פסקי דין על בועז פינקלשטיין

3874/07 פ     05/03/2009




פ 3874/07 מדינת ישראל נ' בועז פינקלשטיין




בעניין:

30



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
פ
003874/07


בפני
:
כבוד השופטת דורית רייךֿֿשפירא
תאריך:
05/03/2009




בעניין:
מדינת ישראל




ע"י ב"כ עו"ד
דורון

המאשימה


נ
ג
ד


בועז פינקלשטיין
= בעצמו


ע"י ב"כ עו"ד
שליין
הנאשם


ה כ ר ע ת
- ד י ן
כתב האישום ותמצית הראיות

ב- 1.05.07
הגיש נציג מדור תביעות את כתב האישום שבפני
נגד בועז פינקלשטיין
יליד 1982 (להלן: "הנאשם"). ב - 12.03.08, בטרם הקראה, הוגש לתיק בית המשפט כתב אישום מתוקן (להלן: "כתב האישום").
בכתב האישום מיוחסים לנאשם
איומים ותקיפת בת זוג שגרמה לה חבלה של ממש, עבירות לפי סעיפים 192 ו- 382(ג) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").
התביעה טוענת, שבתאריך 6.12.05 בביתם שברחוב בר-יוחאי בתל-אביב (להלן: "הדירה"), הנאשם דחף וסטר לעליזה וילובי, שהיתה באותה עת בת זוגו (להלן: "המתלוננת"). כמו כן מיוחס לנאשם שבמטרה להוציא את המתלוננת מהדירה אחז בכוח בפרק ידה, והחל לגרור אותה לאורך הרצפה למרות שנאחזה בחפצים שונים על מנת למנוע ממנו לעשות כן. באותן נסיבות הרפה ממנה לרגע, הלך למטבח, הוציא סכין ובאמצעות הלהב היכה על ידה של המתלוננת. בהמשך איים על המתלוננת שאם לא תצא מהדירה יהרוג אותה, הצמיד את הסכין לגרונה וגרם לה לחתך. כתוצאה מהתקיפה בנוסף לחתך בגרון נגרמו למתלוננת שטפי דם ביד ובברך.

בטרם תשובה לכתב האישום טען סנגורו של הנאשם, עו"ד שליין

שעומדת למרשו טענת הגנה מן הצדק, תוך שהוא מפנה להלכת בית המשפט העליון בעניין בורוביץ ולאסמכתאות נוספות. בהחלטה מיום 26.05.08 הטענה נדחתה, בעיקר משום, שמירב טענות הסנגור נמצאו כטענות עובדתיות הצריכות ביסוס ואין מקומן בפתח הדיון. הודגש שעומדת לנאשם הזכות ויוכל לחוזר ולהעלות הטענה אם ימצא לנכון לעשות כן בשלב אחר של המשפט (ראו עמ' 8 לפרוטוקול).
ב -
26.05.08
השיב הנאשם באמצעות בא כוחו לכתב האישום וכפר כפירה כללית בעובדות כתב האישום והוסיף ופרט בכתב (ראו טיעונים שהוגשו לבית המשפט ב- 5.06.08.

לביסוס האישום העיד התובע עו"ד לוס את המתלוננת (עמ' 11 – 21), במהלך עדותה הראשית הוגשו תעודה רפואית - ת/1 ותצלום הסכין - ת/2. בחקירתה הנגדית הוגשו שתי הודעותיה נ/1 + נ/2 כמו כן הוגשו הודעותיו של הנאשם ת/3 + ת/4.
הנאשם
היה העד היחיד להגנה (עמ' 22-27) ובהסכמת התובע הגיש הסנגור תצלום משטרתי המשקף נשיכה על בטנו העליונה של הנאשם - נ/3, הודעת שכנה שושנה שם טוב - נ/4 והודעתו של שלמה אזולאי חברו של הנאשם - נ/5.

מראיות שבפני
עולה תשתית כדלקמן
הנאשם והמתלוננת, היו בקשר זוגי כחודשיים- שלושה, קודם לתאריך שבדיון (המתלוננת עמ' 11 ש' 4, הנאשם עמ' 22 ש' 2).

כשלושה שבועות לפני האירוע, בהיותם בבית הוריו, דרש הנאשם מהמתלוננת שלא תלך לעבודתה ותישאר איתו לחגוג את יום הולדתו יחד עם חבריו. כשהמתלוננת סירבה, תקף אותה והדף אותה למיטה, תוך כדי כך המתלוננת נשכה את הנאשם בחלק העליון של בטנו, (להלן: "האירוע הקודם").
זמן מה
לפני ה-
6.12.05, שכרו השניים דירה ונכנסו לגור בה ביחד כנראה בראשון לחודש או בסמוך לכך (המתלוננת עמ' 11 ש' 5, הנאשם עמ' 22 ש' 4).
בבוקר האירוע, פרצה מריבה
בין הנאשם למתלוננת
ושניהם מודים שסיבתה טיפשית (עמ' 11 ש' 6, הנאשם עמ' 22 ש' 14). חרף זאת הדיאלוג ביניהם היה חמור, ומהר מאוד התדרדר מאלימות מילולית לאלימות פיזית.

צעקותיה של המתלוננת, הביאו את השכנה גב' שושנה שם טוב לדירתם (נ/4 ש' 6),
לבקשת המתלוננת הזעיקה גב' שם טוב את המשטרה. גב' שם טוב העידה כשנכנסה לדירה המתלוננת ישבה על הרצפה. היא שמעה את השניים דורשים זה מזו לעזוב את הדירה. לדבריה איומים היא לא שמעה חילופי מהלומות לא ראתה ולא הבחינה בחבלות על מי מהם (נ/4 ע' 2 ש' 4-5).

הנאשם והמתלוננת הם עדים יחידים לאירוע שקרה ביניהם.


גדר המחלוקות

המחלוקת בין באי כוח הצדדים מתמקדת באמינותם המעורבים. מעבר לכך טען הסנגור שיחסי הנאשם והמתלוננת לא היו יחסי זוגיות שהם בבסיס העבירה שבסעיף 382(ג) לחוק, וזאת בשל התקופה הקצרה של הקשר. מעבר לכך טען שגם אם המתלוננת נשרטה קלות מהסכין אין בכך לבסס את העבירה המיוחסת לנאשם, שכן החבלה שנגרמה לה היתה קלה ביותר ולא בגדר חבלה של ממש ומשום שלנאשם לא היתה כוונה לחבול במתלוננת. ולבסוף חזר על הטענה,
שעומדת למרשו הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית.


דיון והכרעה בשאלת האמינות

תוך כדי עדותה בפני
התרשמתי שהמתלוננת היא אישה נחושה ואסרטיבית, העובדת כמאבטחת ומחזיקה נשק ברישיון, עומדת על זכויותיה ואיננה נבהלת. מסכת יחסיה הקצרה עם הנאשם, היתה מלווה במספר אירועי אלימות, בהם לא נרתעה מלגונן על עצמה.

שקלתי טענותיו של הסנגור באשר לאמינותה של המתלוננת. מקובל עלי שיש אנשים, אשר בתגובה לאיומים נבהלים ונמלטים מזירת האירוע מיד כשהדבר מתאפשר להם.
אך אין זה בבחינת חוק בל יעבור, וכמגוון המקרים מגוון התגובות. אדם בעל אישיות חזקה כמו המתלוננת, שיש לו רישיון לנשיאת נשק העובד בתפקיד אבטחה שמחייב אומץ וקור רוח, לא בנקל עוזב את המקום גם אם בתוכו הוא חושש ומפחד. במקרה שבדיון האמור כאן מקבל משנה תוקף לנוכח העובדה, שהשכנה הגיעה והמתלוננת ביקשה ממנה להזמין משטרה. באשר לסתירות שבין עדות המתלוננת לדברי השכנה, הן אינן מהותית, ואין בהן למוטט את ליבת גרסת המתלוננת.
המתלוננת העידה בפתיחות ולא הסתירה את תגובותיה האלימות כלפי הנאשם. עדותה נתמכת היטב
בתימוכים חיצוניים, כדלקמן:

א.
בסימני החבלות, שהיו על המתלוננת אותם ראו השוטר והחובש, שהגיע לדירה (ראו ת/1

(1)
, בו מאשר החובש יובל, קיומם של שפשופים על ידיה של המתלוננת וכאבים בגב התחתון, ובהעדר דו"ח, לתשובת הנאשם בחקירה לשאלה מה עמדתו לכך שהשוטר שהגיע למקום ראה חבלות על המתלוננת, הוא לא הכחיש והסתפק באמירה לאקונית "אין לי הסבר לכך",
ת/3 ע' 2 ש' 11).

ב.
מ - ת/1

(2)

עולה שגם בפני
העובדת הסוציאלית בביה"ח וגם בפני
רופאי חדר המיון הכירורגי באיכילוב ת/1
(3)
, חזרה המתלוננת על גירסתה והממצאים הקליניים אישרו אותה. בבדיקות אובחנו רגישות בצוואר, בקרסול ימין, בשורש כף יד ימין, בכף יד שמאל ובכתפיים (ד"ר אברהם דביר והאורטופד ד"ר אופיר).

ג.
הנאשם מאשר את עיקר תלונתה של מתלוננת הן בהודעתו והן בעדותו. הוא הודה שהיה הראשון שהפעיל כוח פיזי, דחף את המתלוננת, ולאחר מכן משך אותה על מנת לאלצה לצאת מהדירה, ותוך כדי כך קרע את חולצתה. בנוסף הודה, שבמהלך האירוע החזיק בסכין (ראו סיכומי הסנגור סעיפים 3, 4). כשנשאל בחקירה אם הכה את המתלוננת בידה בסכין השיב ב "אין תגובה" (ת/3 ע' ש' 16). וגם לשאלה אם הצמיד הסכין לגרונה של המתלוננת תשובתו הספונטאנית היתה "אין תגובה", ורק לאחר מכן הוסיף "שום דבר לא קרה זה לא נכון" ( ת/3 ע' 2 ש' 20 ).

ד.
הסנגור בחר לפתוח את חזית המריבה לאירוע הקודם. גם אז הנאשם היה הראשון שהשתמש בכוח פיזי כלפי המתלוננת, ועשה את שביכולתו למנוע ממנה לצאת מהדירה. המתלוננת לא מכחישה שעל מנת להדוף הנאשם מעליה, נשכה אותו, כשם שהודתה בפני
שבתגובה לסטירה שהנאשם סטר לה היום אירוע החזירה לו סטירה. חברו של הנאשם שלמה אזולאי מאשר בהודעתו, לגבי האירוע הקודם שבתגובה לדחיפות הדדיות, הנאשם דחף את המתלוננת כך שהיא נפלה על המיטה ונחבלה בגב, כנראה מהמשענת, ואז ניסה הנאשם לקחת את תיקה האישי, שבתוכו מוחזק הנשק שלה. כדי למנוע זאת ממנו היא נשכה אותו, והוא חזר ודחף אותה. בשלב זה, העד ביחד עם חבר נוסף הרחיקו את הנאשם כדי שלא ימשיך להכותה (נ/5 ש' 6-9).
אני מאמינה למתלוננת, נותנת לעדותה משקל ראייתי מלא ומקבלת שתוך כדי העימות הנאשם גרר אותה, פצע אותה בסכין ואיים להרוג אותה.

עדותו של הנאשם, אשר כפר בחלקים החמורים של האירוע, לא שכנעה אותי. הנאשם נהג אדנות במתלוננת, כשהחלטותיה ו/או תגובותיה לא לרוחו הפעיל כלפיה אלימות.
א.
באירוע הקודם, התקשר לשותפה למשמרת על מנת שיחליף את המתלוננת וזאת ללא הסכמתה, וכשהיא סירבה לדרישתו להישאר איתו במסיבה והחלה לצאת מהבית דחף אותה לכיוון המיטה (ע' 24 ש' 9-10) והחזיק בתיק שלה. לטענתו לא ידע שיש בתיק נשק (ע' 24 ש' 12), ולאחר שהדבר נודע לו הוציא את הנשק ומסר אותו למתלוננת אך את התיק השאיר אצלו (ת/4 ע' 4 ש' 74-76). לא למותר לציין ששלמה אזולאי, חברו של הנאשם, סותר את הנאשם בהקשר לידיעתו של הנאשם את העובדה שהנשק של המתלוננת היה בתיק שלה: "בועז ידע שיש לה שם נשק, זה משהו שתמיד ליז לוקחת איתה (את הנשק) והוא תמיד בתיק, צמוד אליה" (נ/5 ש' 13-14).
ב.
באירוע שבדיון כשנכנס למטבח החל הויכוח והנאשם דרש מהמתלוננת לצאת מהדירה, ומשסירבה, החל לגרור אותה כשסכין בידו (ע' 23 ש' 20- 23), תוך שהיא מגלה התנגדות לכך, וכפי שאמר הנאשם: "היא עברה בצד שמאל של הגוף שלי, ואני דחפתי אותה עם הגוף ממני הצידה, ... היא נתנה לי סטירה, וברגע שהיא תקפה אותי ביקשתי מליז לעזוב את הדירה, כאשר היא סירבה ניסיתי לפנות אותה מהדירה בכוח ע"י משיכות בחולצה שלה, ליז התנגדה, אחזה בקירות ובכיסאות" וכל זאת כשסכין בידו (ת/3 ש' 5-7). אני דוחה טענתו שהיא היתה הראשונה שסטרה לו מחוסר אימון.

אינני מקבלת טענת הסנגור שעדותו של הנאשם
מלכתחילה היתה גרסה שלמה ומלאה, וראוי להאמין לו, שלא פגע במתלוננת במכוון בעזרת הסכין ולא איים עליה. כפי שצוטט לעיל, בחקירה לחלק מהשאלות שנשאל, הנאשם בחר שלא להשיב. טענתו הנוספת של הסנגור לפיה הנאשם לא שם לב שהסכין בידו לא מקובלת עלי, לא רק משום שאיננה משכנעת כי אם משום שהנאשם עצמו לא טען כך.

חבלה של ממש

סעיף 380 לחוק קובע לאמור:


"התוקף חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש, דינו-מאסר שלוש שנים".

(להלן: "העבירה")
"תקיפה" מוגדרת בסעיף 378 לחוק כך:
"המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין (דגש שלי- ד.ר-ש), בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה...".
סע' 34כד' לחוק
מגדיר חבלה כ:
"מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים בין קובעים ובין עוברים". המושג "חבלה של ממש" פורש בהרחבה ומשמעו פגיעה גופנית מוחשית כל שהיא, ראו ספרו של כב' השופט קדמי בספרו הדין בפלילים-חוק העונשין, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה, מהדורה מעודכנת, תשס"ו-2006 בעמ' 1522 והמובאות שם.
על פי הוראת סעיף 19 לחוק, העבירה היא מסוג מחשבה פלילית. מחשבה פלילית משמעה, על פי סעיף 20(א) לחוק, בחינת מודעות העושה לכל היסודות העובדתיים של העבירה דהיינו מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות קרות התוצאה.

העבירה היא עבירה תוצאתית, משכך בנוסף לקביעת המחשבה הפלילית יש לקבוע שהנאשם היה פזיז בדרגה של קלות דעת ביחס לתוצאה. בהקשר זה ראו מאמרו של ד"ר י' קוגלר, "כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין" (המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשנ"ז) עמ' 29-34. "קלות דעת" משמעה "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען", כפי שקובע סעיף 20(א)(2) לחוק. דהיינו על בית המשפט להיות משוכנע שהעבריין נטל סיכון בלתי סביר למרות שכתוצאה מהסיכון אפשרית גרימת חבלה.

במקרה שבדיון – הנאשם היה מודע לעובדה שהוא גורר את המתלוננת כשסכין בידו ונמצאת בקרבת גרונה. ממצב זה נגזרת מודעותו לעובדה, שבהתנהגותו הנאשם נטל סיכון בלתי סביר, שתיגרם למתלוננת חבלה ממשית, מתוך תקווה שלא תקרה. בפועל נגרמו למתלוננת חבלות ממשיות כשהנאשם היה קל דעת לאפשרות התרחשותן, באופן המבסס את היסוד הנפשי הצריך הוכחה בעבירה זו.

בחינת

היותם של הנאשם והמתלוננת בני זוג

הטענה מפתיעה מאוד לנוכח העובדה שגם במעמד ההקראה הסנגור עצמו השיב בשם הנאשם וגם בתשובתו המפורטת בכתב, הודה הסנגור במפורש, שבתקופה הרלוונטית הנאשם ניהל עם המתלוננת מערכת יחסים זוגית במסגרתה אף חיו ביחד (ראו עמ' 9 ש' 4 לפרוטוקול, וסעיף 1 לתשובת הנאשם לכתב האישום). משכך – ראוי היה שהסנגור ימנע מהעלאת הטענה. משעשה כן ולמעלה מהדרוש אתייחס אליה בקיצור האפשרי.
סעיף
380 לחוק קובע שהעובר את העבירה כלפי בן זוגו, כמשמעותו בסעיף קטן (ב), דינו-כפל העונש הקבוע לעבירה. סעיף קטן (ב) מגדיר "בן זוג" כבן משפחתו של הנאשם, "לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר והוא אחד מאלה:
(1) בן זוגו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו
;
בע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית, תק-על 99(4), 84, הדגיש כב' הנשיא ברק שמשמעות הלשונית של המונח
"בן זוג" איננה מוגבלת לבני זוג נשואים דווקא ובהקשר זה יש להידרש לתכלית החקיקתית. אחד הקריטריונים הבדוקים לקביעה אם מדובר בבני זוג הינו תלות כלכלית או ניהול משק בית משותף, אך אין לראות בהם מעגל סגור שאין בילתו, וראו בהקשר זה ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פד"י ל"ט(2) 690 בעמ' 694-693).
בע"פ 4341/91 וידאל נ' מ"י, פד"י נ"ג(3) 329; 334, נקטה כב' השופטת שטרסברג-כהן בפרשנות מרחיבה ופסקה:

"יש למלא את המושג 'בן זוג' בתוכן המשקף את אורחות החיים

הלגיטימיים בחברה בה אנו חיים על התפתחותה ותהפוכותיה
".
השינוי בחוק וההחמרה בענישה באו על רקע ריבוי מעשי אלימות בין בני זוג, בעיקר גברים כלפי נשים, בין
בתוך
המשפחה ובין מחוצה לה, כאשר בכל המקרים מעשה האלימות בוצע על רקע מערכת בין אישית רומנטית בין בני זוג, לאו דווקא נשואים או ידועים בציבור. המחוקק ביקש, כאמור, להגן על בן זוג, באשר הוא, מפני התנכלות ופגיעה, מפני מעשים שנעשו כתולדה או נגזרת ממערכת היחסים שהתקיימה בין השניים. בהקשר זה חברים, שקיים ביניהם קשר רומנטי ואינטימי המאופיין בהדדיות, לאו דווקא בתלות כלכלית. משך הקשר, הוא רק אחד מהסממנים שיש בהם להעיד על אופיו, והוא יבחן לגופו בכל מקרה ומקרה. פרשנות מצמצמת למושג "בן זוג", תחטיא מטרת המחוקק.

מהכלל אל הפרט:
למרות מערכת היחסים הקצרה שבין הנאשם למתלוננת, אינני מקבלת טענת הסנגור שהשניים לא היו בני זוג. המתלוננת והנאשם הגדירו את יחסיהם כיחסים זוגיים. הנאשם הגדיל ופתח את הודעתו ת/3 באומרו: "אני וליז חברים חודשיים וגרים ביחד, היחסים בינינו טובים ואנחנו מאורסים ואמורים להתחתן ביוני". ברור שאלמלא מגוריהם המשותפים בדירה והכנת ארוחת הבוקר שלהם כזוג כל האירוע לא היה מתרחש.
לא נעלם מעיני פסק הדין בע"פ 40032/03 מ.י. נגד אברמטו, שיצא מלפני כב' השופט כספי, אליו הפנה הסנגור בסיכומיו. אין לגזור גזירה שווה מהמקרה שם למקרה שבדיון. שם הכחיש הנאשם מגורים משותפים עם המתלוננת וקיום יחסים עימה, מה שאין כן במקרה שבפני
.

הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית

על הטוען "אכיפה בררנית" להוכיח את עצם קיומה של אפליה, ואת מניעיה הפסולים של הרשות בהפעילה סמכויות אכיפה נגד נאשם ספציפי באבחנה מנאשם אחר. הלכה היא שאכיפה בררנית תחשב פסולה רק אם הטוען אותה יוכיח קיומו של פגם בטוהר מניעיה של הרשות וישכנע שננקטים נגדו הליכים משיקולים זרים הנובעים משרירות גרידא.
במהלך הדיון שבפני
הוכח אמנם, שהנאשם מייחס
למתלוננת תקיפות שהיא תקפה אותו. במקרה שבדיון המתלוננת סטרה לנאשם, במקרה הקודם, נשכה אותו. המתלוננת הסבירה שעשתה כן כהגנה עצמית ועדותה היתה אמינה. אני מקבלת את טענתה לגבי האירוע שבדיון שבהקשר אליו שמעתי את כל הראיות. גם בהקשר לאירוע הקודם שנסיבותיו נפרסו בפני
דרך אגב, עולה לכאורה, שכהגנה מפני הנאשם נשכה אותו המתלוננת. לטענת הסנגור הנשיכה היתה חמורה מאוד, כעובדה הסימנים נותרו על גופו של הנאשם עד ליום 12.12.05. אינני יכולה לקבוע ממצאים לגבי עוצמת הנשיכה. יחד עם זאת יש משקל רב לעובדה שמיד לאחר האירוע השניים התפייסו, והמשיכו בקשר, עברו להתגורר יחדיו.

את טענת ההגנה מן הצדק פטר התובע עו"ד לוס באמרה לקונית שאין לה מקום (עמ' 28 ש' 13) וראוי היה שינמק את עמדתו. יחד עם זאת בהעדר ראיה כל שהיא שההחלטה להעמיד לדין את הנאשם בלבד נגועה בשיקולים זרים הנובעים משרירות גרידא, תוך כוונה להפלותו, דין הטענה להידחות.


סוף דבר
–

על סמך האמון שנתתי בגרסת המתלוננת, הנתמכת בראיות חיצוניות שהציגה התביעה, ולאחר שדחיתי גרסת הנאשם, אני מקבלת שהתביעה הוכיחה מעבר לספק סביר, וכנדרש במשפט פלילי את העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום ואני מרשיעה אותו בעבירות על סעיפים 192 ו- 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ניתנה היום, ט' באדר, תשס"ט (5 במרץ 2009), במעמד הצדדים.



דורית רייךֿֿשפירא
, שופטת








פ בית משפט שלום 3874/07 מדינת ישראל נ' בועז פינקלשטיין (פורסם ב-ֽ 05/03/2009)