פסקי דין על אביטן שלום | פסקי דין על אבוחצירה יצחק | פסקי דין על אלי דוד |

2428/01 בש     13/06/2001




בש 2428/01 מדינת ישראל נ' אביטן שלום, אבוחצירה יצחק, אלי דוד




בעניין:
17




בתי המשפט
בית משפט השלום רמלה
בש 002428/01

בתיק עיקרי: פ
001635/01

בפני
:
כב' השופטת לבנה צבר



תאריך:

13/06/2001





בעניין

:
מדינת ישראל

המבקשת







נ
ג
ד



אביטן שלום
אבוחצירה יצחק

אלי דוד

המשיבים







החלטה


1.
בפני
בקשה לחילוט התחייבות עצמית וערבויות צד ג', שהוטלו על המשיב מספר 1 (להלן: "המשיב") כחלופת מעצר בבש"פ 1062/01, וזאת בשל כך, שהפר הוראה חוקית, שניתנה כדין על ידי כבוד השופטת בוסתן.

2.
העובדות הצריכות לענין הן כלהלן:
ביום 28.1.01 הורתה כבוד השופטת בוסתן בבש"פ 1062/01 על שחרורו של המשיב וקבעה, כי ישהה בישיבת נר יצחק בגבעת שאול בירושלים, כאשר נאסר עליו לצאת את פתח הישיבה במשך 24 שעות ביממה, למעט הגעה לבית המשפט לצורך דיון בעניינו. עוד קבעה כבוד השופטת, כי נאסר על המשיב ליצור קשר ישיר או עקיף עם גרושתו, רשל אביטן, וזאת עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 3962/00. עוד קבעה כבוד השופטת בוסתן, כי המשיב יחתום על התחייבות עצמית על סך של 5,000 ש"ח וכי תחתם ערבות צד ג' על סך של 5,000 ש"ח. בפועל חתמו המשיבים מס' 2 ו- 3 על ערבות צד ג' (להלן: "הערבים").

ביום 29.4.01 הפר המשיב את ההוראה החוקית, שכן הוא התקשר פעמיים אל גרושתו, בעת שהוא שהה בבית המשפט ברמלה לצורך דיון בעניינו, ושוחח עימה. כך הוא עשה לראשונה סמוך לשעה 09:00, ובשנית סמוך לשעה 12:30. בנוסף, הוא הגיע בשעה 07:00 לבית הוריו ברחוב צה"ל 4 ברמלה. יצוין, שבעת שהגיע המשיב לבית הוריו, התלווה אליו הערב מס' 1, יצחק אבוחצירא, אשר ליווה אותו מהישיבה לדיון בבית המשפט. הערב מס' 2 , אלי דוד
, לא התלווה אל המשיב לא בעת שהותו בבית המשפט, ואף לא כאשר הוא הגיע אל בית הוריו.

בשים לב להפרת ההוראה החוקית, הוריתי בהחלטתי מיום 8.5.2001 על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. את הדיון בבקשה זו דחיתי עד להתייצבותם של הערבים.

3.
בבקשה זו עותרת המבקשת, כאמור לעיל, לחילוט הערבויות הכספיות, וזאת בטענה, שהן המשיב והן ערב מס' 1 מודים בכך שהמשיב הפר את תנאי השחרור, בשל כך אף הוגש כתב אישום כנגד המשיב. לטענת המבקשת על בית המשפט לחלט את הערבויות, וזאת על מנת שלא לרוקן את מתן הערבויות מתוכן, ואף כדי שחילוט ערבויות יהווה גורם מרתיע.


4.
הסנגור מתנגד לחילוט הערבויות. לטענתו, אין לחלט במקרה דנן את ההתחייבות והערבויות, כפי שעותרת המבקשת שיעשה, מכח הוראת סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), הדן בחילוט ערבויות, שכן המשיב הובא לבית המשפט לאחר שכבר נעצר על ידי המשטרה. לטענתו, בפני
בית המשפט עומדות שלוש אפשרויות חלופיות במקרה של הפרת תנאי שחרור בערובה: חילוט הערבויות, החמרת הערבויות ומעצר. חילוט ערבויות אפשרי, כל עוד תנאי השחרור שרירים וקיימים. שעה שפגו תנאי השחרור, כפי שארע, לטענת הסנגור, במקרה דנן, עם מעצרו של המשיב, אזי כבר לא ניתן לחלט הערבויות, שהרי הן כבר אינן בתוקף. לטענת הסנגור, נקט בית המשפט בסנקציה החריפה ביותר - מעצרו של המשיב - ואף הוגש כתב אישום נגדו. לטענתו, לא יכול בית המשפט להפעיל את כל הסנקציות זו לצד זו, שכן מטרתן שונה היא וסותרות הן האחת את רעותה: הערבויות תכליתן להבטיח את קיומן של תנאי השחרור, ואלה, כאמור, בטלו משנעצר המשיב, והחליט בית המשפט, שאין ליתן בו אמון. בנסיבות אלה, הסתיים, לטענתו, תפקידם של הערבים. את טיעוניו אלה עיגן הסנגור בב"ש 118/84 מדינת ישראל
נ' יעקב דרעי ו- 3 אחרים, פ"ד לט(1), עמוד 505.

5.
המסקנה המתבקשת, לכאורה, מב"ש 118/84 הנ"ל, שם, היא המסקנה שבפי הסנגור, לאמור: "אם הנאשם נעצר הלכה למעשה בעקבות ביטול השחרור בערובה, הרי הערובה באה לסיומה". אלא, שעיון מעמיק בהלטה הנ"ל מוביל למסקנה, שאין ההחלטה מהווה תקדים מחייב, וזאת משני טעמים:

האחד - ההחלטה בב"ש הנ"ל ניתנה ביום 19.3.85, עת היה בתוקף חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, דהיינו עובר לחקיקת חוק המעצרים, שנחקק בשנת 1996. משמע, עלינו לבדוק את לשון החוק החדש, ומתוכה ולאורה ללמוד את המסקנות המתחייבות לעניין כוונת המחוקק, ותכליתו של החוק.

השני
–
העובדות במקרה דנן שונות מהעובדות שם. שכן, שם הנאשם נמלט מן הארץ ולא ניתן היה לעוצרו, כך שהשאלה האם ניתן לחלט ערבויות, בו זמנית למעצר הנאשם, נדונה למעשה באופן תאורטי, והמשמעות הברורה היא שהקביעות שנקבעו שם לגבי שאלה זו, נקבעו אגב אורחא בלבד.

6.
סעיף 51 לחוק המעצרים קובע כהאי לישנא:
"שופט הדן בעניינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע; בקשה לחילוט ערבות שניתנה על ידי ערב לא תידון אלא אם כן ניתנה לערב הזדמנות להשמיע את טענותיו".


פשיטא, והדבר מתבקש מלשונו המאוד ברורה של החוק, שהשופט, הדן בעניינו של משוחרר בערובה
–
וכזה היה הסטטוס של המשיב בעת הגשת הבקשה, וזהו המועד הקובע לצורך הדיון בבקשה (שהרי חלק מהבקשה כבר נידון, והדיון בחלקה האחר נדחה אך על מנת לאפשר התייצבות הערבים) - שהפר תנאי מתנאי השחרור שהוטלו עליו, רשאי לנקוט באחת או יותר מן הסנקציות המנויות בסעיף, לאמור: רשאי הוא להורות על חילוט הערבויות ואם נתגבשה עילת מעצר, רשאי הוא לעצרו או לשחררו בתנאים אחרים. מלשון הסעיף ברור, שהסנקציות המנויות בו הינן מצטברות ולא חלופיות, שכן המחוקק עשה שימוש ב"ו" החיבור, שמשמעה כפשוטה: תוספת של סנקציה. לו התכוון המחוקק לסנקציות חלופיות, שאינן מופעלות במצטבר, אזי הוא היה נוקט בלשון אחרת, כמו למשל שימוש במילה "או", ולא כך הוא בחר לעשות.

7.
לנוכח לשונו של המחוקק, כפי שעמדנו עליה לעיל, דומה שרק פירוש דווקני של לשון החוק, יגשים את תכלית החקיקה. נבאר: על פי שיטתו של הסנגור, משנעצר המשיב, הרי לא ניתן עוד לחלט את הערבויות, בשל כך שאינו עוד משוחרר בתנאים, ומכאן שתנאי השחרור בטלים הם. אלא מאי? פרשנות זו מרוקנת מתוכן את מטרתן של הערבויות כתנאי לשחרור נאשם ממעצר. שכן, אם בדרכו של הסנגור נלך, הרי לא במעט מקרים, לא ניתן יהיה להפעיל את הסנקציה של חילוט הערבויות
–
לרבות ההתחייבות העצמית של הנאשם עצמו
–
ונמצאנו מאבדים את האמצעי שאמור להרתיע את הנאשם מלהפר את התנאים. זאת ועוד
–
איזו משמעות ואיזו נפקות תהיה להחתמת ערבות צד ג', אם לא ניתן יהיה לממש את הערבות מקום שהנאשם מפר את תנאי השחרור, ואיזה תמריץ יהיה הן לנאשם והן לערב לשמור מכל משמר על קיום תנאי השחרור?! ודוק, אין ולא יכול להיות ספק, שחיוב בחתימה על התחייבות עצמית ובערבויות, אינו בבחינת אות מתה.

8.
הלכה למעשה, נקט בדרך פרשנית זו כבוד השופט מצא בהחלטה שניתנה על ידו ביום 4.2.99 בבש"פ 782/99 מדינת ישראל
נ' נועם בן שמחון, תק-על 99(1), עמוד 896. כבוד השופט מצא דן בעניינו של נאשם שהפר תנאי שחרור ונעצר בשל כך. חרף העובדה, שבעת הדיון בפועל בבקשה לחילוט ערבויות כבר השתנה הסטטוס של הנאשם
–
הוא הפך ממשוחרר בערבות לעצור
–
דן כבוד השופט מצא בבקשה לחילוט ערבויות. אם מעצרו של הנאשם היה מוביל, מיניה וביה, לביטול ולפקיעה של הערבויות, אזי לא היה כל מקום לדון בבקשה לחילוט ערבויות, כפי שנעשה בפועל בבש"פ הנ"ל. לא נעלמה מעיני העובדה, שבהחלטה שניתנה על ידי כבוד השופט מצא, בבש"פ הנ"ל, הוא הורה על שחרורו של המשיב שם מהמעצר, ואולם אם היו הערבויות פוקעות באופן אוטומטי, מייד עם מעצרו של המשיב הנ"ל, הרי לא ניתן היה כלל לדון בחילוט הערבויות, ולעובדה שבסופו של דבר החליט כבוד השופט מצא לשחרר את המשיב שם מהמעצר, לא היתה כל נפקות, במובן זה, שלא ניתן היה לדון בחילוטן של ערבויות שפקעו עברו מן העולם מיד בעת מעצרו הראשוני של המשיב שם.

9.
במקרה דנן, לא נרתע המשיב מתנאי השחרור שהוטלו עליו, ולא היסס להפר אותם, תוך שמתלווה אליו הערב מס' 1. בנסיבות אלה ברור, שיש לחלט את ההתחייבות העצמית שעליה חתם המשיב, וכך אני מורה.


אשר לחילוט הערבויות של שני הערבים, יש להבחין בעניין זה בין הערב מס1 לערב מס' 2. כאמור, הערב מס' 1 התלווה אל המשיב כאשר הוא הגיע אל בית הוריו. מכאן ברור, שהוא לא מנע מהמשיב מלהפר את תנאי השחרור, אף שידע על ההפרה, ואף לא יידע את המשטרה על כך, כפי שהתחייב לעשות במקרה בו יפר המשיב את התנאים שהוטלו עליו. לטובתו של ערב זה אני מוכנה להניח שלא היתה לו שליטה בכל רגע ורגע על מעשיו של המשיב, כך שיתכן שהוא לא ידע שהמשיב התקשר לגרושתו. זה המקום לציין, שהערבים לא היו חייבים להיות צמודים למשיב במשך 24 שעות ביממה.


אשר לערב מס' 2, כאמור, ערב זה לא היה נוכח בעת שהפר המשיב את תנאי השחרור שהוטלו עליו, וכאמור, לא היתה חובה על הערבים להיות צמודים למשיב במשך 24 שעות ביממה. משלא ידע ערב זה על הפרת תנאי השחרור, ממילא הוא לא יכול היה ליידע את המשטרה על הפרתם.


לפיכך, אני מורה על חילוט ערבותו של הערב מס' 1, ופוטרת את הערב מס' 2 מתשלום סכום הערבות.

ניתנה היום כ"ב בסיון, תשס"א (13 ביוני 2001) במעמד הצדדים


ל. צבר, שופטת









בש בית משפט שלום 2428/01 מדינת ישראל נ' אביטן שלום, אבוחצירה יצחק, אלי דוד (פורסם ב-ֽ 13/06/2001)