פסקי דין על רובין יעקב

12439/04 ת     10/05/2007




ת 12439/04 מדינת ישראל נ' רובין יעקב




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט לתעבורה ירושלים
ת – 12439/04


בפני
:
כב' השופט אביטל חן


10/05/2007



בעניין:
מדינת ישראל






המאשימה

נ
ג
ד


רובין יעקב







הנאשם

פסק דין
הנאשם שבפני
מואשם כי בתאריך 10/7/2003 בשעה 08:55 נהג ברכב פרטי מס' רישוי 35-997-41 ברחוב האלוף עוזי נרקיס בירושלים, בדרך עירונית, בה הוצב תמרור ב- 20 במהירות של 97 קמ"ש העולה על מהירות של 70 קמ"ש, הרשומה בתמרור, בניגוד לתקנה 54 א לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

לאחר עיון בסיכומי הצדדים, ראיתי לזכות את הנאשם מן האשמה אשר יוחסה לו בכתב האישום.

בישיבת ההקראה כפר הנאשם בעובדות כתב האישום וטען כי במועד האירוע שהה בחו"ל. לטענת הנאשם, מבדיקה שערך עם בני משפחתו, לא מצא מי מהם נהג ברכב, בשעה בה נעברה העבירה.

בתיק לא התקיימה ישיבת הוכחות והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.


העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:
במועד בו בוצעה העבירה שהה הנאשם בחו"ל.
הרכב נשוא האישום הינו בבעלות הנאשם.


תמצית טענות התביעה:
בתאריך 10/7/03 צולם רכבו של הנאשם, כשהוא נוסע במהירות 97 קמ"ש במקום במהירות של עד 70 קמ"ש, המותרת במקום.

הנאשם, שהינו הבעלים של הרכב, ביקש להישפט והסכים להגשת כל התע"צים ולהגשת התמונה.

בהתאם לסעיף 27 א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), הסכמת הנאשם להגשת התמונה יחד עם אישורו כי הרכב הינו בבעלותו, מספיקים לצורך הרשעתו בעבירה המיוחסת לו, וזאת מכוח חזקת הבעלות, הקבועה בסע' 27 ב' לפקודת התעבורה.

משלא הוכיח הנאשם מי נהג ברכבו בעת ביצוע העבירה, למי מסר החזקה ברכב או כי הרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו והסכמתו, ניתן להרשיעו בביצוע העבירה, נשוא כתב האישום.

תמצית טענות הנאשם:
הנאשם טוען כי יש לזכותו מהאישום, בשל פגמים אשר נפלו לטענתו, בתע"צים, וזאת בהסתמך על ת 6464/03 מדינת ישראל
נגד קליין, שם זוכה הנאשם נוכח פגמים שנפלו בהם, ושהינם זהים בחלקם, לפגמים הקיימים בתע"צים, נשוא האישום דנן, כדלקמן:

ההצהרה והאזהרה העצמית (במסמך "שוטר מפעיל") בסעיף א' מנוסחת בלשון יחיד, ואין
המצהיר בסע' ב' יכול להסתמך עליה.

במסמך המעבדה מצוין בסע' 5 כי הצילום נשלח ליחידה בירושלים, אולם לא צויין לידי מי הגיע הסרט ולא הוצהר כי לא נעשו בסרט שינויים כלשהם ואין ראיה לכך שהצילום שהוגש הוא זה שנשלח, כאמור.

בסוגיית תקינות המכשיר – עבר זמן ממושך בין בדיקת המכשיר להפעלתו, בו עלולות להיווצר תקלות, בנוסף, התע"צ על פניה מסתמכת על רישום שנמצא בתיק, שהינו בבחינת עדות שמיעה מובהקת ולא עדות מכלי ראשון.

בסע' 7 לתעודת עובד ציבור (במסמך "שוטר מפעיל") לא נמחק המיותר ועל כן אין לדעת אם הרכב הנושא הממא"ל, הוצב מימין או משמאל לדרך, דבר שיכול לשלול לחלוטין את מהימנות הצילום וקביעת המהירות.

בתעודת עובד ציבור (במסמך "שוטר מפעיל") מצוין "תעודה זו או חלקה" – ניסוח שנפסל בפסה"ד בענין קליין.

בתעודת עובד הציבור לא מופיע הניסוח "מעיד ומאשר", אלא "מאשר" בלבד. פסה"ד בענין קליין קבע:"בית המשפט מדגיש כי יש להקפיד שעושה התע"צ יעיד ויראה לעצמו כמי שמעיד ולאחר מכן יאשר כנדרש".

בנוסף, טוען הנאשם כי יש לזכותו מן האישום בשל היות חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 27 ב' לפקודה נוגדת את עקרון החפות ואת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר נחקק לאחריו.

דיון

הגנתו של הנאשם שבפני
נחלקת לשניים, האחת, עניינה בשאלת קבילותן של תעודות עובד הציבור והשניה, בשאלת חוקיותה של חזקת הבעלות הקבועה בסע' 27 ב' לפקודה.

החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום
, לאחר שקיבלתי את טענתו בדבר פגמים בתעודות עובד הציבור שהוגשו לבית המשפט.

למעלה מן הצריך, תובא להלן התייחסותו של בית משפט זה לטענות הנאשם בדבר חוקיותו של סעיף 27 ב', ולגופו של עניין.

להלן נימוקי הזיכוי -
המאשימה מבקשת להוכיח את עובדות כתב האישום שבפני
באמצעות צילום ממא"ל בצירוף תעודת עובד, כנדרש בסעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש],תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות")

בתת (י-ם) 6464/03 מדינת ישראל
נ' עו"ד קליין אליעזר עמד בית משפט זה מקרוב על שאלת קבילותן של תעודות הציבור, כפי שהוגשו לבית משפט זה ע"י מחלקת התביעות, כדבר שבשגרה, עד בסמוך לאחר מתן פסק הדין האמור.

הואיל ותעודות הציבור שהוגשו בתיק שבפני
נחתמו בחודש 7/2003 וכשנה וחצי לפני מתן פסק הדין בעניין קליין, שניתן ביום 17/1/2005, הרי שאין מחלוקת בדבר זהות הפגמים עליהם הצביע הנאשם בתיק שבפני
לבין הפגמים שנדונו בפס"ד קליין.

בפסק הדין בעניין קליין קבעתי כי שוטר הינו "עובד ציבור" במשמעות פקודת הראיות ודנתי בשאלת הדרך להגשת תעודות עובד ציבור עליהם חותם שוטר ובחשיבות העמידה בדרישות פקודת הראיות, קרי, האם ההצהרה על פיה יודע החותם (עובד הציבור) כי דין תוכן המסמך כדין עדות בבית משפט הינה עניין טכני, או שמא יש לראות חשיבות לכך שההודעה תירשם בנוסח אחיד?:

"...העולה מן המקובץ הוא איפוא כי גם כיום, כאשר קיימת נטיה בבתי המשפט לעבור בדיני הראיות ממישור הקבילות למישור המשקל, עדיין חשובה ההצהרה והאזהרה העצמית מבחינה מהותית ולא טכנית פורמלית..."

כמו בעניין קליין אף בענייננו. בתע"צ שהוגשה לבית המשפט ושסומנה ת/2 מופיעה הצהרה המנוסחת בלשון יחיד בעוד חתומים עליה מס' שוטרים שלכל אחד תפקיד שונה בטיפול הכללי בסרט הצילום, מה שמביא לכך שההצהרה חלה רק לגבי השוטר שחתם ראשון ומותירה את יתר השוטרים שחתמו על התעודה כמי שלא הצהירו ואישרו את הפעולות שביצעו לצורך הגשתן לבימ"ש.

שנית, בתעודת ציבור האמורה (מוצג ת/2) ישנו שימוש בתיבה "תעודה זו או חלקה", אשר נקבע לגביו בפס"ד קליין, כי הינו שימוש בעייתי, באשר לא ברור לאיזה חלק בתעודה מכוון החותם.

שלישית, סעיף 24 (א) לפקודת הראיות קובע כי תעודת עובד ציבור תיערך "לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה בדומה להם ככל האפשר", תעודת הציבור המונחת בפני
(ת/2), כמו תעודת הציבור שהוגשה בעניינו של קליין, איננה נפתחת בנוסח שנקבע בפקודת הראיות הדורש שימוש בתיבה
"אני הח"מ מעיד ומאשר..."


פרט לליקויים הנ"ל, אשר זהים כאמור לליקויים שנדונו בפסק הדין קליין, טוען הנאשם בפני
לליקויים נוספים, אשר גם מלבדם מצאתי כי יש לזכות את הנאשם, אולם אביא להלן את התייחסותי לגביהם:

פרטים חסרים אודות זהות מקבל הצילום במעבדה
-
הנאשם טוען כי בסע' 5 למסמך המעבדה מצוין כי הצילום נשלח ליחידה בירושלים אולם לא נאמר לידי מי הגיע הסרט ולא הוצהר כי לא נעשו שינויים כלשהם. טענה זו יש לדחות, שכן בשלב זה כבר הופך המוצר המוגמר לתמונה ואין משמעות וחשיבות לשאלה לידי מי נמסר.

פרטים חסרים בענין מיקום הממא"ל -
לטענת הנאשם בסע' 7 לתעודת עובד ציבור לא נמחק המיותר ועל כן אין לדעת אם הרכב נושא הממא"ל, הוצב מימין או משמאל לדרך, דבר שיכול לשלול לחלוטין את מהימנות הצילום וקביעת המהירות.
אכן מדובר בפגם, שכאשר עומד הוא לגופו ניתן לתקנו, שכן מדובר בפגם טכני, ואולם, כפי שציינתי בעניין קליין לעיל, דנים אנו במאסה מצטברת של פגמים.

תקינות המכשיר
ביחס לתע"צ תקינות המסומנת ת/4 והמתייחסת לתקינות המכשיר, העלה בפני
הנאשם שתי טענות. האחת, לענין פרק הזמן שעבר בין בדיקת המכשיר להפעלתו והמגיע לכדי חודש וחצי, שלטענתו הינו זמן ארוך בו עלולים להיווצר תקלות והשניה מתייחסת להעדר בדיקה של המכשיר, באשר לדעתו, אישור התקינות ניתן בהתבסס על רישום קיים בתיק המכשיר ולא ע"י בדיקה אישית של מגיש התע"צ.

אין לקבל טענה זו. הנאשם לא הרים את הנטל להוכיח טענתו לסטיה מהנהלים הקבועים בענין בדיקת תקינות המכשיר (מה גם שפרק הזמן שעבר בין בדיקת המכשיר להפעלתו, עומד בנהלים הקבועים, כפי שהינם ידועים לבית המשפט). אציין כי נראה שהנאשם מפרש את תעודת עובד הציבור המסומנת ת/3 אחרת מכוונת כותבה. התעודה אומרת כדלקמן: "המכשיר נמצא כשיר לפעולה על פי רישום בתיק המכשיר", אינו מלמד כי אישור התקינות ניתן בהתבסס על רישום שהיה בתיק, כטענת הנאשם, אלא
מתייחס לאישורו של הבודק ביום חתימתו על התע"צ, ולפיו הינו מאשר כי על פי רישום בתיק המכשיר המצוי לנגד עיניו בעת חתימתו על התע"צ, המכשיר שנבדק על ידו בתאריך 21/5/2003 נמצא תקין. העד מסתמך על רישומיו שלו ולפיכך אין מדובר בעדות שמיעה. לסיכום, פרק זה: כאמור בפסק הדין בעניין קליין הצטברותם של הפגמים שחלקם טכניים, מביאה בסוף היום לכך שאין אפשרות לקבל את התע"צים ולהסתמך עליהם. הפגמים תוקנו מאז

פסק דין
קליין ואולם כמצויין עוסקים אנו בתיק שנולד לפני אותו

פסק דין
.

בנסיבות האמורות ובהעדר יכולת להסתמך על התע"צים אין לי אלא לזכות את הנאשם מן האשמה המיוחסת לו בכתב האישום.

חזקת הבעלות
הגם שהחלטתי לזכות את הנאשם, מצאתי להתייחס, לחלקה השני של הודעת הכפירה בעניין חוקיותה של הוראת סעיף 27 ב לפקודה, שכותרתו "אחריות בעל הרכב".

אין חולק כי בדין הפלילי, אחראי אדם, ככלל רק למעשיו ומחדליו הוא (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ד, עמ' 100).
סע' 27 ב(א) לפקודה הינו אחד החריגים לכלל, בהיותו מאפשר הטלת אחריות פלילית על אדם, גם אם לא ביצע את העבירה בפועל.

וזו לשון הסעיף:
"(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".


סעיף זה קובע חזקה הניתנת לסתירה, לפיה, רואים את בעל הרכב כמי שנהג ברכב בעת שבוצעה בו עבירת תעבורה. הגיונו של סעיף 27 ב הוסבר ע"י כב' השופט אהרון ברק (כתוארו אז) בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(4) עמ' 389:
"ביסוד אחריות זו מונחת הגישה כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה, ובכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו – נוהג ברכב... אין כל הבדל רלבנטי לעניינה של הוראת סעיף 27 ב לפקודת התעבורה, בין בעל רכב שהוא בשר ודם לבין בעל רכב שהוא תאגיד. תאגיד כבעל רכב צריך לשמור רישומים שיהא בהם כדי לזהות את הנהג בפועל"

משמעות החזקה המופיעה בסיפא של סעיף 27 ב לפקודה הינה כי בהעדר סתירתה תוטל אחריות ישירה על בעלים או מחזיק של הרכב, במקרה והרכב נצפה מבצע עבירת תנועה.
"...אחריות זו היא אחריות פלילית- אישית – מוחלטת. היא אישית, שכן הבעלים נמצא אחראי בגין מחדליו באי ידיעה על דבר זהותו של הנוהג ובאי שמירת רישומים בעניין זה. אין זו אחריות פלילית שילוחית, שכן הבעלים אחראי גם אם אין לו כל קשר עם הנוהג...האחריות הפלילית של בעל הרכב לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה אינה מבוססת על קשר מהותי בין בעל הרכב לבין הנוהג, ועל כך שהנהיגה היא למען ענייניו של בעל הרכב... אכן, עניין לנו באחריות פלילית אישית, בעלת אופי מוחלט. האחריות היא מוחלטת, שכן הבעלים אחראי בגין עבירה שנעברה ברכב, למרות שהוא עצמו לא נהג ברכב" (שם, עמודים 390-389)

במאמר מוסגר אציין כי איני יודע אם לאחר תיקון 39 לחוק העונשין תשל"ז–1977 בשנת 1995 היה הנשיא ברק מתנסח באותה צורה ואולם העיקרון יוותר ללא שינוי.

על הגיונו של הסעיף ניתן ללמוד אף מדברי הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24), תשנ"א-1990 (להלן:"הצעת החוק"). בטרם התיקון האמור היו קיימים בפקודת התעבורה שלושה סעיפים שונים אשר קבעו אחריות של הבעלים לעבירות מסוימות שנעברו ברכב.

החוק לתיקון הביא לאיחודן של שלוש הוראות החוק וקבע תחתן הוראת חוק אחת, היא הוראת סעיף 27 ב, המתייחסת לאחריות של הבעלים כלפי כל עבירה שנעברה ברכב ולא סוג ספציפי.

מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 22), תשמ"ח-1988 עולה כי כוונת המחוקק היתה להרחיב את האחריות הפלילית של בעל הרכב ולא לתחמה לסוג מוגבל של עבירות:
"מדברי ההסבר להצעת החוק ברור, כי הכוונה היתה רק לאחד את שלוש ההוראות בסעיף אחד, הוא סעיף 27 ב(א), ולא הייתה כוונה לצמצם את תחולת החזקה שנקבעה בהוראות אלה, וכתוצאה מכך לצמצם את האחריות הפלילית. להפך. הצעת החוק הוגשה על רקע ריבוי תאונות הדרכים, והיא נועדה באופן כללי, להחמיר את דיני התעבורה ולא להקל אותם"

(ראה: ע"פ 1160/99 איתי הכהן נגד מדינת ישראל
פ"ד נד (2) 205 עמוד 212)

הנה כי כן, בראי הפסיקה, נגזרת מחזקת הבעלות אחריות אקטיבית לידיעה בדבר החזקה והשימוש שנעשה ברכב (ר' דברי כבוד השופט אהרון ברק שהובאו לעיל).

בפסק הדין ע"פ 2218/06 כמאל הייב נ' מדינת ישראל
שניתן לאחרונה (בתאריך 22/1/2007), שניתן מפיו של כבוד השופט ד' חשין, הובאה סקירה ממצה של "חזקת הבעלות" המופיעה בסע' 27 ב לפקודה ולפסיקות שניתנו בעניינה (ראה: ע"פ 1160/99 הנ"ל וכן ר"ע 2/86 נקר נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ (1) 244 וכן ע"פ 3027/90 הנזכר לעיל).

פסק הדין בעניין כמאל הייב מתייחס לכך שפסקי הדין שנסקרו בעניין תחולתו הרחבה של סעיף 27 ב הינם לגבי עבירות תעבורה "קלאסיות", וכדבריו:

"הפסיקה דלעיל, שנתנה פירוש מרחיב לחזקה, באופן שתחול על כל עבירות התעבורה לסוגיהן ולמיניהן, עסקה בעבירות תעבורה "קלאסיות". "

השופט חשין מסתייג בהמשך משום הלכה זו על מקרים חריגים וקיצוניים ומסכים אני שיש ליתן את הדעת עליהם בבוא היום וכן קובע כב' השופט חשין:
"לפיכך, לא בהכרח ניתן להסיק מפסיקה זו על היקפה המדויק של החזקה ועל תחולתה בעבירות תעבורה שהיסוד הפלילי בהן הוא משמעותי, דוגמת העבירה של "הפקרה אחרי פגיעה" לפי סעיף 64א לפקודה, שעונשה המירבי שבע שנות מאסר. אוסיף, כי לטעמי יש מקום לבחון את היקפה ותחולתה של חזקה זו גם לאור חוקי היסוד, שנחקקו אחר קביעתה של חזקה זו. הרשעתו של אדם בדין פלילי, או מעין פלילי, אך משום שייכשל במציאת האדם שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אף במקרה בו יוכיח אותו אדם – באופן פוזיטיבי – שלא הוא עבר את העבירה, מביאה לתוצאה קשה של הרשעת אדם בלי שמתקיימים בו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה, בניגוד עקרונות היסוד של דיני העונשין. ככזו, מעוררת היא שאלה חוקתית הראויה לדיון."

ברי לי, כי העבירה המיוחסת לנאשם אינה ממקרי הקיצון, אשר יש בהם לערער על תחושת הצדק, והינה ראויה בהחלט להיכלל במסגרת, מה שכונה על ידי בית המשפט,
ה"עבירות הקלאסיות".
אינני סבור כי הוראת סעיף 27 ב' הינה הוראה נקיה מכל בעיה וער אני לעובדה לפיה לא יתכן חוק אחד למקרים קיצוניים ועיקרון שונה ונוסף למקרים קלים אלא שסבור אני כי עדיין מדובר באיזונים נדרשים והכרחיים, וכי באיזון בין אינטרסים מתנגשים כפי שיבואר לעיל, אעדיף את קיומה של החזקה על פני שלילתה.


בעניין טענתו של הנאשם, כי הנטל הקבוע בסיפא של הוראת סעיף 27 ב לפקודה פוגע בעקרון החפות. אין חולק על כך שחזקת החפות הינה זכות חוקתית, ואולם, באיזון בין מתן "היתר" לנהג "להפקיר" רכבו כל אימת שיחפוץ בידי נהגים שאין הוא מעוניין למסור את שמם והחשש פן אותם נהגים יבצעו עבירות עליהן לא יתנו את הדין, לבין חובו של בעל הרכב למסור פרטי הנהגים (ורק כחלופה שניה להטיל עליו אחריות) מעדיף אני את ההגנה על הציבור והטלת החובה הנקובה בסעיף 27 ב לפקודה.
הסכנות הכרוכות באי נטילת אחריות אקטיבית של בעל רכב על התנהלות רכבו, מביאה אותי בסופו של יום, להשלמה וקבלה כי בהפעלת חזקת הבעלות והענישה שבעקבותיה, יש מן
המידתיות והסבירות הראויים.
הנאשם מטיל יהבו על פסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואולם דווקא האיזון שבפסקה זו מחייב, שעה שיום יום נגזרים גורלותיהם של בני אדם לשבט, באמצעות כלי תחבורה והנוהגים בהם, כי האחריות של בעליהם, תחייבם בידיעה אקטיבית על העושים שימוש ברכבם.

סוף דבר:
לא מצאתי כי הוראת ס' 27 לפקודת התעבורה פוגעת בזכויות הציבור במידה בלתי ראויה בכלל ובזכויותיו של הנאשם שבפני
בפרט.

לסיכום
:
הנאשם זכאי מן האשמה המיוחסת לו בשל הפגמים בתעודות עובד הציבור שהוצגו לבית המשפט, אין אני שמח בזיכוי זה שכן בכך נמנע מעימנו דיון ראוי בשאלה האמיתית שבמחלוקת בערכאות דלמעלה.

המזכירות תשלח העתק לצדדים.

ניתן היום, כ"ב באייר, תשס"ז (10 במאי 2007), בהעדר הצדדים.

אביטל חן
, שופט








ת בית משפט לתעבורה 12439/04 מדינת ישראל נ' רובין יעקב (פורסם ב-ֽ 10/05/2007)