פסקי דין על שלמה פיליפוביץ | פסקי דין על אילן מזרחי

7964/05 א     29/03/2007




א 7964/05 שלמה פיליפוביץ נ' אילן מזרחי




בעניין:


בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
007964/05


בפני

:
כב' השופטת אביב מלכה
12



29/03/2007




בעניין
:
שלמה פיליפוביץ







התובע

נ
ג
ד


אילן מזרחי







הנתבע

פסק דין
התובע הינו אמן אשר ביקש לקיים תערוכה של יצירותיו בכנסיה בארצות הברית, מדינת מישיגן.
הנתבע הינו תושב ארצות הברית הסוחר באמנות.
הצדדים החליטו לשתף פעולה לשם ביצוע התערוכה האמורה.

אין מחלוקת כי שווי החפצים אשר היו אמורים להשלח על ידי התובע לארצות הברית, לצורך התערוכה, עמד על סך של 10,000$.
אין מחלוקת כי לו העניינים היו זורמים כפי שתוכנן, היה על התובע לקבל מן הנתבע את הסכום של 10,000$.

אולם, העניינים לא זרמו כפי שתוכנן ולפיכך, הגיעו הצדדים להתכתשות שבפני
.
בפועל, התערוכה לא בוצעה, רווחים בוודאי שלא היו, והתובע תובע את הפסדיו הנטענים.

המחלוקת בין הצדדים כוללת מחלוקות עובדתיות כמו גם מחלוקות על תנאי ההתקשרות ומשמעותם.

גירסאות הצדדים:
לגרסת התובע הנתבע רכש את החפצים ברכישה רגילה ומלאה. על-פי תנאי העיסקה הנתבע היה אמור לשלם סך של 5,000$ כאשר החפצים ישלחו אליו ו - 5,000$ נוספים מתוך המכירות בתערוכה.
החפצים אשר לא ימכרו בתערוכה ימכרו על ידי הנתבע עד סוף השנה. ככל שלא ימכרו חפצים אלה, יוחזרו לתובע והנתבע יהיה פטור מתשלום עבורם.

התובע ממשיך וטוען כי הוא שלח את החפצים למישיגן, מקום התערוכה, אולם הנתבע ביטל את חלקו, סירב לשלם את המחצית הראשונה ולא הגיע לתערוכה.

לטענת התובע, עקב הפרתו של הנתבע, הוא נאלץ לבטל את התערוכה ונגרמו לו הפסדים בשל כך.
לגירסתו הסחורה מאופסנת בארצות הברית עד היום.

גירסת הנתבע שונה. לגירסתו מדובר בעסקת קונסיגנציה מלאה כאשר הוא הסכים לשלם 5,000$ כמקדמה בלבד, מקדמה זו אמורה היתה להשתלם עם הגעת הסחורה לפלורידה.
כיוון שהסחורה מעולם לא הגיעה לפלורידה, טוען הנתבע, כי אין לו כל מחוייבות כלפי התובע.
מוסיף הנתבע וטוען כי התובע מעולם לא שלח את הסחורה לארצות הברית.

זהות הצדדים להתקשרות:
בפני
הנתבע טענה ראשונה הנוגעת לזהות הצדדים. לגירסתו, ההתקשרות היתה בין שתי חברות - מצד התובע היתה זו חברה בשם "לב האמונה בע"מ" ומצד הנתבע היתה זו חברה בשם "מזכרות יודיאקה לישראל".

הנתבע מבסס טענתו זו על החשבוניות אשר שלח התובע (נספח ו' לתצהירו), שם מופיע מספר מורשה 513504027 שהוא מספרה של החברה לב האמונה בע"מ ולא מספרו של התובע.
כמו כן, מופיע שם שם הנמען "מזכרות יודיאקה לישראל" ולא שמו של הנתבע.

טענה זו של הנתבע, על שני הפנים שלה, דינה להדחות.

ככלל, הצדדים לחוזה הם אלה אשר התקשרו בחוזה וראו את עצמם כמחוייבים על-פי החוזה.

אשר על כן, בבואי לבחון, לפי דיני החוזים על מי לשאת בעול ההתחייבות החוזית, בראש ובראשונה עלי לבחון את הצדדים לחוזה.

דיני המיסים מחייבים הוצאת חשבונית בגין כל עסקה ומחייבים כי הצדדים לחשבונית יהיו אותם צדדים של העיסקה.
נקבע בסעיף 45 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1975 (להלן: חוק מע"מ):
"עוסק חייב להוציא לקונה חשבונית עסקה על כל עסקה..."

(הדגשים שלי - מ.א.).

בסעיף 47 נקבע:
"עוסק מורשה רשאי להוציא לגבי עסקה חייבת במס חשבונית מס במקום חשבונית עסקה וחייב הוא לעשות כן לפי דרישת הקונה"

(הדגשים שלי - מ.א.).

עיננו הרואות כי דיני המיסים מחייבים כי חשבונית העסקה או חשבונית המס תשקף את הצדדים לעסקה - "העוסק" ו"הקונה".

אין מכאן להסיק את הכיוון ההפוך. אם חשבונית מציינת צדדים לחשבונית אין זה בהכרח מביא לתוצאה כי אלה הצדדים האמיתיים לעיסקה ולחוזה ההתקשרות.

יתכנו מקרים ואין להתעלם מכך, כי משיקולים כאלה ואחרים, כשרים או שאינם כשרים, החשבונית לא תשקף את הצדדים האמיתיים להתקשרות.

לפיכך, בבואי לבחון מי הצדדים לחוזה שבפני
, עלי לבחון את מכלול הנסיבות של ההתקשרות. החשבונית אינה אלא ראיה נוספת במכלול הראיות ואין לראות את החשבונית כחזות הכל וכראיה החלוטה.

יתכן מצב בו אגיע למסקנה כי הצדדים להתקשרות אינם הצדדים לחשבונית ובמקרה כזה יתכן ויהיה בכך כדי להצביע על הפרה של דיני המסים. מאידך, אל לי לתת את ידי "להכשרת" פעולה שכזו בכך שאראה את הצדדים לחשבונית כצדדים להתקשרות החוזית גם אם אין זה עולה בקנה אחד עם יתר הנסיבות והראיות.

להשלמת התמונה ראוי לציין כי, על-פי דיני השליחות יכול שיהיה מצב בו הצדדים לחוזה יהיו צדדים אחרים מאלה אשר ביצעו את ההתקשרות בפועל.

כך נקבע לעניין זה בסעיף 17 לחוק מע"מ:
"(א) עוסק המוכר נכס או נותן שירות לקונה באמצעות שלוח, הפועל בשמו של העוסק, רואים את העוסק כמוכר או כנותן השירות לקונה, ואת השלוח - כנותן שירות לעוסק, אם עובדת השליחות ושמו של העוסק כשולח צויינו על המסמכים שמוציא השלוח לקונה; לא צויין כך, יראו את הנכס כנמכר או את השירות כניתן פעמיים: פעם מאת העוסק ופעם מאת השלוח לקונה.
(ב) עוסק המוכר בשם עצמו נכס של פלוני, שנתקשר עמו לשם כך, רואים את העוסק כמוכר הנכס לקונה ואת פלוני כמוכר הנכס לעוסק.
(ג) עוסק הקונה נכס או מקבל שירות בשביל עוסק אחר יציין על מסמך שהוא מוציא למוכר או לנותן השירות במהלך עסקיו הרגיל את עובדת השליחות ואת שמו של העוסק האחר כשולח; לא עשה כן, יראוהו כקונה לעצמו".

סיכומו של עניין - יש לבחון את הצדדים להתקשרות על-פי מכלול הנסיבות. הצדדים לחשבונית אינם אלא נסיבה בין כל הנסיבות האחרות. אם אין התאמה בין הצדדים לעיסקה לבין אלה אשר בחשבונית - עניין זה כפוף לדיני המיסים.

במקרה דנן, זולת החשבוניות, אין בתיק כל רמז או קצה ראיה לכך שההתקשרות היהת בין שתי חברות. אין כל עדות לכך כי הצדדים, או מי מהם פעל כאורגן של חברה או פעל כשלוח מטעם חברה.
נהפוך הוא, כל החומר מעיד על כך שההתקשרות היתה בין שני אנשים פרטיים - הצדדים להליך זה.

לא היה בין הצדדים חוזה התקשרות ועל ההתקשרות ניתן ללמוד רק מן ההתכתבות האלקטרונית בין הצדדים.
בהתכתבות זו לא מוזכרת מעורבות של חברה, לא מצד זה ולא מן הצד השני. אמנם, בחלק מן המכתבים האלקטרוניים מופיעים המילים "מזכרות יודאיקה לישראל" מתחת שמו של הנתבע, אולם אין איזכור לכך שמדובר בחברה וכי חברה זו היא המהווה את הצד להתקשרות. מילים אלו מופיעות כ-לוגו או שם מסחרי כל שהוא ותו-לא.
הרמז היחיד הקיים לאפשרות כי מדובר בחברה של התובע עולה מתוך מכתבו של הנתבע מיום 12.9.04, שם מבקש הנתבע מן התובע פרטים מלאים על החברה שלו.
על כך עונה התובע ביום 13.9.04 כי החברה שלו היא "סם פיליפ" (ראה נ/2). כידוע, אין חברה שכזו ואין זו החברה אשר לה טען הנתבע. לפיכך, גם "רמז" זה אינו רמז כלל ועיקר.
הנתבע, בתצהירו (סעיף 4) מפנה לנספח א' לכתב התביעה. מסמך זה הינו דואר אלקטרוני מיום 8 לאוגוסט 2004, עליו חתומים הנתבע ואישתו, נטלי, כחתימה אישית. במכתב נרשם כי התובע יכול להשתמש בכתובת הרשומה לכל דבר שצריך להשלח. הכתובת היא כתובת של "מזכרות יודאיקה לישראל". גם שם לא נרשם כי מדובר בחברה ולא ניתן להסיק מכתובת זו את מה שמנסה הנתבע לטעון, כי ההתקשרות היתה עם חברה כלשהיא.

כמו כן, ראוי לשים לב לעובדה כי כרטיס האשראי אשר ממנו אמור היה להשתלם הסכום הראשון, היה כרטיס אשראי על שם הגברת נטלי בנשוי, אישתו של הנתבע (נספח ח2 לתצהיר התובע). לו היתה חברה מתקשרת בעיסקה, סביר להניח כי התשלום היה מוצא מחשבונה.

אין לי כל ספק כי לו היו הנתבע או התובע מהווים אורגנים של חברה ובאים להתקשר בשמה, או אם הם היו פועלים כשלוחים של חברה - היה הדבר בא לידי ביטוי בחומר שבפני
, בצורה זו או אחרת.

התוצאה היא, על כן, כי הצדדים להליך זה הם הצדדים אשר התקשרו בחוזה. הם ולא חברות.
אם יש אי התאמה בין הצדדים לעסקה לבין הצדדים לחשבונית, עניין זה כפוף לדיני המיסים ואין לי לעסוק בו.


מהות ההתקשרות:
בין שתי הגרסאות אני מעדיפה את גירסת הנתבע כי העסקה היתה עיסקת קונסיגנציה ולא עסקת מכר כגירסת התובע. על פי גירסת הנתבע התשלום הראשון בסך 5,000$ אשר אמור היה להשתלם, לא היה אלא מקדמה.
התכתובת בין הצדדים אינה שופכת אור על מחלוקת זו. הצדדים, במכתביהם אינם מציינים את פרטי ההתקשרות אלא מציינים רק את הסכומים האמורים להשתלם מכוח ההתקשרות. עניין זה אין בו מחלוקת. יחד עם זאת ישנן נסיבות אחרות המביאות אותי למסקנה זו.

ראשית, ראוי לשים לב כי גם התובע מודה בכך כי סחורה אשר לא תמכר תוחזר אליו וכי הנתבע יהיה פטור מתשלום עבורה (סעיף 13 לסיכומים). שיטה זו היא מאפיין של עיסקת קונסיגנציה.

כמו כן, פרטי העיסקה הובאו על ידי העד מר לוי בעמוד 38 שורה 6 לפרוטוקול. הגם שהעד מסרב לקרוא לעיסקה בשמה (שורה 25 שם) התיאור תואם עיסקת קונסיגנציה עם תשלום מקדמה, כפי שטוען הנתבע.

לגירסת התובע, הוא היה אמור לארגן את התערוכה נשוא הליך זה. כאשר הנתבע ואישתו "יבואו לתערוכה כדי לעזור בניהול המכירות ולהכיר את צורת העבודה מול השוק הנוצרי. לשם כך, סוכם כי מר מזרחי יקנה את היצירות ממר פיליפוביץ...." (סעיף 12 לסיכומים).
מאליה עולה השאלה - אם טוען התובע כי הנתבע רכש את היצירות, ברכישה מלאה, הכיצד טענה זו מתיישבת עם הטענה כי הוא ואישתו אמורים להגיע לתערוכה רק כדי "לעזור בניהול המכירות". אם היצירות הפכו להיות קניינם הפרטי לפי עסקת מכר, צריכים הם להיות בעלי האינטרס הראשוני לביצוע התערוכה והמכירות ולא רק "לעזור".

יתר על כן - התובע עצמו מציין את החשיבות של הכרת השוק הנוצרי. כיצד עובדה זו מתיישבת עם הטענה כי הנתבע רכש את היצירות ולקח על עצמו את מלוא הסיכון עוד בטרם הכיר שוק זה.

ובכלל, אם היה מדובר בעיסקת מכר שלמה ומלאה, מדוע זה היה לתובע אינטרס בהצלחת התערוכה ומדוע היה מוטל עליו לארגן אותה. ודוק. האפשרות כי אירגון התערוכה היה חלק מתפקידי התובע על-פי תנאי ההתשרות וכי הוא קיבל על כך תשלום, אפשרות זו נופלת לנוכח הבהרת התובע עצמו כי הסכום אשר היה אמור לקבל, 10,000$ היה השווי הסיטונאי של היצירות. כלומר, לא היתה לו כל תמורה בעבור אירגון התערוכה.

מכלול ההתקשרות מצביע על כך שלשני הצדדים היה אינטרס ראשוני ומיידי להצלחת התערוכה. התובע רצה כי יצירותיו ימכרו כדי שיכול לקבל את תמורתן והנתבע רצה להרוויח את ההפרש בין מחיר המכירה לבין השווי הסיטונאי.
לפיכך, סיכמו הצדדים כי התובע יארגן את התערוכה, לאור נסיונו והנתבע ואישתו יבוא לעזור במכירות ובתוך כך, למען העתיד, ילמדו את השוק הנוצרי.

מסקנתי היא, על כן, כי היתה זו עיסקת קונסיגנציה.

לאן היו היצירות אמורות להשלח:
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה - לאן היו היצירות אמורות להשלח.

אין מחלוקת כי מלכתחילה סוכם כי היצירות ישלחו לפלורידה (ראה עדות לוי בעמוד 38 שורה 2).
הנתבע טוען כי כיוון שהיצירות לא הגיעו לפלורידה, העסקה לא יצאה אל הפועל.

התובע טוען כי סוכם, לאחר מכן, כדי לחסוך דמי משלוח, שהיצירות ישלחו ישירות למישיגן ולשם הן נשלחו לגרסתו.

גירסתו של התובע לעניין זה, מקובלת עלי.
התובע מפנה אותי למכתב אלקטרוני מיום 10.9.04 (נספח ב' לכתב התביעה, נספח א' לתצהיר הנתבע). במכתב זה מציין התובע כי היצירות יכולות להשלח ישירות לכנסיה כדי לחסוך בעלויות העברה, והוא מציין את כתובת הכנסייה.

מנגד, הנתבע מפנה אותי לחשבונית אשר הופקו על ידי התובע אשר בהם מופיעה הכתובת למשלוח בפלורידה (נספח ו' לתצהיר התובע).
חשבוניות אלה הופקו ביום 9.9.04, יום לפני המכתב הנ"ל אליו מפנה התובע.

נראה כי, לאחר משלוח החשבוניות הציע התובע לשלוח את היצירות לכנסיה במישיגן. הנתבע לא סרב לכך, על כל פנים, בסיכומי הנתבע אין כל הפניה או טענה כי סרב להצעת התובע כאמור במכתבו מיום 10.9.04.
נהפוך הוא, במכתבו של הנתבע מיום 12.9.04 (נספח ג' לתצהיר התובע וגם נ/2) יומיים לאחר הצעת התובע לשלוח את הסחורה ישירות לכנסיה, מבקש הנתבע יותר פרטים על הכנסיה ועל אנשי הקשר שם. הכנסיה אליה נשלחה הסחורה.

לאור האמור, מסקנתי היא כי התובע אכן הציע כי הסחורה תשלח למישיגן וכי הנתבע לא הביע כל התנגדות לכך. לפיכך, רשאי היה התובע לראות את מישיגן כיעד הסחורה.

האם נשלחו היצירות:

התובע טוען כי היצירות נשלחו למישיגן וכי הן מאוחסנות שם עד היום.

הנתבע טוען כי היצירות כלל לא יצאו מן הארץ.

בדיון בחלק זה יש לזכור כי נטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח את טיעוניו ובכלל זאת, את משלוח היצירות.
יאמר מיד - התובע לא הרים נטל זה.

הפרט הבסיסי ביותר אשר היה צריך התובע להמציא הוא - תעודת משלוח או מסמכים אחרים המעידים על משלוח היצירות למישיגן.

בידי התובע אין אף לא בדל של מסמך כזה.

לתצהירו צרף התובע אישור משלוח של "מספר פריטים" (סעיף 14 ונספח ד'). השאלה עולה מאליה - היכן האישורים של כל הסחורה.
שאלה זו מתחדדת לאור העובדה כי התובע טוען ששלח את אותם "מספר פריטים" לכומר של הכנסיה, בד בבד עם משלוח הסחורה כולה לאדם בשם אוסמונד (סעיף 18 לסיכומים).

בעדותו של התובע (עמוד 15) טוען התובע כי לא שמר את אישורי המסירה. תשובה זו מעוררת תהיות.
כיצד זה לא שמר התובע כל מסמך על משלוח הסחורה ולו רק לשם וידוא הגעתה ליעד - מדובר סחורה בערך של 10,000$. היעלה על הדעת לקבל את גירסת התובע כי הוא לא שמר את מסמכי המשלוח?

וזאת יש לשים לב - על-פי סעיף 15 לתצהיר התובע מספר ימים לאחר "שהיצירות כבר הועברו ליעדן" החלו השיבושים בהתקשרות בכך שהנתבע ביקש להחליף את כרטיס האשראי לחיוב. אם כך היה הדבר, כיצד זה לא דאג התובע לשמור את אישורי המשלוח. לא קיבלתי על כך כל הסבר.

יתר על כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי התשלום אשר היה על הנתבע לשלם לתובע, בסך 5,000$ היה אמור להשתלם כנגד משלוח הסחורה אל הנתבע. כיצד זה אז, בזמן אמת, לא מצא התובע לנכון לשלוח בפקס אל הנתבע את אישורי המשלוח של הסחורה ולהצדיק את רצונו לגבות את התשלום בסך 5,000$.
דומני כי התובע לא עשה זאת כיוון שכלל לא היה בידיו אישורי משלוח שכאלה.

התובע משתית את גירסתו על עדות שלו, עדות אישתו וכן תצהירים של הכומר ג'ונסון.
אינני יכולה לתת אמון רב בעדותו של התובע כמו גם בעדותה של אישתו. שני אלה בעלי אינטרס ברור ומובהק.

יחד עם זאת, ראוי לשים לב כי בתצהירה של הגברת פוליץ, אשתו של התובע, אין מילה וחצי מילה על משלוח הסחורה. גם בעדותה (עמוד 6) היא מספרת אל אריזת הסחורה בפירוט וניכר בה כי היא בעלת ניסיון בתחום, אולם אין כל איזכור למשלוח הסחורה.

התובע צרף בהסכמת הנתבע, תצהיר של הכומר ג'ונסון (ת/3). בישיבה מיום 27.6.06 ביקש התובע לזמן את העד מחו"ל וקבעתי כי החלטה על כך תנתן ביחד עם החלטה של הנתבע לזמן עד מחו"ל, לאחר חקירה נגדית של הנתבע.
שני הצדדים לא חזרו ולא ביקשו לזמן עדים מחו"ל. לפיכך, אין ערך רב לתצהירו של מר גו'נסון אשר לא נחקר עליו.
גם לגופו של עניין, תצהיר זה אין בו כדי לשפוך אור חדש על הסכסוך דנן. כזכור, גירסת התובע היא כי היצירות נשלחו למר אוסמונד ולא למר ג'ונסון. לפיכך, אין לתצהיר הכומר תרומה למחלוקת זו.

אינני מייחסת חשיבות רבה למכתב הנחזה להיות של מר אוסמונד לחברת ויזה וכן למה שנחזה להיות תצהיר של מר אוסמונד המבהיר כי המכתב הוא זיוף. מר אוסמונד לא הוזמן להעיד ולמסמכים אשר הוגשו בשמו אין כל ערך.

סיכומו של דבר, התובע לא הצליח להוכיח לי כי הסחורה יצאה בכלל מן הארץ.

בשולי מחלוקת זו אעיר כי זוהי המחלוקת אשר, למעשה, מתחילה ומסיימת את התיק דנן. אם הסחורה לא עזבה מעולם את הארץ, אין זה מעלה או מוריד אם העיסקה היתה קונסיגנציה או מכר ולאן היא היתה מיועדת. כך או אחרת, דינה של התביעה להדחות.

הקטנת הנזק:

כדי להשלים את התמונה אוסיף ואציין כי, גם אם הייתי מקבלת את גירסתו העובדתית של התובע עדיין, היה על התובע להתמודד עם שאלה קשה של הקטנת הנזק.

לגירסת התובע, התערוכה תואמה איתו והכל היה מוכן לביצוע. הסחורה כבר הגיעה ליעדה והוחזקה אצל מר אוסמונד, התובע ואישתו כבר רכשו כרטיסי טיסה לתערוכה (סעיף 17 לתצהיר). רק בשלב זה ביטל הנתבע את חלקו (סעיף 19 לתצהיר). מה מנע מן התובע לטוס למישיגן ולקיים את התערוכה כמתוכנן?!
וזאת יש לזכור, לדברי התובע, כל תפקידו של הנתבע ואישתו, בביצוע התערוכה היה לעזור במכירות (סעיף 12 לסיכומי התובע).
כמו כן, התובע העיד על עצמו כמי שהוא בעל ניסיון רב בתערוכות מסוג זה (סעיף 10 לסיכומיו). לא קיבלתי הסבר מניח את הדעת מדוע התובע לא קיים את התערוכה בעצמו.

הסברו של התובע (סעיף 27 לסיכומיו) כי לא עשה זאת כיוון שחשב שהסחורה שייכת לנתבע, הוא הסבר דחוק ומוזר. הרי הנתבע הודיע לו מפורשות שאין הוא מתכוון להגיע לתערוכה וכי העיסקה בוטלה ביניהם (סעיף 26 לסיכומי התובע).

לו היה התובע נוסע לתערוכה ומוכר את יצירותיו, כפי שעשה, לדבריו בהצלחה, בעבר, היה מרוויח את רווחיו ומקבל את התמורה לה ציפה. לכל היותר היתה נשארת מחלוקת כזו או אחרת בין הצדדים, להכרעה מאוחרת יותר של בית המשפט. ובכל מקרה, נזקיו של התובע, ככל שהיו כאלה, היו קטנים בהרבה.

כמו כן, לא ברור לי כלל מדוע לא דואג התובע להחזיר את הסחורה לארץ. גם פעולה כזו היא פעולה של הקטנת נזק. אם היה התובע מחזיר את הסחורה לארץ לא היה משלם את דמי האיחסון ואולי גם יכול היה למכור את הסחורה ולהקטין את נזקיו.

העובדה כי התובע לא נסע לבצע את התערוכה בעצמו וכן העובדה כי הוא לא דאג להחזיר את הסחורה לארץ או למכור אותה במקום אחר, כל אלה מהווים לטעמי גם תמיכה במסקנתי שלעיל, כי הסחורה מעולם לא יצאה מן הארץ.

סיכום

:
התובע מאשים את הנתבע כי זה עשה לו תרגיל "עוקץ" (סעיף 30 לסיכומים) כך שהסחורה נשלחה אולם תשלום לא ניתן בגינה.
אין בטענה זו דבר, כדי שהנתבע יעשה תרגיל "עוקץ" לתובע, צריך למצער כי יהיה לנתבע רווח כל שהוא מתרגיל שכזה.
איזה רווח יש לנתבע כאשר הסחורה מאופסנת לה במישגן, כפי שטוען התובע?!
דומני כי תרגיל ה"עוקץ" ככל שנעשה, היה ניסיון דווקא מן הכיוון ההפוך.

כך או אחרת, מכל השיקולים שלעיל, דינה של התביעה להדחות.

התובע ישלם לנתבע סך של 7,500 ₪ הוצאות ההליך. הסכום כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ וישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק

פסק דין
זה לשלטונות המס לאור האמור בפסק הדין לעיל, לגבי זהות הצדדים והחשבוניות שהופקו.

ניתן היום, י' בניסן, תשס"ז (29 במרץ 2007), בהעדר הצדדים.
מלכה אביב, שופטת
קלדנית: אורית לוי







א בית משפט שלום 7964/05 שלמה פיליפוביץ נ' אילן מזרחי (פורסם ב-ֽ 29/03/2007)