פסקי דין על יצחק לוינזון | פסקי דין על נורית לוינזון | פסקי דין על נתנאל ארנון | פסקי דין על מנשה ארנון | פסקי דין על גדי אזולאי ואח' |

8128/06 עא     03/02/2009




עא 8128/06 יצחק לוינזון, נורית לוינזון נ' נתנאל ארנון, מנשה ארנון, גדי אזולאי ואח'




פסק-דין בתיק ע"א 8128/06
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 8128/06



בפני
:

כבוד הנשיאה ד' ביניש


כבוד השופט א' רובינשטיין


כבוד השופט ס' ג'ובראן


המערערים:

1. יצחק לוינזון



2. נורית לוינזון



נ


ג


ד



המשיבים:

1. נתנאל ארנון



2. מנשה ארנון



3. גדי אזולאי


4. אבי גרינפלד


5. מעוז מאיר


6. דוד טלר


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בה"פ 321/06 שניתן ביום 27.7.06 על-ידי סגן הנשיא י' זפט


תאריך הישיבה:
כ"ז באדר ב' תשס"ח

(3.4.08)

בשם המערערים:
עו"ד חגי קורצווייל; עו"ד דוד קורצוויל




בשם המשיבים:
עו"ד אייל צורף



פסק-דין

השופט א' רובינשטיין
:


א.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא זפט) בה"פ 321/06 מיום 27.7.06, בגדרו הוצהר כי מלוא הזכויות במגרש ובבית הבנוי עליו, נשוא הערעור שלפנינו, שייכות למערער 1

(להלן המערער או החייב), וככאלה ניתן לעקלן.

רקע

ב.
העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן כדלקמן: ביום 21.11.04 ניתן

פסק דין
לפיו חויב המערער לשלם למשיבים סך של 40,709$ הנובעים מהפסדי שותפות שעסקה בשיווק ארבעת המינים בה היה שותף, בתוספת הוצאות בסך 5000 ש"ח. המערער לא פרע את החוב, ונפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל. ביום 14.4.05 ניתן צו תשלומים על ידי ראש ההוצאה לפועל, לפיו חויב המערער לשלם סך חודשי של 1500 ₪, אולם המערער לא שילם את התשלום החודשי, למעט סכום זניח כדי למנוע את מאסרו. לפיכך הגישו המשיבים בקשה לרישום עיקול על זכויות החכירה במגרש עליו נבנה ביתם של המערער ובני משפחתו, בו זכתה המערערת 2, רעייתו של המערער, במכרז של מינהל מקרקעי ישראל. הבקשה לרישום העיקול התקבלה בלשכת ההוצאה לפועל, ונרשמה ביום 27.4.05. בסמוך הגישו המשיבים בקשה לראש ההוצאה לפועל למינוי כונס נכסים למכירת הזכויות במגרש לפרעון חובו של המערער. בקשה זו נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל, אשר קבע כי משהזכויות במגרש רשומות על שם המערערת 2 ולא על שם המערער, על המשיבים לקבל

פסק דין
המורה כי הזכויות במגרש שייכות למערער. מכאן ההליך הנוכחי, שראשיתו תובענה ל

פסק דין
הצהרתי בבית המשפט המחוזי. בתובענה נתבקשה, כסעד אופרטיבי, הצהרה כי הזכויות שייכות במלואן או לכל הפחות במחציתן למשיב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ג.
בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים כי הזכויות במגרש נרכשו על ידי אביו של החייב (להלן האב), וכי בשל התנגדות ועד כפר חב"ד, שם מצוי המגרש, נאלץ האב לרשום את הזכויות על שם המערערת 2. בית המשפט לא נתן אמון בגרסת האב, אשר לא ידע בעדותו לציין פרטים מהותיים על אודות העסקה; כך למשל לא ידע מיהו הקבלן שבנה עבורו את הבית ומי עורך הדין שטיפל בעסקה, ולא החזיק בידיו מסמכים בדבר הרכישה או הבניה. נקבע כי לא צורפה כל ראיה אובייקטיבית שיש בה ללמד על מקור הכספים לרכישת המגרש ובנית הבית; כך גם נמנעו המערערים מהגשת תצהיר של אם המערער, אשר לפי גירסת האב ביצעה את התשלומים בגין רכישת המגרש, ומהצגת דפי חשבון הבנק של האב אשר יכלו להוות ראיה לטענתם כי מימון רכישת המגרש ובניית הבית נעשו מכספי האב. נקבע איפוא כממצא עובדתי, שרכישת המגרש ובניית הבית מומנו מכספי המערער, ורישום הזכויות על שם המערערת 2 נועד למנוע חשיפת הבית לעיקולים של נושי החייב. נקבע, בהתבסס על ע"א 189/95
בנק אוצר החייב נ' אהרונוב
, פ"ד נ"ג (4) 199 (להלן
פרשת אהרונוב
), כי משנמצא שהמערער רכש מכספו את המגרש ומימן את בניית הבית שעליו, זכותו שביושר גוברת על זכותה האובליגטורית של המערערת 2 מכוח רישומה כזוכה לכאורה במכרז מינהל מקרקעי ישראל. יתרה מכך, כיוון שהמערערים נישאו זה לזו לאחר שנת 1974 חל עליהם חוק יחסי ממון התשל"ג- 1973, ומשאין טוען כי הנישואים
פקעו, אין המערערת 2 זכאית לזכויות בנכס.

טענות המערערים

ד.
לטענת המערערים נרכשו המקרקעין נשוא הערעור במימון מלא של אביו של המערער. לטענתם, בית המשפט התעלם מהרקע התרבותי והתעסוקתי של האב, העדר השכלתו והעדר שליטתו בשפה העברית, בקבעו שעדותו אינה מהימנה; מדובר לטענתם, ביהודי חרדי מבוגר, חסר השכלה כללית, אשר עיסוקו בקבצנות, "אדם בעל תפיסה גלותית ולפיה כל דבר צריך להיעשות בהיחבא והרחק מעיני הציבור והשלטון ובית המשפט הינו בבחינת שלטון".

ה.
זאת ועוד, נטען כי הדרך הראויה והיחידה לטעון לרישום זכויות מלאכותי היא טענה לקיומם של "אותות מרמה" ובנדון דידן לא התקיימו כאלה, ואף באות זה או אחר שלגביו מתעוררת שאלה, אין כדי לייצר את המסה הקריטית הדרושה לשם הכרעה. המערער, כנטען, אינו חדל פירעון; ההרשמה למכרז לענין המגרש נערכה בטרם ניתן

פסק דין
הבורר; רישום הזכויות על שם המערערת 2, לרבות הרישום למכרז, נעשה בפומבי;
ניתן להצביע על קשר טבעי בין המעביר לנעבר; עסקינן בהתנהלות דברים מקובלת ושאינה חריגה, בין אם מדובר במתנה מבעל לרעייתו ובין אם מדובר בהתחייבות אבי המערער לכלתו; ועוד, המערער לא העביר למערערת 2 נכסים אחרים. כל אלה מעידים, כך נטען, כי אין מדובר במקרה של הברחת נכסים. עוד נטען כי בית המשפט התעלם מכך שהוריו של המערער רכשו דירה לכל אחד מילדיהם, וכך גם למערער. הוסף שלא ניתן משקל למכתב מאת ועד כפר חב"ד (ת/3, ת/4) המחזק את גירסת המערערים, לפיה לא ניתן היה לרשום על פי נהלי הכפר את האב כבעלים של המקרקעין, וכן לתצהיר המשותף של המערערת 2 ושל אם המערער (ת/5) לפיו הבית יירשם על שם המערערת 2, אולם זו התחייבה שלא למכור את הבית בלא רשות מהאב, וכי הבית ועלויות המכרז ימומנו במלואן על ידיו. עוד נטען, כי אמנם המערער יכול לטעון לזכות שביושר, אולם בית המשפט אינו יכול להעלות טענה זו במקומו, ומכל מקום טענה לזכות שביושר יכולה להיטען רק על ידי הטוען לזכאות לה, ולא על ידי צד ג' אחר. הוסף כי למערערת 2 זכויות שביושר, ולא זכויות אובליגטוריות, שכן היא מחזיקה בידה התחייבות לרישום מקרקעין על שמה בעת שאלה יוסדרו, וזכויותיה הן זכויות מעין קנייניות הגוברות על זכויות אובליגטוריות, ודאי על עיקול מאוחר. יתר על כן, משנרשמו הזכויות במקרקעין על שם המערערת 2, ומשעה שהיא אינה חבה מאום לנושים, לא ניתן להטיל עיקול על המקרקעין לכיסוי חובות המערער. לחלופין נטען כי אף אם למערער זכויות במקרקעין, זכויות אלה אינן עולות אלא למחצית מהזכויות במקרקעין. לבסוף צוין, כי שגה בית המשפט שעה שהסתמך פרשת
אהרונוב
, ממנו הסיק כי כוחה של זכות שביושר גדול מכוחה של זכות אובליגטורית, זאת – שכן בפרשת אהרונוב ביקש בית המשפט לציין כי רק ביחס לאותה עסקה וביחס לאותו קונה מתקיים מדרג הזכויות
שנקבע שם.

טענות המשיבים

ו.
המשיבים סומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען כי טענות המערערים תוקפות ממצאי עובדה של בית משפט קמא, אשר בית משפט של ערעור יתערב בהם אך במקרים חריגים בלבד. נטען להיעדר תום לב של המערער ושימוש לרעה בהליכי משפט: המערער עושה כל אשר לאל ידו כדי להבריח נכסיו לארצות הברית, שם הוא מנהל את עסקיו; בבעלותו בית מגורים נוסף; הוא אינו מנסה להגיע עם נושיו להסדר, ותחת זאת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט על מנת שלא לשלם את חובו. נטען, כי בדין קבע בית המשפט שלמערער זכות שביושר בנכס נשוא הערעור, וכי זו גוברת על זכותה האובליגטורית של המערערת 2. ההלכות בעניין זכויות שביושר, בצוותא חדא עם ההלכות בעניין עקרון תום הלב מחייבות – כך נטען – את המסקנה כי המערער הוא הבעלים של המגרש והבית הבנוי עליו. הוסף כי לא ברורה הטענה בדבר היעדר "אותות מרמה", שהרי אלה קיימים למכביר: התחמקותו של המערער מתשלום חובו; הימנעותו ממילוי צו התשלומים החודשי, ולעומת זאת הפקדת ערבון על סך 95,000 ₪, שיכול היה לשלם לנושיו. באשר לטענה כי רק מחצית מהזכויות במקרקעין שייכות למערער, נאמר כי נהיר שהבית נקנה אך ורק מכספיו, ובמטרה להתחמק מנושיו נרשם על שם המערערת 2. עוד צוין כי המערער לא שילם אף את הוצאות בית המשפט, ראיה נוספת לכך שאינו נקי כפיים

ותם לב.

ז.
בסיכומי התשובה מטעם המערערים נטען כי אין ראיות לכך שהמערער מבריח נכסים לארצות הברית, או שבבעלותו בית מגורים נוסף. עוד צוין, כי לא הושלמה בנייתו של הבית נשוא הערעור ובני המשפחה אינם מתגוררים שם. לבסוף הוסף כי כספי הפיקדון מקורם בהלוואה מצד ג', ואין אלה כספיו של המערער.

הבקשה להוספת ראיות בערעור

ח.
סמוך לדיון בפני
נו (ביום 12.3.08, הדיון התקיים ב-3.4.08) עתרו המערערים, בליווי תצהיר להוסיף ראיות נוספות בגדרי הערעור. זאת, בטענה כי חשו תסכול וחוסר אונים באשר לעדות האב בבית המשפט קמא, שלגביה נטען כי הוא "יהודי חרדי מבוגר, חסר השכלה, אשר כל מהותו ועיסוקו בקבצנות" ואינו שולט בשפה העברית, אשר פחד והיה מבולבל בבית המשפט. לשיטתם, לא יכלו לתמוך את גירסתם במסמכים, אך לאחרונה היה המערער אצל הוריו, ובחיפוש ספר צדה את עינו שקית בארון הספרים אשר הכילה מסמכים, שלפיהם האב, בין באמצעות אשתו בין באמצעות חשבון הבנק שלו, מימן את הנכס נשוא הערעור , וזאת בסכום של 400,000 ₪.

ט.
זו רשימת הראיות שצירופן נתבקש:

"א.
קבלה ע"ס 223,289 ₪ ששולמה בסניף הבנק של האב למנהל מקרקעי ישראל לצורך דמיו היוון למגרש.
ב. אישור רשמי מבנק המזרחי, מיום 2.3.08 ולפיו התשלום למנהל שולם במזומן ע"י האם.
ג. צילום המחאה ריקה של חשבון הבנק של האב ובה פרטי הח-ן בבנק המזרחי [להלן: "חשבון האב"].
ד. קבלה מהקבלן בגין 1,435 ₪ ששולמו מח-ן האב.
ה. קבלה מהקבלן בגיל 2,557 ₪ ששולמו מח-ן האב.
ו. עמ' ראשון של הצעת מחיר של הקבלן לשינויים בבניה ובה פרטי החשבון של הדייר הם פרטי החשבון של האב.
ז. קבלה מהקבלן בגין 17,088 ₪ ששולמו מח-ן האב.
ח. קבלה מספק הקרמיקה וכלים הסניטריים ע"ס 35,550 ₪ ששולמה מח-ן האב.
יא. הפקדה לח-ן הנאמנות [ח-ן המלווה] של הקבלן, ע"ס 96,000 ₪ מחן האב.
יב. הצעת מחיר נוספת של הקבלן ובה מופיע ח-ן האב כחשבון ממנו ישולם התשלום.
יג. שובר תשלום ע"ס 8,176 ₪ לח-ן הנאמנות של הקבלן – כאסמכתא לזהותו של ח-ן הנאמנות."

י.
המשיבים הגיבו בהתנגדות לבקשה, בנמקם שאין מדובר בראיות אשר היו מצויות בידי המבקשים, אלא בכאלה שבחיפוש פשוט ניתן היה לאתרן, ורק מתוך רשלנות לא הובאו; והדבר משתלב בהתנהגותו הכללית של המערער, המודה בחובו למשיבים – אך נוקט רמייה כלפיהם תוך הברחת כספים, חוסר תום לב קיצוני וחוסר ניקיון כפיים. לבסוף נתבקש, כי לחלופין, אם יוחלט להיעתר לבקשה, תופקד ערובה של 150,000 ₪ למצער להוצאות המשיבים, והמערערים יחויבו ב-10,000 ₪ הוצאות התגובה, וכן כי תשלום ההוצאות בפועל יהא תנאי להגשת הראיות הנוספות, שכן אחרת אין מצליחים לגבות מן המערערים דבר.

הדיון בפני
נו

י"א.
בדיון לפנינו הציעו המשיבים שהמערער ישא אך ב-80% מגובה החוב, בתנאי של תשלום ביניים, והוסיפו כי למערער הכנסה מעבודתו בארצות הברית, שעליה אינו מדווח. לאחר שיח ושיג באולם הדיונים, ולאחר שהוצע לצדדים אף כי הסכום השנוי במחלוקת יוכרע לפי הסמכות הקבועה בסעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, הודיעונו הצדדים, ביום 11.5.08, כי לא הגיעו לפשרה וביקשו ליתן

פסק דין
על פי החומר שבפני
נו. בא כוח המערערים עתר גם להכרעה בבקשה לצירוף ראיות נוספות. בטרם נבוא לעניין אחרון זה ולהשתלשלות לפניו, נאמר דברים אחדים על התיק בכללותו.

דיון

י"ב.
אשכול הטענות המהותי של המערערים הופנה כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. על ההלכה בדבר גדרי התערבותה של ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, חזר בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל ע"א 2989/95

מרים

קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים
,
פ"ד נא(4) 687, 695 (השופטת שטרסברג-כהן); ע"א 8526/96
מדינת ישראל נ' פלוני ואח'

(לא פורסם) (השופט - כתארו אז - ריבלין); זוסמן,
סדרי הדין האזרחי
, (מה' 7 בעריכת ש' לוין) סעיף 665 בעמ' 856- 857). ככלל, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית כאשר אלה מושתתים על עדויות, שנשמעו בערכאה הראשונה (ע"א 1240,558/96
חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן ו-32 אח',

פ"ד נב(4) 563, 569 (השופט גולדברג)). התערבות ערעורית בממצאי עובדה תיעשה במקרים חריגים בלבד, כגון מקום שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורש (ע"א 3601/96
בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי,
פ"ד נב(2) 582, 594 (השופטת ביניש); ע"א 6581/98
זאבי ואח'
נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופט ג'ובראן); א' בן-נון
הערעור האזרחי
(מה' 2 - 2004) 232-227; מ' קשת,
הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי
(מה' 15, 2007) 1313);
מטבע הדברים, יהיו מדי פעם מקרים כאלה. אך בענייננו פירט בית המשפט המחוזי את נימוקיו תוך ניתוח הראיות שהונחו לפניו. לא אמנע לומר, כי על פי הראיות שהיו בפני
בית המשפט, אין כל דופי בהכרעתו, בחינת דבר דבור על אופניו.

י"ג.
בית המשפט המחוזי השתית את פסק דינו על פרשת
אהרונוב
; אוסיף כי היקש נורמטיבי לדיוננו יכול שיימצא בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הקובע כלהלן:

"בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם."

ביחס להוראה זו ציינתי בעבר, כי "הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: 'יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית ח' 21), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על ידי רישומם על שם אחר. המחוקק יצר איפוא כלי להיאבק בתופעה זו." (ע"א 1680/03
לוי
נ' ברקול

פ"ד נח(6), 941 , 946). מכל מקום, ברי כי נטל השכנוע הוא על מבקש ההצהרה, ובית המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום (ע"א 8789/96
פולק נ' סיסמקה חיפושי נפט,
פ"ד נ"ג(5) 689, 701 (השופט טירקל) (להלן פרשת
פולק
)). יוטעם כי גם אם לא הוכרעה עד תום רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא, אך היא בנויה על קיומם של אותות של מרמה (
badges of fraud
), שהן חזקות שבעובדה (ע"א 8482/01
בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי
פ"ד נז(5), 776 , 782)(להלן פרשת
סנדובסקי
) (השופטת שטרסברג- כהן)).

י"ד.
מבין אותות המרמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו; חקירות פליליות נגד המעביר; הגשת כתב אישום נגדו; הרשעתו בעבירות מרמה; חשדות להעלמות מס; חשאיות בפעילות הכלכלית; חריגה מדרכם המקובלת של עסקים; העברת כל נכסי החייב; (ד' בר אופיר

הוצאה לפועל- הליכים והלכות
חלק שני (מהדורה חמישית, 2004), עמ' 469). "הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת" (פרשת
סנדובסקי,
776). רשימה זו אינה סגורה והיא ניתנת להרחבה או לצמצום, לפי העניין המיוחד (בר אופיר
שם
).

ט"ו.
בענייננו, לא מצא בית המשפט את עדות האב מהימנה. נקבע כממצא עובדתי, כי המערער מימן את בנית הבית, וכי הוא שלו. ואין תימה: קשה להלום כי מי שקנה מגרש ובנה בית אינו יודע מי הקבלן אשר בנה את הבית ומי עורך הדין שטיפל בעסקה, ואף לא עלה בידו להציג דפי חשבון אשר יכולים להצביע על משיכות כספים, או קבלות כלשהן באשר לרכישה. ואכן, על פני הדברים נראה כי "אותות המרמה" קיימים: אשר למהות הקשרים בין המעביר לנעבר - מדובר בבני זוג הממשיכים להיות כאלה, והנכס הנעבר "נשאר במשפחה" איפוא, פשוטו כמשמעו, ובכך תיתכן אינדיקציה שמדובר בהעברה פיקטיבית, נוכח צפיית האפשרות כי תוגש תביעה אזרחית: בשלב בו נרשמו הזכויות על שמה של המערערת 2 (במובחן ממועד הרישום למכרז, אליו מתייחסים המערערים) הליך הבוררות היה לקראת סיומו, כך שאף אם טרם ניתן בעת רישום המגרש על שם המערערת 2 פסק בורר נגד המערער, היה נהיר למערערים כי הם עומדים בפני
סיכון שהמחלוקת תוכרע נגדם. יצוין כי אף לשיטת המערער, במועד הרישום למכרז כבר התנהל הליך הבוררות, וניתן

פסק דין
חלקי הקובע כי הוא שותף בשותפות (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון). ועוד, הבית נותר בחזקתם של המערער ומשפחתו. אכן נטען, כי הם אינם מתגוררים בפועל בדירה, אך המערערת 2 העידה (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון) כי ציודם מצוי בבית וכי הבית מחובר לחשמל. נמצא איפוא, כי גם לשיטתם מצוי הבית בחזקתם המלאה. די, אם כן, בנאמר כדי להעביר את נטל ההוכחה לכתפי המערערים, שעל פני הדברים נשתכחה מהם אמרת המשפט העברי "פריעת בעל חוב מצוה" (
בבלי
ערכין כ"ב, א', מפי האמורא רב פפא), דברים שנתקבלו להלכה (ראו
רמב"ם, הלכות מלוה ולוה
ב', ד').


הכרעה בבקשה לצירוף ראיות

ט"ז.
כאן המקום להכריע בבקשה לצירוף ראיות. על פני הדברים היה קושי רב בהתייחסות בנסיבות לבקשה להוספת ראיות, שכן צריך היה ליתן אמון גדול מאוד במערער כדי לומר, שלא היה בגדר האפשר לאתר את המסמכים במועד הרלבנטי בשקידה ראויה. תוך העדת אֵם המערער, ופניות פשוטות לבנק, למינהל מקרקעי ישראל או לקבלן. אמון כזה רחוקים אנו מליתן על פי הנסיבות. עם זאת, כדי לבדוק את הדברים עד תום, שמא בלא ראיית כל התמונה ייגרם אי צדק, החלטנו ביום 16.9.08 כלהלן:
"חרף ספקות רבים, וכדי שהתמונה שבפני
נו תהיה שלמה, נבקש כי המערער יעביר תוך שבוע לעיוננו את הראיות הנוספות שצירופן מבוקש, וזאת בלא שהכרענו לעת זו באשר לקבלתן. העתק יועבר גם למשיבים, אך רק לאחר העיון יוחלט אם תתבקש תגובתם".

בהתאם להחלטה, אכן הועברו ביום 23.9.08 הראיות הנוספות (הן נמנו מעלה), ובהן עיינו. בהחלטה מיום 28.9.08 נתבקשה תגובת המשיבים.

י"ז.
לטענת המשיבים בתגובתם, על פי ההלכה הנוהגת, יש להראות כי הראיה לא הובאה בפני
הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות במבקש, ולשכנע כי הפניה באה בתום לב. נטען כי המערערים הם חסרי תום לב, שכן הראיות היו בהישג ידם, והיה עליהם לטרוח ולחפשם. נטען, כי המבקש-המערער מרמה את המשיבים ומבריח כספים, ואף אינו משלם סכומים זעומים בהוצאה לפועל, וכך מהתל הוא במשיבים ובמערכת המשפט; לגוף הטענות נאמר, כי משנטען שהאב עוסק בקבצנות, אבסורדי יהא להניח שהכסף בא ממנו, וגם אם יצא מחשבונות האב, הגיוני כי הבן הוא מקור הכספים. לכן רישום החשבון על שם האב אינו אלא טכני בלבד. עוד נטען, כי המשיבים לא חקרו בחקירה נגדית על ראיות אלה, ועל כן אם יתקבלו יש לאפשר להם זאת. ולבסוף, לחלופין, נתבקש - אף הפעם - כי כתנאי לקבלת הראיות תופקד על-ידי המערערים ערובה של לפחות 150,000 ₪ להוצאות המשיבים, וכן יחויבו ב-50,000 ₪ לפחות הוצאות הדיון בבית משפט זה, והתשלום יתבצע מתוך הפיקדון המופקד כיום בקופת בית המשפט.

י"ח.
הדין לעניין ראיות חדשות בערעור יסודו בתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת :

457. ראיות נוספות בערעור

"(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן

פסק דין
, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות".

י"ט.
הגשת ראיות בשלב ערעור מתאשרת במשורה. בע"א 1249/04
רבאח אדהם נ' רבאח רביע
(לא פורסם) נאמר כלהלן:

"על הטעם לכלל האמור עמד מכבר מ"מ הנשיא זילברג בע"א 507/64
בטאן נ' זאבי
, פ"ד יט(4) 337, בעמ' 339: "כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת
הדין
, לוקה" (הדגשה במקור – א"ר). עם זאת, הסיפא לתקנה 457(א) הנזכרת מאפשר, כחריג, את הגשתן של ראיות נוספות בשלב הערעור. ככל שהמדובר בעובדות שקדמו למתן פסק הדין, ניתן להתיר את הגשתן אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה ובהנחה שנהג בתום לב (ע"א 801/89
כהן נ' שבאם
, פ"ד מו(2) 136, 141 (השופט מלץ); א' גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי
(מהדורה 8, 2005) 616 - 617). דבר זה מעוגן בשכל הישר. אציין כי גם במשפט העברי, בו נקוט הכלל "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" (משנה, סנהדרין, ג' ח'; רמב"ם,
סנהדרין
, ז', ו'), נהוגה למעשה שיטה מאוזנת, לפיה לאחר שהודיע בעל דין שסיים להביא את ראיותיו, יכול הוא להביא ראיות נוספות רק אם בצידן הסבר משכנע. זאת – הגם שביסוד הדברים עומדת גישה המתירה, לשם דין אמת, הבאת ראיה נוספת (א' שוחטמן
סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל
, 315). מהו ההסבר המשכנע? – כגון "
זה שאמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה מפני שלא היו מצויים אצלי... וכל זמן שיכול לטעון ולומר: מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה, והיה ממש בדבריו... וסותר
" (
שולחן ערוך, חושן משפט
, כ', א'); "כדי לסתור את הדין, יש צורך אפוא, שהצד המבקש זאת יוכיח שהראיות החדשות לא היו מצויות ברשותו, ושלא ידע על קיומן" (שוחטמן,
סדר הדין
, בעמ' 432; ראו גם 8021/03
אלישע נ' אלישע
, פ"ד נט(3) 337, 343; רע"א 5285/03
כהן נ' בונה
, פ"ד נט(1) 39, 47)".

ראו גם ע"א 3911/01
כספי נ' נס,

פ"ד נו(6) 752, 767- 768 (השופטת שטרסברג-כהן); י' זוסמן
סדרי הדין האזרחי

(מהדורה 7, 1995, בעריכת ש' לוין) סעיף 661 בעמ' 849-848); גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי
(מה' 9 - 2007), 637-636. עם זאת, תקנה 457(א) מאפשרת הבאת ראיות חדשות. "אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן

פסק דין
, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד". ברע"א 1297/01
מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח,
פ"ד נה(4) 577, 579, ציינה השופטת דורנר, כי עקרון הבסיס של אי הגשת ראיות נוספות "מפנה את מקומו כאשר בית המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין". אציין כי גישה זו רווחת גם בעולם הנזיקין, ראו גם בן-נון,
שם,
459 והאסמכתאות דשם;
קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, שם,
(2007) 1306 - על משורתיות ההיענות לבקשות כאלה; כן ראו וינוגרד,
תקנות סדרי הדין
(מה' 4) ב', 619-617 והאסמכתאות דשם.


כ.
גישתה המסורתית וה"משורתית" של הפסיקה מובנת. ההליך בבית המשפט הדיוני הוא הליך מסודר ומובנה, ולהגשת הראיות מסגרת ברורה, תוך מסננת של שאלונים, מסמכים וחקירות. בערעור ככלל אין נשמעים עדים ואין חקירות, והצגת ראיות בערעור בלבד קונה יתרון לצד המגיש על פני הצד האחר, דבר שאינו הוגן ואינו ראוי. ברע"א 4543/07
ירון אביסדריס נ' קצין התגמולים
(טרם פורסם) ציינה השופטת ארבל:
"כאשר נוגעות הראיות הנוספות לאירועים שהתרחשו לפני מתן ההחלטה השיפוטית המבקש הוספתן של ראיות בשלב הערעור נדרש להראות כי הראיה לא הובאה בפני
הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות בו ולשכנע כי הוא תם לב. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם תותר הבאת ראיות נוספות בשלב הערעור על אף שמחדלו של בעל הדין המבקש הוא שהביא לאי הגשתן בפני
הערכאה הדיונית (אורי גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי
(מהדורה שמינית, 2005) 617-616 וההפניות שם). יחד עם זאת, מקום שמחדלו של בעל דין הוא שהביא לאי הגשת הראיות בשלב הדיוני הנכון, תותר הגשת הראיות הנוספות לערכאת הערעור '... רק באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות שהגשתן מתבקשת תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין' (ע"א 105/05
דהאן נ' בסון
פסקה 4) (לא פורסם)'

במקרה דנן דומה כי אין חולק כי הראיות שהגשתן מתבקשת עתה יכולות היו להיות מוגשות כבר בעת הדיון בערכאה הדיונית ועל כן מבקש בא כוחו של המבקש להיבנות מהאמור בעניין
דהאן.
אלא, שעצם קיומו של פתח להגיש ראיות נוספות בשלב הערעור גם כאשר הסיבה לאי הגשתן לערכאה הדיונית נעוצה במחדלי בעל הדין המבקש
הוספתן, אין משמעו כי הדבר נעשה בכל מקרה. את פסק הדין בעניין
דהאן
יש לראות כבקיע צר דרכו תעבורנה רק אותן ראיות שקיימת חשיבות ניכרת להגשתן לצורך הכרעה בערעור. מדובר בחריג לכלל. ברי אם כן כי למחדלו של בעל הדין שנמנע מלהגיש את אותן ראיות יש ליתן הסבר טוב ומשכנע".

ראו גם ע"א 5429/04
כהן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם).

כ"א.
אכן, המחבר ד"ר ש' לוין (
תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד
(1999)), בסעיף 36 בעמ' 32, מציין כי הכלל שאין להביא ראיות נוספות בערעור אלא ברשות מיוחדת:
"אינו מחויב המציאות: הוא אינו מופיע בהגדרת הערעור שבחוק יסוד: השפיטה וגם לא בהגדרת הערעור בחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984. הוא נובע אך משיקולים פרגמטיים המונעים מבית משפט שלערעור להתערב בהחלטת הערכאה הראשונה מקום שלזה היה מוקנה היתרון של שמיעת העדים...".

עם זאת, ברי כי שיקול הדעת של בית המשפט צריך להיות מבוסס על שיקולי הגינות, יעילות ותועלת. הגינות - עשיית צדק עם כולי עלמא, צדק פרוצדורלי וצדק מהותי; יעילות - משאבי הצדדים וגם הזמן השיפוטי; ותועלת - "השורה התחתונה" של גילוי האמת.

כ"ב.
במקרה דנא התלבטתי; אולם בסופו של יום סברתי, כי אין מקום לקבל את הראיות הנוספות. המערער מבקש, כאמור, להוסיף ראיות חדשות,
המעידות – לטענתו – כי רכישת המגרש ובנית הבית נערכו במימון האב; מדובר, בין היתר, בקבלות מהקבלנים, קבלה ממינהל מקרקעי ישראל, לפיה התשלום למינהל שולם על ידי האב, וקבלות מספקים. בבקשה מתואר אופן מציאתן של הראיות: "הבעל (המערער – א"ר) ניגש לארון (בבית האב – א"ר), ומשהוציא את אחד הספרים צדה את עיניו שקית אשר הכילה מסמכים, ומאחד המסמכים עלה בזוית העין
שמה של אשה. הבעל נטל
את השקית ומה רבה היתה תדהמתו ולאחר מכן אף שמחתו לגלות בה מסמכים המוכיחים ומאמתים את גרסתם נשוא ערעור זה ולפיה האב, בין באמצעות אשתו ובין באמצעות חשבון הבנק שלו מימן עבור הנכס נשוא הערעור". האם, נוכח אלה, לא ניתן היה לאתר את המסמכים בשקידה ראויה אף במועד הרלבנטי? אתמהה, והרי די היה בפני
ה פשוטה לבנק, למינהל מקרקעי ישראל או לקבלן כדי שמסמכים אלה יימצאו. קשה מאוד למצוא טעם שיצדיק הבחנה בין מקרה זה, כשאין מדובר חלילה באדם חולה או בעל מוגבלות, והנימוק שאבי המערער "אינו מן היישוב" או בחינת "אסטרונאוט" בכגון דא (לא זה ניסוחו של המערער כמובן) קשה מאוד להלמו. הרי אין חולק שהראיות הנטענות היו ברשות אביו של המערער. ועוד אוסיף, ואולי זו עולה על כולנה, כי דומני שיש טעם בטענה שכנגד, כי אפילו התקבלו הראיות כמתבקש, ספק אם היה בהן לשכנע בנטען, ולוא מן הטעם שיתכן מאוד שהאב, נוכח עיסוקו כפי שתואר – היוה צינור לכספי בנו. דבר זה מתקבל על הדעת, וסוג עיסוקו של האב ואופי עדותו תומכים בכך לכאורה. סוף דבר: נראה כי אין מקום לקבלת הראיות החדשות.

כ"ג.
ועוד, ואחרי ככלות הכל, אפילו הלכנו עם המערער לאורך הדרך, וקיבלנו את הראיות, וסברנו כי יש להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינת הראיות הנוספות, ואלה היו מתקבלות על דעתו - לא היה כדי לסייע למערער כדי לחצוץ בינו לבין הנכס. גם אילו נקבע כי הנכס נקנה מכספי אביו של המערער, ניתן למערערת כמתנה, ועל כן נרשם על שמה, שייכת למערער מחציתו של הנכס, נוכח שיתוף בני הזוג בנכס זה מכוח הדין הכללי.

בשורה ארוכה של פסקי דין, קבע בית משפט זה כי ניתן ליצור שיתוף ספציפי
במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון מכוח הדין הכללי:

"בהתאם לגישת הרוב בע"א 1915/91, 2084, 3208
יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר
, פ"ד מט(3) 529, אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע"א 8672/00
אבו-רומי נ' אבו-רומי
, פ"ד נו(6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע"א 4358/01
בר-אל נ' בר-אל
, פ"ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק)" (ע"א 7687/04
ששון נ' ששון
, פ"ד נט(5) 596, 615 – השופטת, כתארה אז, ביניש).


בענייננו, מדובר בבית מגורים של בני המשפחה, אשר הפסיקה נוטה לראות בו נכס משותף (ראו רע"א 8672/00 הנזכר). נוסף לכך, לשיטת המערער עצמו, מימן אביו את בניית הבית ואת שיפוצו; וגם זו אינדיקציה לכוונת שיתוף בנכס. עוד עולה, כי בני הזוג היו מעורבים שניהם בתכנון הבית. כך סיפרה המערערת כאשר נשאלה מהיכן נרכש המטבח לבית: "אצל נגר שעשה את המטבח. אני ובעלי ישבנו על התכנון. את הכלים הסנטריים סיפקה חברת הבניה מתוך המבחר, אני בחרתי" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון).
אבי המערער מסר בעדותו, כאשר נשאל מי הקבלן אשר בנה את הבית: "אני רק משלם, אני לא מתעסק בזה, הזוג מתעסק בזה" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון). במצב דברים זה, אין צורך בדמיון מפותח כדי להניח קיומם של כוונת שיתוף בנכס
נשוא הערעור מכוח הדין הכללי.



כ"ד.
האמור עולה בקנה אחד עם הסעד אשר נתבקש על ידי המשיבים בפתח המרצת הפתיחה: "כבוד בית המשפט מתבקש בזה ליתן סעד הצהרתי לפיו יצהיר כי כל זכויות
החכירה והחזקה במגרש המצוי בכפר חב"ד, הידוע כחלקה 75 בגוש 6273, והרשום אצל מחזיק, על שם אשת המשיב... שייכות במלואן
ו/ או לכל

הפחות מחציתן שייכות למשיב
" (ההדגשה הוספה – א"ר). כך נאמר גם בפתח תצהירו של המשיב 1, שצורף להמרצת הפתיחה.

הכרעה בערעור

כ"ה.
משכך, קובעים אנו כי לכל הפחות מחצית הנכס – הוא המגרש והבית בחלקה 75 בגוש 6273 בכפר חב"ד – שייכת למערער, וניתנת היא לעיקול בהתאם. הערעור מתקבל איפוא באופן חלקי. בנסיבות אין צו להוצאות בערכאה זו. העירבון ה"רגיל" המופקד בבית משפט זה בסך 25,000 ₪, וכן הסכום המופקד בגדרי עיכוב ביצוע בסך 70,000 ₪ לפי החלטת השופטת ארבל מיום 27.2.07, יעוכבו לחודשיים ימים מיום פסק דיננו זה, כדי לאפשר למשיבים לפנות בהליך מתאים למימושם לעניין החוב.



ש ו פ ט



הנשיאה ד' ביניש
:


אני מסכימה.



ה נ ש י א ה

השופט ס' ג'ובראן
:


אני מסכים.



ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין
.


ניתן היום, ט' בשבט תשס"ט (3.2.09).


ה נ ש י א ה
ש ו פ ט
ש ו פ ט







עא בית המשפט העליון 8128/06 יצחק לוינזון, נורית לוינזון נ' נתנאל ארנון, מנשה ארנון, גדי אזולאי ואח' (פורסם ב-ֽ 03/02/2009)