פסקי דין על מירי רגב | פסקי דין על רשם החברות

20974/02 בשא     28/07/2003




בשא 20974/02 מירי רגב נ' רשם החברות




בתי המשפט
בשא020974/02
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
28/07/03

כב' השופטת אלשיך ורדה

בפני
:

מירי רגב

ע"י ב"כ עוה"ד גבי מיכאלי ואח'
המבקשת:

-- נ ג ד --
רשם החברות

ע"י ב"כ עוה"ד אילנה בטיש

המשיב:
החלטה

1. מונחת בפני
בקשתה של גב' מירי רגב
, כי אורה על החייאת חברת מעון ברחוב דיזינגוף 38 בע"מ, בעוד בין המבקשת לרשם החברות
נפלה מחלוקת הנוגעת לתנאים ולשיעור האגרה בה תותנה החייאת החברה.
עובדות המקרה הדורשות עיון הינן, בקצירת האומר, כדלקמן:

א. החברה נשוא הבקשה הינה חברה לאחזקת מקרקעין, שנכסה הינו דירה. כאשר נמכרה הדירה להוריה של המבקשת, עברה המבקשת (שהיתה באותה תקופה ילדה) לגור עם הוריה בדירה, ולאחר מספר שנים עזבה אותה.

ב. לטענת המבקשת, עליה לא חלק הרשם, הוסכם בין הוריה המנוחים לבין בעלי החברה, כי החברה תרשום את הדירה על שמם, אולם עקב טעות לא נעשה צעד זה, והדירה נותרה רשומה על שם החברה.

ג. לאחר עסקה זו, התגוררו הורי המבקשת בדירה כ-40 שנים, עד מותם, ונהגו בה מנהג בעלים. אין חולק, כי המבקשת הינה היורשת היחידה של הוריה.

2. המבקשת טוענת, כי מלבד שנים אחדות בילדותה, לא התגוררה בנכס ולא נהגה בו מנהג בעלים, ולמעשה, לא היתה מודעת למצב הרישום לגביו. אי לכך, טוענת היא כי אין מקום לחייב בתשלום אגרה מפרעי של 20 שנים (!). במסגרת בקשתה, מסתמכת המבקשת על התקדים המנחה שיצא מעם בית משפט זה בבש"א 12334/01, ורשבסקי נ' רשם החברות
.
רשם החברות
מתנגד לבקשה, וטוען כי "אין הוא מוסמך" לותר למאן דהוא על תשלום רטרואקטיבי של האגרה, וכמו כן, מוסיף הרשם וטוען כי גם ההחלטה בעניין ורשבסקי אינה מסייעת למבקשת, זאת בשל הטעם הכללי כי מי שהתאגד בחברה לצרכי מס, צריך לשאת בעלויות הנובעות מכך. המבקשת אינה צד זר לנכס, באשר היא יורשת של בעלי מניות בחברה, ואף ידעה על קיומו.

עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי;

3. התקדים המנחה בעניין ורשבסקי, אשר עומד בבסיס המחלוקת בין הצדדים, הינו החלטה ארוכה ומנומקת הדנה בסוגיית האגרות הרטרואקטיביות שנוהג רשם החברות
לדרוש מהמבקשים להחיות חברה שנמחקה.

פסק דין
זה עמד על כל השיקולים הנוגעים בעניין, משני הצדדים, ויצר דרך לאזן ביניהם באופן הגון, הלוקח בחשבון את האינטרסים הלגיטימיים הן של מבקשי ההחייאה, הן של רשם החברות
והן של הציבור. הנמקתו של פסק-דין זה שימשה תשתית אף להחלטות אחרות שבאו בעקבותיו, ואני מאמצת אותו אף במקרה דנן כחלק בלתי נפרד מהנמקתה של החלטתי זו.
בהחלטת ורשבסקי הובהר, כי הפרשנות ה"נוחה" אשר נהג רשם החברות
ליתן לסעיף 369 לפקודת החברות אינה מתחייבת מלשון הסעיף, ועשויה, במקרים מסויימים, אף להוות בעיה חוקתית נוכח הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מאידך גיסא, ניתן משקל לצורך שבמדיניות, להתריע בעלי-חברה מלהתרשל ולא לעמוד בחובת האגרה החלה עליהם, ולאחר מכן להחיות את החברה "כמו לא היו דברים מעולם", וכך להמצא נהנים מעוולתם. אי לכך, הוכרע כי שאלת האגרה המפרעית תוכרע תוך התחשבות בשיקולים הבאים:

א. מיהות מבקש ההחייאה: האם עסקינן בבעל החברה אשר הביא למחיקה, אדם קרוב אליו או צד ג'.

ב. האם היה מבקש החייאה צד "זר" לנכס נשוא הבקשה, אם לאו.

ג. קיומה או העדר קיומה של התרשלות ו"שינה על זכויות" מצד המבקש.

ד. אינטרס הציבור הכרוך בעבירות הקניין ומניעת הנצחת המצב בו תהיה חברה שאינה קיימת בעלת נכס שאינו ניתן להעברה.

ה. שיקולי צדק ושיקולים נוספים העולים בנסיבות המקרה הספציפי.

4. יוצא, כי בעוד בקשת החייאה מצד בעלי השליטה בחברה עצמם תחוייב, בדרך-כלל, במלוא האגרה המפרעית, הרי בקשת צד ג' זר לניהול החברה אשר לא התרשל ונקלע למצב זה שלא מרצונו עשויה להיות פטורה מהאגרה המפרעית לחלוטין, באשר אין מקום ליתן לרשם החברות
להתעשר על חשבון צד אשר המחדל איננו רובץ לפתחו.
בעניין ורשבסקי עצמו, דובר באשתו של מנהל מנוח של החברה, אשר אמנם לא היתה מעורה בעסקי החברה, אך השתמשה בנכס ונהגה בו מנהג בעלים במשך שנים רבות (ובכך "ישנה על זכויותיה" והרעה את מצבו של הרשם); אי לכך, הביא איזון האינטרסים באותו עניין לכך כי המבקשת תשא במחצית האגרה המפרעית שדרש הרשם (קרי, עשר ולא עשרים שנים לאחור); זאת, בין היתר, לאור הבעייתיות שבגביית אגרה מפרעית עבור שנים ארוכות בהן לא היתה החברה קיימת למעשה, ולא "נהנתה" מ"שירותי הרישום" של רשם החברות
, בגינה נגבית האגרה. דברים אלו נותחו על-ידי באורח מפורט בהחלטה בעניין ורשבסקי, ואין טעם לחזור עליהם בנסיבות המקרה דנן.

5. לו היה מוכח בפני
, בנסיבות המקרה, כי המבקשת "התוודעה" לנכס לראשונה עם מות אימה בשנת 2001, הרי שבאותן נסיבות היה מקום לפסוק, לכאורה, כי מידת "קרבתה" של המבקשת לנכס קטנה הרבה יותר מאשר בעניין ורשבסקי, וכמו כן, מידת ה"התרשלות" אשר ניתן לייחס לה קטנה, לכאורה, הרבה יותר; אילו כך היה, יתכן והיה מקום לחייב את המבקשת באגרה אך ורק מאז שנת 2001. אלא שלא כאלו הן נסיבות המקרה דנן.
מתשתית העובדות שהונחה בפני
עולה, כי הוריה המנוחים של המבקשת נכנסו אל תוך חברת המקרקעין כאשר רכשו את הדירה נשוא המחלוקת; המבקשת התגוררה בדירה שנים מספר בילדותה, ועזבה אותה בשנת 1972, ערב נישואיה. הוריה המנוחים של המבקשת הוסיפו להתגורר בדירה עד פטירתם. המבקשת טוענת כי עקב טעות בלבד לא נרשמה הדירה על שמם. נקודה עובדתית אחרונה זו קשה לבירור, באשר עסקינן במאורעות אשר קרו לפני כ-40 שנים, וחלק ניכר מהצדדים המעורבים אינם עוד בין החיים.
אלא, שמצוי הירושה המצורפים לבקשה עולה בבירור כי המבקשת הפכה, עם מות אביה בשנת 1984, לבעלת שלושה רבעים (!) מהנכס. יוצא, כי אף אם אקבל את הטענה כי אמה של המבקשת גרה בדירה עד יום מותה, הרי שהמבקשת עצמה החזיקה בעיקר הבעלות, ולא היתה "צד זר" לנכס כלל ועיקר. זאת ועוד: בנסיבות המקרה, אין לי אלא להצטרף לעמדת רשם החברות
, כי בפעולה פשוטה יחסית היתה המבקשת יכולה ללמוד דברים לאשורם בעניין מצבו של הנכס. המנעותה מלעשות כן גובלת בהתרשלות. זאת, באופן דומה למדי למצב בעניין ורשבסקי. העובדה כי לא "נהנתה" מהבעלות אינה משנה לגבי תוצאות חבותה.
אי לכך, דומה כי בנסיבות המקרה, אך צודק ונכון הוא לאמץ את אותו פתרון אשר נקבע בפרשת ורשבסקי, לפיו תשא המבקשת באגרת רשם החברות
בגין מחצית התקופה לערך, קרי: כתנאי להחייאת החברה, תשלם המבקשת את אגרת רשם החברות
בגין 10 השנים האחרונות.
6. בשולי הדברים יוער; דומה, כי רשם החברות
לא השלים עם התקדים המנחה אשר נקבע בפרשת ורשבסקי; אין חולק, כי זכותו של רשם החברות
עמדה לו לערער על פסק הדין ולנסות לשנותו בבית המשפט העליון; אלא שהרשם, מטעמיו שלו, לא עשה כן, ואי לכך הפך זה לחלוט. אלא שמאז, פועל רשם החברות
פעם אחר פעם שלא כדין, וזאת כאשר הוא מתעלם מההחלטה ומנפקותה לגבי פעולותיו וחוזר על הטענה לפיה "אין לרשם החברות
סמכות לותר על האגרה המפרעית המגיעה לו" - טענה אשר כפי שהובהר, פורט ונומק בעניין ורשבסקי, אין לה על מה שתסמוך. לא פעם, נמנע בא-כוחו של רשם החברות
מכל התייחסות מהותית לעולה מאותה החלטה ומהשוואה עניינית
והוגנת שלה לנסיבות המקרים השונים, דבר אשר, בסופו של יום, פוגע דווקא ברשם החברות
עצמו ומקטין את סיכוייו להוכיח כי בנסיבות המקרה הספציפי הוא זכאי לאגרה המפרעית או למצער לחלקה.

7. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כאמור בסעיף 5 סיפא להחלטתי זו; בנסיבות המקרה, ישא כל אחד מהצדדים בהוצאותיו.

המזכירות תודיע לצדדים על החלטתי.

בלשכתי, היום ט"ז בתמוז, תשס"ג (16 ביולי 2003) בהעדר הצדדים.
אלשיך ורדה
, שופטת








בשא בית משפט מחוזי 20974/02 מירי רגב נ' רשם החברות (פורסם ב-ֽ 28/07/2003)