פסקי דין על בן חמו אברהם | פסקי דין על ישראכרט בע"מ

9120/00 א     07/08/2001




א 9120/00 בן חמו אברהם נ' ישראכרט בע"מ




1
בתי המשפט
א 009120/00
בית משפט השלום באר שבע
07/08/01
תאריך:
כבוד השופטת טלי חיימוביץ
בפני
:
בן חמו אברהם

בעניין:
תובע
ליאור מרקוביץ

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
ישראכרט בע"מ
נתבעת
שריאל זומר

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין

התובע עותר לחייב את הנתבעת, חברת ישראכארט בע"מ, לשלם לו סך 25,795 ₪, בגין רכישות שבוצעו בכרטיס האשראי שבבעלותו, לאחר שנגנב ממנו.
הנתבעת כופרת בחיובה לשפות את התובע, בטענה כי השימוש לרעה שנעשה בכרטיס החיוב של התובע היה בהסכמתו או בשיתוף פעולה עימו.
העובדות
העובדות רובן ככולן אינן במחלוקת.
ביום 12.5.00, בשעה 19:42 (זמן ניו יורק), התקבלה הודעה במשרדי הנתבעת בתל אביב, על אובדן/גניבת כרטיס אשראי של התובע. התובע טען בהודעתו כי השימוש האחרון שעשה בכרטיס היה ב-9.5.00. הכרטיס היה ברשותו עד ל-12.5.00.
בכרטיס התובע התבצעו 20 עסקאות בתאריך 12.5.00, בסך של כ-25,000 ₪, כשהאחרונה בהם בוצעה בשעה 17:50.
לאחר ההודעה לנתבעת לא התבצעה יותר כל עסקה בכרטיס החיוב.
החתימות על שוברי העסקה נבדקו על ידי מומחה להשוואת כתבי יד, ולפי בדיקתו הם נכתבו על ידי כותב עברית.
התובע זומן לחקירה במשרדי הנתבעת, ובהגיעו לשם התפרץ כלפי החוקר וקילל אותו.
התובע הסכים בתחילה לעבור בדיקת פוליגרף, אך חזר בו מהסכמתו,
ההכרעה
סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 מגביל את אחריותו של הלקוח בגין שימוש לרעה בכרטיס החיוב שלו. סעיף קטן (ד) מסייג את הגבלת האחריות, וקובע כך:
" (ד) הגבלת האחריות האמורה בסעיף זה לא תחול אם נתקיים אחד מאלה:
(1) הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד ; לענין זה, מסירת כרטיס החיוב יחד עם הצופן לא תיחשב כמסירה בנסיבות סבירות ;
(2) השימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח ;
(3) הלקוח פעל בכוונת מרמה."
מכאן שעל הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי התובע פעל בכוונת מרמה.
הואיל ו הסעיף אינו מגדיר את הביטוי "כוונת מרמה", יש לפנות לחוקים אחרים העוסקים בנושאים דומים. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, שעניינו העלמת עובדות או מסירת עובדות כוזבות לחברת הביטוח בנוגע למקרה הביטוח, עושה שימוש במונח זהה, וזה לשונו:
"25. מרמה בתביעת תגמולים
הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו."
הסיטואציה המשפטית שיוצר חוק כרטיסי חיוב דומה לזו של חוק חוזה הביטוח, הואיל וגם כאן יוצר החוק מעין כיסוי ביטוחי לבעל כרטיס חיוב אשר כרטיסו אבד או נגנב, ונגרם לו עקב כך נזק כספי. לפיכך, דומני כי ניתן ליישם את פרשנות המונח שם, גם במקרה זה.
ברע"א 230/98 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אחמד נסרה, תק-על 98(2), 910 ,עמ' 911, התייחס בית המשפט לפרשנות הביטוי "בכוונת מרמה", ואמר את הדברים הבאים:
"סעיף 25 הנ"ל נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, כשהסנקציה להפטרו של המבטח היא פטור מוחלט מהחבות; אנו מסכימים עם בית המשפט המחוזי שיש לפרש את תוכנו של הסעיף הנ"ל על דרך הצמצום; עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה חוקק הסעיף, והיא כאמור, להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים בו בכוונת מרמה. סעיף 25 לחוק איננו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". פרקליט המבקשת טען לפנינו כי דיבור זה כולל שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. יסודות אלה של "כוונת המרמה" בסעיף 25 לחוק מקובלים עלינו."
פרופ' אורי ידין בספרו "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981" פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי (ירושלים, התשמ"ד) 86), מתייחס לפרשנות סעיף 25 הנ"ל ואומר את הדברים הבאים:
"יש להוראה אופי כללי בשללו בהחלטיות את הזכות לתגמולי ביטוח כולה... ואף במקרה שהדבר שנעשה בכוונת מרמה לא הצליח כלל, לא גרם למבטח הפסד ולא הביא למבוטח רווח... אני מצדי הייתי נוטה, כדרכי, לפירוש החופשי והמרחיב יותר של סעיף 25."
נשאלת אם כך השאלה, האם בהתייחס לכל האמור לעיל, הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה, להוכיח כי התובע פעל בכוונת מרמה. ב"כ הנתבעת מבקש ממני לקבוע כי העובדות שהוכחו לבית המשפט, ואשר פורטו לעיל, מביאות בהכרח למסקנה כי התובע פעל בכוונת מרמה. ב"כ התובע טוען כי מדובר בעובדות מקריות, וכי אין בהן כדי לחייב את המסקנה האמורה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה, להוכיח כי התובע פעל בכוונת מרמה.
אסביר את דברי.
מטבע הדברים, ובדיוק כמו בתביעות כנגד חברות ביטוח, הנתבעת נכנסת לתמונה לאחר קרות הארוע, ואין לה למעשה כל ראיה ישירה המתייחסת לארוע עצמו. כל שיכול להיות בידי הנתבעת, הן ראיות נסיבתיות, שנוצרו לאחר הארוע, ויכולות להטיל ספק בגרסת התובע.
לפיכך, על בית המשפט לבחון ראיות אלה ולקבוע האם יש בהן כדי לערער את גרסת התובע עד כדי הפרכתה.
השוברים נחתמו על ידי דובר עברית - עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להביא למסקנה כי קיים קשר בין התובע לבין הגנב, בהיות ניו יורק מלאה ישראלים, אולם היא מצמצמת את קבוצת הגנבים, לישראלים בלבד.
הרכישות פסקו בסמוך לקבלת ההודעה על הגניבה - נקודה זו חשובה, ויש לתת עליה את הדעת. בכרטיסו של התובע בוצעו רכישות רבות, בשווי כספי של 25,000 ₪, בזו אחר זו, במשך מספר שעות. בשעה מסויימת הופסקו הרכישות, וזמן קצר לאחר מכן נמסרה הודעה לנתבעת. מה אם כן, הביא את הגנב הישראלי להפסיק לאלתר את מסע הבזבוזים, כשעה וחצי לפני מסירת ההודעה לנתבעת? יש לזכור כי לא בוצע כל נסיון רכישה שנדחה עקב היות הכרטיס חסום, אלא בדרך נס, זמן קצר לפני מסירת ההודעה על הגניבה, פסקו הרכישות.
ניתן לטעון כי גם עובדה זו מקרית, ולהניח כי הגנב הפסיק מסיבה אחרת את הרכישות בסמוך למועד ההודעה על האבדן. יחד עם זאת, האפשרות היותר מסתברת היא שהגנב, ידע אודות מועד חסימת הכרטיס, וזו הסיבה להפסקת הרכישות.
בהקשר זה ראוי להזכיר את עדותו של עד הנתבעת, שטען כי זהו מקרה נדיר ביותר. המקרה הרגיל הוא שהגנב ממשיך לעשות שימוש בכרטיס הגנוב יותר מפעם אחת לאחר חסימתו, בתקווה כי החסימה לא נקלטה עדיין בכל בתי העסק.
לכך מצטרפת עדותו של עד הנתבעת, אודות התנהגותו התוקפנית של התובע בחקירתו, אשר כל הנראה חרגה בהרבה ממתחם הסבירות, אפילו של אלה שהנתבעת מטילה ספק במהימנותם. התובע לא הכחיש זאת, אך טען כי נהג בתוקפנות וקילל את נציג הנתבעת, בשל החשד שהוטח בו. גם כאן התנהגותו יוצאת הדופן של התובע יכולה להתפרש אחרת, אך בהצטרפה למסכת הראייתית דלעיל, היא מהווה משקל לטענות הנתבעת.
לסיום אתייחס לנושא מכשיר הפוליגרף. תוצאות מכשיר זה אינם ראיה קבילה, ולא הייתי מזכירה את סרובו של התובע להבדק במכונה זו, אלמלא היה מדובר בסרוב, אלא בהסכמה. התובע הסכים להבדק במכשיר פוליגרף, אך משהופנה למכון הפוליגרף, סרב בטענה שהמכון עובד עם הנתבעת, והוא חושד כי יטה לטובתה. הוצע לתובע להבדק במכון אחר לפי בדיקתו, אך הוא חזר בו מהסכמתו
כל אחת מהעובדות, כשלעצמה, אין בה כדי לשמוט את הקרקע מגרסת התובע, אך בהצטרפן זו לזו, יש בהן כדי להביא למסקנה כי אין מדובר בגניבה רגילה, אלא בשיתוף פעולה בין התובע ל"גנב". אני סבורה כי יש במצבור עובדתי זה כדי להביא להרמתו של נטל הראיה המוטל על הנתבעת בסיטואציה עסקינן, ולקבל טענתה כי מדובר בכוונת מרמה.
אשר על כן אני דוחה את התובענה.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 7,000 ₪ בצרוף מע"מ.

ניתן היום י"ח באב, תשס"א (7 באוגוסט 2001) בהעדר הצדדים
טלי חיימוביץ
, שופטת








א בית משפט שלום 9120/00 בן חמו אברהם נ' ישראכרט בע"מ (פורסם ב-ֽ 07/08/2001)