פסקי דין על יצחק רפאל פס | פסקי דין על מתתיהו שבו |

4739/03 בש     18/08/2003




בש 4739/03 מדינת ישראל נ' יצחק רפאל פס ,מתתיהו שבו





בתי המשפט

ב"ש 4739/03
בבית המשפט המחוזי בירושלים
בפני
: כבוד השופטת יהודית צור
18/08/2003
מדינת ישראל

בעניין:

המבקשת
ע"י ב"כ עו"ד דן אלדד

מפרקליטות מחוז ירושלים
נ ג ד
1. יצחק רפאל פס

2. מתתיהו שבו
המשיבים
ע"י ב"כ עו"ד נפתלי ורצברגר
החלטה

1. נגד יצחק רפאל פס
(להלן - משיב 1) ומתתיהו שבו
(להלן - משיב 2) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות בנשק שלא כדין (סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק) וקבלת נכסים שהושגו בפשע (סעיף 411 לחוק).
2. על פי האישום, ביום 17.7.2003, בשעה 17:00 לערך, באיזור "מחסום חיזמא" נשאו המשיבים והובילו, במכוניתו של משיב 1, שמונה לבנות חבלה המכילות חומר נפץ במשקל כולל של כ-4 ק"ג (להלן: "לבנות החבלה"), מאיזור בנימין לכוון ירושלים.
לבנות החבלה הכילו חומר הנפץ מרסק מהסוגים טריניטרוטולואן (tnt). ציקלוניט (rdx) ואוקטוגן (hmx).
על פי האישום, לבנות החבלה נגנבו קודם לכן מצבא ההגנה לישראל. מעטיפתה של כל אחת מלבנות החבלה הוסרו מספרי הסימן והסדרה.
על פי האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, קיבלו המשיבים במזיד את לבנות החבלה, ביודעם כי הושגו בפשע ונעשה בהן פשע, ונטלו על עצמם את השליטה בלבנות החבלה.

אשר לראיות
3. ב"כ המשיבים אינו חולק כי בחיפוש שערכו המשטרה והשב"כ במכוניתו של משיב 1, בעת שישב בתוך המכונית משיב 2, נמצאו 8 לבנות חבלה בתוך שקית ניילון. ב"כ המשיבים טוען כי אין ראיות כלשהן הקושרות את משיב 2 ללבנות החבלה וכי עצם נסיעתו במכונית עם משיב 1, אין בה די לעניין זה. אשר למשיב 1, טוען ב"כ המשיבים כי לכל היותר קיימות ראיות לכאורה נגדו על החזקת "חלק" מנשק בתוך מכוניתו, עבירה שהעונש עליה הוא עד שלוש שנות מאסר.
4. עיינתי בחומר החקירה המצוי בתיק החקירה והגעתי למסקנה כי יש בו כדי לשמש בסיס ראייתי מספק להוכחת האישומים המיוחסים לשני המשיבים.
כאמור, אין חולק כי ביום 17.7.03 נסעו המשיבים יחדיו במכוניתו של משיב 1 וכי נעצרו במחסום חיזמא ובחיפוש שנערך במכונית נמצאו בתוכה שמונה לבנות חבלה המכילות חומר נפץ במשקל כולל של כ-4 ק"ג. במכונית נהג משיב 1 ולידו ישב משיב 2, שהינו גיסו.
5. חומר החקירה כולל חוות דעת של מז"פ בה נקבעו המימצאים כדלקמן:
"הלבנות שהתקבלו לבדיקה הינן שמונה לבנות חבלה מס' 3 המכילות חומר נפץ מרסק מסוג תערובת b (b composition) שמרכיביו: חומרי הנפץ המרסקים טריניטרוטולואן (tnt) וציקלוניט (rdx) זוהו במעבדה האנליטית - (ראה חוו"ד המעבדה האנליטית המצ"ב). בנוסף לכך, בבדיקת החומרים במעבדה האנליטית עלה כי ככל הנראה, שש מתוך שמונה הלבנות מכילות בנוסף לתערובת b, חומר הנפץ המרסק מסוג אוקטוגן (hmx).
א. על גבי עטיפות הלבנות נמצאו בין היתר הכתובות הבאות: "לבנת חבלה מס. 3 נפיץ - comp.b סימן... סדרה...".
ב. מעטיפה של כל אחת מהלבנות הוסרו מספרי הסימן והסדרה.
3. לבנות החבלה הינן מתוצרת התע"ש ובשימוש צה"ל ומ"י. ייעודה של לבנת חבלה מס' 3 לשמש כמטען עיקרי במערכות חבלה /או לצורכי השמדת נפלים.
4. בכוחה של לבנת חבלה מס' 3 לגרום למוות בעת התפוצצותה, בכפוף לקרבה למוקד הפיצוץ" (חוות דעת מיום 18.7.03).

6. חומר החקירה כולל בנוסף זכ"דים ודו"חות פעולה של אנשי המשטרה שערכו את החיפוש במכונית ורשמו את תגובות המשיבים מיד עם מעצרם ובעת החיפוש.
כך, בדו"ח פעולה, תפיסה וסימון שערך רס"ר בן הרוש נרשם כי לאחר שנערך חיפוש ראשוני על גופו של משיב 1 הוא שאל אותו אם יש לו במכונית משהו לא חוקי ומשיב 1 השיב לו: "לפי מיטב ידיעתי לא". עוד נכתב בדו"ח כי משנמצאה השקית (בה היו לבנות החבלה) נשאל המשיב: "מה זה?", והשיב: "מצאתי את זה בשער של שבות רחל. יש בפני
ם לבנות חבלה ואני בדרך לתחנת המשטרה על מנת להחזיר את זה".
בהמשך נרשם כי משיב 1 מסר לשוטר כי משיב 2 הוא זה שמצא את השקית עם לבנות החבלה וכי הם היו בדרכם אל תחנת המשטרה (דו"ח פעולה מיום 17.7.03).
7. החוקר אסי בן הרוש מסר הודעה במשטרה בה סיפר בפירוט על החיפוש ועל התגובה הראשונית של משיב 1 בכל הנוגע ללבנות החבלה שנמצאו במכונית ועל הקשר שלו ושל משיב 2 לכך (ראה הודעה מיום 17.7.03).
8. בנוסף, חומר החקירה כולל זכ"דים של חוקר שב"כ (המכונה עמוס) בהם אומר משיב 2 "איפה החבלן אני אעזור לו, זה לא יתפוצץ".
9. במהלך החקירות הממושכות הקפידו המשיבים לשמור על זכות השתיקה וסרבו להשיב על השאלות הרבות שנשאלו בכל הנוגע למקורן של לבנות החבלה, מדוע החזיקו בהן, לאן נסעו והעיקר - המשיבים לא מסרו כל הסבר לפשר הימצאותם של חומרי חבלה כה מסוכנים במכונית בה נסעו.
10. ב"כ המשיבים טוען כי משיב 2 לא נשאל בשום מקום בחקירתו על הקשר שלו ללבנות החבלה וכי הוא סרב להשיב על שאלות החוקרים לאחר שהאשימו אותו בעבירות חמורות של ביצוע פיגועים, דברים שלא היה לו כל קשר אליהם. טיעון זה יש לדחות.
עיון בהודעות הרבות מלמד כי משיב 2 נשאל ארוכות ובפירוט על לבנות החבלה שנתפסו ברכב בו נסע. כך, בחקירתו מיום 22.7.03, הוא נשאל: "מה יש לך לומר על כך שנתפסו לבנות חבלה ברכב בו נסעת ביחד עם יצחק פס" וסרב להשיב ובהמשך נשאל:
"שאלה: יצחק פס אמר שאתה מצאת את השקית הלבנה עם לבנות החבלה מה יש לך לומר על כך.
תשובה: כל מה שיש לי לומר אומר בבית המשפט.
שאלה: מהיכן הבאת את השקית עם לבנות החבלה לרכב הפיג'ו שבו נסעת עם יצחק פס.
תשובה: כל מה שיש לי לומר אומר בבית המשפט ואין לי מה להוסיף זהו.
שאלה: נשאלת היום כיצד הגעת לעדי עד והשבת שבקשר ללבנות החבלה תמסור בבית המשפט - מה יש לך לומר על-כך?
תשובה: החוקר אמר לי שהגעתי לחזמה. על פי דעתו של החוקר אני מתקן. החוקר אמר שהגעתי לחזמה מעדי עד ובהקשר לזה אני אמרתי שכל דבר שקשור ללבנות החבלה שמצאו בחזמה ברכב אומר בבית המשפט.
שאלה: החוקר שאל אותך כיצד הגעת לעדי עד ואתה השבת בקשר ללבנות החבלה תשיב בבית המשפט מה יש לך לומר על כך.
תשובה: החוקר אמר שאני הגעתי מעדי עד לחזמה ועל כך בהקשר לשאלתו על עדי עד אני עניתי שכל דבר שקשור ללבנות חבלה שנמצאו ברכב בחזמה אמסור בבית המשפט.
שאלה: בזמן שבדקו את הרכב בחזמה ב-17.7.03 מה אמר יצחק פס לשוטרים.
תשובה: אין לי מה להוסיף על כל מה שאמרתי עד כאן.
(בשלב זה החשוד אומר לי "ברגע זה אם אני שותק - תרשום את השאלה שלך ובתשובה אתה תראה שאני שותק אז תרשום החשוד שותק" - נרשם על ידי החוקר דבריו של מתי שבו).
שאלה: זה נכון שבתאריך 17.7.03 בזמן שנסעת עם יצחק פס ברכב הפיג'ו הלבן נמצאו ברכב לבנות חבלה?
תשובה: החשוד שותק.
שאלה: יצחק פס אמר שאתה הכנסת את השקית לרכב, מה יש לך לומר על כך?
תשובה: החשוד שותק".

השאלות בכל הנוגע ללבנות החבלה חזרו גם בחקירה נוספת שנערכה למשיב 2 ביום 27.7.03, בה הוא חזר ונשאל בכל הנוגע ללבנות החבלה שנתפסו במכונית בה נסע, אך חזר וסרב להשיב.
גם בחקירה נוספת שנערכה למשיב 2 ביום 3.8.03 חזר המשיב 2 וסרב להשיב על שאלות בכלל ועל שאלות בכל הנוגע ללבנות החבלה בפרט. גם לשאלה מדוע בחקירות הקודמות הודיע כי יגיב לאחר שיתאפשר לו להיפגש עם עורך דין, אך למרות זאת ולאחר שכבר נפגש עם עורך דינו הוא ממשיך ועומד בסירובו לומר דבר - המשיך משיב 2 ושתק (עמ' 1 להודעה מיום 3.8.03).
11. ב"כ המשיבים טען כי משיב 2 נסע במכונית כטרמפיסט בלבד ולא ידע דבר והעובדה כי נסע ברכב עם משיב 1, אין בה כדי להוכיח את ידיעתו. טיעון זה יש לדחות. את הגירסה על נסיבות הימצאותו של משיב 2 ברכב - ואם אכן היה טרמפיסט תמים כטענתו - לא ניתן לבחון עתה כשהיא נשמעת לראשונה מפי בא כוחו. אכן, זכותם של המשיבים לשמור על זכות השתיקה ולא לאמר בחקירה דבר, אבל בנסיבות אלה לא ניתן לצפות בשלב זה כי בית המשפט יתן משקל לדברים שלא באו מפי החשוד עצמו במהלך החקירה אלא מפי עורך דינו במהלך הדיון, כשהחשודים עצמם בוחרים לשתוק ולא לאמר דבר.
12. ב"כ המשיבים טוען עוד כי יש להתעלם מכל הזכ"דים של השב"כ בהיותם בלתי קבילים. טיעון זה יש לדחות. שאלת קבילותם ומשקלם של הזכ"דים תוכרע על ידי בית המשפט שישמע את התיק העיקרי ואין זה השלב להכריע בכך. מכל מקום, באחד הזכ"דים שנרשם על ידי המכונה "עמוס", נרשמה תגובתו הספונטנית של משיב 2 מיד עם הימצאות לבנות החבלה ולכן זכ"ד זה רלבנטי, בשלב זה, לבחינת ידיעתו של משיב 2 והקשר שלו ללבנות החבלה.
13. ב"כ המשיבים טוען עוד כי מאחר ולבנת חבלה הינה רק חומר נפץ שכדי לפוצץ אותה צריכים נפץ ופתיל רועם, אין מדובר בנשק במובנו של סעיף 144 לחוק, אלא לכל היותר ב"חלק" מנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק, עבירה שהעונש עליה הינו עד שלוש שנות מאסר בלבד. גם טיעון זה יש לדחות.
על לבנת חבלה חלה ההגדרה של סעיף 144(ג)(3) לחוק הקובע כי "נשק" הינו: "תחמושת, פצצה, רימון או כל חפץ נפיץ אחר שבכוחם להמית אדם, או להזיק לו, לרבות חלק של אחד מאלה".
מסעיף זה עולה כי לעניין זה אין הבחנה בין ה"שלם" לבין ה"חלק" ודינם אחד. זאת ועוד, הסיפא של סעיף 144(ב) לחוק המתייחסת ל"חלק" מנשק ומקילה בעונשו של העבריין, חלה על סעיפים קטנים (ג) (1) או (2) ואילו בעניינו חל לכאורה סעיף קטן (ג)(3). בספר של י. קדמי על הדין בפלילים נאמר בעניין זה:
"להדגיש: העונש ה"מופחת" מתייחס אך ורק ל"חלק, אבזר או תחמושת" השייכים לכלי יריה או לכלי פליטה כמשמעותם בס"ק (ג)(1) או (2); ואינו מתייחס ל"חלק" של תחמושת, פצצה, רימון או חפץ נפיץ אחר כמשמעותם בס"ק (ג)(3)" (חלק ג' עמ' 1158).

מכאן נראה כי על סוג הנשק אותו הובילו לכאורה המשיבים, חלה הרישא של הסעיף הקובעת ענישה מחמירה של מאסר עד 10 שנים.
14. אשר לביצוע עבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע (סעיף 411 לחוק), גם בעניין זה קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים. בהתאם לחוות דעת מז"פ שבתיק החקירה מדובר בלבנות חבלה הנמצאות בשימוש בצה"ל ובמשטרת ישראל ולפיכך מי שמחזיק בהם קיבל אותם לכאורה שלא כדין והשגתם מקורה בביצוע עבירה.
לסיכום, הגעתי למסקנה כי במקרה זה קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים על החזקת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק הן מכוח החזקה הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק והן על בסיס הראיות המצויות בתיק החקירה הקושרות את המשיבים להחזקה ולהובלה לאחר שהם נתפסו כשברשותם לבנות החבלה והתנהגותם סמוך לתפיסה.
בנוסף קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים על קבלת נכסים שהושגו בפשע (עבירה לפי סעיף 411 לחוק).

עילת מעצר
15. התביעה מבקשת לעצור את המשיבים עד תום ההליכים בשל היותם מסוכנים לשלום הציבור ובטחונו.
ב"כ המשיבים טוען כי במקרה זה אין מדובר במשיבים המהווים סיכון לציבור. לטענתו, משיב 1 מסר גירסה מיד עם מעצרו בה טען כי מצא את לבנות החבלה וכי היה בדרכו כדי למסור אותן למשטרה. לטענתו, מדובר באנשים צעירים בעלי משפחות. משיב 1 עבר טרגדיה איומה וקשה כאשר בתו התינוקת נרצחה ושני המשיבים בעלי עבר נקי. ב"כ המשיבים טוען כי ניתן להורות על שחרורו של משיב 1 בחלופת מעצר ואילו את משיב 2 יש לשחרר מכל וכל ללא צורך בחלופה.
16. סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים) קובע את רשימת העבירות "החמורות" המהוות עילה למעצר. עבירות אלה יוצרות "חזקת מסוכנות" של הנאשם ועליו הנטל לסתור חזקה זו.
בין העבירות ה"חמורות" המנויות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים קובע ס"ק (2): "עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב)".
בעניינו מדובר בעבירה של נשיאה או הובלת נשק על פי סעיף 144(ב) לחוק המנויה בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים. לפיכך מתקיימת במקרה זה עילת מעצר וחלה חזקת המסוכנות, "אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת". בענייננו, המשיבים בחרו בזכות השתיקה ולא מסרו כל גירסה של ממש שיש בה כדי להפריך את חזקת המסוכנות העומדת נגדם.

חלופת מעצר
17. בהתאם להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים על בית המשפט לבחון בכל מקרה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרכים אחרות שחומרתן ופגיעתן בחירות הנאשם פחותה.
כאמור בעבירות המנויות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים קיימת חזקה של "מסוכנות", היינו כי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה", אלא אם יוכיח הנאשם אחרת.
18. בענייננו, המשיבים לא הצליחו להפריך את חזקת המסוכנות לאחר שבחרו שלא לאמר דבר בחקירות שהתנהלו נגדם. בעניין זה קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופט י' זמיר), בבש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל
:
"עדיין, כמובן, עומדת לנאשם זכות השתיקה. אך זכות זאת, שיש בה כדי לסייע בידי הנאשם לצאת זכאי בדין, לא נועדה לסייע בידי הנאשם, להשתחרר מן המעצר המניעתי לפני שהוכרע הדין. בדרך כלל, נאשם שיש נגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירה חמורה, מן העבירות המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, אינו יכול ליהנות משני העולמות בעת ובעונה אחת: גם לשתוק, על אף הנטל הרובץ עליו להפריך את חזקת המסוכנות, וגם להשתחרר מן המעצר על אף שהוא נותר בחזקת מסוכן".

המשיבים בחרו בזכות השתיקה וזו, כמובן זכות השמורה להם, אולם משעה שעשו כן, אין הם יכולים לצפות כי בית המשפט יבחן עבורם את נסיבות ביצוע העבירה, על בסיס עובדות שכלל לא נטענו על ידם במהלך החקירה.
19. בענייננו מדובר בנסיבות חמורות במיוחד שכן המשיבים נתפסו בהיותם מחזיקים או מובילים "נשק" בעל כוח קטלני ומסוכן במיוחד. לעניין המסוכנות סוגו של הנשק שנתפס חשוב ובענייננו אין המדובר בנשק שנועד להגנה עצמית אלא בנשק אשר, ככלל, נועד לשימוש למטרה התקפית! לא בכדי מוחזק נשק זה אך ורק על ידי רשויות הבטחון (צה"ל והמשטרה). מי שנתפס בהחזקה או בהובלה של נשק מסוג זה חייב, למצער, כדי להסיר מעצמו את חשש הסיכון, להסביר מה היו נסיבות החזקת אותו נשק, מטרתו, מהיכן הגיע לרשותו וכיוצא באלה, נסיבות שיהיה בהן - ולו לכאורה - כדי להרגיע את הציבור מפני הסיכון הנובע ממעשים מסוג זה.
לא כן בענייננו. ה"הסבר" הראשוני שמסר משיב 1 נסתר על פני הדברים שכן לטענתו הוא והמשיב 1 היו בדרכם להביא את לבנות החבלה למשטרה לאחר שמצאו אותם. אולם כאשר נשאל משיב 1 על ידי החוקר בן-הרוש, לפני החיפוש במכוניתו אם יש ברשותו משהו לא חוקי, הוא השיב כי למיטב ידיעתו אין. תשובה זו על פניה אינה מתיישבת עם מי שנמצא בדרכו למשטרה כדי למסור נשק קטלני הנמצא ברשותו.
20. ב"כ המשיבים טוען עוד כי בענייננו מדובר בעבירות בנשק ברף הנמוך וכי בנסיבות המקרה הענישה לה צפויים המשיבים קלה ואינה מחמירה. טיעון זה יש לדחות. אין מדובר בעבירות פעוטות וקלות ערך כלל ועיקר. אדרבה, מהנסיבות העולות מחומר החקירה נראה כי מדובר לכאורה בעבירות בנשק המצויות ברף העליון, בסוג זה של עבריינות. מדובר בנשק התקפי בכמות נכבדה, זהו נשק שהוצא מצה"ל או מהמשטרה בדרכים לא חוקיות והסיכון הנובע ממנו לשלומו ולבטחונו של הציבור ממשי ומידי.
21. אשר לנסיבותיהם האישיות של המשיבים, אכן למשיבים אין כמעט הרשעות קודמות, אך כפי שעולה מהרישום הפלילי של כל אחד מהם, אין מדובר במי שזו לו ההסתבכות הראשונה עם החוק. אכן, למשיב 1 נסיבות אישיות קשות במיוחד לאחר שאיבד את בתו התינוקת בנסיבות מחרידות וקשות. נסיבות אלה ישקלו על ידי בית המשפט שידון בתיק העיקרי בשלב הטיעונים לעונש, אם יורשע המשיב 1.
22. ב"כ המשיבים טען עוד כי קיים פער בלתי מתקבל על הדעת בין האישומים הקשים והחמורים שיוחסו למשיבים בתחילת החקירה לבין כתב האישום שהוגש נגדם בסופו של דבר וכי זו היתה גם הסיבה לשתיקתם במהלך החקירה. גם טיעון זה לא ניתן לקבל. לענייננו מה שחשוב הוא כי כתב האישום מוגש בסיומה של החקירה, על בסיס חומר שיש בו כדי לבסס תשתית ראייתית מספקת ובעלת סיכוי סביר להוכחת האישומים נגד המשיבים.
23. לסיכום, במציאות הביטחונית הקשה בה אנו חיים, המעשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום של נשיאה והובלה של חומר נפץ קטלני קשים וחמורים במיוחד. מדובר בנשק שאינו משמש להגנה עצמית אלא שלפי טיבו הוא נשק התקפי בלבד ונועד לפגוע ברבים. מקורו של הנשק בצה"ל, ואין לפרט כלשהו ולמשיבים בכלל זה, כל היתר חוקי להחזיקו ברשותם.
24. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי יש בחלופת מעצר כדי להשיג את מטרת המעצר ולהסיר את חשש הסיכון מפני המשיבים שהראו בהתנהגותם כי הם מהווים סיכון לשלום הציבור ובטחונו.
לפיכך החלטתי להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.


לאחר שסיימתי לכתוב את החלטתי ולפני הקראתה לצדדים, הוגשה בפני
בקשה על ידי המבקשת להגשת ראיה נוספת. מדובר, בעדותו של שחר דביר זליגר מיום 14.8.03 לפיה משיב 1 הביא אליו את לבנות החבלה לפני מספר חודשים וביום המעצר באו אליו שני המשיבים ונטלו את לבנות החבלה שהיו "מופקדות" בידיו. ב"כ המשיבים מתנגד לבקשה וטוען כי השלמת החקירה בשלב זה אינה ראויה וכי לגוף העניין הודעתו של דביר בעלת משקל מפוקפק.
נוכח האמור בהחלטתי, אין צורך שאדון בבקשה לקבלת ראיה נוספת. למעלה מן הצורך אציין כי הראיה אמורה לתמוך בגירסת המבקשת ואף אם טענתו של ב"כ המשיבים נכונה כי יש ליתן לה משקל "מפוקפק" או מועט, הרי שכאמור הראיה אמורה לתמוך בגרסת המבקשת ומשהגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה גם ללא ראיה זו, אין צורך שאדון בבקשה.

ניתנה היום, 18.8.03, במעמד ב"כ המבקשת, ב"כ המשיבים והמשיבים.

יהודית צור
, שופטת









בש בית משפט מחוזי 4739/03 מדינת ישראל נ' יצחק רפאל פס ,מתתיהו שבו (פורסם ב-ֽ 18/08/2003)