פסקי דין על אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ | פסקי דין על בן דוד טל

875/07 א     04/01/2009




א 875/07 אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' בן דוד טל




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום בראשון לציון
א
000875/07


בפני
:
כב' השופטת מ. עמית-אניסמן
תאריך:
04/01/2009




בעניין:
אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
היינס

התובעת


נ
ג
ד


בן דוד טל



ע"י ב"כ עו"ד
שרון ירמיהו

הנתבעת


פסק - דין

לפניי תביעה על הסך של 57,959 ₪ שעניינה תאונה שהתרחשה ביום 28.3.2004 בין רכבה של התובעת, שהיה נהוג על-ידי הגברת נאוה ארדיטי (להלן: "הנהגת") לבין רכבה של הנתבעת (להלן: "התאונה").

הרקע העובדתי

1.
על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום 28.3.2004, או בסמוך לכך, עת עמד רכבה של התובעת, בשולי הכביש במצב של עצירה מוחלטת, סטה לכיוון נסיעתו רכבה של הנתבעת, וזאת מבלי להבחין ברכב התובעת ומבלי לוודא שהדרך פנויה ועקב כך פגע בו בעוצמה בחלקו השמאלי אחורי.

2.
לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה וממעשי ו/או מחדלי הנתבעת נגרמו לרכבה של התובעת נזקים, כמפורט בחוו"ד השמאי, אשר עותק ממנה צורף לכתב התביעה בסך של 93,336 ₪, בניכוי ערך שרידים בסך 37,805 ₪ ובסה"כ 55,531 ₪. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי שילמה בגין שכר טרחת שמאי הסך של 2,428 ₪.

3.
מנגד, טוענת הנתבעת, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, נהגה ברכב שהיה באותה עת רשום בבעלות אחיה, מר דורון בן דוד.
לטענת הנתבעת, הנהגת החנתה את רכבה בשולי הדרך המהירה, ללא משולש אזהרה.

4.
לטענת הנתבעת, התאונה נגרמה במזיד, על ידי מחבל שביקש להרגה על ידי התנגשות עם רכבה של התובעת שחנה באותה עת, שלא כדין, על ידי הנהגת בצד הדרך. הנתבעת טוענת כי המחבל נצמד אל מכוניתה ומשכך, הנתבעת בתגובה האטה את מהירותה וכן המחבל האט את מהירותו גם כן. לטענתה, בהמשך, דחק המחבל את רכב הנתבעת לשולי הדרך, כאמור במטרה שתתנגש ברכבה של התובעת, ולמרות עצירתה המוחלטת התנגשה הנתבעת בחלקו האחורי שמאלי של רכבה של
התובעת.

5.
הנתבעת טוענת כי שוטר שנקלע למקום, מר דרור גלאי, יאשר את גרסתה זו. כמו כן, טוענת הנתבעת כי הגישה תלונה במשטרה בגין מעשה לאומני זה, לטענתה, אולם התלונה נגנזה, מאחר שלא אותר המחבל. לאור האמור, טוענת הנתבעת כי האחריות לפיצוי הנזק שנגרם לשני הרכבים המעורבים בתאונה מוטל על מס רכוש.

6.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי לא נהגה במהירות מופרזת ו/או במהירות שאינה הולמת את תנאי הדרך ומצבה, שכן לא סטתה לשולי הדרך בחוסר זהירות אלא הוסטה לצד הדרך עקב הנסיבות המתוארות לעיל.

7.
זאת ועוד, הנתבעת מכחישה את הנזקים שנגרמו לרכבה של התובעת וטוענת כי התובעת סירבה להמציא לנתבעת את חוות הדעת ומטעם זה נבצר ממומחה מטעמה אותה עת לערוך בדיקה ברכבה של התובעת ולהמציא את חוות דעתו הנגדית.

דיון

8.
לאחר ששמעתי את הנהגת מטעם התובעת, הגברת נאוה ארדיטי, ואת הנתבעת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות לקרות התאונה בחלקים שווים בין הנהגת לבין הנתבעת, מהטעמים המפורטים להלן.

9.
ראשית, בדיונים שהתקיימו לפני ביום 13.11.2007 וביום 5.11.2008 הנהגת מטעם התובעת העידה כי נאלצה לעצור על השוליים על האוטוסטרדה בצומת מורשה לאחר שהבחינה כי הדלק אזל ברכבה.

10.
תקנה 69 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), קובעת כדלקמן:

"
הנוהג רכב בדרך שאיננה עירונית, המסומנת כדרך ראשית או אזורית על-ידי תמרור מודיעין לא יעצור את רכבו, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד על הכביש או על שולי הדרך בין בהשגחה ובין שלא בהשגחה.
(ב) הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו על –
(1) העלאת נוסעים או הורדתם בשולי הדרך;
(2) פעולות חילוץ נפגעים או רכב שיצא מכלל פעולה;
(3)
ביצוע עבודות ציבוריות כאשר אין אפשרות אחרת לבצען ובמידה הדרושה לביצוע העבודות האמורות בשולי הדרך;
(4) רכב צה"ל שנעצר לשם מילוי תפקיד צבאי".

11.
בענייננו, רכבה של התובעת אמנם יצא מכלל פעולה, כאמור בס"ק (2), כפי שטוענת התובעת בסיכומי התגובה מטעמה, ואולם לא בשל תקלה טכנית, אלא מאחר והנהגת מטעם התובעת נכנסה לנסיעה בכביש מהיר מבלי שווידאה כי יש במיכל הדלק של רכבה מספיק דלק על מנת לסיים הנסיעה בכביש המהיר ולהגיע בבטחה למעוז חפצה או לפחות לתחנת דלק קרובה. שומה על נהג ברכב לשים לב לכמות הדלק ברכבו, לרבות לאותות האזהרה כגון נורת דלק, בטרם ימשיך בנסיעתו, לרבות ובמיוחד בטרם כניסה לכביש מהיר, שכן בכך הוא יוצר סיכון לקרות תאונה. אין מדובר בתקלה שלא ניתן לצפותה, אלא מדובר בתקלה שניתן לצפותה ואף למנעה. בהתנהגותה זו, התרשלה הנהגת מטעם התובעת ויצרה הסיכון לקרות התאונה. לפיכך, האחריות לקרות התאונה רובצת במחצית על כתפיה.

12.
עם זאת, מעדותן של הנתבעת והנהגת מטעם התובעת עולה כי הנתבעת היא זו שסטתה מנתיב נסיעתה והתנגשה ברכבה של התובעת בצידו האחורי, ומשכך נגרמה התאונה. גירסתה, כאילו רכב של צד ג' - מחבל לגירסתה -
הוא אשר גרם לה לסטות מנתיב נסיעתה - לא הוכחה. והראיה כי אף תלונתה למשטרה - נגנזה. יתכן כי רכב צד ג' כלשהו אכן הסיט את רכבה של הנתבעת לעבר רכב התובעת, ואולם, בהעדר כל הוכחה לכך, אין בכך כדי להסיר כל אחריות מעל כתפיה לקרות התאונה, מה גם שהיה עליה לנקוט בכל האמצעים כדי שלא לפגוע ברכב התובעת. משכך, על כתפיה מחצית מהאחריות לקרות התאונה.

13.
בכל הנוגע לשאלת הנזק, הרי שלאחר עיון בחוות הדעת מטעם התובעת ובתמונות שצורפו לה מצאתי כי אין מקום לאמץ את חוות הדעת מטעם התובעת ככתבה וכלשונה. ואנמק.

14.
ראשית, חוות הדעת מפרטת את נזקי התובעת באופן מופרז ואף כוללת פרטי נזק אשר לכאורה לא ברור כיצד ניזוקו בתאונה, כגון שטיח תא מטען בסך של 1,214 ₪.

15.
שנית, חוות הדעת מפרטת נזקים, אשר על פי השמאי מטעם התובעת מסתכמים ב- 36% מערך הרכב, ולפיכך, לא ברור בנסיבות אלו מדוע הוחלט על מכירת הרכב כשרידים, במקום על תיקונו של הרכב. נימוקיה של התובעת, בסעיף 14 לסיכומי התגובה מטעמה, יתכן ונכונים הם, אך התובעת אינה יכולה לעשות דין לעצמה, בלא ליתן ההזדמנות הנאותה לנתבעת להיות מעורבת, או לפחות מיודעת, בצעדיה של התובעת למכירת הרכב.

16.
שלישית, לא היה באפשרותה של הנתבעת להגיש חוות דעת נגדית מטעמה שעה שהתובעת מכרה את רכבה, בלא שניתנה לנתבעת ההזדמנות להביא שמאי מטעמה לבדיקת רכב התובעת. ואולם, כבר נפסק כי "בית המשפט אינו חייב לקבל את חוות דעתו של מומחה רק משום שלא הוגשה חוות דעת נגדית לסתור. השאלה אם לקבל חוות דעת נתונה כולה לשיקול בית המשפט" (ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל,
פ"ד נ"ו (3) 274, 287).

17.
לענין זה יש להוסיף כי התאונה מיום 28.3.2004 וחוות הדעת מיום 10.5.2004 – ואילו התביעה הוגשה ביום 18.2.2007, מכאן שהתובעת לא פנתה אל הנתבעת על מנת ליתן לה ההזדמנות הנאותה להעמיד שמאי מטעמה, למרות שלא היתה מניעה לעשות כן. בכך גרמה לה נזק ראייתי בחוסר יכולתה להעמיד שמאי מטעמה להערכה הנזקים. נזק ראייתי נוסף שנגרם לנתבעת הוא בכך שלא ניתנה לה ההזדמנות הנאותה לבחון האם העיסקה של מכירת שרידי הרכב נכונה וכדאית בנסיבות הענין והאם יש בא הערכה כלכלית נכונה של ערך השרידים.

18.
בנסיבות אלו, יש מקום להעריך את הנזק שנגרם לתובעת (לאחר מכירת השרידים ובהתחשב בנזק הראייתי) על דרך האומדנה, ואני מעמידה אותו על הסך של 35,000 ₪.

19.
לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 17,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.2.2007 ועד למועד תשלום בפועל.

20.
בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק דיני זה לצדדים.

ניתן היום ה' בטבת, תשס"ט (4 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.


מיכל עמית-אניסמן - שופטת



000875/07א
126 איריס יפת






א בית משפט שלום 875/07 אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' בן דוד טל (פורסם ב-ֽ 04/01/2009)