פסקי דין על עזבון המנוח נסים מאיר כהן | פסקי דין על איווט כהן | פסקי דין על אליהו כהן | פסקי דין על קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת.ד

4738/96 א     19/07/2001




א 4738/96 עזבון המנוח נסים מאיר כהן, איווט כהן, אליהו כהן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת.ד




בעניין:

43



בתי המשפט


בית משפט השלום רמלה
א
004738/96


בפני
:
כב' השופטת נ. קפלינסקי

תאריך:
19/07/2001




בעניין:
עזבון המנוח נסים מאיר כהן

איווט כהן
אליהו כהן


ע"י ב"כ עו"ד
יוסף מ. גולדשטיין
תובעים

נ
ג
ד


קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת.ד
.


ע"י ב"כ עו"ד
א. קפלן
נתבע



פסק דין


המנוח, יליד 26.12.65. ביום 21.8.92 המנוח נפגע בתאונת דרכים עת נהג רכב
והיה מעורב בתאונה עם נהג רכב צבאי (להלן: "התאונה").
המנוח הגיש תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה ולאחר הגשת התביעה, ביום 10.7.96 נפטר.
אין מחלוקת כי אין קשר בין פטירת המנוח לתאונה ועזבונו והתובעים באו במקומו.
התביעה הוגשה במקור כנגד נהג הרכב הצבאי שהיה מעורב בתאונה, כנגד מדינת ישראל, כנגד מי שנטען כי ביטחה את הנהיגה ברכב בו המנוח נהג בעת התאונה וכנגד קרנית.
התביעה כנגד הנהג המעורב, כנגד המדינה וכנגד מי שנטען כי ביטחה את הנהיגה ברכב בו המנוח נהג בעת התאונה נדחתה.
מונו שני מומחים מטעם בית המשפט אשר התבקשו לחוות את דעתם, לאור הנסיבות המיוחדות, על –פי התעודות הרפואיות של המנוח בלבד, האם נגרמה למנוח נכות כתוצאה ממעורבותו בתאונה.
ד"ר איתמר אבנטוב מונה למומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה ופרופ' קוטלר למומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה.

ד"ר אבנטוב חיווה דעתו כי כתוצאה מהתאונה נגרמה למנוח נכות רפואית משוקללת בתחום האורטופדי בשיעור של 19 אחוז ופרופ' קוטלר סבר שיש לקבוע למנוח נכות רפואית בתחום הפסיכיאטריה בשעור של 20 אחוז.
המומחים לא זומנו להיחקר על האמור בחוות דעתם ואני רואה לאמץ את תוכנן ולפיכך אני קובעת כי כתוצאה מהתאונה נגרמה למנוח נכות צמיתה כוללת בשעור של 35.2% המורכבת משוער נכות רפואית של 19 אחוז בתחום האורטופדי ומנכות בשיעור של 20 אחוז בתחום הפסיכאטרי.

פיצוי בגין כאב וסבל:
הן התובעים והן הנתבעת המציאו מסמכים רפואיים של המנוח. לא היתה התאמה באשר למשך אישפוזו של המנוח במרכז שיקום ובריאות הנפש נס ציונה בתקופה שתחילתה ביום 16.8.95. על-פי התעודה הרפואית שהוצגה מטעם התובעים האישפוז הסתיים ביום 20.10.95 ואילו על-פי התעודה שבתיק המוצגים מטעם הנתבעת האישפוז הסתיים ביום 17.8.95. בתעודה שהוגשה מטעם התובעים נראה תיקון תאריך השחרור בכתב יד.
כיוון שמקריאת התעודה ומתוכנה מתברר כי תקופת האישפוז של המנוח השתרעה על-פני מספר שבועות ברור שהמנוח לא שוחרר למחרת אישפוזו כפי שביקשה הנתבעת שיקבע. לפיכך אני מגיעה למסקנה כי המנוח שוחרר מהאשיפוז הנ"ל ביום 20.10.95.
לטענת הנתבעת לאור תקנה 3 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו-1976 הקובעת הפחתת הפיצוי עבור כאב וסבל לאחר גיל 30 ולאור זאת שהמנוח הספיק לחיות ולכאוב את סבלו משך "כארבע שנים" יש להתחשב בעובדה מצערת זו בחישוב הנזק. לטענתה יש לקבוע כי כוונת המחוקק הנה להקטין את הפיצוי בגין "כאב וסבל" כל אימת שתוחלת חייו של הנפגע קצרה יותר ועקב כך מתקצרת התקופה שהנפגע ישא את סבלו.
האמנם?
המנוח לא נפטר עקב התאונה ולפיכך אין להחיל את תקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו- 1976 (להלן: התקנות) והחישוב יעשה על פי תקנה 2.
תקנה 2(א) לתקנות קובעת:

"בכפוף לאמור בתקנה 3, סכום הפיצויים יהיה סך הכל של

שני אלה:
(1) שני פרומיל מן הסכום המקסימלי כפול מספר הימים שבו

היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים

או בנכים בשל התאונה;

(2)
אחוז אחד מן הסכום המקסימלי כפול אחוזי הנכות לצמיתות

שנגרמה לניזוק כתוצאה מן התאונה; לעניין זה, 'אחוזי הנכות' -

כפי שנקבעו בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי



(קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956".
ההבחנה בין פיצוי בגין כאב וסבל בעילה על פי פקודת הנזיקין לבין פיצוי על –פי חוק הפלת"ד נדונה בע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' נ' לאה דיין ואח', תק-על 99(3), 836:

"ראשית, סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין

תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ראו סעיפים 4א(3)

ו - 4(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975

וכן תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים

בשל נזק שאינו שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976, אינם רלוונטים

לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות בשל נזקי

גוף אשר נגרמו בגין רשלונותו של המזיק...סכום הפיצויים

שיפסק אינו צריך להיות מושפע מסכומי הנזק הלא ממוני

הנפסקים על פי הסטנדרטים של חוק הפיצויים והתקנות, אשר


אינם עונים, ואינם מתיימרים לענות, על נסיבותיו המיוחדות

של מקרה אינדבידואלי. נזכיר, שסטנדרטים אלה נקבעו, בין

היתר, בשל קיום אחריות מוחלטת לפיצוי נפגעי תאונות דרכים,

מבלי שהתובע נדרש להוכיח קיום עוולה מצד הנתבעים."
סוגייה זו נדונה גם בע"א 248/86 עזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח ואח', פ"ד מ"ה(2), 562, 529:

"בא- כח המשיבות עורר כאן את הטענה כי יש להפחית מן

הפצוי בשל קצור חיי המנוח כתוצאה מהתאונה השניה שקטעה

את חייו. לוא היה מדובר בפצוי בגין כאב וסבל בעילה על פי

פקודת הנזיקין נראה שנכון היה הדבר. אך האם נכון הוא


כשמדובר בפצוי הסטטוטורי לפי התקנות הנ"ל? יש לכך פנים

לכאן ולכאן, בהתחשב מצד אחד בסטנדרטיזציה של החקיקה

ומצד שני בתקנה 3 מהתקנות הנ"ל המביאה בחשוב את גילו

של הנפגע. השופטת שטרסברג-כהן עסקה בשאלה זו בת.א.

456/82 והחליטה כי אין מקום להפחתה.
אוכל להשאיר שאלה זו
בצריך עיון".
לפיכך החישוב ייעשה על-פי תקנה 2 לתקנות.
אין חולקים כי לעיזבון זכות לפיצוי כאשר המנוח סבל ייסורים כתוצאה מהתאונה. עמד על זכות זו השופט
ברק בעניין עיזבון פרייליך נ' מ"י:

"כמו כן מקובל על הכל, כי אם הניזוק כאב וסבל כתוצאה

ממעשה הנזק, זכאי הוא לפיצוי בגין כאב וסבל, וזכות זו

עוברת במותו לעזבונו". (ע"א 773/81, פ"ד לו(4) 816).
לפיכך, ומשהמחוקק לא נתן דעתו על ניסוחן של תקנות 2 ו- 4 לתקנות הפיצויים, לא ראוי להתערב במגמה העולה ממנו של מתן פיצוי אחיד על פי הקריטריונים שבתקנה 2.

באשר לטענה כי אין להביא בחשבון את אשפוזיו של המנוח בבית החולים לבריאות הנפש בבאר יעקב, יצויין כי המנוח אושפז בבית חולים פסיכיאטרי מס' פעמים כאשר האישפוז הראשון היה לפני התאונה. במניין תקופת האישפוז לצורך חישוב הפיצוי תיכללנה התקופות מיום 22.9.93 ועד ליום 23.3.93, מיום 16.10.94 ועד 19.10.94, מיום 16.8.95 עד ליום 20.10.95 וכן מיום 27.6.96 ועד 10.7.96 ובסך הכל אושפז בבית חולים לחולי נפש 86 ימים.
הגעתי למסקנה כי יש קשר מסויים בין אישפוזיו של המנוח לאחר התאונה לבין התאונה אם כי התאונה אינה הסיבה היחידה שכן המנוח סבל מבעיות בתחום רפואת הנפש גם לפני התאונה כפי שעלה מחוות דעתו של פרופ' קוטלר שהתבססה על תעוד רפואי.
בעניין רקוביצקי נ' יעקובוב
קבע בית המשפט העליון מפי כב' השופט מצא :


"אך לשונה של התקנה אינה חוסמת את הפירוש שגם אישפוז שהצורך בו נבע הן מן הפגיעה בתאונה והן מסיבות נוספות יוכל להימנות - כשיעור חלקו היחסי המשויך לפגיעה - במניין ימי האישפוז, עליהם יש לזכות את הנפגע בפיצוי"(ע"א 589/89
פ"ד מז(1) 726, 736).
לפיכך יש לקבוע ימי האשפוז בבית חולים לחולי נפש שיובאו במניין ימי האשפוז לצורך קביעת הפיצוי בגין כאב וסבל הם 20% (אחוז הנכות הנפשית שנגרמה למנוח בעקבות התאונה) מתוך 86 ימי האישפוז
היינו 17.2 ימים.
כמו כן אושפז המנוח במרכז הרפואי על שם שיבא בתל השומר מיום 21.8.92 ועד יום 23.12.92 ומיום 10.1.93 ועד יום 18.3.93 ומיום 7.12.93 ועד יום 12.2.1.93 ובסך הכל 221 ימים. יוצא כי מניין ימי האשפוז שיש להביא בחישוב הנזק הלא ממוני הם 238.2 ימים.

סעיף 4(א)(3) לחוק מגביל את הפיצוי בגין "כאב וסבל"
"הפיצויים בשל הנזק שאינו נזק ממון לא יעלו על מאה אלף לירות; שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי להגדיל סכום זה." כלומר, הפיצוי שינתן לעיזבון בגין ראש הנזק "כאב וסבל" לא יעלה על הסכום המקסימלי הנ"ל (132,000 ש"ח, משוערך ליום מתן פסק הדין).

נזק מיוחד:
3.
אין ספק כי הוצאות הנסיעה של קרובי המשפחה של המנוח הן בגדר "נזק
מיוחד" היות וכל מטרת הביקורים הייתה לסעוד את המנוח ולשפר את מצב רוחו ולפיכך הם בבחינת "הטבת נזק גוף". זו גם דעתו של השופט ברק בע"א 235/78 הורנשטיין נ' אוהבי פ"ד לג(1) 352,346 :

"הוצאות הנסיעה בהן נושא בעלה של המערערת, כדי לבקר

את המערערת, הן חלק מנזקה של המערערת, ועל המשיבים

לפצותה בגין הוצאות אלה..."
באותו עניין לא הוצגו לבית המשפט ראיות באשר לגובה הנזק ובית המשפט פסק סכום גלובלי.
גם במקרה שלפני לא הוצגו ראיות באשר לגובה הנזק ונראה כי סכום של 6,000 ש"ח מהווה פיצוי הולם עבור הוצאות הנסיעה.
התובעים עתרו לפיצוי עבור הוצאות נטענות לשכירת טלביזיה וטלפון בתקופת האשפוז. לא זו בלבד שלא הובאה ראיה שתאמת את הטענה היא אינה בגדר "נזק מיוחד".
התובעים ביקשו לפצותם עבור הוצאות של-פי הטענה היו להם עבור מזון הולם שיתאים למגבלות של המנוח עקב הפציעה.
לבד מכך שהוצאה זו לא הוכחה במסמכים חזקה על בית החולים המעניק לנפגע טיפול רפואי הולם שיספק לו גם מזון כזה אותו הוא מסוגל לאכול.
התובעים עתרו לתשלום גם עבור עזרת הזולת לאור טיבה של פציעתו של המנוח בתאונה ומשך אשפוזו.
בעתירתו לפיצוי בגין עזרת הזולת הפנה ב"כ התובעים ל

פסק דין
של בית המשפט באשדוד
ת.א. 195/87 שאושר בחלקו בבית המשפט העליון (רע"א 2572/90 קרחש נ' בן עזרא ואח' מט (1 ) 150.

פסק הדין עליו מסתמך ב"כ התובעים שונה בנסיבותיו מהמקרה שלפני.

באותו עניין נפסק לתובע ששכל את רעייתו בתאונה פיצוי בגין עזרת בניו. בית המשפט השלום קבע כי הפיצוי מוענק לתובעים לא רק בשל הסעד שהאב האלמן קיבל מבניו אלא גם כיוון שבית המשפט השתכנע כי בעת שהותם של הבנים בבית אביהם עסקו בחריצות במשק הבית ובעזרה ממשית.

בית המשפט העליון שנדרש לסוגיה זו ביטל את הפיצוי שניתן לבנים כתלויים והשאיר רק את הפיצוי לאב וזאת עקב אבדן שירותים של
בן-זוג, שהנו נזק שיש בו הפסד ממון בשל הצורך של בן הזוג הנותר למלא האובדן באמצעות עזרה שכירה, לרבות שירותים הניתנים על-ידי בני-משפחה (ת"א
(י-ם)
53/66
קרדי
ואח' נ' פלצגיין ואח', פ"מ סא 161; ע"א 64/89, שם, 687).

כאן מתבקש פיצוי בגין עזרה למנות בבית החולים מבלי שהוכח כי עקב מתן העזרה נגרם לתובעים נזק ממון ולפיכך איני רואה לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת.

אבדן כושר השתכרות:
בעת אירוע התאונה המנוח היה כבן 27 שנים. המנוח שירת בצבא במסגרת פרוייקט "נערי רפול" ומאז שחרורו לא עבד בעבודה כלשהי למעט עזרה נטענת בלתי קבועה במסעדה של אביו. המנוח היה קשור לחברה שולית עבריינית ועל פי סיכומי המחלה מבתי החולים השונים בהם אושפז ניתן לראות כי אף היה מכור לסמים.
אביו של המנוח העיד גם כי מאז שחרורו של המנוח מהצבא לא ניסה לחפש עבודה ועבד איתו בבית הקפה (עמ' 5 לפרוטוקול) :
"הוא לא בא אליי לעבודה כשכיר אלא כמו אבא כדי שיהיה לו דמי כיס, היה 3-4 שעות. נכון שהייתי נותן לו דמי כיס גם אם לא היה בא לעזור, הייתי חייב לתת כסף כדי שלא ימצא לו חברים מפוקפקים, נכנסתי לבוץ, ונתתי לו כדי שלא יחפש במקום אחר".
דודו של המנוח, מר כהן דוד, העיד כי המנוח עזר לאביו בבית הקפה וזה נתן לו סכומי כסף
:"...מוציא 100-200 ונותן לו, רוצה כסף נותן לו, זה אבא לבן" (עמ' 4 לפרוטוקול). האמור לעיל מראה כי המנוח לא השתלב בשוק העבודה עובר לתאונה ולא עבד תמורת שכר.
עם זאת יש להעריך, לאור מכלול נתוניו של המנוח, את האפשרות שלולא התאונה ובתקופה שעד לפטירתו המנוח היה משתלב בעבודה.
למרות מגבלותיו ואישיותו של המנוח כפי שבאו לידי ביטוי מתוך חוות הדעת של פרופ' קוטלר ולמרות התחברותו של המנוח לחברה שולית, לא ראיתי לשלול לחלוטין את האפשרות שהמנוח היה מוצא דרך לשיקום והיה משתלב בעבודה ולו באופן חלקי וזמני. לפיכך לאחר הערכה גסה אני מעריכה את הסיכויים ב- 20%. עמד על כך השופט בך בע"א 591/80 ניסים חיו נ' ונטורה
פ"ד לח(4) 398,393:

"...כאשר המדובר בטענה, המתייחסת לסיכוי שאירוע

מסוים עשוי להתרחש בעתיד, דבר שמטבע הדברים לא

ניתן להוכיחו בוודאות, מן הדין הוא, שבית המשפט

יעריך סיכוי זה וייתן לו ביטוי בפסיקתו, אף אם הוא

נופל בהערכתו משכנוע של 50%."
אני רואה לפסוק בגין אבדן כושר השתכרות פיצוי גלובלי של 10,000 ש"ח.
6.
קרובי משפחתו של המנוח ביקרו אותו בעת אשפוזו לעתים תכופות ועל כך תובעים הם הוצאות סיעוד, שוכנעתי כי הביקורים היו לשם עידוד המנוח אך איני יכולה להתעלם מן העובדה כי המנוח שהה בבית חולים שמופקד על
צרכיו, במסגרת הסיעוד לפיכך באין הוכחת הפסד ממשי לקרובי המשפחה אין זכאים הם לפיצוי בשל כך.
אני מחייבת את הנתבעת (בהסתמך על הסכמתה בדיון ביום 20.1.00 ) לפרוע את דמי האישפוז של המנוח בתשלום לבית החולים ועל-פי ההסדרים הקימים בין הצדדים.
7.
היות והמנוח קיבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, יש לנכות את הקצבה בסך 20,711 שהמנוח קיבל מהפיצויים שיפסקו לעיזבון.

לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:
נזק לא ממוני (כאב וסבל)
133,075 ₪
הוצאות נסיעה
6,000
ש"ח
אבדן כושר השתכרות
10,000 ש"ח

-
סה"כ
149,075 ש"ח
מסכום זה יש לנכות את
הסך של 20,711 ₪.


סה"כ
128,364 ש"ח
כן תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ובתוספת מע"מ.
הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.






זכות המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על גימלה זו נדונה בעניין בד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר ; "התשובה שניתנה שם, על-יסוד פרשנותו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היתה כי מבטחו של רכב הוא בגדר "צד שלישי", במובן סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, וכתוצאה מכך, הוא חשוף לתביעת שיפוי מטעם המוסד לביטוח לאומי; מכאן גם שיש לנכות מן הפיצויים הנפסקים לנפגע את שווי הגימלאות שהוא מקבל ויקבל מן המוסד לביטוח לאומי. ..."כאשר המוסד לביטוח לאומי, בגדר מילוי חובתו על פי דין, משלם גימלאות לנפגע אך זכאי מכוח זכות השיבוב לחזור אל המזיק ("הצד השלישי") כדי להיפרע את אשר שילם לנפגע במסגרת חובה זו. בנסיבות אלה, כאשר המזיק צפוי לתביעה (או נתבע בפועל) על ידי המוסד לביטוח לאומי להשיב למוסד את הגימלאות, ניתן וצריך לנכותן מסכום הפיצויים" (ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר,פ"ד
לח(4) 551,543 מתוך ספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, בעמ' 1079).







א בית משפט שלום 4738/96 עזבון המנוח נסים מאיר כהן, איווט כהן, אליהו כהן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת.ד (פורסם ב-ֽ 19/07/2001)