פסקי דין על אילן ביטון

6937/08 פ     17/02/2009




פ 6937/08 מדינת ישראל נ' אילן ביטון




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום בירושלים
פ
006937/08


לפני כב' השופט דוד מינץ
17/02/2009


בעניין
:
מדינת ישראל


באמצעות ענף תביעות ירושלים
המאשימה



נ
ג
ד



אילן ביטון



ע"י ב"כ עו"ד יוסי אבישי
הנאשם

נוכחים
:
ב"כ המאשימה עו"ד יפעת כהן-אזולאי
ב"כ הנאשם עו"ד יוסי אבישי
והנאשם בעצמו


הכרעת דין



כתב האישום ותשובת הנאשם
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת בן זוג ועבירת איומים, בכך שביום 15.04.08 הוא סטר לאשתו לעיני ילדם הקטן, וכאשר הגיעו שוטרים למקום הוא איים על אשתו ואמר לה: "את לא תחיי בכלל" (להלן: "האירוע"). יצויין, כי בכתב האישום נכתב בתחילה כי הנאשם אמר לאשתו "את לא תהיי בכלל" ואולם בתחילת עדותה של המתלוננת תוקן כתב האישום לנוסח האיום המפורט. עוד נטען בכתב האישום כי במועדים שונים אמר הנאשם לאשתו: "אני ארצח אותך ויחתוך אותך למעלה למטה".

הנאשם הכחיש את המיוחס לו וטען כי לאחר שהוא ואשתו עברו תקופה קשה כתוצאה מפיטוריו מהעבודה שהשליכה על היחסים ביניהם הם חיים כיום בשלום.


ראיות המאשימה
להוכחת האשמה הצטיידה המאשימה עם עדותה של המתלוננת, הגב' מאיה ביטון אשת הנאשם. היא סיפרה בעדותה כי עקב פיטוריה מהעבודה שהיו כרוכים בהאשמות שווא כנגדה, היא הייתה נתונה במצב נפשי קשה שגרם לה לנהוג בעצבנות כלפי הילדים וכלפי הנאשם, ולכן היא "אולי קצת ניפחה" בתיאור הדברים שארעו. לדבריה, היא התכוונה לירוק על הנאשם והוא כתגובה הזיז את הלחי שלה במטרה למנוע את היריקה, אך לא סטר לה. היא גם לא זכרה שהנאשם איים עליה וציינה כי היו רק חילופי קללות הדדיות. משהופנתה להודעתה במשטרה מיום 15.04.08 (ת/1) בה סיפרה דברים אחרים אודות האירוע, היא טענה כי אינה זוכרת דבר, ועמדה בטענתה זו גם לאחר שעיינה בהודעה.
היא לא ידעה להסביר מדוע קראה למשטרה אם הנאשם לא פגע בה
ושבה וטענה כי בזמנו היא "ניפחה" את הדברים ומשחשבה באותה עת שנישואיהם הגיעו לקיצם, הייתה מעוניינת בהרחקתו של הנאשם מהבית. היא הוסיפה כי הנאשם הוא בעל טוב ואבא טוב לילדיו. דברים אלו נאמרו על ידה תוך כדי זה שהיא בוכה ומציינת כי כיום הזוגיות ביניהם מתנהלת בצורה טובה והיא אינה מעוניינת לקלקל זאת.
בחקירתה הנגדית גם לא ידעה לומר דבר אודות דרך גביית הודעתה במשטרה. לשאלת ב"כ הנאשם היא אישרה כי קיים תיעוד רפואי המאשר שהיא סובלת מבעיות נפשיות ושהיא סבלה מהן עובר לאירוע, ולאחרונה היא הייתה מאושפזת עקב דלקת במוח הקטן שנגרמה מהתמוטטות עצבים. היא הוסיפה כי גם ביום האירוע היא הייתה מאוד עצבנית ונטתה להתרגז בקלות מבעלה ומהילדים. היא שבה וטענה כי "ניפחה" את תלונתה במשטרה כתוצאה ממצבה הנפשי ועל סמך היכרותה עם הנאשם אמירת המילים המיוחסות לו בכתב האישום אינה תואמת את אופיו. הנאשם מעולם גם לא הכה אותה, ולמעשה היא מצטערת על פנייתה למשטרה. גם כשהופנתה על ידי בית המשפט להודעתה ממנה עולה כי במענה לשאלת החוקר מתי הנאשם איים עליה היא השיבה "קשה להגיד לך אצלו זה דבר שבשגרה", טענה כי הדבר אינו נכון וכי הנאשם אף פעם לא איים עליה.

בנסיבות אלו, משהמתלוננת אישרה את מתן הודעתה, אך שינתה מהאמור בה בפרטים מהותיים וטענה כי אינה זוכרת הרבה ממה שנאמר, הוגשה ההודעה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן:
הפקודה").

ואכן, בהודעה ציינה המתלוננת כי הייתה במריבה מתמשכת עם בעלה במשך השבוע שקדם להגשת התלונה והוא עולב בה כל הזמן. היא סיפרה כי בשעות הערב של יום האירוע נתגלע ביניהם סכסוך, ולאחר שהנאשם נטל את הצלחת עליה היה מונח אוכל שהכינה לבנם הקטן, הם החליפו ביניהם קללות והנאשם סטר לה. לשאלת החוקר ציינה כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה הנאשם היכה אותה, אך הוא איים עליה פעמים רבות כדבר שבשגרה, שירצח אותה, "יחתוך אותה מלמעלה עד למטה", "ייתן לה בומבה" וישבור לה את הידיים.

למתן עדות הביאה המאשימה גם את השוטר אלי בר-לוי, שוטר סיור שהגיע לבית בני הזוג בעקבות קריאה טלפונית. הוא סיפר כי הגיע למקום והמתלוננת טענה לפניו כי הנאשם סטר לה והוא אכן הבחין בסימן אדום על לחייהּ. לשאלתו היא ציינה כי זו פעם ראשונה שבעלה מכה אותה אך בעבר הוא איים עליה ברצח. כתגובה לדברי המתלוננת, הנאשם קילל אותה ואמר לה בנוכחותו "את לא תחיי בכלל". עם זאת, הנאשם הכחיש שסטר לאשתו כי אם ליטף אותה. הוא הוסיף כי בשעה שנסע בניידת המשטרה עם הנאשם בדרך לתחנת המשטרה הוא תמה כיצד הנאשם העז לאיים על אשתו בנוכחותו. בתשובה לתהייה זו הנאשם אמר לו "תרשום את זה". בחקירתו הנגדית אישר כי דו"ח הפעולה שמילא אודות האירוע ובו נרשמו דברי בני הזוג, נכתב על ידו בניידת כעשר דקות לאחר ששמע אותם בביתם. הוא גם אישר כי אינו יכול להגיד מה גרם לסימן האדום בלחייהּ של המתלוננת, אך עמד איתן בדעתו כי הוא ראה סימן שכזה.

גרסת הנאשם
בהודעתו במשטרה מיום האירוע (הוגשה וסומנה ת/2) הכחיש הנאשם כי סטר לאשתו וטען כי היא ירקה עליו והוא אך הזיז לה את הפנים כדי להימלט מהיריקה. הוא גם הכחיש כי איים עליה אי פעם בעבר. בעדותו בבית המשפט הוא סיפר כי בתקופה שקדמה לאירוע, אשתו עברה משבר עקב פיטוריה מהעבודה וכל דבר קטן היה מרגיז אותה, והם עברו ביחד תקופה קשה. בבוקרו של יום האירוע הוא אסף את אשתו לאחר שהיא הורידה את בנם אצל המטפלת, והיא הייתה מרוגזת מאוד וצעקה עליו שהיא נאלצה להמתין לו מספר דקות. עקב כך הם ביטלו נסיעה לקניות שתכננו ושבו הבייתה והוא הסתגר בחדרו. בשלב מסויים אשתו עלבה בו ועשתה לו תנועות מגונות, והוא נשאר בחדרו עד עשר בלילה. כשיצא לאכול הוא ראה את אשתו יושבת מול הטלוויזיה וצובטת לעצמה בלחי. התפתחה ביניהם מריבה והמתלוננת צעקה עליו, קיללה אותו ומשכה לו את צלחת האוכל כדי למנוע ממנו לאכול. הוא התעקש לאכול והמתלוננת ביקשה לירוק עליו. בתגובה הוא הסיט את לחייהּ וקילל אותה, אך לא סטר לה. וכראייה לכך שלא ייתכן שסטר לה, הוא ציין כי באותה עת המתלוננת אחזה את בנם בזרועותיה ולא יעלה על הדעת שיכה את אשתו במצב שכזה. הוא הוסיף כי כתוצאה מתלונתה כנגדו, הדברים התדרדרו, הוא הורחק מהבית למשך חודש ללא סיבה, שכן הוא מעולם לא פעל באלימות כנגד רעייתו. לדבריו, המעמד הזה בו הוא מואשם באלימות זר לו ביותר, שכן הוא שייך לעולם של התנדבות ועזרה לזולת. הוא אוהב את אשתו וחי עמה חרף כל הקשיים הנובעים ממצבה.

בחקירתו הנגדית נדרש לדברים שאמר לאשתו "את לא תחיי" והוא הסביר כי רק אמר לה "את לא תהיי פה" מפני שהדירה בה הם מתגוררים היא למעשה שייכת לו. בהמשך לכך, הוא הסביר את תגובתו לשוטר כשנסע איתו בניידת ואמר כי אך השיב לטענת השוטר כלפיו כי מדובר באיום, ואמר לו שאם הוא סבור שמילים אלו אכן מהוות איום, אז שירשום זאת בדו"ח שלו. הוא הכחיש כי אמר לאשתו "אני אחתוך אותך מלמעלה למטה" או דברים בסגנון דומה, אך הודה כי קילל אותה לאחר שהרגיזה אותו. באשר לסימן האדום שנצפה על לחייהּ של אשתו, הוא עמד על כך כי היא כל הזמן צובטת את לחייהּ והפנה את ב"כ הנאשם לראות איך גם באולם בית המשפט היא נוגעת בלחייהּ. הוא שב וציין כי לא סטר לאשתו ואך הסיט את לחייהּ כדי למנוע ממנה לירוק עליו.

הערכת העדויות

כאמור, הודעתה של המתלוננת ועדותה בבית המשפט סותרות אחת את השנייה בפרטים מהותיים, אך אין ספק כי יש להעדיף את הודעתה במשטרה שנמסרה כשעה לאחר האירוע על פני עדותה בבית המשפט בה טענה שוב ושוב תוך הבעת חוסר נחת מופגן ממתן העדות כנגד בעלה, כי אינה זוכרת כלל את פרטי האירוע. מעדותה עלה גם כי למעשה זכרונה היה סלקטיבי, ולמרות טענתה כי אינה זוכרת את פרטי האירוע, היא זכרה גם פרטים קטנים ממנו, כל עוד לא היה בהם כדי להביא להפללתו של הנאשם (כגון תפריט האוכל שנתנה לילדהּ). די ברור גם, כי כיום המתלוננת מנסה לגונן על הנאשם ולמנוע את הרשעתו בדין, ומסיבה זו גם טרחה לציין שוב ושוב כי היא הפריזה בתיאור האירוע בהודעתה במשטרה ובדברים שאמרה לשוטר שהוזעק לביתם. אין אפוא, מקום לספק כאמור, כי יש לקבל את הגרסה שמסרה המתלוננת במשטרה כמהימנה ולהעדיפה על פני גרסתה בבית המשפט.

עם זאת, לא ניתן להרשיע את הנאשם רק על סמך הודעה זו, אלא אם יימצא לה דבר לחיזוק כהוראת סעיף 10א(ד) לפקודה. החיזוק הנדרש לעניין זה אינו חייב להגיע, לפי טיבו ומשקלו, לכדי סיוע ממש (ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל
, פורסם במאגרים; ע"פ 2949/99 כהן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(1) 636, 646). ואולם הוא צריך להיות נדבך ראייתי ממשי, שיש בו כדי לחזק את מהימנות אמרת החוץ של העד, כשהמשקל הדרוש לקיומו של החיזוק עשוי להשתנות לפי הנסיבות, וככל שבית המשפט מתרשם לחיוב ממהימנות האימרה, כך קטן משקל ה"דבר לחיזוק" (ע"פ 231/92 אבו סאלח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מז(2) 736, 744; ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר, שם; ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(3), 675, 678).

ואכן, במקרה זה קיימת עדותו של השוטר בר-לוי כי הבחין בסימן אדום על לחייהּ של המתלוננת כשהגיע לביתה בסמוך ממש לאירוע, ולא ראיתי מקום להטיל ספק בעדותו זו. גם לא מצאתי ממש בטענת הנאשם כאילו הסימן בלחי האשה נבע מצביטות, ולו מפני שהטענה כשלעצמה נראית דמיונית. אוסיף גם שהנאשם עצמו לא הצטייד עם הסבר זה שעה שנשאל בחקירתו במשטרה מניין נובע הסימן אלא רק אמר שהוא אינו יודע מניין הסימן האדום בלחי אשתו. מה גם שב"כ הנאשם לא עימת את האישה על דוכן העדים עם סברתו של הנאשם ולא שאל לדעתה בעניין זה.

בנוסף, גם השינוי בגרסתו של הנאשם עצמו, אשר טען בפני
השוטר בר-לוי כי אך ליטף את לחייהּ של אשתו, לעומת גרסתו במשטרה ובבית המשפט בה טען כי הזיז את פניה של אשתו כדי למנוע את היריקה שנתכוונה להטיח בו, יש בו כדי לשמש "דבר לחיזוק" לעדותה של המתלוננת במשטרה. בהצטרף אפוא, שני אלו, הסימן האדום על לחייהּ של המתלוננת והשינוי בגרסתו של הנאשם באשר למעשיו כלפיה, יש דברים משמעותיים לחיזוק הודעתה של המתלוננת במשטרה.

ברם, בכל הנוגע לדברי האיום שייחסה המתלוננת לנאשם בהודעתה במשטרה כמעשה יום-יום, לא נמצא בחומר הראיות דבר לחיזוק עדותה בעניין זה. בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי הנאשם אמר דברים אלו ולא להרשיעו בגינם. עם זאת, באשר לדברי האיום שהשמיע הנאשם ביום האירוע במעמד השוטר, לא ראיתי מקום שלא לתת אימון בעדותו של השוטר, כאמור, אשר שמע באזניו את הנאשם אומר לאשתו: "את לא תחיי בכלל". אני מבכר עדותו זאת על פני עדות הנאשם כי אמר לאשתו אך: "את לא תהיי פה". יש גם רגליים לסברה כי טענה זו של הנאשם נולדה אך עקב טעות הסופר שנפלה בכתב האישום בו נכתב "את לא תהיי בכלל". גם תשובת הנאשם לתמיהת השוטר על כך שהוא אינו נרתע מלאיים על המתלוננת אפילו בפני
ו, יש בה כדי לאשש את גרסת השוטר, שכן התנהגות סבירה של אדם שלא איים לשמע האשמה מעין זו, היא להכחיש את הטענה. הנאשם לעומת זאת, לא הכחיש את הטענה אלא אך אמר לשוטר: "אז תרשום את זה".

ובשולי הדברים אעיר שתי הערות. הראשונה, שאכן, יש צדק בטענת ב"כ הנאשם כי המילים הראשונות שאמרה המתלוננת בתחילת הודעתה היו: "אין לי עורך דין. אני לא ירקתי עליו" וזה מבלי שהיא נתבקשה להגיב על טענה מעין זו. דברים מעין אלו מלמדים לטענתו, כי אכן היו דברים בגו, בחינת "על ראש הגנב בוער הכובע", כדבריו הציוריים בסיכומיו. ברם, אין בכך להועיל לנאשם, שכן דברים אלו היו יכולים להאמר על ידי האישה גם אם הנאשם סטר לה ולא רק דחף את פניה כטענתו. כך או אחרת, ככל הנראה, היא ביקשה להדגיש בתלונתה שהיא לא נושאת באשמה כלשהי למעשיו של הנאשם כלפיה.

ההערה השנייה היא, שב"כ הנאשם גם ביקש ללמד על מהימנותו של הנאשם מתוך התיקונים שהוא ביקש לתקן מיוזמתו בהודעתו במשטרה. ראשית, לכתוב שהילד היה על ידיה של אשתו ולא על ידיו שלו כפי שנכתב על ידי החוקר בטעות. ושנית, לתקן בהודעה את שנכתב בטעות כאילו המתלוננת דחפה אותו בפני
ו ולכתוב תחת זה כי הוא דחף את אשתו בפני
ה. ברם, פשיטא שהתיקון הראשון הוא לא תיקון המבציע על מהימנותו של הנאשם. נהפוך הוא, מכוח תיקון זה הנאשם ביקש ללמד שלא ייתכן שתקף את אשתו שעה שהיא החזיקה בילד. גם התיקון השני אינו מצביע על מהימנותו של הנאשם, שכן תיקון זה אך נתבקש נוכח הגרסה שאמר הנאשם בראשית הודעתו בה מסר כי לא סטר לאישה אלא אך "הזיז לה את הפנים".

סופו של יום אפוא, הנאשם נמצא אשם הן בעבירת התקיפה והן בעבירת האיומים, אם כי לא בכל האיומים אלא רק באמרה כי אשתו "לא תחייה בכלל".

ניתנה היום כ"ג בשבט, תשס"ט (17 בפברואר 2009) בנוכחות המתייצבים.


דוד מינץ
, שופט









פ בית משפט שלום 6937/08 מדינת ישראל נ' אילן ביטון (פורסם ב-ֽ 17/02/2009)