פסקי דין על המכון להכשרת טוענות בית דין | פסקי דין על השר לענייני דתות | פסקי דין על כבוד ראש הממשלה מר יצחק רבין | פסקי דין על כבוד בית הדין הרבני הגדול |

6300/93 בג"צ     10/08/1994




בג"צ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לענייני דתות, כבוד ראש הממשלה מר יצחק רבין, כבוד בית הדין הרבני הגדול




(פד"י מח (4) 441)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
בג"צ מס' 6300/93


השופטים: כבוד השופט ד' לוין
,
כבוד השופט ט' שטרסברג-כהן
,
כבוד השופט צ' א' טל
העותרת: המכון להכשרת טוענות בית דין

באמצעות מנהלתו גב' נורית פריד
ע"י ב"כ עו"ד ע' בן עמי
נ ג ד

המשיבים: 1. השר לענייני דתות
, כבוד ראש הממשלה מר יצחק רבין

2. כבוד בית הדין הרבני הגדול

ע"י ב"כ עו"ד י' שפר
, סגן בכיר לפרקליט המדינה
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 21.11.93.
פסק-דין

השופט ד' לוין
: 1. עיקר עניינה של עתירה זו שלפנינו הוא זכותה של העותרת, מכון להכשרת טוענות רבניות, לקבל הכרה מהגוף המוסמך לתתה כמוסד חינוכי, שתלמידותיו, שעמדו במבחנים הדרושים וזכו בתעודת גמר, תוכלנה לשמש כטוענות רבניות מורשות.

הרקע לעתירה

חוק הדיינים, תשט"ו-1955, ותקנות הטוענים הרבניים, תשכ"ח-1967

2. בשנת 1955 חוקק חוק הדיינים. סעיף 27 לחוק שכותרתו "ביצוע ותקנות" קובע לאמור:

"שר הדתות ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו, לרבות קביעת אגרות שישולמו בבתי דין רבניים; שר הדתות רשאי, בהתייעצות עם נשיא בית הדין הרבני הגדול ועם שר המשפטים, לקבוע בתקנות –
(1) ...
(2) את סדרי ייצוגם של בעלי דין לפני בתי דין רבניים על ידי מי שאינו עורך דין".

שר הדתות (המשיב 1 – בענייננו) התקין בשנת 1967 את תקנות הטוענים הרבניים, תשכ"ח-1967. תקנה 1 לתקנות שכותרתה "ייחוד פעולות" קובעת:

"אדם שאיננו עורך דין לא ייצג בפני
בתי הדין הרבניים אדם אחר ולא יטען ולא יעשה כל פעולה אחרת בשמו דרך עיסוק או בתמורה אף שלא בדרך עיסוק, אלא אם כן קיבל רשיון של טוען רבני לפי תקנות אלה (להלן – רשיון)".

תקנה 2 שכותרתה "מתן רשיון" קובעת:

"בית הדין הרבני הגדול יתן רשיון למי שנתקיימו בו התנאים האלה:
(1) תושב ישראל ומלאו לו עשרים ושלוש שנים;
(2) הוא נשוי או היה נשוי;
(3) למד בישיבה לפחות 4 שנים, לאחר שמלאו לו שמונה עשרה שנה או זכאי לתעודת גמר של מוסד חינוכי, שהכיר בו, לענין זה, בית הדין הרבני הגדול;
(4) עמד בבחינות שנערכו על ידי בית הדין הרבני הגדול או על ידי ועדה בוחנת שמונתה על ידיו לשם כך;
(5) מבחינת אפיו ואורח חייו הוא ראוי לשמש טוען רבני".

התקנה בנוסחה דלעיל הינה תיקון שנתקבל בתקנות הטוענים הרבניים (תיקון), תשנ"א-1991. לפני התיקון רק מי שלמד בישיבה היה זכאי להיות טוען רבני, ואילו לאחר התיקון ולפי האמור בתקנה 2(3) נפתחה הדלת לכך גם בפני
מי שזכאי לתעודת גמר של מוסד חינוכי שהכיר בו לעניין זה בית הדין הרבני הגדול. ברם, לא בתקנות ולא בדרך אחרת, לא נקבעו הקריטריונים שעל פיהם תינתן הכרה האמור "למוסד חינוכי".

המכון להכשרת טוענות רבניות

3. בשנת 1991 הוקם "המכון להכשרת טוענות בית דין
" בניהול גב' נורית פריד, ובגיבוי "מדרשת לינדנבאום".

ב-י"ב בטבת תשנ"ב פנתה העותרת אל ביתה דין הרבני הגדול בבקשה להכיר בה כמוסד חינוכי כמובנו בתקנה 2 (3) הנ"ל, ובין היתר נאמר בה כדלהלן:

"המכון להכשרת טוענות בית דין
, קיים בע"ה משנת תשנ"א. לומדות בו בשנה זו כ-50 תלמידות בלע"ה מכל קצוות הארץ. ידוע לנו מתוך התיקון לתקנות טו"ר (טוענים רבניים – ד' ל') משנת תשנ"א, שההיתר לגשת לבחינות טו"ר יותר לבוגרות מוסד המוכר על ידי בית הדין הגדול בירושלים.

אי לכך אנו מבקשים בזה לקבל מבית הדין הכרה זו".

בהמשך המכתב מפרטת הגב' נוריד פריד את טיבו של המכון, משך הלימודים בו, דרישות הכשירות של המכון והרקע של התלמידות.

בקשה זו לא נענתה. בהמשך חזרה העותרת ופנתה שוב ושוב בבקשות נוספות בנדון וגם אלה לא נענו כלל. כשבעה חודשים לאחר הגשת הבקשה המקורית פנתה מנהלת העותרת, גב' נורית פריד, אל חברי בית הדין הרבני הגדול, כקובעים לעניין מתן ההכרה לטוענים רבניים במכתב כהאי לישנא (בהשמטת הסיפא – ד' ל'):

"שלום וברכה לכת"ר שליט"א. עברו כבר חודשים אחדים מאז פנינו אל הועדה כדי להכיר במכוננו הכרה מטעם בית הדין הגדול. בינתיים נבחנו התלמידות באהע"ז ואף הצליחו בע"ה ועדין לא קיבלנו הכרה.

גם ביקשנו קריטריונים לקבלת תלמידות כדי להקל נתינת ההכרה וגם בקשתנו זאת טרם נענתה. כבר לומדים אצלנו תלמידות במחזור שלישי ואנחנו מצפים עדין להכרה והן לעקרונות מנחים על מנת שנוכל לבחור תלמידותינו על דעת בית הדין הגדול".

כחודש לאחר מכתב זה, נשלח עוד מכתב ובו הסברים נוספים על מהות המכון שהוא חלק מ"מדרשת לינדנבאום" וכך הוסבר:

"...המדרשה הוקמה לפני למעלה מ-20 שנה... מטרת הקמת המדרשה היתה לאפשר לבנות ולנשים החפצות בכך ללמוד תורה... כל תלמידה הלומדת במדרשה נמצאת בה מ- 08:30 בבוקר ועד 10:00 בלילה... מתקיימים רק לימודי קודש בכל מקצועות היהדות".

כן מוסבר כי במסגרת המדרשה ישנה גם מגמה של הכשרת טוענות רבניות. גם מכתב זה לא נענה וגם לא הבאים אחריו, ולמעשה כל הבקשות והמכתבים שנשלחו במשך כשנתיים לא נענו בכתב, ועד לאחר הגשת העתירה ביום 18.11.93 גם לא נקבעו הקריטריונים שעל פיהם תינתן הכרה "למוסד חינוכי" כנ"ל.

4. ביום שני, י"ד בסיוון תשנ"ב, הוחלט על-ידי חבר דייני בית הדין הרבני הגדול כי ייקבעו (בעתיד – ד' ל') קריטריונים לאישור מוסדות מתאימים להכשרת טוענות רבניות, כמו כן נקבע על-ידי חברי בית הדין הרבני הגדול כי:

"2. עתה מאשרים באופן חד פעמי, את הבקשות של המדרשות 'לינדנבאום' בירושלים (מדרשתה של העותרת – ד' ל'), ו'זבולון'.

3. אישור זה הוא חד פעמי לבחינות הקרובות בלבד".

בהקשר להחלטה זו מסביר הרב אליהו בן דהאן, מנהל בתי הדין הרבניים, בתצהיר תשובה כי:

"בכך הובטח מחד כי תתבצע בדיקה יסודית של הענין. בדיקה שבסופה יקבעו קריטריונים להכרה במוסדות כאמור. מאידך, ובשל הזמן שנדרש לעריכת הבדיקה, הוענקה 'הכרה זמנית – חד פעמית' לשני מוסדות שפנו לבית הדן בענין זה...".

תוכן החלטה זו הובא לידיעתם של המוסדות הנוגעים בדבר, ובכללם העותרת.

כאמור, מבחינת תלמידות העותרת, הן מצדן ניגשו בינתיים לבחינות מטעם המשיבה וחלקן אף עברו את הבחינות בהצלחה – וזאת אף שהמוסד טרם קיבל הכרה קבועה.

5. ביום 1.9.93 החליטה ועדת הבוחנים, שמונתה על-ידי חברי בית הדין הרבני הגדול באישורו של נשיא בית הדין, להוסיף חומר לבחינות, כך שלמעשה הוכפל חומר הלימוד הנדרש כדי לגשת לבחינות.

בחודש נובמבר 1993 התפרסמו תוצאות הבחינות שנבחנו בהן תלמידות העותרת בחודש תמוז תשנ"ג (עוד במתכונת הישנה של המבחן), ולפיהן נכשלו בו 21 מתוך 25 תלמידות שניגשו.

ב-18.11.93 הגישה העותרת את העתירה שלפנינו המופנית כנגד השר לענייני דתות
וכנגד בית הדין הרבני הגדול.

6. ביום 21.11.93 ניתן צו-על-תנאי המכוון לשר הדתות, המורה לו להתייצב וליתן טעם:

(א) מדוע לא יבטל את הסמכות שהעביר למשיב 2 (בית הדין הרבני הגדול – ד' ל') בהתאם לתקנה 2 לתקנות הטוענים הרבניים?

(ב) מדוע לא יקבע המשיב את הקריטריונים לקבלת הכרה במוסד חינוכי על-פי תקנה 2(3) לתקנות, וכן מדוע לא יחליט בעצמו למי להעניק רישיון לשמש כטוען רבני?

בנוסף על כך ניתן צו-על-תנאי המכוון לבית הדין הרבני הגדול המורה לו להתייצב וליתן טעם:

(א) מדוע לא יכירו לאלתר ולמפרע בעותרת, כ"מוסד חינוכי" בהתאם לתקנה 2(3) לתקנות?

(ב) מדוע לא יימנעו מכל הפליה בהתייחסות שבין מועמדות-טוענות רבניות, לבין מועמדים-טוענים רבניים?

(ג) מדוע לא יימנעו מלהחמיר את המבחנים והתנאים שעל תלמידות העותרת לעבור?

(ד) מדוע לא יעברו את הבחינות שנבחנו בהן תלמידות העותרת בחודש תמוז תשנ"ג לגורם אובייקטיבי, שיבדוק את הבחינות של המועמדות לטוענות רבניות, לעומת אלו של המועמדים לטוענים רבניים, ויינתנו לגביהן ציונים בקריטריונים שווים?

כמו כן ניתן צו ביניים המכוון אל המשיב 2, ולפיו ישמור המשיב 2 (או הוועדה מטעמו) את הבחינות שנבחנו בהן המועמדות והמועמדים לטוענים רבניים, מחודש תמוז תשנ"ג.

העותרת תוקפת את המצב הקיים בכמה מישורים:

מישור העברת הסמכות

7. העותרת טוענת כי שר הדתות היה צריך להפעיל את שיקול-דעתו באופן עצמאי ולא למסור את שיקול-דעתו לידי בית הדין הרבני הגדול.

בנוסף על כך העותרת טוענת כי על-פי עקרון הפרדת הרשויות – הרשות המינהלית או מי מטעמה היא זו שהוסמכה בדין ומתוך כך גם הנדרשת להחליט ולקבוע מי יהא זכאי להכרה ולקבלת רישיון. לטענתה, שר הדתות למעשה לא עשה שימוש בסמכותו אלא העביר את סמכותו שלו לבית הדין הרבני הגדול ובכך טעה טעות כפולה: בכך שלא עשה שימוש אמיתי ומעשי בסמכותו, ובכך שלמעשה העניק בפועל את הסמכות לבית הדין הרבני הגדול, שאינו כלל רשות מינהלית אלא דווקא רשות שיפוטית על כל המשתמע מכך. לטענת העותרת לא ראוי הוא כי רשות שיפוטית תעסוק בעניינים מינהליים טהורים, תנסח כללים למינוי טוענים רבניים, ותקבע בעצמה מי יתמנה ומי לא.

8. אשר לטענת הפרדת הרשויות, אכן דיין נמנה עם רשות שיפוטית. בבג"צ 732/84, בשג"צ 327/85 צבן נ' השר לענייני דתות
ואח', פ"ד מ (4) 141, קובע המשנה לנשיא, השופט ברק, כי עקרונות היסוד החלים על שופטים חלים גם על דיינים. הדיין מהווה חלק המרשות השיפוטית. עקרון יסוד הוא של הפרדת הרשות השופטת משאר רשויות המדינה.

אכן כך – אולם בעניין דנן לא מצאתי פגיעה משמעותית בסמכותו השיפוטית של בית הדין הרבני הגדול בשל כך שניתנה בידו סמכות מוגדרת בתחום שהוא מינהלי במהותו.

בבחינת כשירותו של "מוסד חינוכי" זה או אחר להכשיר תלמידים כטוענים רבניים ובבחינת רמת הידע שיש לדרוש מהתלמיד המבקש לקבל רישיון כטוען רבני, ראוי לה לרשות המינהלית להיעזר בדייני בית הדין הרבני הגדול. להם המומחיות, הידע, הניסיון, היוקרה, הסמכות התורנית ואי התלות, העושים אותם ראויים ומתאימים מכול לבחון את הנתונים העובדתיים באשר למוסד זה או אחר, לבדוק אם עומד הוא בקריטריונים נאותים ועל פיהם להחליט, לא שיפוטית, אם אמנם ראוי מוסד חינוכי פלוני להכרה, ולמי מתלמידיו שעמדו בבחינות להעניק רישיון. מכוח הבדיקה והבחינה יוכל חבר הדיינים גם להעניק לזכאים לכך, על דעת הרשות המינהלית ומכוחה, את ההכרה והרישיון.

איני רואה פסול ופגם בשיתוף פעולה זה, שיש בו טעם ותועלת של ממש, ובלבד שהוגדרו התחומים וההחלטות נתקבלו כראוי ומשיקולים נכונים וענייניים.

9. באשר לטענה כי השר לא הפעיל סמכותו כדין – סבורני כי לא נפל פגם בדרך שבה הפעיל השר את סמכותו. הוא עשה כן בהתקינו תקנות לעניין טוענים רבניים, לרבות התנאים לקבלת רישיון מטעם השר, וזאת מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 27(2) לחוק הדיינים.

אמנם, מי שנותן בפועל את ההכרה או (לפיה העניין) הרישיון לאחר בחינה ובדיקה הוא, כמוסבר, בית הדין הרבני הגדול, אך הרישיון יינתן רק למי שעומד בתנאים שקבע השר בתקנה 2.

10. לעניין מתן ההכרה ל"מוסד חינוכי", ובכך עיקר ענייננו – בעקבות התיקון בתשנ"א ניתנה לבית הדין הרבני הגדול הסמכות לקבוע איזה מוסד חינוכי ראוי להכרה. אין בכך פסול.

רשות מינהלית מוסמכת יכולה להעניק לגוף מקצועי אחר תפקיד הכרוך בהפעלת שיקול-דעתה, כאשר שיקול הדעת כרוך במומחיות מיוחדת המצויה דווקא ויותר מכול באותו גוף.

קרוב לענייננו העניין שבו עסקנו והחלטנו בבג"צ 47/82 קרן התנועה ליהדות מתקדמת בישראל ואח' נ' שר הדתות ואח', פ"ד מג(2) 661. העתירה דנן נסבה על החלטתו של שר הדתות שלא להכיר בעותרים, חברי התנועה ליהדות מתקדמת, כ"רשות רושמת" לעניין פקודת הנישואין והגירושין (רישום). את החלטתו סמך שר הדתות על חוות-דעת של מועצת הרבנות הראשית, שלפיה אין מתקיימים בעותרים תנאי הכשירות הצריכים להתקיים על-פי ההלכה ברב "רושם נישואין".

וכך נאמר, שם, בעמ' 682-683:

"... רישום הנישואין כולל בתוכו את עריכת (ההדגשות במקור – ד' ל') הנישואין, שהוא תפקיד המחייב ידע הלכתי וכשירות הלכתית וכושר הכרעה בבדיקת עובדות ונתונים המתחייבים לפי ההלכה... קביעת כשירות זו היא, בדרך הטבע, בתחום ידיעתם של המומחים לדבר, היינו יודעי דת ודין, ולשר הדתות – שהוא ממלא תפקיד מינהלי חילוני – אין, ולא צריך להיות, כל ידע מיוחד בנדון. אין איפוא להעלות על הדעת, כי אסור לו לשר להתייעץ ולקבל חוות דעתה של הרבנות הראשית, שהיא הסמכות ההלכתית העליונה במדינה, בדבר כשירותם של המועמדים לשמש כרושמי נישואין וגירושין, כפי ששר הדתות מעיד על עצמו שכך הוא נוהג מאז ומתמיד, מימים ימימה...

בדומה לכך נפסקת מימים ימימה, כי כאשר מתעוררת לפני הרשות המינהלית שאלה הדורשת מומחיות, רשאית היא לפנות למומחה לדבר, לבקש את עצתו ואף לאמצה...
...
... אין זה מן ההכרח, ששר הדתות יהיה (ההדגשות שלי – ד' ל') בקי (ההדגשה במקור – ד' ל') בדתות, ומן הראוי שישאל בעצתם של מביני דבר, הלוא היא הרבנות הראשית, כדי שלא יבוא לכלל טעות בעניין מורכב זה של מתן כשירות לרב לשמש כרושם נישואין" (ההדגשה שלי – ד' ל').

במקרה דנן, הפקיד השר לענייני דתות
את הסמכות להכרה במוסדות החינוכיים להכשרת טוענים רבניים בידי מי שהדבר נמצא בתחום מומחיותו – בית הדין הרבני הגדול.

בית הדין הרבני הגדול הוא הגוף הבקיא בשאלות שבהלכה ובשאלות "פראקטיות" הנוגעות ליישומו בפועל של הדין בבתי הדין הרבניים. יוצא מכך, שיש לבית הדין הרבני הגדול היכולת והידע לקבוע את הדרישות והתנאים לקבלת רישיון טוען רבני ולקביעה מיהו מוסד הראוי להיות מוכר לעניין זה של הכשרת מועמדים לכך.

בחקיקה הישראלית קיימות דוגמאות נוספות למצב של קביעת גוף מקצועי המעניק אישור למוסד חינוכי בנוגע בעלי מקצועות טעוני רישוי. לדוגמא: סעיף 15 לחוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977; סעיף 25 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. נראה לי כי משהחליט השר לענייני דתות
כי בית הדין הרבני הגדול הוא הגוף המקצועי הראוי והמיומן לצורך קביעת הדרישות והתנאים לרישוי טוען רבני, הוא הפעיל בכך את סמכותו כאמור בסעיף 27(2) לחוק הדיינים, ואין כל פגם בכך.
קביעת הקריטריונים וסבירותם

א. מועד קביעת הקריטריונים

11. כאמור, התיקון הדן ב"מוסד מוכר" הינו משנת תשנ"א. קריטריונים להיותו של מוסד "מוסד מוכר" לא נקבעו אז וגם לא לאחר הבקשות והמכתבים ששלחה העותרת שוב ושוב אל בית הדין הרבני הגדול.

בתצהיר התשובה הסביר הרב בן דהאן, מנהל בתי הדין הרבניים, כיה אישור החד-פעמי שניתן לעותרת בהחלטת חבר דייני בית הדין הרבני הגדול מיום שני, י"ד סיון תשנ"ב, בא להבטיח –

"... מחד היא תתבצע בדיקה יסודית של הענין. בדיקה שבסופה יקבעו קריטריונים להכרה במוסדות כאמור. מאידך; ובשל הזמן שנדרש לעריכת הבדיקה, הוענקה הכרה זמנית – חד פעמית לשני מוסדות שפנו לבית הדין בענין זה...

בהחלטה זו הושג האיזון המתאים בין הצורך לקבוע קריטריונים לאחר לימוד ובדיקה של הסוגיה, אשר מטעם הדברים מתמשך על פני זמן, לבין הרצון שלא לפגוע ברעיון של הכשרת טוענות רבניות בכלל ובעותרת בפרט...".

רק בחודש פברואר 1994 (כשלושה חודשים לאחר הגשת העתירה וכשנתיים וחצי לאחר בקשתה הראשונה של העותרת) החליט בית הדין הרבני הגדול אילו הם הכללים להכרה במוסדות חינוכיים. אלו הכללים כפי שהובאו במלואם בתצהיר התשובה מטעם משיב 2.

12. סבורני כי העובדה שקביעת הקריטריונים נעשתה לאחר חלוף זמן כה רב ורק לאחר הגש העתירה, יש בה כשלעצמה טעם לפגם.

על רשות מוסמכת לפעול בסבירות. סבירות משמעה גם עמידה בלוח זמנים סביר.

אין ספק כי שנתיים וחצי הינם פרק זמן ארוך ומאוד בלתי סביר לצורך קביעת כללים אלה. מה יש בה באותה רשימה קצרה של דרישות שלצורך הכנתה לאחר "למוד ובדיקה של הסוגיה" נדרש זמן כה רב?

בבג"צ 297/82 ברגר ואח' נ' שר הפנים (להלן – פסק-דין ברגר, פ"ד לז (2) 29), נסבה העתירה על סירובו של שר הפנים לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו לפי פקודת קביעת הזמן ולקבוע "שעון קיץ".

המשנה לנשיא השופט ברק קבע לעניין זה, בעמ' 35, לאמור:

"...רשות מינהלית, המסרבת לעשות שימוש בסמכות הנתונה לה ומסרבת להתקין אקט מינהלי כללי, חייבת לבסס סירוב זה באמות המידה המקובלות. עליה להראות, כי החלטתה זו נעשית מתוך שיקולים סבירים, ואין בה שרירות והפליה וכיוצא בזה עילות, הפוסלות מעשה מינהלי. אכן, אם חוסר סבירות בהתקנתה של תקנה יש בו כדי להביא לבטלותה של התקנה, הרי גם חוסר סבירות באי-התקנתה יש בו כדי להביא לבטלות ההחלטה שלא להתקינה... המרחק בין סמכות חובה לבין סמכות רשות לעניין התקנתה של נורמה כללית אינו רב כלל ועיקר. בשני המקרים חייבת הרשות לשקול בדבר, ואינה יכולה להימנע ממעשה בלא מחשבה תחילה. ומששקלה בדבר הרי בשני המקרים חייב השיקול להיות כשר, כלומר במסגרת החוק המסמיך... אין רשות מינהלית רשאית להימנע מהפעלת סמכויות הרשות שבידה להתקנתה של חקיקת משנה בלא כל טעם ענייני כדין; המינהל פועל במסגרת החוק, וכל החלטה משלו חייבת להתקבל במסגרת החוק ועל פי שיקולים כדין" (ההדגשות שלי – ד' ל').

אמנם בפסק-דין ברגר דבר בחובה להפעיל סמכות של התקנת חקיקת משנה. אך נראה לי שאותו היגיון יכול וצריך לחול גם בעניין של אקט מינהלי מדרגה שונה.

אלמלא נקבעו בינתים (כאמור לאחר הגשה העתירה) הכללים על-ידי בית הדין הרבני, היה מקום לעשות את הצו שניתן להחלטי בנושא ההכרה. השיהוי בקביעת הכללים מעיד על "סחבת" בלתי מוסברת ומעוררת תמיהה בכל נושא הטיפול בעניינה של העותר. סחבת בלתי נסבלת זו אבק של שרירות עולה ממנה, והכבדה על תלמידות העותרת להגיע ליעדן הנכסף, משיקולים זרים ומפלים. משנקבעו כללים לעניין אמות המידה שינחו את המשיבים בהווה ובעתיד במתן ההכרה ב"מוסד חינוכי" (גם הם נתקבלו ופורסמו לאחר הגשת העתירה), עלינו להתייחס אליהם ולבחון השפעתם על מתן הסעד המבוקש בטרם נכריע בעתירה לגופה.

ב. תוכן הקריטריונים

13. הכללים בדבר הקריטריונים המנחים לעניין מתן ההכרה ל"מוסד חינוכי" הובאו, כאמור, לתשומת לבנו בתצהיר התשובה מטעם המשיב 2, ואלה הם:

"הכרה במוסד חינוכי לפי תקנה 2(3) לתקנות הטוענים הרבניים, התשכ"ח-1967 –
בהתאם לתקנות האמורות בדבר הכרה במוסד חינוכי, יפעל בית הדין לפי הכללים דלהלן ויתן הכרה למוסד בהתקיים תנאים אלה:

1.א. המוסד מקיים לימודים סדירים במסגרת יום לימודים מלא ברציפות במשך כל השנה (להוציא חופשות, חגים וכיו"ב);

ב. המוסד מעניק תעודת גמר למסלולי הלימודים שבו וקיים פיקוח על מערכת הבחינות ועל הזכאות לתעודה;

ג. תנאי הקבלה למוסד מחייבים, בין השאר, לימודים יסודיים ותיכוניים במשך 12 שנה;

ד. משך הלימודים במוסד לתעודה כאמור בס"ק (ב) לא יפחת משנתיים;

ה. רמת הלימודים התורניים במוסד גבוהה ונאותה;

ו. המוסד דורש מתלמידיו קיום אורח-חיים דתי ומקיים פיקוח נאות על כך;

ז. סגל המורים או המורות במוסד הוא קבוע;

ח. למוסד מוניטין חיובי ברמתו הלימודית, התורנית והדתית;

2. לעניין התנאים הנזכרים בסעיף 1(ה), (ו), (ז), ו-(ח) דלעיל, תשמש הכרה מטעם המחלקה לישיבות במשרד לענייני דתות כהוכחה לכאורה לכך שהתקיימו במוסד התנאים האמורים.

3. הכרה במוסד תהיה לפי בקשת המוסד שתוגש בכתב לבית הדין הגדול, שאליה תצורף תכנית או תכניות הלימודים במוסד, תנאי הקבלה והתנאים לקבלת תעודת גמר במוסד.

4. ביתה דין הגדול רשאי לדרוש ממוסד המבקש הכרה, כאמור בסעיף 3, חומר נוסף בכתב או מענה לשאלונים או כל חומר אחר שידרש וכן רשאי בית הדין לדרוש מהמבקש שיתייצב בפני
בית הדין, או בפני
ועדה שתמונה על ידו, וישיב לשאלות שישאל.

5. תפורסם הודעה בעיתונות הקוראת למוסד המעוניין לזכות בהכרה, לפנות לבית הדין הרבני הגדול בהתאם לכללים אלה".

טוענת העותרת מפי בא-כוחה שגם קריטריונים אלה בחלקם נקבעו שלא בתום-לב מתוך מגמה מודעת להצר את צעדיה של העותרת ולמנוע מבעדה בפועל להכשיר טוענות רבניות במסגרת המוסד החינוכי שהיא מקיימת ומנהלת.

דומה שיש ממש בטענות אלה; ומתוך מה ניתן לעמוד על כך?

ראשית ובראשונה – מתוכנם של הקריטריונים, ובמיוחד מהקריטריון הראשון והעיקרי אשר מסומן 1.א, ושלפיו תנאי הכרחי הוא כי –

"המוסד יקיים לימודים סדירים במסגרת יום לימודים מלא ברציפות במשך כל השנה (להוציא חופשות חגים וכיו"ב)".

ברור וגלוי לעין שתלמידות המכון של העותרת, שהינן נשים נשואות שגילן עולה על 24 שנים, בוגרות מכללות או סמינרים למורים ומוסדות אקדמאיים אחרים, ואשר בטבע הדברים הן גם נשים עובדות, לא תוכלנה לעמוד בתנאי האמור.

אכן – עד כאן נטלו על עצמן מרצון עול לא קל, להתמסר פעמיים בשבוע במשך שנתיים רצופות ללימודיהן במסגרת המכון 8 שעות מלאות בכל פעם. אך האם תוכלנה לעמוד בדרישה כזו אשר לפיה תצטרכנה בכל ימות השבוע (להוציא חופשות וחגים) להתמסר אך ורק ללימודים ולהתנתק ממשק ביתן ומכל מקום עבודה וכל זאת כדי שבסופו של דבר, אם תעמודנה בבחינות, תוכלנה לשמש כטוענות רבניות? האין זו דרישה מופרזת ובלתי סבירה במידה קיצונית, לאור המציאות אשר הוכיחה כי גם בהיקף הזמן שהקדישו ללימודיהן עד כאן – קידמו עצמן בלימודים עד כדי כך שיכלו לגשת לבחינות וחלק מהתלמידות גם עמדו בהן בהצלחה.

מתגנב החשש ללב כי הכבדה זו מכוונת היא, למקרא תוספת הדברים שבדברי המצהיר מטעם משיבה 2, הרב בן דהאן.

בתצהירו, בהתייחסו לכך שנקבעו קריטריונים לעניין מוסד חינוכי מוכר, הוא אומר:

"... הנה כי כן, באה העותרת על סיפוקה ובית הדין הגדול קבע כללים להכרה במוסדות.

... על פני הדברים ולמיטב ידיעתו של ח"מ ספק אם העותרת עומדת בחלק מן הקריטריונים הנ"ל. אולם רשאית היא, כאמור לעיל, להגיש לבית הדין הגדול בקשה להכרה בה ...".

14. התקנות, על פניהן, מבחינות בין תלמידי ישיבה, שלגביהם נדרשת התמסרות ללימודים במשך לפחות 4 שנים ולאחר שמלאו להם 18 שנה, לבין בוגר "מוסד חינוכי" שזכה להכרה.

מתלמיד הישיבה דורשים התמסרות מלאה ומתמדת ללימודים. שכזו היא ההתייחסות לתלמידי הישיבה למדים אנו גם מעניין נוסף שיצריך את התייחסותנו על-פי הקריטריונים שנקבעו.

על-פי סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, תשמ"ו-1985, ובהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה פורסמו על-ידי השר לענייני דתות
ביום 30.6.92 בילקוט הפרסומים "מבחנים לחלוקת כספים לצורך תמיכה במוסדות ציבור" (י"פ תשנ"ב 3736). לפי המוסבר בתצהיר מטעם המשיבים, כללים אלה משמשים גם לצורך חלוקת תמיכות לישיבות על-ידי המשרד לענייני דתות.

את הזכאות הזו קובעת מחלקה במשרד הדתות העוסקת בביקורת ובפיקוח על ישיבות המבקשות תמיכה כספית. בכללים המנחים את אותה מחלקה בביקורת מתן התמיכות, הדרישות הן אלה:

"א. מוסד המקיים מערכת לימודים תורנית מלאה בכל שעות היום, לבוגרי החינוך העל יסודי ולבוגרי ישיבות קטנות.

ב. מוסד פנימייתי אשר מערכת שעות הלימודים התורניים שלו מתחילה בשעות הבוקר ומסתיימת בשעות הערב.

ג. תלמיד ישיבה גבוהה ייחשב רק מי ש'תורתו אומנותו'".

זוהי הדרישה ככל שהיא מתייחסת לבחורי ישיבות שתורתם אומנותם ושבשל כך זוכים הם לתמיכות כספיות מאת המדינה. לא כן בהכרח ככל שמדובר בתלמידות העותרת, שהן בוגרות יותר, שכבר השלימו הכשרה אקדמית קודמת, שאינן נהנות מתמיכה ממשלתית ושכל רצונן הוא "להגדיל תורה ולהאדיר" ולשרת נאמנה את ציבור המתדיינים בפני
בתי הדין הרבניים כטוענות רבניות.

מדוע יש להכניסן למסגרת לימודים נוקשה המתאימה לבחורי ישיבה אך לאו דווקא מתאימה לתלמידות המוסד החינוכי כשל העותרת?

החשוב הוא שהחומר הדרוש יילמד, שתהיה תקופת לימודים מתמשכת שלא תפחת משנתיים (כאמור בקריטריון 1.ד.), וכי תעמודנה ביתר הדרישות המופיעות בקריטריונים 1.ב. עד 1.ח., אך – צריך לאפשר לתלמידות העותרת להשלים את הלימודים בקצב המתאים לאורח חייהן, ולו גם במשך שנים מספר.

מתן אפשרות כזו איננה בגדר חידוש ואיננה יוצאת דופן. נהפוך הוא – רבים הם המוסדות האקדמאיים אשר מגלים התחשבות ומאפשרים את פריסת הלימודים למשך זמן על-פי נוחותו של התלמיד.

15. ההתייחסות המתנכרת לפניות העותרת בעבר, ההתעסקות הממושכת של המשיב 2 בקביעת הקריטריונים, האמירה המרומזת של הרב בן דהאן בדבר אי-עמידתה של העותרת בקריטריונים עוד בטרם ניתנה לה ההזדמנות להגיש את בקשתה הפורמאלית ולהצדיק את ההכרה בה, ועל כל אלה הכלל המחייב רציפות יום-יומית מלאה של הלימודים – מביאים אותי לכלל מסקנה כי כלל זה הושפע משיקולים זרים. יש בו מידה בולטת של שרירות והוא לוקה בעיניי בחוסר סבירות קיצוני. על-כן – אם תישמע דעתי – את הכלל הזה שבקריטריונים יש לבטל ולקבוע אחר תחתיו.

16. הכללים 1.ב., 1.ג ו-1.ד. שבקריטריונים הם סבירים ומתקבלים על הדעת, באשר מבקשים הם הקפדה על רמה התחלתית נאותה של התלמידים, על עמידה במסלולי לימוד סדירים ומבוקרים והתמסרות ללימודים לאורך זמן. דומה שאין בפי העותרת טרוניה או השגה בקשר לכך.

דומה בעיניי שגם אין מקום לחלוק על חשיבותם של כללים 1.ה. עד 1.ח. שבקריטריונים, שגם הם באים להבטיח כי המוסד החינוכי שתינתן לו ההכרה יעמוד על רמת גבוהה, יכלול סגל מורים קבוע, יוכיח מוניטין חיובי ורמה נאותה בהכשרה התורנית והדתית הניתנת בכתליו. המוסד גם מקפיד כי תלמידיו, העתידים לשרת את בתי הדין הרבניים, יקיימו אורח חיים דתי.

אם מתעוררת בקשר לכללים בעיה כלשהי, הרי זה כאמור בכלל 2 שבקריטריונים הקובע כי לעניין כללים אלה (1.ה. עד 1.ח.) תשמש הכרה מטעם המחלקה לישיבות במשרד לענייני דתות כהוכחה לכאורה שהתנאים מתקיימים.

הכללים 1.ה. עד 1.ח., ככל שהם חשובים וראוי שיתקיימו, בחלקם הם בעייתיים במידה מסוימת, שכן עוסקים הם בדברים כלליים מאוד ומופשטים. אכן רמת לימודים גבוהה ונאותה דרושה וחשובה, אך על-פי אילו אמות מידה תיקבע אותה רמה? והוא הדין לעניין המוניטין ולעניין קיום אורח חיים דתי.

אין בכללים אשר נקבעו בקריטריונים אמות מידה ברורות כיצד ייבחנו הדברים בחינה הוגנת ונאותה.

מתעורר בעיניי הקושי המלווה חשש מתוך האמור בסעיף 2 לכללים. נאמר בו שלעניין הכללים הנ"ל – הכרה מטעם המחלקה לישיבות במשרד לענייני דתות תשמש הוכחה לכאורה שהתנאים מתקיימים. דומה בעיניי שלאור כלל זה ימסרו המשיבים לידי אנשי המחלקה האמורה את שיקול הדעת ואת ההכרעה בעניין זה, ואם אמנם כך יקרה, אזי יש מקום לחשש שמא לא השיקולים הנכונים ינחו אותה, אינני אומר זאת מתוך רצון לפקפק חלילה ביושרם או בהבנתם של אלה, אלא משום שבחינת הדברים על-ידיהם אפשר שתיעשה על-פי הכללים המנחים אותם בעשיית הביקורת והפיקוח על ישיבות המבקשות לקבל תמיכה ממשרד הדתות, והרי אלה מרחיקי לכת הם, הם נועדו למטרה שונה ומכוונים לישיבות ולאברכים, חובשי ספסל הישיבה.

גם לעניין זה הייתי סבור כי יש מקום לשפר את הקריטריונים בקביעת אמות מידה אובייקטיביות ברורות ובהירות, ואלה תיבחנה על-ידי מנגנון אחראי במשרד המשיב 1 או במסגרת המשיב 2, אשר ייעץ למשיב 1 במקרה של מחלוקת.

שינוי תכנית הלימודים ופריסת המבחנים על ארבע שנים

17. עתירה נפרדת העומדת לכאורה בפני
עצמה, אם כי בא-כוח העותרת קושר אותה למכלול, היא בנושא תכנית הלימודים והשינויים שנעשו בה.

הבחינות בכתב הנערכות למועמדים כטוענים רבניים כוללות בחינה ב"אבן העזר" ובחינה ב"חושן משפט". בעבר נערכה הבחינה ב"חושן משפט" בחודש כסלו והיא כללה בחומר הלימוד לבחינה 10 סימנים בשולחן ערוך. הבחינה ב"אבן העזר" נערכה בחודש תמוז של אותה השנה אף היא על 10 סימנים בשולחן ערוך.

כאמור, ביום 1.9.93 החליטה ועדת הבוחנים, שמונתה על-ידי חברי הדין בית הדין הרבני הגדול, באישורו של נשיא בית הדין, להוסיף לכל בחינה 10 סימנים נוספים בשולחן ערוך.

למעשה הוכפל חומר הלימוד ובנוסף לכך פוצלו המבחנים, וכך, לא כבמצב הקודם שבו היו מבחנים בשני מועדים בשנה אחת: אחד ל"אבן העזר" ואחד ל"חושן משפט", כעת המבחנים מתפרסים על פני שנתיים באופן הבא: ב"חושן משפט" תתקיימנה הבחינות בשני מועדים בשנת תשנ"ד: בחודש כסלו על החומר הקודם, ובתמוז – על הסימנים הנוספים. ב"אבן העזר" הבחינות תתקיימנה בשני מועדים בשנת תשנ"ה.

לפי החלטת הרב הראשי, הראשון לציון, בקשי דורון, הוחלט שמי שכבר נבחן ועבר בהצלחה לא יצטרך להיבחן בחומר הנוסף. אולם כל מי שנבחן ונכשל ומי שנמצא בעיצומם של הלימודים תחול עליו תוספת הלימוד ויהא עליו להיבחן גם בחומר הנוסף.

כאמור, משך הלימודים במכון העותרת אורך כשנתיים, ודי היה בכך כדי להקיף את חומר הלימודים עובר לתיקון. אך עתה, משהוכפל החומר הנלמד, תצטרכנה תלמידות העותרת, כפועל יוצא מכך, לעבור למסגרת של 4 שנות לימוד או למסגרת של ארבעה ימי לימוד בשבוע.

18. בא-כוח העותרת טוען כי המניע העומד מאחורי תוספת החומר הוא השיקול הזר להכביד על העותרת ותלמידותיה. הוכחה לכך הוא מוצא בעובדה שבמשך 20 שנה לא שונה החומר, ואילו דווקא כעת הוא מוכפל.

עוד טוען בא-כוח העותרת, כי המשיבה מנועה על-פי כללי הצדק, כפי שמצאו ביטוים בפסיקה, לשנות את מצב התלמידות לרעה ובעקיפין לגרום לסגירת "שערי העותרת".

בא-כוח המשיבים דוחים טענות אלה מכול וכול.

אשר לטענת העותרת כי הוספת החומר נובעת משיקולים זרים, מסבירים המשיבים כי הבסיס להחלטת הוועדה היה ענייני ומקצועי וכל תכליתו היא שמירת רמת ייצוג נאותה בבתי הדין הרבניים, שכן מאז התיקון, שמאפשר גם לבוגרי מוסדות חינוכיים שאינם ישיבות לגשת לבחינות, גדל החשש לירידה צפויה ברמת הייצוג. לכן הוחלט להוסיף לחומר הנלמד ולהרחיב את היקפו.

לטענת באי-כוח המשיבים, התוספות לחומר הלימוד נקבעו בתום-לב ולמטרה חיובית. נעשה מאמץ שלא לפגוע באלה שכבר עמדו בבחינות, ועל-כן אין כל פסול במה שנעשה.

19. אכן, תכנית לימודים – כל תכנית לימודים – אל לה לשקוט על שמריה. המציאות היא דינאמית, רמת ההשכלה והידע מתרחבים והולכים, רמת הייצוג הנדרשת בהופעה לפני מוסדות השיפוט היא גבוהה יותר. על-כן, המופקדים על תכנית הלימודים ראו להם שמדי פעם יבחנו מחדש אם אין מן הצורך להכניס בה שינויים, עדכונים, שיפורים וכיוצא באלה.

אם ראה בית הדין הרבני הגדול להטיל על ועדת בוחנים לבחון רוויזיה בתכנית הלימודים, ואם הוחלט להוסיף לתכנית פרקים נוספים למערכי הלימוד, אין לבוא על כך בטרוניה, שכן העניין הוא בסמכותו ובתחום מומחיותו. כאמור, ראוי שיעשו שימוש בסמכות זו במידה הראויה ומעת לעת.

על-כן, סבורני כי אל לנו להתערב בעצם השינוי שחל במסגרת תכנית הלימודים, כמוסבר לעיל.

20. דבר אחר הוא הדרך שבה נעשה הדבר, ומשני היבטים שונים:

(א) על מי ראוי להחיל את תכנית הלימודים החדשה?

(ב) כיצד יש לפרוס את הבחינות לאור תוספת החומר?

בסוגיות אלה דעתי היא כי אין לשנות את תכנית הלימודים מהיום למחר ו"להנחית" על התלמידים המצויים כבר בעיצומם של הלימודים תוספת כה רבה של חומר לימוד שלא היו מודעים לו ושלא היה בציפייתם שעה שגמל בלבם הרצון להתמסר ללימודים אלה לקראת הסמכתם כטוענים רבניים.

בפירסומים שנעשו בעיתונות בחודשים אפריל-מאי תשנ"ב הודיעה הוועדה לבחינות לטוענים רבניים לציבור המתעניינים כדלהלן:

"... מודיעים בזה כי הוועדה החליטה על מועדי בחינות קבועים להסמכת טוענים רבניים...

בחינות באבן עזר – בכל שנה – בחודש סיוון.

בחינות בחושן משפט... בכל שנה בחודש כסלו.

הבחינות תכללנה ידיעה יסודית... בסימנים הבאים..." (10 סימנים בכל נושא – ד' ל').

מותר להניח כי מצג זה השפיע על החלטתם של התלמידים להתחיל בלימודיהם ולהשלימם במסלול הקבוע מראש. החלת השינויים על התלמידים שכבר לומדים במוסדות החינוכיים כולם: בין המוסד של העותרת, בין מוסד אחר ובין אפילו הישיבות, אינה ראויה, ויש בה הכבדת יתר לא רצויה ולא מתקבלת על הדעת. על-כן, מן הנכון לקבוע כי תכנית הלימודים המורחבת תחול על הנרשמים למוסדות החינוך לשנת הלימודים תשנ"ה ואילך.

21. אשר לפריסת מועדי הבחינות, גם עניין זה הוא בסמכות בית הדין הרבני הגדול וועדת הבחינות. להם הידע והמומחיות בנושא, ואם נראה להם על-פי היקף החומר, כי ראוי לפרוס את הבחינות בכל אחד משני הנושאים על פני שנה, בשני מועדי בחינה באותה שנה, אין לנו עילה להתערב בכך. אם כתוצאה מכך תתארך תקופת הלימודים, אין בכך פסול, כי הרי המטרה החיובית שבשיפור רמת התלמידים והידע מצדיקה זאת.

דבר אחר הוא אם ראויה היא הנוקשות העולה מעל פני הכללים, במובן זה שמי שנכשל בבחינה יצטרך להמתין עד המועד הבא של אותה בחינה, שעל-פי ההסדרים החדשים יגיע רק כעבור שנתיים.

מקובל בכל המוסדות להשכלה גבוהה כי ניתנת לתלמיד שנכשל בבחינה מטעם זה או אחר או שנבצר ממנו להשתתף בבחינה מטעם זה או אחר שתהיה לו האפשרות לגשת לאותה בחינה במה שקרוי "מועד ב'", בסמיכות זמן לפירסום תוצאות הבחינות של מה שקרוי "מועד א'". מן הראוי שכך ינהגו בענייננו.

22. אשר-על-כן, בשתי הסוגיות הקשורות בשינויים שבתכנית הלימודים יש להיענות לעותרת ככל שמדובר בהחלת השינוי על תלמידים הנרשמים לשנת תשנ"ה ואילך וככל שמדובר בקביעת מועד ב' לנכשלים שנכשלו פעם אחת במבחן או שנבצר מהם להשתתף במבחן במועד הקבוע.

בדיקת הבחינות

23. בעיה נוספת העומדת בפני
עצמה ושבא-כוח העותרת רואה בה חלק מהמכלול היא סוגיית בדיקת הבחינות. בא-כוח העותרת טוען כי במחזור הנבחנות האחרון נכשלו 21 מתוך 25 מתלמידות העותרת. לטענתו, ברור מכך כי התוצאה אינן משקפות את הציון האמיתי שהתלמידות היו ראויות לו. לסברתו, מטעמים פסולים נעשתה בדיקת הבחינות על-ידי מאן דהו תוך הפליה מכוונת לרעת תלמידות העותרת בקביעת תוצאות המבחנים והעמידה בהם.

לחיזוק טענתה של העותרת מצביע בא-כוחה על כך שהצלחת המועמדים לטוענים רבניים הייתה פי חמישה מזו של המועמדות התלמידות, וזאת בניגוד לתוצאות הבחינות שהתקיימו בשנתיים הקודמות ושבהן, לטענתו, הצלחת התלמידות הייתה כפולה מזו של המועמדים.

על סמך טענות אלה ביקשה העותרת (וקיבלה כאמור) צו-על-תנאי, המורה למשיבים לנמק מדוע לא יימנעו מהפליה בבדיקת המבחנים של התלמידות המועמדות לעומת אלה של המועמדים. כמו כן, ביקשה העותרת וקיבלה צו-ביניים המורה למשיב 2 – בית הדין הרבני הגדול – לשמור את המחברות של כל הנבחנים.

בתצהיר התשובה מסבירים המשיבים כי הבדיקה הינה מקצועית ועניינית וזהות המבחן נותרת חסויה, היינו – הבדיקה הינה אנונימית ואובייקטיבית. כפי שנתברר גם לא ניתן להיעתר לדרישה כזו משום שדפי המבחן אינם עוד בהישג יד.

מן המפורסמות שתוצאות סטטיסטיות מנחות אותנו ברבים מתחומי חיינו, ברפואה, במדע, בכלכלה ובסוציולוגיה, ועוד. סטייה ניכרת מן הנורמה הסטטיסטית יש לה משמעות רבה. והנה, בבחינות אלה נכשלו 21 מתוך 25 תלמידות לעומת הצלחה ניכרת בבחינות שלפניהן (נכשלו 3 מתוך 17 באבן העזר, ולא נכשלה אף אחת מ-18 הנבחנות בחושן משפט או בתקנות הדיון). אמנם אין לפנינו נתונים מספיקים ורחבים כל צורכם כדי לדבר על נתונים סטטיסטיים במובנם המדעי. אף-על-פי-כן כישלון מאסיבי כזה לעומת הצלחות קודמות – אומר דרשני. לכישלון תמוה זה יש לצרף את מה שתיארתי לעיל כ-

"'סחבת' בלתי מוסברת ומעוררת תמיהה בכל נושא הטיפול בעניינה של העותרת. סחבת בלתי נסבלת זו אבק של שרירות עולה ממנה... משיקולים זרים ומפלים".

צירוף של התנהגות שכזו עם כישלון בלתי מוסבר של 84% מן הנבחנות לעומת הצלחתן קודם לכן, היה מצדיק, לדעתי, להיעתר לכך שבחינות אלה תיבדקנה שוב בידי גורם אובייקטיבי.

דא עקא, שככל הנראה לא נשמרו גיליונות הבחינה כפי שטען לפנינו בא כוח העותרת, וזאת בניגוד לצו הביניים שכוון כלפי המשיב 2 (או ועדה מטעמו) לשמור "את הבחינות בהן נבחנו המועמדות והמועמדים לטוענים רבניים מחודש תמוז תשנ"ג".

בנסיבות אלה יש מקום לבקשתו החלופה של בא-כוח העותרת בעניין זה, כי יאפשרו לאותן 21 נבחנות, שלא עברו את הבחינות האמורות, לשוב ולהיבחן בהן במועד מתאים בעתיד הלא רחוק.

סיכום

24. אשר-על-כן, מהנימוקים המפורטים לעיל אני מציע לחבריי:

(א) לעשות את הצו החלטי ככל שמדובר בקריטריונים שנקבעו על-פי הדברים שצוינו לעיל במפורש.

כפועל יוצא מכך, וכדי שלא תיפגע העותרת ושלא ייפגעו שלא בצדק תלמידות העותרת שהחלו בלימודיהן, תוסיף ותתקיים ההכרה במוסד החינוכי של העותרת עד אשר ייקבעו קריטריונים חדשים, ותינתן לעותרת הזדמנות נאותה להגיש בקשה מחודשת להכרה על-פי הקריטריונים הנאותים שייקבעו.

(ב) ליתן צו החלטי שלפיו תכנית הלימודים המעודכנת לא תחול על מי שהחל בלימודים עובר לשנת תשנ"ה, אלא תחול על מי שיירשם ללימודים לשנת תשנ"ה ואילך.

(ג) יינתן צו החלטי שלפיו יקבעו המשיבים לכל מועד בחינות ("מועד א") גם מועד נוסף ("מועד ב"), שיאפשר למי שנכשל בבחינה במועד א' או מי שנבצר ממנו להשתתף בבחינות במועד א', לגשת לבחינה במועד הנוסף, שייקבע, כאמור, סמוך למועד פירסום תוצאות הבחינות במועד א'. מועד זה ייחשב למועד ב', גם למי שלא ניגש לבחינות במועד א', ואם ייכשל בבחינה – יוכל לגשת לאותה בחינה רק במועדים שייקבעו על-פי הסדר בשנה היעודה.

(ד) יינתן צו החלטי שלפיו יאופשר ל-21 הנבחנות, תלמידות העותרת שלא עברו את הבחינות של חודש תמוז תשנ"ג, לשוב ולהיבחן על אותו חומר, במועד מתאים, בעתיד הלא רחוק.

(ה) בכל יתר הנושאים שסקרנו שניתן בהם צו-על-תנאי, לא ראינו יסוד להתערבותנו, יבוטל הצו והעתירה תידחה.

לאור התוצאה יישאו המשיבים יחדיו בהוצאות העותרת בעתירה זו, בסך 15,000 ₪.

השופט צ' א' טל
: אני מסכים.

השופטת ט' שטרסברג-כהן
: 1. סבורתני שבנסיבות המקרה דנן התוצאה שאליה הגיע חברי, השופט ד' לוין
, היא התוצאה המתבקשת והנאותה, ולפיכך מצטרפת אני אליה. עם זאת, רצוני להעלות הרהורים בדבר טיבה המשפטי של הסדרת נושא רישוי טוענים רבניים, הדורש בעיניי ליבון מחדש על-ידי הגורמים המוסמכים, ובמיוחד שר הדתות ושר המשפטים.

הרהוריי נובעים מן העובדה שמדובר בזכות לחופש העיסוק, שחשיבותה העליונה הוכרה בשיטתנו המשפטית מאז ומתמיד והיא עוגנה בחוק-יסוד: חופש העיסוק ומהווה זכות חוקתית בעלת ערך עליון.

הכפפת עיסוק כלשהו לצורך בקבלת רישיון מהווה הגבלת חופש העיסוק. הגבלה זו דרושה ומוכרת, ובתחומים רבים לא ניתן בלעדיה, אלא שהיא נעשית ברוב המקרים בחקיקה ראשית, ורק לעתים בחקיקת משנה. כאשר עצם הצורך ברישיון, התנאים לקבלתו והאפשרות לבטלו ולשללו נקבעים כולם בחקיקת משנה, כבענייננו, יש להקפיד הקפדה יתרה על הדרך התחיקתית שבה נעשה הדבר.

לא נעלם מעיניי פסק הדין בבג"צ 6500/93 כהן ואח' נ' השר לענייני דתות
ואח', פ"ד מח (2) 837 , ואף-על-פי-כן מוצאת אני להעיר הערותיי. במה דברים אמורים?

2. סעיף 27 לחוק הדיינים (להלן – החוק), קובע לאמור:

"שר הדתות ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו..."

וכן רשאי הוא, לפי אותו סעיף –

"בהתייעצות עם נשיא בית הדין הרבני הגדול ועם שר המשפטים, לקבוע בתקנות:

(1)...
(2) את סדרי ייצוגם של בעלי דין לפני בתי דין רבניים על ידי מי שאינו עורך דין" (ההדגשות שלי – ט' ש' כ').

3. מכוח סעיף 27 לחוק התקין שר הדתות, לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים לישראל, שאחד מהם הוא נשיא בית הדין הרבני הגדול, ועם שר המשפטים, את תקנות הטוענים הרבניים (להלן – התקנות).

תקנה 2 לתקנות קובעת, כי בית הדין הרבני הגדול ייתן רישיון של טוען רבני למי שיתקיימו בו תנאים המנויים באותה תקנה, המכילה חמישה סעיפי משנה. התנאים המנויים באותה תקנה כוללים תנאים מהותיים החובקים את כישוריו, הכשרתו, נתוניו האישיים, אופיו ואורח חייו של מי שמבקש לקבל רישיון של טוען רבני.

4. דרך זו של רישוי טוענים רבניים מציבה מספר סימני שאלה מבחינת התקינות התחיקתית שלה.

ראשית, ספק הוא אם התנאים המנויים בתקנה 2, או למצער המהותיים שבהם, הם בגדר "סדרי ייצוגם של בעלי דין", ולפיכך ספק הוא אם הסמכות המוקנית לשר על-ידי סעיף 27 (2) לחוק להתקין תקנות בדבר "סדרי ייצוגם של בעלי דין...", כוללת את הסמכות להסמיך את בית הדין הרבני הגדול כגוף רישוי, וכקובע את הכישורים, ההכשרה והנתונים האישיים של אלה הזכאים לקבל רישיון של טוען רבני.

שנית, גם אם נצא מתוך הנחה שהתנאים למתן רישיון הקבועים בתקנה 2 הם בגדר סדרי ייצוגם של בעלי דין, עדיין נשאלת השאלה אם רשאי היה שר הדתות להאציל את הסמכות לקבוע את אותם תנאים ולהעניק את אותם רישיונות, לבית הדין הרבני הגדול ועל האצלת סמכות ראה: ע"פ 74/58 היועץ המשפטי נ' הורנשטיין, פ"ד יד 365 , בג"צ 2303/90, 3709 פיליפוביץ ואח' נ' רשם החברות ואח', פ"ד מ (1) 410, בעמ' 420-424 (השופט ברק), 426-427 (המשנה לנשיא אלון)).

לא בכדי קבע המחוקק כי על השר להתייעץ עם נשיא בית הדין הרבני הגדול ועם שר המשפטים לשם התקנת התקנות. המטרה המסתברת הייתה כנראה לחייב את השר להיזקק לייעוץ של שני גופים, שהאחד מהם הוא ממלכתי והאחר דתי. הענקת סמכות הרישוי על-ידי שר הדתות לבית הדין הרבני הגדול, הן לעצם הרישוי והן לתנאים הדרושים לזכאות לקבל רישיון, מנטרלת את מעמדו של הגורם הממלכתי בהקשר זה.

שלישית, על-ידי העברת הסמכות מן השר לגוף אחר – יהיה מכובד ככל שיהיה – לא הותיר השר בידו שיקול-דעת כלשהו בנושא הענקת רישיון וביטולו ולא הותיר בידיו אפשרות בדיקה או ביקורת של הקריטריונים הנקבעים על-ידי הגוף שלו האציל את סמכותו, מה עוד שההאצלה לא נקבעה בחוק (בג"צ 2303/90, 3709/90 הנ"ל, בעמ' 422 מול אות השוליים ו, ובעמ' 423 מול אות השוליים א).

5. סומכת אני ידי על העמדה שהובעה על-ידי חברי, השופט ד' לוין
, ולפיה ראוי ואף מתבקש מדברי חקיקה שונים, ששר ישתמש בייעוץ מקצועי בתחומים שבהם דרושים התייעצות כזו, שהם בידיעתם של גופים או של אנשים אחרים.

אין גם ספק בלבי כי בית הדין הרבני הגדול הוא בעל הידע המתאים לייעץ בעניין זה. אולם בענייננו, אין מדובר בהתייעצות גרידא, אלא בהעברתה של הסמכות ללא שיור דבר בידי השר.

6. לאור כל האמור לעיל נראה לי כי הנושא דורש בדיקה מחודשת. כל עוד לא נעשה הדבר, נראים לי פתרונותיו של חברי, השופט ד' לוין
, שאליהם אני מצטרפת.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין
.

ניתן היום, ג' באלול תשנ"ד (10.8.94).









בג"צ בית המשפט העליון 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לענייני דתות, כבוד ראש הממשלה מר יצחק רבין, כבוד בית הדין הרבני הגדול, [ פ"ד: מח 4 441 ] (פורסם ב-ֽ 10/08/1994)