פסקי דין על אוהב ציון יצחק (רפאל)

1920/04 פ     28/03/2005




פ 1920/04 מדינת ישראל נ' אוהב ציון יצחק (רפאל)




בעניין:


בתי המשפט


4


בית משפט השלום ירושלים
פ
001920/04


לפני:
כבוד הנשיא אמנון כהן
, שופט מחוזי
תאריך:
28/03/2005




מדינת ישראל
בעניין
:

המאשימה

ע"י ענף תביעות מחוז שומרון ויהודה



נ
ג
ד


אוהב ציון יצחק (רפאל)



הנאשם




הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו בתאריך 29.10.03 בביתו בתקוע, איים על אשתו ימית רפאלי (להלן: "המתלוננת") בפגיעה שלא כדין בגופה באומרו לה, כי יכניס אותה לבית חולים, אם לא תחדל ממעשיה.

בהמשך כתב האישום נטען, כי הנאשם תקף את המתלוננת וגרם לה חבלה של ממש בכך שהיכה אותה באמצעות ידיו בפני
ה, צוארה וזרועותיה וכתוצאה מכך נגרמו לה שריטות על פניה ופצע באוזנה.

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

בישיבה הראשונה ביום 11.07.04 כפר הנאשם בכתב האישום. לדבריו, ערב לפני ה- 29.10.03, פרץ ויכוח בינו לבין המתלוננת. למחרת, הוא לקח את הילד לגן וכאשר חזר וביקש לצאת לעבודה, לקחה המתלוננת את אקדחו והסתגרה בשירותים.
לאחר דין ודברים, החזירה המתלוננת לנאשם את נשקו והוא הלך לעבודה. לדבריו, הוא אדם לא אלים ואיש משפחה למופת והוא לא איים ולא היכה את המתלוננת.

מטעם התביעה העיד החוקר אהרוני יעקב, עד תביעה 1, אשר גבה את ההודעה מהנאשם. הודעת הנאשם הוגשה בהסכמה וסומנה ת/1. כמו כן, העיד החוקר דהאר נמיר, עד תביעה 2, אשר גבה את ההודעה מהמתלוננת (ת/2). בנוסף, העידה, כמובן, המתלוננת (עדת תביעה 3) וכמו כן, הוגשו לבית המשפט מכתביה של המתלוננת אל התביעה בהם היא מבקשת לבטל את התלונה (ת/3 ת/4).

מטבע הדברים בתיק מסוג זה קיימת עדות מול עדות, דהיינו, עדויות המתלוננת והנאשם.

דא עקא, שהמתלוננת בעדותה בבית המשפט חזרה בה מההודעה שמסרה במשטרה וטענה, כי ההודעה שמסרה במשטרה היתה הודעה שקרית. בנסיבות אלה, נעתרתי לבקשת התביעה והכרזתי על העדה כ"עדה עויינת" ולאחר מכן קיבלתי את הודעתה של העדה במשטרה כראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971.

כתב האישום מתבסס על ההודעה שמסרה המתלוננת במשטרה וממנה עולה, כי לאחר שהמתלוננת אמרה לנאשם, כי הוא יכול לעזוב את הבית ואף הכינה לו תיק, כדי שיארוז את חפציו, איים עליה הנאשם ש"אם אני נוגעת בדברים שלו הוא יכניס אותי לבית חולים, הוא אמר את המילים באיום" (ת/2 שורות 10-9).

בהמשך הודעתה במשטרה מסרה שהנאשם אמר שהוא יכה אותה אם לא תחזיר לו את הנשק ו"הוא התחיל להרביץ לי בידיים בפני
ם באוזן בצלעות ובגב. כתוצאה מכך נשארו לי סימנים בפני
ם שרוטות" (ת/2 שורות 24-20).

כאמור, בעדותה בבית המשפט טענה המתלוננת, כי שיקרה בהודעה שמסרה במשטרה וכי הנאשם לא היכה אותה (עמ' 9 שורות 9-4) וגם לא איים עליה (עמ' 14 שורה 22). המתלוננת הסבירה, כי השריטות והדם באוזן אירעו יומיים קודם לכן מהילד הקטן שלה, כבן 4.5 (עמ' 9 שורות 18-13).

בעדותה בבית המשפט העידה המתלוננת, בין השאר, כי יחסיה עם הנאשם ויחסי הזוגיות עימו מעולים.

וכך המשיכה והעידה:
"אותו יום הייתי גם אחרי לידה וגם התלוננתי בטענה שקרית לגמרי, הייתי בלחץ אחרי לידה, לא יודעת איך להסביר מדוע התקשרתי על מכות. נכון לקחתי לו את האקדח כדי להחזיק אותו, הייתי לבד בתקוע, מי שיודע מה זה תקוע לבד עם תינוק, החזקתי אותו ואמרתי שהוא עם האקדח שצמוד אליו הוא לא יילך
..." עמ' 8 שורות 21-18).

המתלוננת נחקרה גם על ידי בית המשפט וחזרה וטענה, כי "טעיתי ושיקרתי" (עמ' 9 שורה 4).
בהמשך עדותה בפני
ציינה, כי הנאשם לא גרם לה חבלות וכי הויכוח ביניהם נבע מענין אישי משפחתי בענייני ירושה בינה לבין משפחתה (עמ' 11 שורה 21 ואילך).

בהתאם לסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, רשאי בית המשפט לסמוך ממצאיו על אימרה שהתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה
והוא אף רשאי להעדיף את האימרה על עדותו של העד "והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האימרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו".

בסופו של יום, לא שוכנעתי, כי יש ביכולתי להעדיף את ההודעה שמסרה המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית המשפט.

בסופו של דבר, גם בהודעה שמסרה המתלוננת במשטרה (ת/2) היא מסרה, כי הנאשם לא היכה, לא אותה ולא את ילדיה בעבר וכי "אני לא רציתי שזה יגיע למימדים של גירושין, הוא אבא טוב, הוא משקיע את הנשמה שלו בעבודה בשבילנו".

גם במכתבים ששלחה המתלוננת למשטרה (ת/3 מיום 16.12.03 ו- ת/4 מיום 06.07.04), מסרה המתלוננת, כי בני הזוג ממשיכים לחיות ביחד בשלום וכי היא מבקשת להפסיק את ההליכים נגד הנאשם.

לא ניתן לשלול לחלוטין את טענת המתלוננת, לפיה סימני השריטה והדם היו ישנים ובענין זה לא הובאה תעודה רפואית כלשהי. כמו כן, לא נבדקו סימני אלימות אחרים על גופה של המתלוננת, שהיה בהם, אולי, כדי לתמוך בראיות התביעה.

החוקר דהאר (עד תביעה 2) שהגיע למקום לנוכח קריאתה של המתלוננת ציין, כי הבחין בשריטות ובדם באוזן שמאל, אך לא ציין כי נזל דם, או, כי מדובר בפצעים טריים.

לא למותר לציין, כי גם אם הייתי מעדיף את הודעתה של המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, עדיין הייתי צריך לקבוע שהנאשם אינו דובר אמת ובנוסף לכל זאת, היה צורך ב"דבר לחיזוק" בחומר הראיות.

הנאשם לא היה מיוצג בתיק זה ואינני יכול לבוא אליו בטרוניות, אם פה ושם לא ניהל את הגנתו כראוי (כגון ויתור דווקא על עד התביעה אמיר סמנוב).

אשר על כן, הודעתי על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

יחד עם זאת, מאחר והמתלוננת העידה בבית המשפט, כי היא שיקרה בעדותה במשטרה, תשקול התביעה נקיטת אמצעים משפטיים נגדה.







ניתנה היום י"ז ב אדר ב, תשס"ה (28 במרץ 2005) במעמד הצדדים

אמנון כהן
שופט בית משפט מחוזי
נשיא בית משפט השלום



קלדנית: זהבה נחום







פ בית משפט שלום 1920/04 מדינת ישראל נ' אוהב ציון יצחק (רפאל) (פורסם ב-ֽ 28/03/2005)