגידריהם של "כללי-המשחק" - פגמה ב"אמת". לשון אחר: לעיתון לא תעמוד הגנת ה"אמת", הואיל והַחֵל ביום החלטתו של פרקליט המחוז לא דיבר "אמת" על-פי "כללי-המשחק" שהוא עצמו ברא. אכן, המפר את "כללי-המשחק" לא יישמע בטענה התולה עצמה באותם כללים. ולענייננו: בהפירו את "כללי-המשחק" לא יישמע העיתון בטענה של "אמת דיווחתי". העיתון שבר את הכלים. כיצד ישתה עתה מכלי שבור? הנה באה אל-בינותינו - בדרכה - אותה מניעות שחברי השופט גולדברג סמך עליה את חוות-דעתו בערעור.

"ידיעות אחרונות" יודע היטב את "כללי-המשחק". הלא-כן מורה אותנו סעיף ‎12ג לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות:

"‎12ג. פורסם בעיתון דבר חשד, הגשת כתב אישום או הרשעת אדם, ונודע לעיתון ולעיתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב האישום או בוטל או זוכה הנאשם בדין או נתקבל ערעורו של מורשע, לפי הענין, יפרסם זאת העתון בהבלטה הראוייה".
אכן, כלל זה נתקבל בשנת ‎1996, אך דומה עלינו שאין הוא קובע אלא את הראוי, הנכון, המובן-מאליו. מכל מקום, לא יקשה עלינו למוצאו טמון ב"אמת" שבחוק איסור לשון הרע, למיצער בהקשר של סידרת-כתבות כבענייננו. בייחוד כך, ביודענו כי המשחק הוא לא בין כוחות-שווים בעוצמתם. ובלשונו של פאל במאמרו "זכות הציבור לא לדעת" (לעיל, שם, ‎544):

"... ברוב המקרים - אפילו של אנשי ציבור - הכוחות המתמודדים הם בלתי שווים. התובע נלחם על כבודו מול עתון, רשת טלוויזיה, וכדומה, בעלי עוצמה כלכלית, פרסומית ופיננסית אדירה, כשהאזרח הקטן ואיש הציבור אינו יכול לעמוד מולם. הכח שהמדיה מסוגלת לגייס לצדה אינו עומד לרשותו של הנפגע וכוחו מתבטל בששים מול כוחה. אי-השוויון הזה עלול לגרום לפגיעה בעקרון השוויון בפני
החוק."
בהתמודדות בין מי שאינם-שווים, ראוי לו לחוק כי יקפיד-ביתר על "כללי-המשחק", שהרי לחלש אין עומדים לו אלא "כללי-המשחק" בלבד.
הערות אחרונות

‎58. אמרנו פעמים מספר ונדגיש שוב: דברים שאמרנו על אמת-לשעתה שהפכה להיותה לא-אמת, יתפשו בסידרה נמשכת-והולכת של כתבות, ובנסיבות שבהן האירוע הנוסף אשר העיתון לא דיווח עליו - ואשר הפך אמת ללא-אמת (לעתיד-לבוא) - אירע בסמוך מאד לאחר כתבה שהיתה (בדיעבד) האחרונה בסידרה. כך היה בענייננו, ש"ידיעות אחרונות" פירסם סידרה נמשכת-והולכת של כתבות, והחלטתו של פרקליט המחוז על סגירת תיק החקירה - החלטה אשר הפכה אמת ללא-אמת ואשר עליה לא דיווח העיתון - נעשתה חמישה ימים לאחר כתבה שהיתה (בדיעבד) האחרונה בסידרה. דברים אלה לא יתפשו בידיעה חד-פעמית, כַּידיעות שהופיעו במקומון "כלבו" ובעיתון "חדשות", או באירוע (כהחלטת פרקליט המחוז) שאירע, למשל, שנתיים לאחר סיומה של סידרת-הכתבות. כי זאת נדע ונזכור: סידרת-כתבות אין היא אך כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה. אמנם כן: גם חיבור אריתמטי יוצר אפקט מצטבר שכוח השפעתו שווה לכוח אבריו כולם. ואולם סידרת-כתבות - ההולמות שוב ושוב באותו אדם - יוצרת אפקט סִינֶרְגֶטִי, והשפעתה חזקה מהשפעת צירופן ה"אריתמטי" של הכתבות האחת-אל-רעותה. הצירוף יוצר מעין מסה קריטית, ואות-הקלון המוטבע בנושא הכתבות אינו ניתן למחיקה בנקל, אם ניתן הוא כלל למחיקה. עוד נאמר, וכל אחד מאיתנו יודע זאת מעצמו: בפירסום חוזר ונישנה שוב ושוב, עוד ועוד - הך פטיש, עלה וצנח - יש שנכונות הדברים המתפרסמים - נכונותם ואמיתותם - מוכחת, כביכול, מעצם הפירסום החוזר ונישנה. מעין מעגל-קסמים בו נכונות הדברים מוכחת על-ידי הפירסום גופו. בנסיבות אלו נודעת חשיבות יתירה לפירסום החלטתו של פרקליט המחוז, החלטה שהעיתון מנע עצמו מפירסומה. אכן, "עלילת קראוס" כמו נחתכה באמצעה, ודעת הציבור נשארה כשהיתה לעת הפירסומים, לאמור, כי הנה-הנה יעמוד קראוס לדין על מעשיו הרעים. מאז החלטתו של פרקליט המחוז זו לא היתה האמת, אך אות הקין נשאר טבוע בקראוס.

‎59. זאת ועוד. אקבל לשעה - על-פי המיתודה של "קַבֵּל וּסְתוֹר" - את דעת חבריי מן הרוב, כי במחדלו לפרסם את דבר החלטתו של פרקליט המחוז לא עָוַול "ידיעות אחרונות" (משפטית) לקראוס. נוסיף ונניח, כי לאחר אותה החלטה של הפרקליט היה העיתון מפרסם כתבה (ומדוע לא סידרת-כתבות?) שהיתה חוזרת ומדווחת על חקירת המשטרה - כ"אמת-לשעתה", קְרָא: תוך נקיבת ימים פלונים בהם נערכה החקירה - בלא להזכיר את החלטת הפרקליט. האם גם כך היו אומרים חבריי כי העיתון לא חטא באי-אמירת אמת (או באמירת לא-אמת)? האם השמטתו של נתון זה - החלטת פרקליט המחוז כי אין בתיק החקירה ראיות להאשמתו של קראוס - לא היה בה כדי לצבוע בציבעי-שקר את הדיווח על החקירה, דיווח שלגופו היה אמת כל-כולו? כשאני לעצמי, נהיר לי כי במקרה מעין-זה לא היתה עומדת לו לעיתון הגנת אמת הפירסום. ואם זה דין, לא ידעתי מה בין אותו מקרה לבין ענייננו, ביודענו שהחלטתו של פרקליט המחוז ניתנה חמישה ימים לאחר הכתבה שפורסמה אחרונה בסידרה. ונוסיף: הכתבה האחרונה - זו שמיום ‎4.10.85 - לא נאמר בה שהיא האחרונה בסידרה (כמקובל בסידרת-כתבות). ניתן לשער כי היתה זו כתבה אחרונה רק בדיעבד, לאחר שנודע לעיתון על דבר החלטתו של פרקליט המחוז. ואחרי כל זאת תעמוד לו לעיתון טענת אמת הפירסום? החלטה זו קשתה עלי.

‎60. לדעתי - כמוני כחברי השופט גולדברג - עָוַול "ידיעות אחרונות" לקראוס באי-פירסום החלטתו של פרקליט המחוז. מה הם גדריה של חובה זו? לא נוכל לשרטט גבולות מדוייקים, ולא נותר לנו אלא לחזור על דברי השופט גולדברג אשר אמר בערעור דברים אלה (לעיל, שם, ‎862):

"המדיניות הראויה היא, על כן, להטיל חובת עידכון בנסיבות מתאימות, אולם אין הצדקה לשלילה גורפת של החובה. בלי למצות את אמות המידה להטלת החובה, נראה לי כי חשובה לענין זה מידת הטמעתו של המידע שפורסם בציבור. ככל שגדלה מידת ההטמעה כן תגדל חובת העידכון. לעניין זה יהא מקום להתחשב בתדירות הפירסום (פירסום חד-פעמי או סידרת כתבות); תפקידו הציבורי של הנפגע; והיקף הפירסום."
עמקותה של ההטמעה בדעת הציבור תהא תלויה בסוג המדיום בו מדובר, באופי הנושא, בתפוצת הידיעה, בתדירות ההופעה, במשך ההופעה, במשך הזמן שעבר מאז מועד הפירסום האחרון ועד לגילוי המידע הנוסף, בחשיבותו של המידע להבהרת התמונה הכוללת (ה"אמת"), בציבור הקוראים שלעניין ועוד שיקולים כיוצא באלה.

‎61. חברי השופט אור חושש שמא חיובו של "ידיעות אחרונות" בהוצאת לשון הרע יטיל על העיתונות מיגבלות בלתי-ראויות. כי "צינון" העיתונות יביא לפגיעה בחופש הביטוי. אני מתקשה לרדת לחקר דעתו של חברי. ראשית לכל אזכיר את שאמרנו כמה-וכמה פעמים, כי הכרעתנו - הכרעת המיעוט - תולה עצמה במערכת המונחת לפנינו ואשר עניינה סידרת-כתבות היוצרות - כפי שאמרנו - אפקט סינרגטי. שנית, חלילה לנו שמא תפורש הכרעתנו כקיצוץ בחופש הדיבור. אין אנו מבקשים להפעיל צנזורה על כתיבה. אין אנו אומרים לאסור על כלי-תקשורת ליידע את הציבור בדיווח חשוב. נהפוך הוא: אנו דורשים מכלי-התקשורת - ולדעתנו אין זו אלא דרישה צנועה - כי בנסיבות כגון אלו שלפנינו תיידע התקשורת את הציבור בכל אשר ראוי כי יידע. אנו מבקשים לחייב את התקשורת לכתוב, להביא לידיעת הציבור מידע שהיא מבקשת להסתיר ממנו. ועל-כך ייאמר כי פוגעים אנו בחופש הדיבור? אתמהה.

שנינו: המתחיל במיצווה יהא גומר את כולה. המתחיל המיצווה אומרים לו מרוק [גמור]. "ידיעות אחרונות" החל במיצווה ועל-כן עומד היה ומצוּוֶה לגמור את שהחל בו. איזו הצדקת-אמת - תרתי-משמע - היתה לו לעיתון שלא לדווח את אשר נמנע במכוון מדווח?

קראנו במאמרו של ברון (‎barron) (לעיל, פיסקה ‎35, בעמ' ‎1641, 1674):

"‎but if ever there was a self-operating marketplace of ideas, it has long ceased to exist. . . . i would argue that the marketplace theory will not function even in the times [new york times v. sullivan, 376 u.s. 254 (1964)] situation without legal imposition of affirmative responsibilities."
כוח וסמכות אין זה ראוי להם כי יבואו בלא נטילת אחריות. לעיתון כוח וסמכות אדירים. ראוי כי נטיל עליו אף אחריות במקרים מסויימים. ענייננו עתה הוא אחד מאותם מקרים. ואלה דברים שמענו מפיו של השופט ווייט (‎white, j.) בפרשת ‎miami herald publishing co. v. tornillo, 418 u.s. 241, 263 (1974) (בצטטו את השופט פליקס פרנקפורטר):

"‎the press is the servant, not the master, of the citizenry, and its freedom does not carry with it an unrestricted hunting license to prey on the ordinary citizen.

'‎in plain english, freedom carries with it responsibility even for the press; freedom of the press is not a freedom from responsibility for its exercise.

‎without... a lively sense of responsibility a free press may readily become a powerful instrument of injustice.' pennekamp v. florida, (1946) (frankfurter, j., concurring) . . .

‎to me it is a near absurdity to deprecate individual dignity . . . and to leave the people at the complete mercy of the press, at least in this stage of our history when the press, as the majority in this case so well documents, is steadily becoming more powerful and much less likely to be deterred by threats of libel suits."
ייראו דברים אלה - דברים חדים כתער - כמו בקעו מגרוננו. ובלשונו של השופט פרנקפורטר בפרשת ‎pennekamp v. florida, 328 u.s. 331, 365 (1964):

"‎but the public function which belongs to the press makes it an obligation of honor to exercise this function only with the fullest sense of responsibility. without such a lively sense of responsibility a free press may readily become a powerful instrument of injustice."
זו היתה דעתו של השופט פרנקפורטר. זו דעתי-שלי אף-היא.

לדעתי יש לקיים את פסק-הדין שנתנו בערעור.

קו סיום

‎62. דבר אחרון: שלושה היינו בראשיתו של המסע: הנשיא שמגר, חברי השופט גולדברג ואנוכי. באותה כרכרה החילונו במסע, ובערבו של יום מצאנו עצמנו באותה חצר. מאז הלך הנשיא שמגר לדרכו, ואילו חברי השופט גולדברג הנה-הנה עומד הוא לעוזבנו בדרכו למקום אחר. השעה היא שעה של פרידה. אפרד מחברי ואקדיש לו את חוות-דעתי.
ש ו פ ט
השופט א' גולדברג:

איני רואה לשנות מדעתי אותה הבעתי בפסק דיני נשוא דיון נוסף זה (פ"ד מט(‎2) 843). חברי, השופט חשין חידד את הנושא העומד על הפרק מזווית ראייתו ואני מסכים לאמור בחוות דעתו המקיפה.

אדגיש רק זאת כי על פי השקפתי חלה על עיתונאי חובת עדכון לפי "מידת הטמעתו של המידע שפורסם בציבור. ככל שגדלה מידת ההטמעה כן תגדל חובת העדכון. לעניין זה יהא מקום להתחשב בתדירות הפירסום (פירסום חד-פעמי או סדרת כתבות), בתפקידו הציבורי של הנפגע ובהיקף הפירסום" (שם, בעמ' ‎862). מכאן, שאיני רואה כיצד גישה זו השמה דגש על מידת ההטמעה בציבור, "יכולה ליצור בעיות מעשיות והכבדה רבה על העיתונות בעיסוקה בעניינים ציבוריים" (פרופ' ז' סגל, חופש העיתונות, בין מיתוס למציאות (פפירוס, ‎1996) בעמ' ‎42). האם אין בכוחו של עיתונאי לדעת כי פירסום סידרת כתבות על אדם פלוני, או פירסום על אלמוני שהוא בעל תפקיד ציבורי חשוב, מוטמעים בתודעתו של הציבור, ולפיכך יש לעדכן את הציבור?

והעיקר אדגיש, כי אין בידי להשלים עם גישה בה הופכים כבודו ושמו הטוב של אדם לאסקופה נדרסת. המפרסם דברים המוטמעים בציבור, בגנותו של אדם, חייב לעדכן את הציבור בתוכן האמת כולה. שאם לא כן לא אמר המפרסם את האמת כולה. כך אומר ההגיון, ולדעתי, כך גם אומר הדין.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר
:

‎1. כחבריי, המשנה-לנשיא לוין והשופטים אור, מצא וזמיר, ומטעמיהם, אף דעתי היא כי יש לקבל את העתירה ככל שהיא נוגעת לפרסום בענין היתרי הבנייה. שלא כחברי, השופט זמיר, למסקנה זאת לא הגעתי בלב כבד או מתוך תחושה כי למשיב ‎1, יוסף קראוס
(להלן: קראוס), נגרם עוול בהיות הדין צר מכדי לתת לו תרופה שלה הוא ראוי. כפי שהראו חבריי, חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה‎1965- (להלן: החוק, או חוק איסור לשון-הרע) מאזן כראוי בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב וכבודו של אדם. אין אני רואה צורך בפרשנות היצירתית והמרחיבה, עד כדי שינוי הדין הקיים, שמציעים חבריי, השופטים גולדברג וחשין, לא במנותק מן המקרה שלפנינו, וגם לא בעניינו של קראוס.

‎2. על המתגונן בטענה של אמת הפרסום לפי סעיף ‎14 לחוק איסור לשון-הרע להוכיח על-פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי - נטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו - כי הדברים שפירסם הם נכונים. אין בפרסום שהיה בגדר אמת-לשעתה אך שהסתבר כלא נכון כדי לחסות תחת כנפי ההגנה של אמת הפרסום. פרסום שהיה אמת-לשעתה ואחר-כך התברר כי לא היה אמת עשוי לבסס רק טענה של תום-לב על-פי סעיף ‎15 לחוק. אף הגנה זו תישלל מכוח סעיף ‎17 לחוק אם הייתה דרישה לפרסום תיקון או הכחשה מטעם הנפגע, המשקפים את האמת שנתגלתה לאחר הפרסום, והדרישה לא מולאה.

הגנת אמת הפרסום שוללת איפוא את האפשרות כי נפגע מפרסום שהיה אמת-לשעתה ואחר-כך התברר כי לא היה אמת, לא יזכה לסעד. אך במקרה שלפנינו אין המדובר באמת-לשעתה שהופרכה, אלא בפרסום אמת.

‎3. בעיתון ידיעות-אחרונות (להלן: העיתון), פורסמה סידרת כתבות שייחסו לקראוס, שאותה עת כיהן בתפקיד ראש לשכת החקירות במרחב חיפה של משטרת ישראל, קבלת טובות הנאה מבכירים בעיריית חיפה. על-פי הפרסום, ניתנו טובות ההנאה בדרך מתן היתר לבניית דירת מגורים על-גבי מבנה בקרית חיים, בחריגה חמורה מחוק התכנון והבניה, תשכ"ה‎1965-. בנוסף לכך, נכתב בעיתון כי המשטרה פתחה בחקירה ונאספו נגד קראוס ראיות לכאורה.

חקירה כזו אכן התנהלה. בדו"ח המסכם של החקירה נקבע כי קראוס קיבל היתר בנייה בסטייה מחוק התכנון והבניה, והמשטרה המליצה בעניין זה על הגשת כתב-אישום נגד אליעזר פרוזר, שאותה עת שימש מנהל אגף הרישוי בעיריית חיפה, בגין עבירות שוחד ומירמה ומעילה באמון, ונגד קראוס, בגין עבירות על חוק התכנון והבנייה, שבאו לביטוי בהתחברות לרשתות החשמל והמים ללא היתר. כן הומלץ להעמיד את קראוס לדין משמעתי, בשל ניצול מעמדו כשוטר לצרכיו הפרטיים.

פרקליט מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), יעקוב אור, קיבל את ההמלצה נגד פרוזר בחלקה. הוא החליט להעמידו לדין בעבירה של מירמה והפרת אמונים בלבד, ואף זאת רק לאחר השלמת החקירה נגדו. מאוחר יותר נסגר התיק נגד פרוזר, משום שהחקירה לא הושלמה בשל היעדר שיתוף פעולה של העדים. המלצת המשטרה בעניין קראוס נדחתה. פרקליט המחוז החליט כי אין עניין לציבור בהעמדתו של קראוס לדין בשל התחברותו לרשתות המים והחשמל. זאת משום שההתחברות נעשתה מתוך אילוץ. כן סבר פרקליט המחוז כי גם אין להעמיד את קראוס לדין משמעתי. זאת, בשל היעדר ראיות המוכיחות כי ניצל את מעמדו כשוטר לקבלת טובות הנאה, וכי היה מודע לכך שהיתר הבנייה ניתן לו שלא כדין. מסקנה זו בוססה על כך שפרוזר, שהיה ידידו של קראוס, הוא זה שטיפל במתן ההיתר, ועל כך שקראוס רשאי היה להניח כי ההיתר ניתן לו כדין. פרקליט המחוז החליט איפוא לסגור את תיק החקירה.

כאמור, העיתון לא פירסם את דבר סגירת התיק. קראוס, מצידו, לא דרש מן העיתון לפרסם כי תיק החקירה נסגר, אלא פנה אליו בדרישה כי יכחיש את הפרסומים הקודמים, ויבהיר כי הטענה שלפיה קיבל טובות הנאה מבכירים בעיריית חיפה הייתה משוללת יסוד, ויתנצל על שפירסם דברים אלה. העיתון השיב כי הוא עומד מאחורי הפרסומים, אך יחד-עם-זאת הוא יהיה מוכן לתאם עם קראוס פרסום הכחשה או תיקון מצד קראוס עצמו. קראוס סרב להצעה זו בנמקו זאת, כפי שעולה מסעיף ‎14 יד' לתצהירו, בכך שבפרסום שכזה לא יהיה כדי לתקן את העוול שנגרם לו על-ידי העיתון.

בתביעת נזיקין על-פי חוק איסור לשון הרע שהגיש קראוס כנגד העיתון בבית-המשפט המחוזי, לא טען קראוס כי לא היה מודע לאי-החוקיות של ההיתר, והסכים כי קבלת היתר בסטיה מהוראות חוק התכנון והבנייה, מהווה כשלעצמה קבלת טובת הנאה מבכירים בעיריית חיפה, כפי שפורסם. אלא שטענתו הייתה כי ההיתר ניתן לו כדין.

טענה זו נדחתה. נפסק כי על דבריו של העד היחיד שבאמצעותו ביקש קראוס להפריך את ראיות העיתון על היותו של היתר הבניה חורג מהוראות החוק - פרוזר ידידו של קראוס - לא ניתן לסמוך. בית-המשפט המחוזי קבע, על-יסוד ראיות שהיו מהימנות עליו, שורה של ממצאים עובדתיים באשר לטובות הנאה שקיבל קראוס בקשר לבנייה שביצע בדירתו; באשר למעורבותו בתהליך מתן היתר הבניה של פרוזר; וביחס לטיפול מועדף שניתן לקראוס על-ידי הרשויות הנוגעות בדבר.

אביא כאן מקצת מן הדברים שקבע בית-המשפט המחוזי כפי שסוכמו בפסק-דינו של חברי, השופט אור, בסעיפים ‎11-9:

אשר לטובות הנאה, עולות מפסק הדין שתי טובות הנאה מרכזיות שקיבל קראוס בקשר לבניה:
א.... ההיתר שניתן לקראוס לביצוע תוספת בניה חרג מן התכניות שחלו על המקום.... לקראוס אושרו אחוזי בניה תוך מתן פירוש מקל [לתכניות הבניה]... והכל על יסוד נוהג נטען שלא הונחה לו כל אחיזה בראיות או בחוק.
מקראוס לא ניגבו תשלומים בגין היטל ביוב, בעבור חיבור לקו ביוב מרכזי העובר בישוב, ובעבור אגרת פיתוח שטח ציבורי פתוח...

אשר לטיפול חריג ומועדף של רשויות הרישוי והפיקוח בעניינו של קראוס...
א. פרוזר...נטל חלק פעיל בהליכים לאישור תוספת הבניה שבוצעה על ידי קראוס. בגדר זה, נתן פרוזר יעוץ צמוד וקרוב לאדריכל ששכר קראוס לצורך הכנת הבקשה להיתר בניה, ואף ביקר לשם כך בביתו של האדריכל. פרוזר גם נתן ייעוץ לקראוס בענין זה... בית המשפט קבע כי היה פגם במעורבותו זו של פרוזר בהכנות לקבלת היתר בניה, נוכח תפקידו הבכיר, כמי שעומד בראש הגוף האחראי למתן היתרים כאלה....
ג. מקראוס לא נדרשה מפת קו בנין, למרות שעל פי התקנות הרלוונטיות, היתה חובה לצרף מפה כזו לבקשה למתן היתר.
ד. בקשתו של קראוס להיתר זכתה לטיפול מהיר בעיריה, הרבה מעבר למקובל שם בתקופה הרלוונטית. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי הבקשה להיתר טופלה כשינוי לבקשה, במקום טיפול כתכנית חדשה.
ה. אשר לפיקוח על מהלך הבניה... ציין בית המשפט כי המצב היה "העדר מוחלט של פיקוח"...תיק הבניה הרלוונטי, נשמר בניגוד למקובל, במשרדו האישי של פרוזר, ולא במשרדי העיריה...כדי למנוע פיקוח על הבניה...
[ההדגשות הוספו.]
מסקנתו של בית-המשפט המחוזי הייתה כי ממצאים אלה מעוררים סימני- שאלה, שלא ניתנה להם תשובה על-ידי קראוס, המבססים את טענת העיתון כי היתר הבנייה ניתן לקראוס בסטיה מהוראות החוק. אשר-על-כן, קיבל בית-המשפט המחוזי את טענת ההגנה כי הפרסומים היו אמת. מסקנה זו אושרה בפסק-הדין נושא דיון נוסף זה.

‎4. אכן, מסקנתו של פרקליט המחוז, שלו הסמכות להכריע אם לנקוט בצעדים משפטיים או לסגור את התיק, הייתה שונה מזו של בית-המשפט. ברם, לצורך תביעת הנזיקין בגין לשון-רע, בית-המשפט המחוזי הוא, כמובן, המוסמך להכריע בדבר אמיתות הפרסום.

אומנם, כדעתם של כל חבריי, יש טעם לפגם באי-הפרסום של ההחלטה לסגור את תיק החקירה, ולעניין זה מקובלות עלי הערותיו של חברי, השופט זמיר. על-כן, לו התברר כי הפרסום היה אמת-לשעתה בלבד ולא אמת, אי-הפרסום עשוי היה לשלול מן העיתון את הגנת תום-הלב.

אלא שלא כך היה בענייננו, שבגידרו, כאמור, הוכיח העיתון כי דברים שפירסם היו נכונים.

‎5. לא זו אף זאת: גם לפי האנלוגיה שנעשתה בפסק-הדין נושא הדיון הנוסף בין הגנת תום-הלב להגנת אמת הפרסום שהתבטאה בהעברה של נטלים שנקבעו בחוק לעניין ההגנה האחת אל ההגנה האחרת - אנלוגיה שכשלעצמה אינה מקובלת עליי לנוכח התכליות השונות של שתי ההגנות - לא התקיימו הנסיבות השוללות תום לב על-פי סעיף ‎17 לחוק איסור לשון הרע. כאמור, קראוס לא דרש מן העיתון לפרסם את דבר סגירת התיק, פרסום שאותו העיתון היה עשוי ללוות בדברי ביקורת מטעמו על החלטתו של פרקליט המחוז. אלא העיתון נדרש לפרסם כי תוכן הכתבות מבחינת המעשים שיוחסו בהן לקראוס, לא היה אמת. כאמור, בעניין זה עלה בידי העיתון לבסס הגנה של אמת הפרסום. בנסיבות אלה, סירוב העתון להיענות לדרישת קראוס אינו מלמד על חוסר תום-לב, ומה עוד, שכאמור, העיתון הביע אף נכונות לפרסם תיקון והכחשה מצד קראוס כנדרש על-פי סעיף ‎17 לחוק, אלא שקראוס סירב לכך.

אשר-על-כן מצטרפת אני לקבלת העתירה, כמפורט בפסק-דינו של המשנה-לנשיא.

ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש' לוין.
ניתן היום, ה' בתמוז התשנ"ח (‎29.6.98).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
עכב/
‎95073250.e04








דנא בית המשפט העליון 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ; הרצל רוזנבלום; דני שדה; מרדכי גילת; מרסל זוהר נ' יוסף קראוס, [ פ"ד: נב 3 1 ] (פורסם ב-ֽ 29/06/1998)