פסקי דין על אדוט יעקב | פסקי דין על משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים

1429/02 וע     07/08/2006




וע 1429/02 אדוט יעקב נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים




בעניין:

1



בתי המשפט


ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט – 1959
בתל אביב – יפו
וע 001429/02


בפני
:
כב' השופטת עינת רביד
, יו"ר
ד"ר עמנואל כץ – חבר
עו"ד יהודית ארבל – חברה


23/08/2006




המערער
אדוט יעקב

בעניין:

לסלו

ע"י ב"כ עו"ד



נ
ג
ד

המשיב
משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים



בן ארויה

ע"י ב"כ עו"ד



החלטה

1.
זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 9.8.01 ולפיה אין בחומר הרפואי שהוגש למשיב משום "ראיה חדשה" בהתאם לסעיף 35 (א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט 1959. החומר הרפואי, שהוגש ע"י המערער היה חוות דעת משנת 1978 וכן מסמך של ד"ר נייסברג, פסיכיאטר, מקופ"ח לאומית הקובע למערער אבחנה של

ptsd
. במהלך הערעור הגיש המערער חוות דעת רפואית חדשה של ד"ר אלכסנדר טייטלבאום והמשיב הפנה את המערער לקבלת חוות דעת רפואית מד"ר דניאל בקר, אשר הוגשה לנו במסגרת הדיון. השאלה העומדת בפני
נו כעת היא האם סובל המערער מפוסט טראומה (
ptsd
) כתוצאה ממלחמת יום כיפור.
2.

המערער נולד בשנת 1936 בתורכיה ועלה לארץ בשנת 1948. המערער הינו כמעט אנאלפבית מוחלט ולא למד בבית ספר ולא רכש לו מקצוע מסודר. המערער התגייס לשירות צבאי בשנת 1953 וסיים שירות סדיר, המערער עשה שירות מילואים מידי שנה ואף השתתף במלחמת ששת הימים במסגרת שירות המילואים. במלחמת יום כיפור היה מגוייס במסגרת שירות מילואים. אין מחלוקת שתוך כדי שירות המילואים הדרדר מצבו הנפשי והוא נשלח למיון פסיכיאטרי וסופו של התהליך שהפרופיל הנפשי שלו הורד והוא שוחרר מן השירות.
ביום 14.6.77 הגיש המערער, לראשונה, תביעה להכרת זכות בנכות נפשית, אשר הוא כינה "התקפת הלם ועצבים" במלחמת יום כיפור. במסגרת התביעה הזו, נתן המערער, ביום 21.5.78, הצהרה לפני קצין תגמולים וכן נבדק ע"י ד"ר אריך גולדשלגר, פסיכיאטר, מטעם המשיב, אשר לאחר הבדיקה קבע, כי לא התרשם מהפרעות נפשיות על רקע מלחמת יום כיפור וכן ציין כי אין שום מסמכים לטיפול פסיכיאטרי, אך קיימים סימנים "לאישיות פסיכופטית עם נטיות של תוקפנות". בהמשך, הגיש המערער חוות דעת מטעמו, של ד"ר יצחק קריגל, פסיכיאטר, ועפ"י חוות דעתו, המערער סובל מנוירוזה, שאחרי טראומה ולכן יש לקשר בין הפרעותיו לסבלו הנוכחי ולפגיעה במלחמת יום הכיפורים. ביום 24.1.78 המשיב החליט לדחות את תביעת המערער ועל החלטה זו הוגש ערעור בפני
ועדת הערעורים (ע"נ 571/78). ועדת הערעורים מינתה בהסכמת הצדדים פוסק רפואי, ד"ר אוקטב מלר, נוירופסיכיאטר. ד"ר מלר קבע כי המערער אינו מגלה הפרעות נפשיות אוביקטיביות וכל תלונותיו אינן קשורות לשירות הצבאי. על בסיס חוות הדעת הזו, דחתה הועדה בשנת 1978 את הערעור. כעת, משהגיש המערער חוות דעת רפואית נוספת, הרי שעניינו נדון בשנית בפני
נו.
3.
בתיק הרפואי נמצא מסמך, שנכתב שלוש שנים לאחר המלחמה, ע"י פסיכולוגית קלינית, סרן מיה הרצברג. במכתב הנושא את התאריך 20.10.77 נותנת סרן הרצברג תשובה לקצין התגמולים במסגרת הטיפול בתביעתו הראשונה של המערער, וכך נכתב במכתב: "הנ"ל התקבל במרפאתנו בדצמבר 1973 בהיותו במילואים. נשלח בגלל מצב נפשי מדרדר שהתבטא במתח נפשי, מחשבות התאבדות ודכאון. הומלץ על 3 ימי מנוחה בבית והערכת מצבו בתום תקופה זו. ב – 16.12.73 נבדק פעם נוספת והומלץ על סעיף 32014 והעברה ליחידה לא קרבית. ב- 16.3.74 נבדק פעם נוספת כאשר הרופא המפנה התרשם מהתנהגות תוקפנית ובלתי אחראית. הבודק התרשם מאישיות אימפולסיבית ואגרסיבית שגם בתקופת מלחמת יום כיפורים פונה ליחידה עורפית עקב התנהגות זו. ההתרשמות הינה כי גם בחיים האזרחיים אינו מגלה יציבות וביחס לשירות צבאי, גילה גם חוסר מוטיבציה. הומלץ על סעיפים 33016 ו – 32016" (ההדגשה הוספה – הועדה).
4.
בתביעה הנוכחית, המערער הציג לקצין התגמולים מסמכים רפואיים חתומים ע"י ד"ר נייסברג, שהוא פסיכיאטר העובד בקופ"ח לאומית, ועל פיהם המערער נמצא בטיפולו מתאריך 24.9.00 בגין פוסט טראומה. ד"ר נייסברג מתאר, כי "בחודשים האחרונים (לאחר הפסקה בתרופות- הועדה) יש מחשבות טורדניות עם תוכן ממלחמת יום כיפור, הפרעות בשינה, ירידה בתשוקה המינית, אי שקט וקשיי תפקוד". בנוסף מסתמך המערער על חוות הדעת של ד"ר טייטלבאום, פסיכיאטר מטעמו, וכן
על חוות דעת של הפסיכולוגית קלינית חלי גילאור לב, אשר עשתה למערער, לבקשת המשיב, מבחנים פסיכודיאגנוסטים. בהערכה שעשתה הפסיכולוגית חלי גילאור לב היא קובעת, בין היתר, כי "מדובר באדם הסובל מתסמונת פוסט טראומטית בדרגה שלכל הפחות קלה עד בינונית". יש לציין עוד כי הפסיכולוגית הקלינית קבעה כי: "בהתחשב גם בעדויות האוביקטיביות בדבר פגיעה נפשית בסמוך לאירועי המלחמה, נראה כי הרקע האישיותי הבלתי בשל, התפקוד הקוגניטיבי הפרה מורבידי הירוד ורמת המשאבים הנמוכה לצד ארועי המלחמה הלוחצים, יצרו יחדיו תשתית להתפתחות פגיעה משמעותית בתפקוד, אשר מתבטאת למעשה כמעט בכל תחומי חייו של יעקב".
5.
אין ספק שכל המסמכים הללו מהווים ראיה חדשה עפ"י סעיף 35 לחוק הנכים. הועדה תמשיך ותדון גם בסוגיית ההכרה בפוסט טראומה על פי המסמכים, שהוגשו לה, העדויות ששמעה והסיכומים שנכתבו ע"י הצדדים.
התשתית הראייתית
6.
הואיל והתביעה כבר נדונה מספר פעמים, הרי שיש לבחון את הגירסאות שסיפר המערער במהלך השנים לארועי המלחמה.
7.
בתביעה הראשונה ביום 14.6.77 כתב המערער בקצרה: "תוך כדי פעילות קיבלתי התקפת הלם ועצבים", כאשר הפעילות מתייחסת למלחמת יום הכיפורים. עוד הוא מציין בתשובה למכתבו של המשיב באותה שנה, כי הוא קיבל טיפול בתל השומר, מחלקת עצבים, מאז מלחמת יום כיפור ובמשך 6 חודשים, וכי עד היום הוא סובל מההלם שקיבל במלחמה (ר' מסמך 25 לת"ר).
8.
ד"ר גולדשלגר הפסיכיאטר שבדק אותו ביוני 1978 מטעם קצין התגמולים, מתאר כי המערער עלה ארצה מתורכיה בשנת 1948 כילד חמישי מבין שבעה ילדים, אשר לא למד בבי"ס ואינו יודע קרוא וכתוב ואף אין לו מקצוע. ד"ר גולדשלגר, גם מתאר כי המערער עבד ב"תנובה" מאז מלחמת ששת הימים כסבל והפסיק את עבודתו, לדבריו, מאז מלחמת יום הכיפורים. בתלונות המתוארות ע"י ד"ר גולדשלגר , נכתב כך: "בלילה לא מסוגל לישון, כאבי ראש חזקים, חולם, משתולל...". ד"ר גולדשלגר גם מצא כי המערער עבר בשנת 1966 זעזוע מוח. אין כל תיאור שנלקח מן המערער לגבי ארועי יום הכיפורים בחוות הדעת של ד"ר גולדשלגר.
9.
בהצהרה שנתן המערער בפני
קצין התגמולים ביום 21.5.78, סיפר כך: "במלחמת יום הכיפורים, שבועיים אחרי תום המלחמה, הרגשתי לא טוב, חטפתי הלם, נשכבתי על הריצפה, בכיתי, כל זה היה בפאיד, לקחו אותי למרפאה המקומית הרופא הגדודי בדק ונלקחתי לביה"ח תל השומר לרופא פסיכיאטר. הרופא המליץ לאשפז אותי בבי"ח, קבלתי זריקות וכדורים והמצב הוחמר.... לא הצלחתי להשתלט על עצמי כל הזמן ראיתי מול העיניים תמונות מהמלחמה. התפקיד שלי היה – סיורים בפאיד, לשמור על שדה התעופה מפני התקפות קומנדו והייתי נתון תחת הפגזות, נפצעו חברים, שעלו על מוקש". המערער תיאר לקצין התגמולים במאי 1978 כי הוא עדיין נתון תחת ההשפעה של המלחמה וסובל ממנה. הוא סיפר כי לא קיבלו אותו לעבודה קבועה ב"תנובה", כיוון שטענו שהוא לא אחראי. עוד הוא מתאר כי לפני המלחמה הרגיש טוב. תפקד כרגיל ועבד כסבל ב"תנובה".
10.
בחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר קריגל, מטעם התובע, מנובמבר 1978, הוא תיאר לרופא כי בשנת 1973 בתחילת נובמבר היה ביחידה קרבית, שעסקה בשמירה וסריקות בשטח. עפ"י התיאור השרות היה קשה במיוחד והמערער היה עד להתפוצצות מוקש, שפצע את רב סמל המחלקה, אשר הוא עצמו הגיש לו עזרה ראשונה וחבש אותו. עפ"י מה שסיפר לד"ר קריגל, מאז התחיל להרגיש לא טוב, התלונן לפני מפקדו, כאשר החל לחוש רע נפשית, העבירו אותו לרופא גדודי, משם לבדיקה פסיכיאטרית בבי"ח ושוחרר מהצבא עם פרופיל 24.
11.
בחוות הדעת של המומחה המוסכם ד"ר אוקטב מלר נכתב כך: "הנ"ל שירת במלחמת יום הכיפורים וכמו כל יתר החיילים עבר חוויות קשות, בין היתר, לדבריו, היה נוכח בהתפוצצות, בה נהרג רב סמל של המחלקה, הוא הגיש לו עזרה ראשונה וטיפל בו מאז הרגיש לא טוב והגיע עד כדי אשפוז בבי"ח תל השומר.
12.
בתצהיר מיום 17.5.01 במסגרת הבקשה להכרת זכות, מספר המערער שוב את גריסתו: "גויסתי לשירות מילואים במלחמת יום הכיפורים. מנקודת מפגש ביד מרדכי לקחו אותנו למלון הילטון בסיני ומשם הוסענו לבסיס... בדרך חטפנו הפגזות באזור פאיד. אני כלוחם הייתי בסיור רגלי באזור יחד עם קבוצת חיילים. מפקדי נהרג (שמו עוזי) למול עיני. גופו התרסק. כשראיתי מחזה זה נכנסתי לפאניקה וחרדה והתחלתי לירות לכל כיוון".
13.
בתצהירו האחרון מיום 24.9.02, כותב המערער כי שירת בין התאריכים 12.11.73 ל – 16.12.73 בשירות מילואים. במהלך תקופת המילואים מילא תפקיד של לוחם בגדוד 43 חטיבה 4, כאשר במסגרת תפקיד זה ביצע סיור רגלי בפאיד ביחד עם חיילים נוספים. במהלך הסיור, שנערך אחרי הפגזות האויב, עלה חלק מיחידת הסיור על מוקש וכתוצאה מכך נהרג מפקדו שהתרסק לנגד עיניו וכן נפצעו חיל וסמל נוסף מאותה יחידה. המערער תיאר שכתוצאה מהאירועים האלה נכנס למצב של הלם וירה לכל עבר ולבסוף התמוטט ונפל ארצה. בעקבות כך פונה לביה"ח סורוקה בב"ש ולאחר מכן למרכז לבריאות הנפש בנס ציונה.
14.
בחקירתו הנגדית סיפר המערער כי בתחילת המילואים בחדש נובמבר 1973 שהה עם החיילים ביד מרדכי כשבוע - שבועיים ורק לאחר מכן הגיעה פקודה לעלות למעלה. לאחר מכן כאשר נשאל על מה שאירע לו כאשר הגיע לפאיד, הוא מספר, כי כאשר ירדו מהמשאית מייד החלו לשמוע פגזים והחלו ההפגזות (עמ' 13 שורה 4- 6).
"ת. ואז התחלנו להיות כמו כולם, חלק קיבל תפקיד זה, חלק קיבל תפקיד זה, מזלי יצא עם המפקד שלי, המפקד קיבל ישר פגז, הוא נהרג על המקום.
ש. הוא קיבל פגז?
ת. כן.
איזה פגז הוא קיבל?
ת. אני לא יודע מאיפה הוא קיבל, אולי הוא עלה על מוקש, לא יודע. אני ידעתי שבאותו רגע אני ראיתי את המקרה הזה, אני ישר,
ש.כמה ימים אחרי שהגעת זה קרה?
ת. אחרי יום, יומיים.
ש. באיזו שעה?
ת. לך תזכור עכשיו באיזו שעה.
ש. מתי זה היה ביום, בלילה, אחה"צ?
ת. אני לא זוכר.
אתה לא זוכר באיזו שעה זה היה?
ת. לא, אני לא זוכר.
ש. אתה היית בג'יפ עם המפקד הזה?
ת. כן.
ש. ולך לא קרה כלום?
ת. למה לא קרה, אני עפתי על הרצפה ישר.
ש. כמה חיילים היו בג'יפ?
ת. בג'יפ הינו שלושה. היה רב סמל, הסמל והסגן, המ"פ.
ש. איך קראו להם?
ת. לא זוכר. אני יודע שלמ"פ היו קוראים עוזי....".
(עמ' 14-15 לפרוטוקול).
חוות הדעת
15.
מטעם המערער הוגשה חוות הדעת של ד"ר טייטלבאום. בחוות הדעת ד"ר טייטלבראום סוקר את האירועים כפי שעלו מן המסמכים ומשיחתו עם המערער ועם בנו, אבי. כמו כן הוא מתמודד עם האבחנות השונות, שנעשו למערער בשנות ה- 70 ואשר קבעו כי הוא בעל אישיות פסיכופטית, בעקבות התרשמות מ"התנהגות תוקפנית ובלתי אחראית" ו"אישיות אימפולסיבית ואגרסיבית של הנבדק." הרי לדעת ד"ר טייטלבאום:
"הפסיכיאטר הצבאי שבדק את הנ"ל, ובהמשך חלק מהפסיכיאטרים שערכו חוות דעת על מצבו הנפשי, לקו בטעות כאשר פירשו לא נכון את אחד התסמינים הבסיסיים של הפרעת דחק פוסט טראומטית- ערנות מוגברת (
increased arousal
) על פי קריטריון
d
של
dsm
-4 (דירוג אבחנות של ארגון הפסיכיאטריה של ארה"ב) שבא לידי ביטוי ב

–
irritability or outburst of anger, hyper-vigilance, exaggerated startle response
. מחוות דעתם של ד"ר א. גולד שלגר וד"ר א. מלר , ניתן ללמוד שהפסיכיאטרים לא היו מודעים לקיומה של הפרעת דחק פוסט טראומתית כתוצאה האיורע הטראומתי במהלך המלחמה. כך לדוגמא, על פי חוות דעתו של ד"ר א. מלר... "במידה והוא היה בריא לפני המלחמה, תופעות כאלה היו צריכות לחלוף מזמן. הרבה חיילים היו עדים למאורעות חמורים בזמן המלחמה והתגברו עליהם במשך הזמן." יש לציין כי האבחנה של הפרעה פוסט טראומתית גובשה רק לאחר מלחמת וייטנאם בארה"ב ואחרי מלחמת לבנון בארץ. בנוסף לחוסר המודעות לגבי הפרעת דחק פוסט טראומתית וביטוייה, בחוות הדעת המוזכרות לעיל, ניתן דגש מכריע לעובדה שהנ"ל לא פנה לשום טיפול נפשי "... יתר על כן שהנ"ל לא המשיך בטיפול פסיכיאטרי אחרי המלחמה, ז.א. שלא הרגיש צורך בכך" (ד"ר א. מלר). חוסר היענות לטיפול ואי רצון לקבל טיפול – אלו בעיות נפוצות ביותר בפסיכיאטריה. במקרה ספציפי זה, דחייה ממושכת בקבלת טיפול מוסברת גם ע"י הרגשות קיפוח, עלבון ואי צדק ביחס אליו מצד משרד הבטחון, והבנה עמוקה שהצבא צריך לתת לו טיפול מתאים.".
16.
עוד מציין ד"ר טייטלבאום כי התמונה הקלינית אצל המערער מצביעה על הפרעת דחק פוסט טראומתית, שסימניה מתועדים עוד בחוות דעתו של ד"ר י. קריגל מלפני כ- 25 שנה, וגם המסמכים של מטפלים (פסיכיאטר, נוירולוג ורופא משפחה) הנוכחיים המצביעים על סבל נפשי של המערער ועל מגבלות תפקודיות בכל תחומי חייו- עבודה, משפחה, חברים ושעות פנאי. לסיכום מוצא ד"ר טייטלבאום כי המערער סובל מפוסט טראומה החל ממלחמת יום הכיפורים ועד היום.
17.
המערער נשלח ע"י הפסיכיאטר מטעם המשיב לבדיקה ע"י פסיכולוגית קלינית, חלי גלאור –לב, אשר על פי חוות דעתה, אשר הוגשה לנו, סובל המערער מפוסט טראומה בנוסף לתהליך דמנטי.
18.
מטעם המשיב הוגשה חוות דעת של ד"ר בקר, אשר, לדעתו, גם לפני מלחמת יום הכיפורים לא היה המערער יציב לגמרי. עוד הוא מציין כי יש עדויות לפגיעה מוחית ב- 1966 או ב- 1968 שהיתה בעלת משמעות קלינית והביאה להורדת פרופיל בסעיף נוירולוגי. לדעת ד"ר בקר פגיעה זו יכולה להסביר חלק גדול מן הסימפטומים ההתנהגותיים של המערער. ד"ר בקר מציין בחוות דעתו, כי המערער החל את המילואים כשלושה שבועות לאחר הכרזת הפסקת האש עם מצרים. ד"ר בקר אינו מקבל את הערכתה של הפסיכולוגית, כי המערער סובל מפוסט טראומה, לדעתו, הערכתה מתבססת רק על התרשמות סובייקטיבית ולא על טסטים אובייקטיבים. ד"ר בקר מסתמך על חוות הדעת שניתנו בתביעה הראשונה ואשר לחוות דעתו של ד"ר קריגל הוא מוצא כי שום תלונה מן התלונות המפורטות בה אינה אופיינית לתסמונת

ptsd
. גם לגבי האבחנה הנוכחית של הרופא המטפל, ד"ר נייסברג, קובע ד"ר בקר, כי לא ברור על מה היא נשענת. לדעתו, ב- 1978 נדונה בשאלה של קיום
ptsd
והיא נשללה ע"י שני מומחים. עוד הוא מייחס את מצבו הנפשי כיום לתהליך דמנטי, אשר מסביר את כל ההפרעות ההתנהגותיות.
דיון והכרעה
19.
אין מחלוקת כי המערער לא היה בשירות מילואים במלחמת יום הכיפורים עצמה. המלחמה נמשכה מיום 8 באוקטובר 1973 ועד ליום 24 באוקטובר 1973 והמערער גוייס ביום 12.11.73. אין גם מחלוקת שהמערער אושפז תוך כדי שירות המילואים במחלקה לבריאות הנפש, כאשר אין עדות לבעייה נפשית קודמת אצל המערער קודם לשירות המילואים הזה. יתר על כן, מאישור שהוגש עולה, כי המערער שירת מידי שנה בשנה במילואים מאז שנת 1962 ועד שנת 1973.
יחד עם זאת, העובדה שמלחמת יום כיפור הסתיימה לכאורה בהפסקת אש, שנכפתה ע"י מועצת הבטחון ביום 24.10.73 אין משמעותה כי הלחימה בגזרת "אפריקה" ממערב לתעלה - הסתיימה. נזכיר, כי במשך כ- 4 חודשים שימש שדה התעופה "פאיד" שממערב לתעלה את כוחות צה"ל וחיל האוויר הישראלי. שדה התעופה נכבש ביום 21.10.73 והוחזק ע"י צה"ל עד 18 בינואר 1974, שאז נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים. מיום 25.10.73 ועד ליום 18.1.74 פתחו המצרים "במלחמת התשה" כנגד חיילי צה"ל . אם נצטט מתוך אתר "היסטוריה ומורשת" של פיקוד דרום של צה"ל, הרי נכתב כך:
"
המצרים ניצלו את הלחצים המדיניים של מעצמות - העל, שהופעלו על ישראל בתום הלחימה,

ואת רגישות מדינות המערב לחרם הנפט, ופתחו ב"מלחמת התשה". בד בבד תכננו מתקפה גדולה

לחיסול הטריז שנעץ צה"ל ממערב לתעלה. הצבא המצרי קיבל הוראות שלא לקיים את הפסקת

האש, ולפרלמנט בקהיר נאמר כי גויסו צלפים כדי לפגוע בחיילי צה"ל שממערב

לתעלה
.
פעילות המצרים כללה ירי

ארטילרי על מוצבים, צליפות על חיילי ההנדסה בעת הקמת ביצורים ושדות מוקשים, ירי על

סיורים
וחדירת מטוסים לצרכי צילום. צה"ל השיב באש. התגובות הנמרצות ביותר היו בגזרת

אוגדת שרון
.
בעקבות מחאות צה"ל פנה

ראש משקיפי האו"ם, גנרל סילסוואו, למצרים, ונענה, כי עבודות הביצורים הנרחבות של

צה"ל מרגיזות את החיילים המצרים ויש להפסיקן כדי למנוע המשך של תקריות

האש
.
ניכרה היטב השפעת גומלין בין

הפעילות הצבאית ובין המו"מ המדיני שהתקיים ב'קילומטר ה -101'. כשנקלע המו"מ למבוי

סתום, גברו התקריות וגברו המתח והכוננות
.
צה"ל נערך גם להמשך הלחימה, והמטכ"ל הורה לפיקוד הדרום לתקוף ולהשמיד את

הארמיה השלישית, המכותרת בגדה המזרחית, אם תיווצרנה נסיבות מדיניות

מתאימות
.
בשני חודשי מלחמת ההתשה

הראשונים היו 452 תקריות ביוזמת המצרים. לצה"ל היו 30 הרוגים ו -120 פצועים. למצרים

היו מאות הרוגים. בידי צה"ל נפלו 68 שבויים מצרים (8 קצינים
)."
כלומר, אין ספק, שלמרות הפסקת האש מיום 24.10.73, הרי הגזרה לא היתה שקטה כלל והשקט הושג רק ביום 18.1.74 עם הסכם הפרדת הכוחות.
20.
מהעובדות ההיסטוריות עולה, כי הועדה יכולה לתת אמון בעדות המערער כי כאשר הגיע לשדה התעופה פאיד, שממערב לתעלה, בחדש דצמבר 1973 (לאחר כשבועיים בבסיס בארץ) היה זה אזור של קרבות הנתון תחת הפגזות ובאווירת מלחמה של ממש ולא באווירת הפסקת אש, אשר נכונה למעשה רק לאחר הסכם הפרדת הכוחות ביום 18.1.74. גם אין ספק, שבאותה תקופה היו מקרים של עליות רכבים על מוקשים. למרות, גרסאותיו השונות במהלך השנים, הרי שישנם אלמנטים החוזרים על עצמם בעדויותיו של המערער בעניין האירוע והם ההפגזות והפציעה של חבר לשירות בעקבות הפגזה או מוקש. בעדותו המפורטת, במועד יחסית סמוך לאירועים, בהצהרה בפני
קצין תגמולים ביום 21.5.78, אמר: "סיורים בפאיד, לשמור על שדה התעופה מפני התקפות קומנדו והייתי נתון תחת הפגזות, נפצעו חברים, שעלו על מוקש". בהמשך לד"ר קריגל הוא אומר, כי השרות היה קשה במיוחד וכי היה עד להתפוצצות מוקש, שפצע את רב סמל המחלקה. בתצהיר מיום 17.5.01 התיאור משתנה אכן בחלק מן הפרטים: "הוסענו לבסיס... בדרך חטפנו הפגזות באזור פאיד. אני כלוחם הייתי בסיור רגלי באזור יחד עם קבוצת חיילים. מפקדי נהרג (שמו עוזי) למול עיני. גופו התרסק." אולם יש להביא בחשבון, כאשר בוחנים את הגרסאות השונות את אשר אומרת הפסיכולוגית בחוות דעתה. הפסיכולוגית חלי גלאור כותבת, כי המערער הינו בעל יכולת שפתית דלה ביותר, התנסחותו לקונית והשליטה שלו בשפה אינה מפותחת ופוגמת בכושר ההבנה וההבעה שלו. מכאן, שבכל המקרים שבהם מסר את גרסתו ניתן להבין, כי היה אירוע משמעותי ביותר שהמערער היה עד לו וגם אם במהלך השנים נראה, כאילו נוספו פרטים או נגרעו פרטים, הרי שבהתחשב באישיותו ויכולותיו של המערער יש לקבל את האמירה כי היה חשוף לאירוע טראומטי בזמן המילואים במלחמת יום הכיפורים בשדה התעופה פאיד. ונדגיש שוב, בניגוד לעמדת המשיב ולעמדת ד"ר בקר, הרי שבזמן שבו היה המערער במילואים היו הפגזות והתנהלה לחימה באיזור הזה של "אפריקה" ולא היה מצב של "הפסקת אש".
21.
מכל האמור לעיל עולה, כי הועדה מקבלת את גרסתו של המערער לגבי אותו אירוע שהיה עד לו ובמהלכו היה אירוע קשה של פציעה ואולי אף מוות של חבר לשירות כתוצאה מפיצוץ, אשר הגורם לו אינו משמעותי כיום. נזכיר עוד, כי המשיב יכול היה לבדוק את נכונות הגירסה בשנת 1977, כאשר היא נמסרה לו. אז האירועים היו טריים עדיין בזכרון האנשים ולא מצאנו כי תביעתו של המערער נדחתה ע"י המשיב בשל חוסר אימון שניתן בכך שחווה חויות קשות. ההפך הוא הנכון. ד"ר מלר, המומחה מטעם בית המשפט, בפירוש מציין כי המערער עבר "חוויות קשות" "ככל החיילים", אך לא הסכים לקבל כי חוויות אלה יכול שישארו אצל החייל וישפיעו על חייו גם שלוש שנים לאחר האירוע. מכאן שהמומחה אז האמין לו שהיה נתון לחוויות קשות, אך לא קיבל שהיתה לאותם אירועים עדיין השפעה על מצבו במועד הבדיקה, כשלוש שנים לאחר האירוע. בהקשר זה יש מקום להביא את קטע הדיון בחוות הדעת של ד"ר מלר במלואה:
"הנ"ל פועל על רמה נמוכה, חסר השכלה, לא יודע קרוא וכתוב ולא רכש מקצוע. עבד בבנין עד למלחמת יום הכיפורים ומאז עובד כסבל. עבר- לדבריו- הלם קרבי, וקבל טיפול אמבולטרי, אך סירב אישפוז ואחר כך לא היה בטיפול פסיכיאטרי. מתלונן על כל מיני הפרעות שאין באפשרותנו לאמתן ולקבל עליהן הוכחות אוביקטיביות. ברור הדבר שהוא מרגיש קיפוח ומפגין את רגשותיו באופן גלוי. באשר לתלונותיו – גם אם הן קיימות, אין לראות את הקשר ביניהן לבין מה שהנ"ל קורא "הלם" במלחמת יום הכיפורים. במידה והוא היה בריא לפני המלחמה, תופעות כנ"ל היו צריכים לחלוף מזמן. הרבה חיילים היו עדים למאורעות חמורים בזמן המלחמה והתגברו עליהם במשך הזמן. יתר על כן שהנ"ל לא המשיך בטיפול פסיכיאטרי אחרי המלחמה, ז.א. שלא הרגיש צורך בכך. מאידך גיסא אם ההפרעות אמנם קיימות ונמשכות זמן כה ממושך, אז יש לחשוב על נטיה קונסטיטוציונלית שקדמה ל"הלם", דבר שלא נזכר באף מקום. אגב, גם הנ"ל בעצמו מוסר שהיה בריא, ועד למלחמת יום הכיפורים שרת במילואים בתפקידים אחראים ובתנאי שדה.".
מדרך הדיון של ד"ר מלר עולה, כי הוא אינו מוצא הוכחות "אוביקטיביות" לתלונותיו. התלונות, אגב, הן "חוסר יכולת לישון בלילה, צעקות ובכי מתוך שינה, כאבי ראש ועצבנות, התבודדות, חוסר סבלנות." מדובר בתלונות שאנו יודעים כי מאפיינות מי שחווה אירוע טראומטי. הוא דוחה את תביעתו, כזכור, בשל כך, שהוא ציפה שהתופעות הנפשיות אם הם כתוצאה מהאירוע הטראומטי, יחלפו זה מכבר, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו היום על מצבם של פגועי טראומה גם ממלחמת יום הכיפורים, שמצבם נמשך עד היום. גם מסקנתו של ד"ר מלר, שאם ההפרעות נמשכות עד היום, הרי שהיתה לו נטיה קונסטיטוציונלית לכך, ולכן אין קשר בין האירועים שחווה לבין מצבו הנפשי - אין לה בסיס מבחינה משפטית, כפי שנקבע ב

פסק דין
רוט (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203 וכל פסקי הדין שלאחריו
רע"א
‎
8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא 817,
‎
821-822, מפי השופטת ביניש; רע"א
‎
202/00
פלונית נ' קצין התגמולים
, פ"ד נו(1) 649, 656 בפסק דינה של השופטת דורנר). מכאן: הגם שהשירות אינו הגורם הבלבדי למחלה שהתפרצה תוך כדי השירות - אולי אף אינו הגורם העיקרי - בכל-זאת רואה ההלכה מחלה קונסטיטוציונלית, שהתפרצותה באה עקב השירות כמחלה שנגרמה במלואה עקב השירות

. ולכן חוות דעת שכזו מוכיחה דווקא כי על פי ההלכה המערער סבל מפוסט טראומה שנמשכה מאז המלחמה ועד היום ויש לייחס את מצבו הנפשי היום לאירוע במלחמת יום הכיפורים.
22.
הועדה מוצאת כי חוות דעתו של ד"ר טייטלבאום ביחד עם חוות דעתה של הפסיכולוגית גלאור- לב וחוות דעתו של ד"ר נייסברג, הפסיכיאטר המטפל, מצביעות ומשכנעות, כי המערער סובל מהפרעה נפשית כיום, שניתן לייחסה לפוסט טראומה לאחר מלחמת יום הכיפורים. אין מחלוקת, והדבר מאד משמעותי, כי המערער היה במצב נפשי קשה בשדה התעופה פאיד, עד כדי כך שפונה לחדר מיון במהלך שירות המילואים. אין גם מחלוקת, כי המערער היה כשיר מבחינה נפשית עת גוייס למילואים בנובמבר 1973. עובדה היא, כי על פי אישור צה"ל, המערער שירת במילואים מידי שנה בשנה ללא הפסקות גם בשנה בה נטען כי סבל מזעזוע מח ואף התגייס ושירת במלחמת ששת הימים. מכאן, שאין כל הוכחה לטענה, כי המערער סבל ממצב נפשי, שאינו טוב גם קודם לשירות המילואים בשנת 1973. הטענה כי החליף עבודות קודם למלחמת יום הכיפורים ומכך ניתן להסיק על חוסר יציבותו לכאורה, גם היא כאמור, אין לה בסיס. המערער עבד כפועל בנין במשך שנים, ככל הנראה עד שנת 1967 או עד שנת 1972 ולאחר מכן כסבל ב"תנובה" (ר' חוות דעת של ד"ר גולדשלגר וד"ר גריגל, אשר חוות הדעת שלהם משנת 1978).
23.
המערער עונה על שתי דרישות עיקריות שאנו נדרשים להם על פי הפסיקה: חשיפה לאירועי מלחמה והתערערות מצבו הנפשי בזמן ותוך כדי החשיפה הזו. יתר על כן, רופאים אובייקטיבים המטפלים בו בקופת חולים לאומית מצאו כי האבחון הנכון בעבורו הוא פוסט טראומה. ד"ר נייסברג, שהוא פסיכיאטר, כותב ביום 22.3.01 כי האבחנה של המערער היא:

post traumatic stress disorder
. וכך הוא כותב: "הנ"ל מתלונן על בכי ללא סיבה, תנודות במצבי רוח ורגישות ללחץ סביבתי... החל בטיפול אצלנו בתאריך 24.9.00 ... חויה טראומטית מאז 1973 ועבר תאונת עבודה ב 1996." במסמך אחר של ד"ר נייסברג הוא כותב: "בחודשים האחרונים יש מחשבות טורדניות עם תוכן מלחמת יום הכיפורים, הפרעות בשינה, ירידה בתשוקה המינית, אי שקט וקשיי תפקוד. יש לציין שבתקופת נטילת (מציין תרופות מסויימות – הועדה) לא היו מחשבות טורדניות ולא בלטו הפרעות בשינה ולכן חוזר בהדרגה לקחת התרופות." מסמכים אלה של רופא מטפל- אין להתעלם מהם ויש בהם כדי לשכנע בדבר נכונות הטענה של פוסט טראומה ביחד עם התלונות האופייניות. למעשה כיום עומד ד"ר בקר בבדידות בדעתו, כי המערער אינו סובל מפוסט טראומה, כאשר שאר הבודקים אותו (פסיכיאטרים והפסיכולוגית הקלינית) סבורים שהוא כן סובל מכך.
הועדה מאמצת את דבריה של הפסיכולוגית הקלינית הכותבת כי :"בהתחשב גם בעדויות האובייקטיביות בדבר פגיעה נפשית בסמוך לאירועי המלחמה, נראה כי הרקע האישיותי הבלתי בשל, התפקוד הקוגניטיבי הפרה מורבידי הירוד ורמת המשאבים הנמוכה לצד אירועי המלחמה הלוחצים יצרו יחדיו תשתית להתפתחות פגיעה משמעותית בתפקוד."

24.
על פי עקרון "הגולגולת הדקה", הרי שמשגוייס המערער בפרופיל קרבי, גם לאחר זעזוע מח שעבר וגם בהתחשב בכל הנתונים הנמוכים שהיו לו, ונשלח לחזית הקשה שבשדה התעופה פאיד בזמן שעדיין התחוללה שם מלחמה, הרי שעל המשיב לקבל על עצמו אחריות למחלה שהתפתחה אצל המערער בלא קשר לכך שחיילים אחרים אולי לא היו מפתחים פוסט טראומה לאחר אירוע טראומטי שכזה. כפי שקבע כב' הנשיא ברק ברע"א 6270/98 פוטשניק ז"ל נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721, בעמ' 725-726 וכב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 6148/04 מופיד גת נ' קצין התגמולים: "אין חולק כי הקריטריון לקיום קשר סיבתי בין הפגימה לבין השירות הצבאי נבחן על פי הנסיבות הפרטניות של המקרה, ובכלל זה גם בעל גולגולת דקה הסובל מפגימה עקב שירותו הצבאי יזכה להכרה על פי החוק גם מקום שיש להניח כי חיל בעל כושר רפואי רגיל לא היה נפגע בפגימה דומה כתוצאה מתנאי שירות זהים."
25.
לפני סיום יש לענות לכמה תהיות שיכולות לעלות. ראשית, העובדה שבמשך שנים לא הלך המערער לטיפול רפואי. ובכן, לעניין זה אנו מקבלים את עמדתו של ד"ר טייטלבאום כי לגבי המערער הספציפי הזה, על מוגבלויותיו (לא יודע קרוא וכתוב, רמה קוגניטיבית כללית נמוכה, ר' חוות דעת של הפסיכולוגית חלי גלאור-לב), ודרך החשיבה שלו, העובדה שהצבא לא היה מוכן להכיר במה שנגרם לו כנובע מן השירות הצבאי, הקשה עליו לפנות לטיפול כל השנים (עמ' 21 שורה 34 ואילך) עד שקיבל לגיטימציה לכך מתוכנית טלויזיה שראה על פגועים כמוהו (ר' בחוות דעת הפסיכולוגית הקלינית, עמ' 2). שנית, אשר לטענה כי המערער סבל מזעזוע מח שהוא המקור למצבו זה. אין בידינו מסמכים המעידים על מהלך זעזוע המח אך ניתן לקבל כי המערער סבל מכך, לאור העובדה שהורד לו הפרופיל בשנת 1968, אולם הפרופיל שב ועלה בשנת 1972 וכך נשלח המערער בפרופיל קרבי לאזור קרבות, למרות זעזוע המח ממנו סבל. בנסיבות אלה, כאשר מערכת המיון של צה"ל מצאה אותו כשיר מחדש לאחר זעזוע מח לתפקוד קרבי ואף למשלוח לאזור לחימה, הרי שמן הסתם לא סבל עוד מאותם תסמינים ולכן אין לייחס את התסמינים הקיימים היום לאותו זעזוע מח משנת 1968. שלישית, באשר לטענת ד"ר בקר כי קריאת המבחנים שעשתה הפסיכולוגית הקלינית מביאה למסקנה שונה מזו שהגיעה אליה הפסיכולוגית. יש לציין כי הפסיכולוגית כתבה, כי למרות שלא ניכר במבחנים ההשלכתיים עיסוק יתר בתכנים טראומטיים או מחשבות חודרניות, הרי ש"בעת הראיון הקליני הרבה יעקב לתאר את אירועי המלחמה ובניגוד לשאר האינפורמציה שמסר, הרי שבסיטואציה זו היה בהיר וברור ואף בלטה תגובה אפקטיבית כואבת תואמת תוכן." יתר על כן, מדובר במי שחוות דעתה נתבקשה בעבור משרד הבטחון ולכן ההתנערות ממסקנותיה לעניין פוסט טראומה ומאידך קבלת מסקנותיה רק לעניין הדמנסיה, היא מוקשה בעינינו.
26.
למען הסר ספק נציין, כי על פי חוות דעת הפסיכולוגית וכן חוות דעתו של ד"ר בקר, המערער סובל גם מתהליך דמנטי. ככל שהתהליך הזה משפיע על מצבו הנפשי, תצטרך הועדה הרפואית לבחון ולתת למערער את אחוזי הנכות המגיעים לו בשל מצבו הנפשי הנובע מ-

ptsd
ולא מן המצב הדמנטי.

סוף דבר

הערעור מתקבל ונקבע קשר של גרימה בין ה
ptsd
ממנו סובל המערער לבין תנאי השירות.

המשיב ישלם למערער את הוצאות חוות הדעת (עד לסכום של 3,000 ₪) כנגד קבלה מקורית וזאת בתוך 30 יום מיום שתוגש למשיב הקבלה המקורית.

המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה ע"י ב"כ המשיב.

התיק הרפואי מוחזר למשיב.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום י"ג באב, תשס"ו (7 באוגוסט 2006) בהיעדר הצדדים.


ד"ר עמנואל כץ

חבר



עינת רביד
, שופטת

יו"ר הועדה



עו"ד יהודית ארבל

חברה








וע ועדת הערעורים לפי חוק הנכים 1429/02 אדוט יעקב נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים (פורסם ב-ֽ 07/08/2006)