פסקי דין על יובל נתן | פסקי דין על גדי מונסה | פסקי דין על אסף שריב | פסקי דין על ינאי גוז ואח' | פסקי דין על שר הביטחון | פסקי דין על מר יצחק רבין | פסקי דין על ראש המטה הכללי | פסקי דין על רב-אלוף אהוד ברק ואח' |

1930/94 בג"צ     19/09/1994




בג"צ 1930/94 יובל נתן, גדי מונסה, אסף שריב, ינאי גוז ואח' נ' שר הביטחון, מר יצחק רבין, ראש המטה הכללי, רב-אלוף אהוד ברק ואח'




(פד"י מח (4) 643)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
בג"צ מס' 1930/94


השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ברק
,
כבוד השופט ג' בך
,
כבוד השופט מ' חשין
העותרים: 1. יובל נתן

2. גדי מונסה

3. אסף שריב

4. ינאי גוז
5. רוני כספי
6. אורי נסים
7. גל הורנשטיין
8. רוני רועי
9. סמדר הללי
10. יונתן לוי
11. יואב זאבי
12. אסף לויטין
ע"י ב"כ עו"ד א' ברדוגו
נ ג ד

המשיבים: 1. שר הביטחון
, מר יצחק רבין

2. ראש המטה הכללי
, רב-אלוף אהוד ברק
3. ראש אכ"א, אלוף יורם יאיר
4. קצין חינוך ראשי, תא"ל שלום בן-משה
5. קצין שלישות ראשי, תא"ל חיים אשכנזי
ע"י ב"כ עו"ד ע' פוגלמן
, סגן בכיר א
וממונה על ענייני בג"צים בפרקליטות המדינה
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 7.4.94.
פסק-דין

השופט מ' חשין
: העותרים חייבו עצמם לשרת בצה"ל, בתנאי שירות חובה, תקופה בת שישה חודשים בנוסף על תקופת שירותים הסדיר. עתירתם היא לביטול התחייבותם זו, ועל כך שמענו טיעונים מכאן ומכאן. לאחר תום שמיעת הטיעונים החלטנו על דחייתה של העתירה תוך חיוב העותרים בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪, והודענו כי נימוקינו להחלטתנו ניתן לחוד. הגיעה עת נימוקים.

עיקרי העובדות שלעניין והשאלות שבמחלוקת

2. העותרים הינם חיילים בשירות סדיר בצה"ל (כך היו בעת שמיעתה של העתירה, ואני נדבר במצב הדברים כפי שהיה באותו יום). עיסוקם כתיבה ועריכה בעיתון "במחנה" היוצא לאור מטעם חיל חינוך. בטרם גויסו לצבא עברו העותרים – באותה עת: מיועדים לשירות ביטחון – מיון, ונמצאו כשירים לשמש כתבים ועורכים בעיתון. לאחר גיוסם וסיום אימון בסיסי בטירונות – אך בטרם הוצבו לעבודה בעיתון – הבהירו רשויות הצבא לעותרים כי תנאי מוקדם הוא לשיבוצם ככתבים וכעורכים בעיתון, כי יתחייבו לשרת בצה"ל תקופת שירות סדיר נוסף (שס"ן) בת שישה חודשים, בתנאי שירות חובה. העותרים הסכימו להצעה, וחתמו על "הצהרת התנדבות לשירות סדיר נוסף בתנאי שירות חובה" (נספח א' לפקודת מטכ"ל 31.0110) להלן נכנה הצהרה זו- הצהרת ההתנדבות. וזה לבה של הצהרת ההתנדבות:
"אני........................ מצהיר בזאת, כי הנני מתנדב לשרת בשירות סדיר תקופה נוספת של ................. חודשים, החל מגמר שירות החובה או החל מתאריך ..................., והנני מוותר על זכותי להשתחרר או לקבל פיטור מן השירות הסדיר, בתום תקופת שירות החובה.

הנני מסכים לשרת בזמן שירותי הנוסף הנ"ל בתנאי השירות, בהם משרתים חיילים בשירות חובה, כמפורט בפ"מ (פקודת מטכ"ל – מ' ח') 31.0110.

בהצהרה זו: 'שרות חובה' – השירות הסדיר, שמשרת החייל לפי חוק שירות ביטחון, תשי"ט-1959 (נוסח משולב)".

העותרים, כל אחד מהם, חתמו על הצהרת התנדבות, ולאחר מכן שובצו לקורס כתבים צבאיים שנמשך כשישה שבועות. עם סיומו של הקורס הוכתרו העותרים במקצוע הצבאי של "עיתונאי צבאי", והוצבו לתפקיד של כתבים בעיתון. להשלמה נוסיף כי העותרים אינם כולם בני אותו מחזור גיוס: מקצתם ותיקים והם בתקופת השס"ן; מקצתם עומדים בתוך שירות החובה ולקראת כניסה לשס"ן; מקצתם בעיצומו של שירות החובה; ועותרת אחת מצויה בתחילתו של שירות החובה. ואולם בפי כולם – ותיקים ומי שאינם ותיקים – דרישה ועתירה אחת: כי ייעשה והתחייבותם לשירות נוסף בן שישה חודשים תבוטל – מעיקרה או מעתה – וכי יוטל עליהם לשרת בצה"ל ככל מגויסים אחרים שלא חתמו על התחייבות לשירות סדיר נוסף.

3. שלוש עילות הן שמעלים העותרים בטיעוניהם, ולדבריהם זכאים הם למבוקשם מכוח כל אחת מאותן עילות, לא כל שכן במשקלן המצטבר. ואלו הן העילות: אחת, רשויות צה"ל לא היו מוסמכות להתקשר עם העותרים בהתחייבות השס"ן; שתיים, אם אמרת כי הרשויות קיימו בכל זאת סמכות בידיהן, כי אז הופעלה אותה סמכות בהיעדר סבירות ומכאן שההתחייבות בטלה; ושלישית, הרשויות נהגו בהפליה בין העותרים לבין חיילים אחרים בצה"ל. המשיבים השיבו לטיעונים אלה את שהשיבו, והוסיפו מצדם טענות סף של מניעות ושל שיהוי.

שלא כדרך המלך, נדון תחילה בטיעוני העותרים, ולאחר מכן נעבור ונדון בטיעוני הסף שהעלו המשיבים.

לטענת חוסר הסמכות

4. העותרים חתמו על "הצהרת התנדבות" לשרת בצה"ל, והרשויות עומדות על קיום התנדבות זו שנטלו העותרים על עצמם: לשרת בצה"ל שישה חודשים נוספים על תקופת שירות החובה, ובתנאי שירות חובה. טוענים העותרים כי אותה הצהרה שהצהירו אין בה כוח משפטי לחייבם בשירות, וממשיכים הם וטוענים כי כל שנעשה – שלא בסמכות נעשה. הבה נבדוק טענה זו מקרוב. נושא ההתנדבות לשרת בצה"ל נדון מפורשות בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986 (להלן נכנה אותו – החוק), וקובע סעיף 17 בו כך:

"התנדבות
לשירות
בטחון
בטחון
17. (א) מי שאינו חייב בשירות סדיר רשאי להתנדב לשירות בכוחות הסדירים של צבא-הגנה לישראל... הכל בתנאי שהגיע לפחות לגיל שבו היה מותר לקרוא אדם לשירות לפי סעיף 14.
(ב) החייב בשירות סדיר לפי חוק זה רשאי להתנדב לתקופת שירות סדיר נוספת על התקופה שהוא חייב בה, בין אם טרם התחיל בשירות סדיר, בין אם הוא משרת אותה שעה בשירות כאמור ובין אם השתחרר משירותו...

(ג) התנדבות כאמור בסעיף זה תהא בהצהרה חתומה ביד המתנדב וטעונה אישור שר הבטחון; ההצהרה תפרט את תקופת ההתנדבות.
(ד) המשרת באישור שר הבטחון כמתנדב לפי סעיף זה, דינו לענין זכויותיו וחובותיו לפי כל חיקוק כדין מי שמשרת מכח חוק זה שירות סדיר...

(ה) מי שהתנדב לשירות סדיר או לתקופת שירות סדיר נוספת... יהיה חייב בשירות עד תום התקופה הנקובה בהצהרת ההתנדבות, אלא אם כן הורה שר הבטחון על שחרורו במועד מוקדם יותר...
(ו) שר הבטחון רשאי לקבוע בתקנות תקופות התנדבות לשירות וכללים בדבר קבלת מתנדבים לשירות ובדבר שיחרורם מהשירות.
(ז) תקופת שירות סדיר ששירת אדם כמתנדב תופחת מתקופת השירות הסדיר שיהיה חייב בה.
(ח) סעיף זה אינו חל על קבלה לשירות קבע ועל שחרור ממנו".

קריאתו של סעיף 17 למתחילה ועד סוף תלמדנו כי שני סוגים הם בהתנדבות לשירות ביטחון: התנדבותו של מי שאינו חייב בשירות סדיר (סעיף 17(א)) והתנדבותו של החייב בשירות סדיר (סעיף 17(ב)). התנדבותו של מי שאינו חייב בשירות סדיר היא – למותר לומר – לשירות סדיר, והתנדבותו של החייב בשירות סדיר היא – גם כאן למותר לומר – "לתקופת שירות סדיר נוספת על התקופה שהוא חייב בה...". המבקשים להתנדב לשירות – או לשירות נוסף – אמורים לחתום על הצהרה המפרטת את תקופת ההתנדבות (סעיף 17(ג), ו"מי שהתנדב לשירות סדיר או לתקופת שירות סדיר נוספת... יהיה חייב בשירות עד תום התקופה הנקובה בהצהרת ההתנדבות..." (סעיף 17 (ה)).

תקנות שירות בטחון (התנדבות לשירות בטחון), תשל"ד-1974, מוסיפות ומדברות בתנאים לקבלתו של מתנדב לתקופת שירות סדיר נוספת ובחיוביו של אותו מתנדב, וקובעת תקנה 2 בהן:

"תנאים
לקבלת מתנדב
לתקופת שירות
סדיר נוספת
בטחון
2. מי שחייב על פי החוק בשירות סדיר והתנדב לשרת בכוחות הסדירים של צבא-הגנה-לישראל לתקופה נוספת על זו שבה הוא חייב, ישרת שירות למשך אותה תקופה אם הוא ממלא אחר התנאים סדיר האלה:

(1) הגיש הצהרה חתומה בידו, ובה הוא מבקש לשרת תקופת שירות סדיר נוספת הנקובה בה, והוא מציין את המועד או המאורע שכאשר יחולו תתחיל תקופת השירות הסדיר הנוספת;
(2) שר הבטחון אישר את התנדבותו".

כך אף פקודת מטכ"ל 31.0110 שמיום 1.9.66, אשר על פיה נערכו הצהרות ההתנדבות:

"31.0110 התנדבות לשירות סדיר נוסף

התנדבות לשירות סדיר נוסף – בתנאי שירות חובה

1. התנדב חייל להמשיך בשירות סדיר נוסף בתנאי שירות חובה, לאחר שיסיים את תקופת השירות, בה הוא חייב עפ"י חוק שירות ביטחן, תשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן – שירות חובה נוסף), ישרת באותם תנאים, בהם משרת חייל בשירות חובה.

2. חייל המבקש להתנדב לשירות חובה נוסף, ימלא הצהרה בנוסח הניתן בנספח א' לפקודה זאת (הנוסח עליו חתמו החיילים – מ' ח') ויגיש אותה למפקד יחידתו.

3. ...".

בהיקבץ כל אלה אל בקעה אחת – בראשם החוק, עוקבות אותו התקנות וסוגרת את הטור פקודת מטכ"ל – מסקנה נדרשת מאליה היא, ולו לכאורה, כי רשויות צה"ל פעלו בסמכות מלאה ומפורשת, בין מכאן בין מכאן: הרשויות רשאיות ומוסמכות היו לקבל את הצהרות ההתנדבות של העותרים, וממילא חייבים העותרים לדבוק בהתחייבותם ולשרת בצה"ל כאשר הצהירו. מה היא אפוא טענת העותרים ותישמע?

5. טוענים העותרים כי רשויות הביטחון נעדרו סמכות להתקשר עמהם לעניינו של שירות סדיר נוסף; וכל כך למה, אלא שהחוק עניינו ב"התנדבות" לשירות סדיר נוסף, ואילו הם – העותרים – הרי לא "התנדבו" כלל לשרת בצה"ל. ומשידענו שהעותרים אינם מי ש"התנדבו" לשרת בצה"ל, כך הילוכה של הטענה, ממילא נוסיף ונדע שרשויות הביטחון נעדרות סמכות היו לקבל מהם את כתב "הצהרת ההתנדבות": כתב שהיה, אמנם, הצהרה אך "התנדבות" לא הייתה בו. ואם אלה פני הדברים, זה סופה של הטענה, ראוי שבית המשפט יצהיר על כך ויאמר דברו.

טענה זו, כמוה כמקצת טענותיהם האחרות של העותרים, יפה וראוי היה שלא הועלתה משהועלתה. אכן, העותרים אינם מן המתנדבים בעם, ובשוררה "לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם..." (שופטים, ה, ט) לא נתכוונה דבורה הנביאה לא לעותרים ולא לשכמותם. גם אבן-שושן לימדנו כי "התנדב" פירושו: "התעורר לפעלה מסוימת מרצון בלא בקשת גמול ושכר" וכי "התנדבות" עניינה "עשיית דבר מתוך רצון חופשי, מנדיבות לב, החלצות מרצון" (א' אבן שושן, המלון החדש (קרית ספר, תשנ"א) ערכים "נדב" ו"התנדבות")). ידענו כולנו – ובכך נסכים עם העותרים – כי לא "התנדבו" לשס"ן, וכי לא חתמו על "הצהרת התנדבות" "מנדיבות לב" אלא ביודעם כי יזכו לתמורה של ממש: כי ישמשו כתבים ועורכים בעיתון "במחנה". ואולם אנו, לא נשאל עצמנו על מי שוררה דבורה הנביאה אלא על מי ביקש החוק להסב דבריו, ומי הוא אותו "מתנדב" שהוראות סעיף 17 לחוק מדברות בו.

אמנם, בתחילה – וגם בימינו אלה – היו ויש מתנדבים של אמת, ועליהם אמר ראש הממשלה ושר הביטחון
דוד בן-גוריון:

"בארץ נפוצה דעה מוטעית ומסוכנת, שעם הקמת המדינה, נעשים כל הדברים בתוקף חוק ובמנגנון פקידותי, ואין צורך בהתנדבות חלוצית, כי המדינה היא כביכול כל יכולה... עדיין ציבורנו אינו מבין דיו, שאמנם כוחה המחייב של המדינה הוא גדול ורב, אבל אינו כל יכול, ובלי התנדבות מתמדת של כל חלקי הציבור – התנדבות לשמור על בטחון המדינה, התנדבות לקליטת עולים, התנדבות לבנין הארץ וישוב השממה – לא נעמוד במשימות הגדולות שההסטוריה היהודית הטילה על דורנו" (ד"כ 3 (תש"י) 512).

ראה עוד שם, בעמ' 514, 518-519, 527, 528, 536, 538. עם זאת, אין ספק קל בדעתנו כי בקובעו את שקבע בסעיף 17 לחוק – ובדברו ב"מתנדבים" – אמר החוק לפרוש חופתו על כל מי שמרצונו החופשי – ובלא כפייה, הצהיר כי מבקש הוא להוסיף ולשרת בשירות סדיר לאחר סיום השירות שהוא חייב בו על-פי חוק, גם אם "מתנדב בעם" אין הוא. התנדבות בענייננו – ובגדריו של החוק – פירושה: הבעת רצון מתוך בחירה חופשית לשרת בשירות סדיר נוסף מעבר לשירות החובה. יהא אשר יהא הגורם הממריץ את פלוני "להתנדב" לשירות סדיר נוסף; כל עוד מתחייב הוא מרצונו החופשי – אם תרצה: אין הוא מתחייב שלא מרצונו החופשי – נראה אותו "מתנדב", והרי נטל על עצמו מרצונו החופשי את שלא חייב היה ליטול על עצמו (וגם זה אחד מפירושי "התנדבות"). לא נמצא לנו כי העותרים הועמדו לפני מצב של אין בררה – בתחומי הסבירות – או כי "התנדבותם" נבעה מאילוץ אשר עיקר את יסוד הרצון והבררה; לו כך היה, אף פסיקתנו הייתה אחרת. ואולם כולנו ידענו כי העותרים יכולים היו שלא לחתום על הצהרת התנדבות, ולשרת בצה"ל כחבריהם, מי ב"גולני", מי בחיל מודיעין, מי בחיל תותחנים ומי בצנחנים. העותרים הם שבחרו לחתום על הצהרות ההתנדבות, וה"לחצים" שהיו נתונים בהם (ונוסיף ונדבר בהם להלן) הם מסוג הלחצנים שכולנו נתונים בהם תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, ואין בהם כדי לפגום בהתנדבותם-התחייבותם. לעותרים עמדה הבררה החופשית, ומשבחרו בדרך שבה בחרו, אל נא יתלוננו כי אין הם "מתנדבים". העותרים היו כמתנדבים שהוראות סעיף 17 לחוק חלות עליהם, ואין ולא כלום בטענתם כי לא "התנדבו" לשרת שירות סדיר נוסף. נוסיף כי לדברי המשיבים – ואין טעם כי נפקפק בהם – השתוקקו העותרים עד למאוד לחתום על הצהרת התנדבות וכך לזכות בתפקידי כתבים בעיתון; וכדי להשיג מטרתם זו תיחרו העותרים במבקשים אחרים אשר גם הם ביקשו לחתום על הצהרת התנדבות, ובלבד שיותן להם לשרת שירות ככתבים של העיתון, וכך יטענו לפנינו כהיום הזה?

6. מוסיפים העותרים וטוענים – וזה עיקר טיעונם – כי אין בסמכותן של רשויות הצבא לחייבם באותה תוספת שירות של שישה חודשים. טוען בא-כוחם, כי בהתאם להוראות סעיף 17(ז) לחוק, יש להפחית מתקופת השירות הסדיר אותה תקופה שאדם שירת כמתנדב; ואם נרכיב הוראת חוק זו על כתפיה של הוראת סעיף 17(ב) לחוק – היא ההוראה החולשת על התנדבות העותרים לשרת שירות סדיר נוסף – יימצא לנו שהעותרים אינם חייבים לשרת שירות סדיר נוסף, אכן, התנדבות לשישה חודשים כהוראתה בסעיף 17(ב) היא התנדבות; אך משהורנו המחוקק בסעיף 17(ז) כי תקופת שירות סדיר כמתנדב יש להפחית מתקופת השירות הסדיר, פשוט הוא שהעותרים (הבנים) אמורים לשרת אך שלוש שנים בלבד, כשאר חבריהם (והבנות שתי שנים); כאומר: שלוש שנות סדיר (כרגיל) ועוד שישה חודשים (כהתנדבות שס"ן) פחות שישה חודשים (כהוראת סעיף 17(ז)), והרי הגענו לשלוש שנות שירות לא יום אחד יתר. אכן, אפשר מעשה להטים – אך הרי זו הוראתו המפורשת של החוק.

טענה זו אין בה ממש; לא בפירושו המילולי של החוק, לא בבחינת ההיסטוריה של החקיקה ולא לאור מטרתו ותכליתו של החוק. הבה נבחן שלושה רבדים אלה, אחד לאחד.

7. אשר לפירושו המילולי של החוק: למדנו למעלה כי עניינו של החוק הוא בשני אלה: בהתנדב אדם לשירות סדיר – ומקומו של זה בסעיף 17(א) לחוק – ובהתנדב אדם "לתקופה של שירות סדיר נוספת על התקופה שהוא חייב בה" (ההדגשה שלי – מ' ח'), ומקומו של זה בסעיף 17(ב) לחוק. החוק מבחין בין זה לבין זה, ולא הרי זה כהרי זה. והנה, הוראת סעיף 17(ז) לחוק היא, כי תקופת שירות סדיר ששירת אדם כמתנדב תופחת מתקופת השירות הסדיר שיהיה חייב בה. ונדייק: בתקופת שירות סדיר מדבר הכתוב, בה ולא בתקופת שירות סדיר נוספת. עותרינו התנדבו לתקופת שירות סדיר נוספת, וממילא אין הם עולים ברשת המילים של הוראת סעיף 17(ז) לחוק. הוראת סעיף 17(ז) רוכבת על הוראת סעיף 17(א) (שירות סדיר "רגיל") ולא על הוראת סעיף 17(ב) (שירות סדיר נוסף). אנו, ענייננו הוא בהוראת סעיף 17(ב), וממילא לא תיגע בנו הוראת סעיף 17(ז). יתרה מזאת (והדברים משתמעים מאליהם): סעיף 17(א) עניינו, כלשונו, במי שאינו חייב בשירות סדיר ומתנדב, בעוד שסעיף 17(ב), כלשונו, עניינו במי שחייב בשירות סדיר ומתנדב לשירות סדיר נוסף. עותרינו הם, למותר לומר, מן האחרונים. והנה, סעיף 17(ז) לחוק מורנו כי תקופת שירות ההתנדבות תופחת מתקופת השירות הסדיר ש"יהיה חייב בה" המתנדב – לשונו היא לשון עתיד – וממילא אין עניינו בעותרינו, אשר הם חייבים בשירות סדיר בעת שחתמו על הצהרת ההתנדבות.

עד כאן – לשון החוק.

8. אשר לגלגוליו של חוק, אלה יחזקו ויאששו פירוש הנדרש ממילותיו ומאותיות שבו. תחילת הדברים בחוק שירות בטחון, תש"ט-1949 (להלן נכנה אותו – חוק תש"ט). חוק תש"ט לא העסיק עצמו ב"מתנדבים" – בכינוים זה – אך באה בו הוראת מהות באשר למתנדבים, ובהפחתת שירות המתנדבים מן השירות הסדיר. וכלשון סעיף 6(י) לחוק תש"ט:

"יוצא צבא החייב בשירות סדיר, ששירת שירות צבאי בתקופה שמיום י"ט בטבת תש"ח (1 בינואר 1948) עד היום שנכנס חוק זה לתקפו, תופחת תקופת שירותו הצבאי מתקופת השירות הסדיר שהוא חייב בה".

ראה עוד סעיפים 6(ט) ו-6(יא) לחוק תש"ט. חוק תש"ט תחילתו הייתה ביום 1.10.49, ובסמוך לאחר מכן הציעה הממשלה לתקנו ולקרוא בשמו המפורש של ה"מתנדב". וכלשון הצעת החוק (הצעת חוק שירות בטחון (תיקון), תש"י-1950) בסעיף 6(גג)(1) המוצע:

"אדם ששירת שירות סדיר כמתנדב, תופחת תקופת שירותו מתקופת השירות הסדיר שהוא חייב בה".

הצעה זו – כמוה כחוק תש"ט – עניין השניים היה בהתנדבות לשירות סדיר (ראה גם ד"כ 2 (תש"ט) 1440, 1457, 1614-1615, 1618). ואמר ראש הממשלה ושר הביטחון
, דוד בן-גוריון, על הצעת תיקון זו (ד"כ 3 (תש"י) 512):

"נתעורר ספק אצל עורכי-הדין אם לפי נוסח החוק הקיים יש להכניס תקופת התנדבות בחישוב שתי שנות שירות. לפי החוק הקיים חייב אדם לשרת שתי שנים. נתעורר הספק, אם אדם אשר שירת תקופה מסוימת ללא צו, אלא בהתנדבות – התיחשב לו התקופה הזאת או לא. החוק בא להבטיח שיקחו בחשבון גם תקופת התנדבות".

ראה עוד דברי ההסבר להצעת חוק שירות בטחון (תיקון), בעמ' 82, סעיף 4. כך נתקבל התיקון לחוק תש"ט והוא בחוק שירות בטחון (תיקון), תש"י-1950. וכלשון סעיף 6(גג)(1) לחוק תש"ט, כפי שהוסף:
"אדם ששירת שירות סדיר כמתנדב, תופחת תקופת שירותו זו מתקופת השירות הסדיר שהוא חייב בה.

לצורך פסקה זו 'מתנדב' פירושו – אדם שאינו חייב בשירות סדיר לפי חוק זה".

הוראת סעיף 6(גג)(1) נתגלגלה בשינויי סגנון קלים בסעיף 13 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשי"ט-1959, וכותרתו: "זמן השירות למתנדב". סעיף 13 הוחלף בחוק שירות בטחון (תיקון מס' 7), תשל"א-1971, יריעתו נפרשה והורחבה, ולימים – עם הנוסח המשולב שלשנת תשמ"ו-1986 – הפך סעיף 17(ז) אשר בו ענייננו עתה. הכוונה היא אותה כוונה והדברים הם אותם דברים: ניכוי תקופת התנדבות שהייתה לפני שירות סדיר – משירות סדיר שבא לימים. יתרה מזאת: נוסח החוק בסעיף 13 שלשנת תשי"ט-1959 שונה בשנת תשל"א; שבעוד אשר בתחילה דיבר החוק בניכוי "מתקופת השירות הסדיר שהוא (המתנדב – מ' ח') חייב בה" (ההדגשה שלי – מ' ח'), הנה בתיקון משנת תשל"א החל המחוקק מדבר – וכן הדין כיום – בניכוי "מתקופת השירות הסדיר שיהיה (המתנדב – מ' ח') חייב בה" (ההדגשה שלי – מ' ח'). ללמדך כי בעת ההתנדבות טרם קמה ונהייתה חובתו של המתנדב בשירות סדיר. תיקוני החקיקה העוקבים, לא זו בלבד שלא נתכוונו ולא באו למנוע גיוס מתנדבים לשס"ן, אלא שמעיקרם נועדו הם לנטוע בחקיקה את מוסד ההתנדבות. ראה, למשל: דברי שר הביטחון
בכנסת, ד"כ 59 (תשל"א) 90, ודברי יו"ר ועדת החוק והביטחון, ד"כ 61 (תשל"א) 3522.

מעבר מזה זכתה התנדבות לשס"ן לעיגון סטטוטורי – תחילתה בחוק התיקון שלשנת תשל"א-1971 – ומעבר מזה נותרה הוראת סעיף 17(ז), והיא לעניינה של התנדבות לשירות סדיר שאינו שס"ן; והגיונה כל הימים כהגיונה בעת שראתה אור עולם: ניכוי תקופת התנדבות של מי שאינו חייב בשירות סדיר משירות סדיר שאותו אדם יהיה חייב בו לימים. בחינת גלגוליה של החקיקה – כמוה כבחינת לשונו של החוק – תלמדנו בלא שמץ היסוס ופקפוק, כי התנדבות לשירות סדיר שניתן לנכותה משירות סדיר, אין ולא כלום בינה לבין התנדבות לשירות סדיר נוסף: זו הולכת בדרכה שלה, זו הולכת בדרכה שלה, והדרכים לא תיפגשנה. שירות סדיר נוסף. כשמו כן הוא: נוסף הוא על השירות הסדיר, ואין הוא מנוכה מן השירות הסדיר.

9. הארכנו, אפשר הארכנו ביתר, בניתוח לשון ובבחינת גלגוליו של חוק. הדברים מדברים אף בעד עצמם והגיונם על פניהם: אם נקבל את טענת העותרים כערכה על פניה, יימצא לנו כי על-אף דברו של מחוקק לא יוכלו חיילים להתנדב לשס"ן, וצה"ל לא יוכל להציע לחיילים להתנדב לשס"ן. שהרי אם אמרת כי תקופת התנדבות לשס"ן תנוכה מתקופת שירות החובה, כמו הוספת ואמרת ששס"ן כמו לא קם ולא נהיה. אם אמרת להוסיף לשרשרת כך וכך חוליות, ואותו מספר של חוליות גזרת מתחילתה – או מאמצעה – יישאר אורכה של השרשרת כשהיה. ואם זו מסקנה, מה ראה החוק להשמיענו? אכן, פירכתה של הטענה מוכחת מעצמה: פירושם של העותרים לחוק, יש בו כדי לסכל מעצמו את עצם החוק – בוודאי יש בו כדי להצמית את תכלית החקיקה – וממילא נדון הוא לכישלון. בא-כוח העותרים ניסה להסביר, בדרכו, את תחום התפרסותו של סעיף 17 לחוק. כך, למשל, טיעונו כי פירוש החוק הוא שהתנדבות לשירות סדיר נוסף לא תעבור לעולם את תקופת השירות הסדיר, לאמור, אין התנדבות לבנים (כיום) מעבר לשלוש שנים. מדוע כך נצמצם את דבר המחוקק – לא ידענו, ושירות שהוא "נוסף" – על מה הוא נוסף? כך בניסיון זה לפירוש החוק וכך בנסיונות אחרים שכולם היו כהררים התלויים בשערה: ומה אלה לא יעמדו כך לא יעמדו אף אותם פירושים.

10. מסקנתו הינה אפוא זו, שצה"ל היה מוסמך לקבל את הצהרות ההתנדבות של העותרים, הכול כדברו של סעיף 17(ג) לחוק.

לטענת ההפליה

11. העותרים מעלים טענת הפליה, ולדבריהם לא נהגו הרשויות כלפיהם כפי שנהגו כלפי אחרים: שאותם חייבו בחתימת שס"ן ואילו אחרים – במעמדם – לא חייבו בחתימת שס"ן. אותם אחרים הינם כתבים אחרים בעיתון, בעלי מקצועות אחרים בעיתון, וכתבים בעיתון צבאי אחר, הוא ביטאון חיל האוויר.

טענות אלו זכו לתשובות בתצהירו של האלוף יורם יאיר, ראש אכ"א, ותשובות אלו הניחו את דעתנו. בתצהירו הצביע האלוף על נסיבותיו המיוחדות של כל אחד ואחד מן הכתבים האחרים בעיתון, וכן נחה דעתנו שיש להבחין בין העותרים לבין בעלי מקצועות אחרים בעיתון, שתקופת הכשרתם קצרה יותר (ראה והשווה: בג"צ 528/88, בשג"צ 335/89 אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'

, פ"ד מג (4) 297, בעמ' 299-300; בג"צ 434/87 סן הרשקו נ' שר העבודה והרווחה ואח'

, פ"ד מד (4) 154, בעמ' 162-164). אשר לביטאון חיל האוויר: אין הבחנה, אמנם, בין העותרים לבין הכתבים באותו עיתון, ואי-החתמתם של האחרים על שס"ן מוסבר בתקלה אשר לא תישנה. הלכה מכבר היא, כי טעות – אם טעות בתום-לב היא – לא תשמש יסוד לטענת הפליה, והרי אל"ף בי"ת הוא בסדרי מינהל תקין כי תקלה במקום אחד אין בה כדי להצדיק תקלה במקום אחר אף הוא. מכאן שאף טענת ההפליה לא תעמוד. ראה והשווה בג"צ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר ואח'

, פ"ד מו (1) 191, בייחוד בעמ' 204.

על החוזרים בהם מהתנחייבותם ועל שימוש סביר בסמכות – סעד למן הצדק

12. טענה נוספת בפי העותרים, והיא לגופה של התחייבותם לשס"ן; לאמור: גם אם כל שנעשה בסמכות נעשה, הנה בהחתמתם על שישה חודשי שס"ן עשו שלטונות הצבא שימוש בלתי סביר ובלתי ראוי בסמכותם, אשר-על-כן יש לראות את התחייבותם לשס"ן כבטלה ומבוטלת. טענה זו שהעלו העותרים ארוגה אל תוך טענותיהם המקדמיות של המשיבים, וראוי כי נדון בכל אלו בחבילה אחת. נפתח בטענות הסף של המשיבים ומהן נמשיך בדרכנו.

13. הלכה מכבר היא, כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט יד לעותר האומר להתכחש להתחייבותו או למבקש המפר חיוב שנטל על עצמו. ההלכה כי הסכמים יש לכבד – pacta sunt servanda – חותכת את שיטת המשפט לרוחבה, וכוחה עמה בשדה המשפט הציבורי ככוחה בשדה המשפט הפרטי, והרי היא ביסוד כל היסודות. בהסתמך על הלכה זו טוענים המשיבים כי העותרים אינם זכאים לסעד – טענת מניעות מכנים הם ראש-פרק זה בטיעוניהם – ונכון הוא לדבריהם כי בית המשפט לא יתיר להם לעותרים לסוב על עקביהם, להתכחש להצהרות ההתנדבות שחתמו עליהן, ולהתיר עצמם מהתחייבותם לשס"ן. טענה זו העלו המשיבים כטענת-ראשונה, לדחייתה של העתירה על ספה.

וכבר היו דברים מעולם. בבג"צ 227/53 – לא פורסם חתמה העותרת על התחייבות לעתיד לשרת שירות קבע בצבא הגנה לישראל. לימים נישאה לאיש, ומשנתבקשה לקיים התחייבותה טענה כי בהיותה אישה נשואה פטורה היא על-פי דין מחובת שירות סדיר. איש לא חלק על כך שאישה נשואה אכן פטורה מחובת שירות סדיר, אך בית המשפט שילח את העותרת מעל פניו במילים קצרות:

"כבר נפסק כמה פעמים, כי בית משפט זה לא יושיט יד עזר למי שחוזר בו מהתחייבויותיו האישיות ומבקש להשתחרר מהן".

כך היה אף בבג"צ 73/57 נאמן נ' שר-הבטחון ואח'

, פ"ד יא 1121. העותרת ביקשה ללמוד במסגרת "העתודה האקדמית", ולעניין זה חתמה על התחייבות לשרת בצבא הקבע במשך שנתיים לאחר סיום לימודיה. עד שהגיעה עת קיום ההתחייבות נישאה העותרת לאיש, ועתה טענה כי התחייבותה פגה הואיל ואישה נשואה אינה חייבת בשירות סדיר, ואילו התחייבותה לשירות קבע נבנתה על חיובה בשירות סדיר. בית המשפט דחה את העתירה בהסתמכו על הלכת בג"צ 227/53 (ובשולי הפסק, שם, בעמ' 1122, מובאת תמציתו של הפסק בבג"צ 227/53). כך אירע אף בבג"ץ 262/59 פורת נ' שר-הבטחון ואח'

, פ"ד יד 55. העותר חתם על התחייבות לשרת בצבא הקבע, ולבקשתו נדחה מועד ההתחייבות שוב ושוב. בהגיע מועד הביצוע העלה העותר טענות מטענות שונות לאי-קיום ההתחייבות שנטל על עצמו, ואמר על כך בית המשפט, מפי השופטים אגרנט, גויטיין וויתקון, שם, בעמ' 56:

"כשקיבל המבקש רשות לצאת מהארץ טרם סיים את שירותו בצה"ל והוא ידע אז היטב שהבטיח לשרת שנה נוספת בשובו ארצה.

בית-משפט זה אינו יושב כדי לעזור לאלה שרוצים לרמות את הצבא, לקבל טובת הנאה ממנו ואחר-כך לנסות לסרב למלא אחר הבטחתם".

ניתן דעתנו לדבריו הבוטים של בית המשפט, על אלה "שרוצים לרמות את הצבא, לקבל טובת הנאה ממנו ואחר-כך לנסות לסרב למלא אחר הבטחתם" (שם). נזכיר לבסוף את בג"צ 709/79 כהן נ' שר הביטחון
ואח'

, פ"ד לד (2) 465. בפרשה זו נתקבל העותר כחניך לתקופה של ארבע שנים בפני
מייה צבאית, וחתם על התחייבות לשרת שירות קבע בצה"ל במשך שלוש שנים לפחות לאחר תום שירותו הסדיר. לימים – לאחר תום לימודיו בפני
מייה הצבאית ותוך תקופת השירות הסדיר – טען העותר לבטלות חיובו לשרת בצה"ל, וכך הוסיף וטען בבית המשפט הגבוה לצדק. השיבה המדינה בבית המשפט כי אין הצדקה לתת לעותר לסוב על עקביו ולהתכחש להתחייבותו, כי:

"...בית-משפט זה לא יתן את עזרתו הפעילה לעותר המבקש להשתחרר מהתחייבות שקיבל על עצמו ונהנה מפירותיה וכעת רצונו להשתחרר מפרעון חובו" (שם, בעמ' 470).

השיב על כך השופט בכור כי "תשובה זו היא הקובעת לדעתי..." (שם), ובהמשך דבריו הוסיף ואמר כך, בעמ' 471:

"אין חולקים ששירות קבע בצה"ל מבוסס על רצונם החופשי של המשרתים, ואין צה"ל כופה שירות קבע. מאידך, אין להשלים עם מצב שיכניס אנדרלמוסיה בצה"ל. יתכנו מקרים בהם אדם התחייב לשירות קבע, אבל עם שינוי הנסיבות הוא מבקש להשתחרר מחבותו, ויש בענין זה הוראות ודרכים שהותקנו בתקנות והוראות קבע ועל-פיהן ניתן לקבל שחרור. אבל כאן לא שמענו על שום נסיבות מיוחדות או שינוי בנסיבות שהעותר צפה מראש לפני שנת 1979, והיסוד היחידי לבקשתו להשתחרר, הוא רצונו כעת להשתחרר. שינוי רצון כזה ללא כל הצדקה, מחוץ לעצם הזכות של אדם לשנות את דעתו, אינו מן הדברים שבית-משפט זה צריך לתת את עזרתו הפעילה להגשמתם במקרה כגון זה, ואם במידת הצדק מדובר אזי הצדק דורש שהעותר ימלא את ההתחייבות שקיבל על עצמו. וזה, לדעתי, הנימוק העיקרי והמכריע לדחיית עתירה זו".

נזכיר לבסוף את בג"צ 859/86 – לא פורסם. פסק הדין הוא קצר מכל קצר וכך הוא אומר (מפי השופטים ברק, ש' לוין וגולדברג):

"העותר מלין על שרות שהוא חייב לשאת בו שלא כדין. אין כל ממש בטענה זו. די לנו במ/11, עליו חתם העותר, ולפיו הוא נטל על עצמו שרות סדיר לתקופה נוספת של 216 יום. העותר טוען אמנם כי התחייבות זו הוצאה ממנו באילוץ, אך ענין זה מוכחש בתצהיר מטעם המשיבים, ואין לנו כל יסוד לבסס ממצא בטיעון העותר. מטעם זה, כשהוא מתברר על רקע הפרשה כולה, דין העתירה להדחות".

14. הנה כי כן, עותר המתכחש להתחייבותו לא יזכה בסעד "למען הצדק", והוא אבן הראשה בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק כהוראת סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה. אלה דברים ככלל, ומוסיפה המדינה וטוענת: קל וחומר בעותרים, שברובם המכריע מבקשים הם להשתחרר לאחר שזכו לקבל את חלקם בהסדר שעשו עם רשויות צה"ל: תחת אשר ישרתו בצה"ל ככל חבריהם, שירתו ככתבים וכעורכים בעיתון "במחנה", ואחרי כל זאת אומרים הם להתכחש להתחייבותם. ובדבריו של האלוף יאיר בתצהירו:

"רק עתה לאחר שחתמו על התחיבותם ולאחר שזכו בהטבה של הכשרה עיתונאית על סמך אותה התחייבות עצמה, אשר אותה הפקידו בידי הרשות מבעוד מועד, באים העותרים ומנסים להתכחש לאותה התחייבות".

ובמקום אחר מוסיף האלוף יאיר ואומר דברים אלה:

"...העותרים השהו את פנייתם לבית המשפט הרבה מעבר למידת הסבירות, ובינתיים נהנו מן המעמד של שירות במסגרת אזרחית ויוקרתית של כתבים צבאיים בעיתון 'במחנה', הוכשרו והתפתחו מבחינה מקצועית".

עד כאן – על המבקשים לחזור בהם מהתחייבויות שנטלו על עצמם ועל מתן סעד למען הצדק.

15. ואולם בכך לא נשלם דיוננו בנושא התחייבותם של העותרים. ראשית לכול נזכיר, כי באותם תקדימי הלכה שהזכרנו (למעט האחרון שבהם), דובר על עותרים שביקשו לחזור בהם מהתחייבות לשרת בצבא הקבע, לאמור, לשרת בצבא בתנאי שכר מלאים כמקובל בצבא. עותרינו אמורים לשרת בשס"ן: להמשיך בשירותם הסדיר בצה"ל, ובתנאי שכר של שירות סדיר. כולנו ידענו מה בין תנאי שירות זה לבין תנאי שירות זה, ולימוד הגזרה השווה – משירות קבע לשס"ן בתנאי שירות חובה – עשוי ממילא להיחלש כלשהו. יתרה מזאת: מדברים אנו בחיילי שירות סדיר המתנדבים לשירות סדיר נוסף, והתנדבות זו כרוכה ושלובה בשירות הסדיר גופו, שרות שהוא כפוי על המשרתים בו. יסוד הכפייה הכרוך בגופו של השירות, אף הוא מקשה על לימוד גזרה שווה מתקדימי ההלכה שהבאנו. לשון אחר: התחייבותם של העותרים לשירות סדיר נוסף – בתנאי שירות חובה – ניתנה, כאמור, בצמוד לשירותם הסדיר, ובגדרו של שירותם הסדיר, והמסגרת היא מסגרת של כפייה. בתתנו דעתנו לכל אלה, דומה שיש בדברים כדי לשכן את ענייננו במחנה לעצמו, ולא יהא די באמירה כי העותרים חייבו עצמם מרצונם בשירות סדיר נוסף (בתנאי חובה). שומה עלינו להוסיף ולבדוק אם רשויות הצבא נהגו בעותרים בהגינות ראויה, הגינות הנדרשת מכל רשות ציבור העושה שימוש בשיקול-דעתה, לא כל שכן בנסיבות של כפייה.

נסביר ונפרש דברינו. מקצוע צבאי פלוני בצבא – בענייננו: כתבים ועורכים בעיתון "במחנה" – מבוקש בידי רבים, וכמות הביקוש (בשפת אנשי המקצוע) עולה על כמות ההיצע. אומרות רשויות הצבא בינן לבין עצמן – ואין זו אלא דוגמה היפותטית – הבה ננצל את המצב לטובתו של צה"ל (לענייננו – לקיומו של עיתון "במחנה"), ונדרוש מאותם צעירים שנפשם חשקה לשרת באותו מקצוע צבאי, כי יחתמו על שישה חודשי שירות נוספים בתנאי שירות חובה. על דרך זה, נצרף את הטוב אל המועיל: אותם צעירים יזכו במקצוע שנפשם חשקה בו, ואילו צה"ל יזכה בכוח עבודה זול ומיומן, ויוכל להמשיך ולקיים אותו מקצוע צבאי נדרש (לענייננו: להמשיך ולקיים את עיתון "במחנה"). כיצד נבין ונפרש מערכת היפותטית זו?

קרוב אני לדעה כי במקרה מעין זה – לו אירע – היה עלינו לשקול ברצינות פסילת ההתחייבות מראשיתה כהתחייבות הנוגדת חוק ותקנת ציבור. טעם הדבר הוא, שלא יעלה על הדעת כי כוח וסמכות שהופקדו בידי הרשויות לקבל "הצהרות התנדבות" לשס"ן, ניתנו בידיהן להפעלתן כמו המדובר בכלכלת שוק חופשי, שוק מיקח וממכר של סחורות ושירותים. רשויות צה"ל לא קנו סמכות להחתים צעירים על שס"ן בתנאי שירות חובה כדי לפתור בעיות תקציב (כגון קשיים במימון הוצאתו לאור של עיתון "במחנה"). אכן, בצה"ל יש מקצועות צבאיים המושכים רבים – כמות הביקוש רבה לאין שיעור על כמות ההיצע – וצה"ל יעשה כמיטבו לקבל את הטובים והמתאימים ביותר לכל מקצוע ומקצוע. ואולם, לא אקבל שהכוח להציע לצעיר כי יחתום על שס"ן (בתנאי חובה) ניתן בידי שלטונות צה"ל כדי שיוכלו להאריך שירות סדיר – בתנאי חובה – באותם מקצועות מבוקשים. שימוש מעין זה כי ייעשה בסמכות, ייאמר עליו כי שימוש לרעה בסמכות הוא, והוא שימוש הפוגם במעשה מינהל כדי ביטולו מעיקרו.

לא אמרנו – ולא נאמר – כי אלה היו שיקולי צה"ל בעניינם של העותרים. ואולם דבריו של האלוף יאיר כי העותרים "נהנו מן המעמד של שירות במסגרת אזרחית ויוקרתית" אינם מקלים עלינו. האומנם שירות ביחידה צבאית "במסגרת אזרחית ויוקרתית" רשאי הצבא לגבות מחירה בתוספת שירות? יתרה מזאת: אין ספק בדעתנו כי האלוף יאיר לא אמר לדרג את יחידות הצבא על-פי יוקרתן הציבורית, וכי בעיניו שירות ביחידה לוחמת הוא השירות הראוי ליוקרה הרבה ביותר. דבריו מכוונים היו, כמסתבר, לעתירתם התפלה של העותרים כי התחייבותם תוכרז כבטלה לאחר שזכו לקבל את שלהם, בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק. כך יש וראוי להבין את דבריו, וכך נפרש אותם.

אכן, האלוף יאיר הסביר בתצהירו כי אותו שס"ן של שישה חודשים בא כנגד תקופת חודשים שנועדו להכשרת העותרים לתפקידיהם מראש, ולהכשרתם לעבודתם תוך כדי פעילות. יתרה מזאת: המדינה מסבירה כי שחרורם של העותרים קודם זמנם יביא מאליו לפגיעה בתכנון כוח האדם של העיתון, וכי מטעם זה לעצמו אין זה ראוי כי ניעתר להם. טיעונים אלה נראים בעינינו, בעיקריהם, ובייחוד כך שהעותרים באו אלינו באיחור כה רב. אפשר אמרנו אחרת לולא החלו העותרים לעבוד בעיתון "במחנה". אך לא נקבל כי לאחר שקיבלו את שלהם – לרבות הכשרתם, במסגרת שירותם, להיותם כתבים צבאיים – ולאחר שהם נתקבלו ואחרים נדחו, יאמרו לסוב על עקביהם ולהתעלם מכל אשר היה כמו לא היה. ראה עוד והשווה בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קריית קרית גת ואח'

, פ"ד מב (1) 678. אכן, בנסיבות ענייננו לא מצאנו כי נכון וראוי הוא להיעתר לעותרים ולשחרר אותם מ"הצהרת ההתנדבות" שחתמו עליה מרצונם הטוב והחופשי.

16. ואחרי אומרנו כל דברים אמרנו, נוסיף ונאמר עוד זאת: לא יהיה זה ראוי – ואין בכוונתנו או ברצוננו – להגביל את דרכי התקשרותם של שלטונות צה"ל עם חיילים, למילוי תפקידים שונים המחייבים (בין השאר) תקופות הכשרה או שירות ארוכות. לצבא צרכים משלו, והוא שיעשה את תכנון כוח האדם בו למילוי צרכים אלה כהלכתם וכסדרם. כך יוכל הצבא לשלב שירות סדיר עם שירות סדיר נוסף בתנאי שירות חובה; שירות סדיר עם שירות קבע; לימודים והכשרות במסגרות אזרחיות, ועוד. ואולם ראוי הוא – ו"ראוי" הוא מושג משפטי המצמיח זכות וחובה – ששלטונות צה"ל יקפידו הקפד היטב כי לא ייעשה שימוש יתר בכוחם לשיבוץ חיילים בתקופת שירותם הסדיר, כדי להשיג הסכמתם לשרת תקופות שירות נוספות בתנאי שירות חובה. נזכור באותו הקשר, כי כל מקצוע צבאי דורש תקופת הכשרה כלשהי עד שהחייל עשוי לבצעו כהלכה, ואולם עובדה זו – כשהיא לעצמה – אין בה כדי לזכות את צה"ל לדרוש מן החייל כי יחתום על תקופת שירות סדיר נוספת בתנאי שירות חובה. נאמר עוד זאת, כי עצם האפשרות שחייל יוכל להפיק תועלת מעיסוקו בצבא לאחר שישתחרר משירות, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להצדיק ציפייה שהחייל יסכים לשס"ן בתנאי חובה. כך בכלל וכך אף בענייננו. במקום שבו נותן חייל הסכמתו לשירות סדיר נוסף – בתנאי שירות חובה – על הצבא להראות, למצער, כי נתקיים מיתאם ראוי בין אורך תקופת ההכשרה שהחייל עבר – או אמור לעבור – לבין אורכה של תקופת השירות הנוספת שהחייל נוטל על עצמו. בענייננו מדובר בתקופת הכשרה פורמאלית של שישה שבועות, ובתקופת הכשרה נוספת לאחר מכן. דרישה לשישה חודשי שירות נוספים (בתנאי שירות חובה) ל"כיסוי" תקופת הכשרה זו, דומה שיש בה כדי למתוח ביתר את שיקול הדעת, וראוי שרשויות הצבא תיתנה דעתן לדבר. בעניינם של העותרים לא מצאנו לנכון להתערב הואיל והם עצמם לא נהגו כפי שראוי היה כי ינהגו. איש לא כפה אותם לחתום על הצהרות ההתנדבות; משחתמו חייבו עצמם בדבר; ועיקר הוא כי באו אלינו לאחר שאכלו תוכו של פרי. לו באו אלינו מלכתחילה, אפשר אחרת היו פני הדברים.

מטעמים אלה דחינו בזמנו את עתירת העותרים וביטלנו את הצו-על-תנאי שיצא בעניינם תוך חיובם בהוצאות.

המשנה לנשיא א' ברק
: אני מסכים.

השופט ג' בך
: הייתי שותף בשעתו למסקנה בדבר תוצאת העתירה שעליה הודענו לצדדים, וזאת על סמך הנימוק, אשר הוסבר היטב על-ידי חברי הנכבד, השופט חשין, כי בנסיבות המקרה אין העותרים רשאים בשלב זה לחזור בהם מהתחייבותם, שאותה קיבלו על עצמם מרצונם הטוב, וזאת לאחר שהפיקו את טובת ההנאה שהובטחה להם בתמורה.

כשלעצמי הייתי משאיר בצריך עיון את השאלה הלא קלה, שחברי מרחיב את הדיבור עליה בפיסקאות 15 ו-16 לחוות-דעתו, בדבר השיקולים, המטרות והנסיבות אשר לאורם רשאיות רשויות הצבא להחתים חיילים על התחייבויות שס"ן, כאשר הללו מבקשים לשרת ביחידות מסוימות אשר השירות בהן מבוקש במיוחד ועשוי להביא לנוגעים בדבר תועלת מרובה – מקצועית ואחרת.

ניתן היום, י"ד בתשרי תשנ"ה (19.9.94).










בג"צ בית המשפט העליון 1930/94 יובל נתן, גדי מונסה, אסף שריב, ינאי גוז ואח' נ' שר הביטחון, מר יצחק רבין, ראש המטה הכללי, רב-אלוף אהוד ברק ואח', [ פ"ד: מח 4 643 ] (פורסם ב-ֽ 19/09/1994)