פסקי דין על עמיקם ברקוביץ' | פסקי דין על דבורה ברקוביץ' | פסקי דין על אפרים אברהם | פסקי דין על מרים אברהם ואח' |

690/08 ברע     26/02/2009




ברע 690/08 עמיקם ברקוביץ', דבורה ברקוביץ' נ' אפרים אברהם, מרים אברהם ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט



בבית המשפט המחוזי בירושלים
בר"ע 690/08


לפני:
כב' השופטת מוסיה ארד
- נשיאה


26/02/2009




בעניין:
1. עמיקם ברקוביץ'

2. דבורה ברקוביץ'


ע"י ב"כ עו"ד
יורם גרוס

המבקשים


נ
ג
ד



1. אפרים אברהם

2. מרים אברהם


ע"י ב"כ עו"ד
א' אבו גוש

המשיבים



נ
ג
ד



מסילת ציון – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
באמצעות כונס הנכסים עמירם זיו


ע"י ב"כ עו"ד
רוני דובר
משיב פורמלי

פסק דין

1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים 15.9.08, שבה נדחתה הודעה לצד שלישי ששלחו המבקשים למשיבים.
בהתאם לסמכות המוקנית לי בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

2.
מסילת ציון – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן – המושב), שצורף להליך זה כמשיב פורמלי, הגיש לבית משפט קמא תביעה כספית על סך של כ- 54,000 דולר ארה"ב נגד המבקשים. בתביעה נטען כי המבקשים הפרו את התחייבותם לשלם למושב עבור עבודות פיתוח במגרש הממוקם בתחומי המושב, שאת הזכויות בו רכשו מהמשיבים. המבקשים הגישו כתב הגנה, שבו טענו טענות שונות שאינן רלוונטיות להליך הנוכחי. בנוסף הגישו המבקשים הודעה לצד שלישי נגד המשיבים. בהודעה לצד שלישי טענו המבקשים כי בחוזה המכר שנכרת בינם לבין המשיבים ביחס לזכויות במגרש נקבע כי הם (המבקשים) ישאו בכל הוצאות הפיתוח הפרטי שיחולו על המגרש וכן בהוצאות הפיתוח הציבורי עד סכום של 30,000 דולר ארה"ב בלבד, כשכל סכום שיידרש בגין הוצאות פיתוח ציבורי מעבר לסכום זה, ישולם על ידי המשיבים. לפיכך, לטענת המבקשים, ככל שיחויבו לשלם למושב בגין עלויות פיתוח ציבורי בסכום העולה על 30,000 דולר ארה"ב, יש לחייב את המשיבים לשאת בתשלום זה. המשיבים מצדם הגישו כתב הגנה בהודעה לצד ג', שבו הכחישו את דבר קיומה של הסכמה מצדם לשאת בהוצאות הפיתוח הציבורי וטענו כי בסעיף 2(ה) האמור לא כלולה התחייבות מעין זו וכי חוזה המכר אף קובע במפורש כי המבקשים ישאו בכל עלויות הפיתוח.

3.
בית משפט קמא החליט, בהסכמת הצדדים, לפצל את הדיון בהליך שלפניו, כך שתחילה תידון ההודעה לצד שלישי. החלטה זו של בית-משפט קמא אינה עומדת לדיון לפני, ולכן לא מצאתי לנכון להביע כל עמדה לגביה. לאחר שקיים דיון שבו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים, החליט בית-משפט קמא לאמץ את עמדת המשיבים ולדחות את ההודעה לצד שלישי. בהחלטתו, שהיא ההחלטה נשוא הבקשה הנוכחית, קבע בית משפט קמא כי שני הצדדים לחוזה סברו, כשכרתו את חוזה המכר, כי הוצאות הפיתוח הציבורי לא יעלו על 30,000 דולר ארה"ב וכי אין בסעיף 2(ה) האמור "כל בסיס לטענת הנתבעים כי על צדדי ג' לשאת בהפרש הנובע מן ההנחה המוטעית המשותפת". עוד קבע בית משפט קמא כי אין באמירותיו של המצהיר מטעם הצד השלישי במהלך חקירתו הנגדית כדי לשנות מסקנה זו.

4.
המבקשים, כאמור, לא השלימו עם החלטת בית משפט קמא, והגישו את הבקשה הנוכחית. לטענת המבקשים, הפרשנות שהעניק בית משפט קמא לסעיף 2(ה) לחוזה המכר, מרוקנת אותו מתוכן, והפרשנות הסבירה היחידה לאמור בסעיף היא שהמשיבים התחייבו לשאת בעלויות הפיתוח הציבורי מעבר לסכום של 30,000 דולר ארה"ב. לטענתם, פרשנות זו מתיישבת עם גרסת מבקש 1 בחקירתו בבית המשפט ועם דבריו לפיהם הוא ביקש לוודא מראש מהו הסכום הכולל שישלם עבור המגרש, בעוד שמשיב 1 לא סתר מסקנה זו כשעומת עימה בעדותו בבית המשפט. מנגד טוענים המשיבים כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית וכי אין מקום לכך גם במקרה הנוכחי; כי אין בחוזה המכר, למרות שנוסח על ידי המבקשים, התחייבות מטעמם לשאת בעלויות פיתוח כלשהן; כי הסכמתם לכלול בחוזה סעיף הקובע כי עלויות הפיתוח לא יעלו על סכום של 30,000 דולר ארה"ב, נבעה מכך שהאמינו למצג שיצר המושב לפיו עלויות הפיתוח צפויות להיות בסך של 30,000 דולר בלבד, ולא מתוך כוונה להתחייב לשאת בהוצאות פיתוח כלשהן; וכי בחוזה נקבע באופן מפורש כי המשיבים הם שישאו בכל עלויות הפיתוח.

5.
לאחר שעיינתי בחומר הרלוונטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

6.
להלן יובא תחילה נוסח הסעיפים הרלוונטיים לחוזה המכר:

"2(ה) צד ב' ישא בכל עלויות הפיתוח... מוסכם בזה כי עלויות הפיתוח לא יעלו על סכום של 30,000$ (שלושים אלץ דולר ארה"ב).
...
3(א) בנוסף להוצאות הפיתוח שבסעיף 2(ה)' לעיל, ישא צד ב' בכל ההוצאות הקשורות למגרש, לרבות דמי היוון, דמי היתר, תשלום להוצאות פיתוח ותשתית ותשלומים לאגודה אשר יחולו על המגרש
".

הצדדים אינם חלוקים על כך שסעיף 2(ה) לחוזה עוסק בעלויות הפיתוח הציבורי וסעיף 3(א) לחוזה עוסק בעלויות הפיתוח הפרטי.

7.
לפי האמור ברישא לסעיף 2(ה) לחוזה המכר, המבקשים הם שישאו בעלויות הפיתוח הציבורי. עם זאת, בסיפא לסעיף זה נקבע כי עלויות הפיתוח הציבורי לא יעלו על סכום של 30,000 דולר ארה"ב. ככל הנראה, כפי שציין גם בית משפט קמא, סברו שני הצדדים, בעת שחתמו על חוזה המכר, ותוך שהם חשופים לאותו מידע שנמסר להם על ידי המושב, כי עלויות הפיתוח הציבורי צפויות לעמוד על סכום של 30,000 דולר ארה"ב. סברה זו של הצדדים מתיישבת עם האמור בסעיף 2(ה) לחוזה המכר. עם זאת, השאלה הצריכה תשובה במקרה הנוכחי היא מה קובע חוזה המכר באשר לנסיבות שבהן עלויות הפיתוח הציבורי, שהוטלו בחוזה על כתפי המבקשים, יעלו, בסופו של יום, על הסכום שנקבע בחוזה. האם גם במקרה כזה המבקשים הם שצריכים לשאת בכל עלויות הפיתוח, כפי שנקבע ברישא של סעיף 2(ה) לחוזה, או שמא על המשיבים לשאת באותן עלויות שמעבר לעלות של 30,000 דולר ארה"ב.

8.
בית משפט קמא, בהחלטתו, עסק בפרשנות הסעיפים הרלוונטיים לעניין זה בחוזה המכר מבלי לקבוע ממצא עובדתי כלשהו באשר לכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה. כפי שיפורט להלן, המסקנה שאליה הגיע לעניין זה, אינה מקובלת עליי. עיון בנוסח הסעיפים הרלוונטיים לחוזה המכר מלמד כי הצדדים, גם אם העריכו את עלויות הפיתוח בסכום של 30,000 דולר ארה"ב, לא סברו כי קיימת ודאות מוחלטת שהסיכון, של עלויות פיתוח ציבורי בסכום העולה על 30,000 דולר ארה"ב, אינו צפוי להתממש. ודוק, לו היו שני הצדדים בטוחים לחלוטין כי הוצאות הפיתוח הציבורי לא יעלו על סכום של 30,000 דולר ארה"ב, לא היה להם כל צורך לכלול בחוזה את הסיפא לסעיף 2(ה), והם, ככל הנראה, היו נמנעים מלעשות כן. לפיכך, אין זאת אלא שהצדדים סברו כי קיים סיכון מסוים שהוצאות הפיתוח יעלו לבסוף על סכום של 30,000 דולר ארה"ב וביקשו לקבוע, באמצעות החוזה, מנגנון להקצאת הסיכון הנ"ל. אכן, אין לשלול כי המבקשים הם שיזמו את קביעת המנגנון האמור, והמשיבים מצדם הסכימו לכך מכיוון שהעריכו כי הסיכון הנ"ל אינו צפוי להתממש. ואולם, בכך אין כדי לשנות את המסקנה לפיה סעיף 2(ה) לחוזה המכר נועד לקבוע מי ישא בעלויות הפיתוח הציבורי ובכלל זה להקצות את הסיכון שעלויות הפיתוח הציבורי יעלו על 30,000 דולר ארה"ב.

9.
אשר לשאלה למי מבין שניהם התכוונו הצדדים לחוזה להקצות סיכון זה, התשובה המתבקשת היא שמדובר במשיבים. כל פרשנות אחרת לסעיף 2(ה) לחוזה המכר למעשה מייתרת לחלוטין את הסיפא לסעיף, ואין לייחס לצדדים כוונה לכלול בהסכם ביניהם תניה שאין לה כל משמעות משפטית. לו הייתה כוונת הצדדים לחוזה כי המבקשים ישאו גם בהוצאות הפיתוח בסכום העולה על 30,000 דולר ארה"ב, אזי משנקבע בסעיף לחוזה המכר כי המבקשים הם שישאו בכל הוצאות הפיתוח, לא היה כל צורך בסיפא לסעיף 2(ה) לחוזה והצדדים לחוזה היו נמנעים מלהכלילה בחוזה. חוזה מכר, מטבעו, נועד לקבוע זכויות וחובות ולהקצות סיכונים בין הצדדים לו, ואילו הפרשנות שמבקשים המשיבים לייחס לסעיף 2(ה) לחוזה, לפיה מדובר במעין סעיף הצהרתי, שאין לו כל נפקות משפטית בין הצדדים להסכם, אינה סבירה.


10.
גם בעדויות הצדדים לפני בית משפט קמא אין כדי לשנות מסקנה זו. מבקש 1, בעדותו לפני בית המשפט, העיד כי כוונת המבקשים הייתה לעגן בחוזה המכר את המחיר המכסימלי שישלמו עבור המגרש, ולשיטתו, כך אכן עשו. מנגד העיד משיב 1 כי לשיטתו הוא אינו צריך לשאת בעלויות פיתוח כלשהן. עם זאת, במסגרת עדותו בבית המשפט, כנשאל האם עמדתו הנ"ל נכונה גם ככל שמדובר בעלויות פיתוח ציבורי בסכום שמעבר ל- 30,000 דולר ארה"ב, השיב משיב 1 תשובות שאינן חד משמעיות.

11.
נוכח האמור לעיל, ומשנקבע כי אין לקבל את פרשנותו של בית משפט קמא לחוזה המכר, הערעור מתקבל והחלטת בית משפט קמא מבוטלת.

12.
במהלך הדיון בהודעה לצד שלישי עלתה האפשרות לפיה בפועל לא נדרשו המבקשים לשאת בעלויות פיתוח ציבורי בסכום העולה על 30,000 דולר ארה"ב. בית משפט קמא ציין לעניין זה, בהחלטתו מיום 25.3.08, כי "מידע זה, אם הוא נכון, יש בו כדי להפוך את הקערה על פיה ולשנות לחלוטין את דרך ניהול התיק. ממה נפשך. אם ההוצאות עבור הפיתוח הציבורי נמוכות מ- 30,000$ הרי, דומני, כי ממילא אין מחלוקת כי על הנתבעים לשאת בהן". ואולם, בסופו של יום, לא הכריע בית משפט קמא בשאלה עובדתית זו ודחה את ההודעה לצד שלישי על סמך הפרשנות המשפטית שלשיטתו יש לייחס לחוזה המכר שנכרת בין הצדדים. משכך, במסגרת הערעור דנן ניתן היה לדון אך ורק בשאלה האם צדק בית משפט קמא כשקבע כי המשיבים לא התחייבו בחוזה המכר לשאת בעלויות הפיתוח הציבורי שמעבר לסכום של 30,000 דולר ארה"ב. בנסיבות אלה, המשמעות של קבלת הערעור היא שעל בית משפט קמא לברר האם בפועל עלו הוצאות הפיתוח הציבורי על סכום של 30,000 דולר ארה"ב. אם ייקבע כי כך הדבר, וכי על המבקשים לשלם סכומים אלו למושב, יהיה על המשיבים לשלם למבקשים סכום השווה להפרש שבין עלות הפיתוח הציבורי ל- 30,000 דולר ארה"ב.

13.
המשיבים ישאו בהוצאות המבקשים, בשתי הערכאות, בסכום של 5,000 ₪.

14.

העירבון יוחזר למבקשים.

15.
המזכירות תשלח העתקים מההחלטה לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ב' באדר התשס"ט (26 בפברואר 2009), בהיעדר הצדדים.

מוסיה ארד
, נשיאה








ברע בית משפט מחוזי 690/08 עמיקם ברקוביץ', דבורה ברקוביץ' נ' אפרים אברהם, מרים אברהם ואח' (פורסם ב-ֽ 26/02/2009)