פסקי דין על איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ | פסקי דין על עיריית גבעתיים | פסקי דין על חיים ברזל |

8613/08 רעא     23/03/2009




רעא 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים, חיים ברזל




החלטה בתיק רע"א 8613/08


בבית המשפט העליון


רע"א 8613/08



בפני
:

כבוד השופט י' דנציגר


המבקשת:
איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ



נ


ג


ד



המשיבים:

1. עיריית גבעתיים



2. חיים ברזל


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.9.08 בע"א 2693/03 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' קובו – סג"נ, מ' רובינשטיין – סג"נ וע' צ'רניאק


בשם המבקשת:
עו"ד אלון גרוסבוים

בשם המשיבים:
עו"ד שמחה זילברמן

החלטה


לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.9.08 בע"א 2693/03 (כבוד
סגנית הנשיא השופטת א' קובו
, כבוד
סגנית הנשיא השופטת מ' רובינשטיין
וכבוד
השופטת ע' צ'רניאק
) בו התקבל ערעור המשיבים ונדחה הערעור שכנגד של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 1.6.03 בת.א. 69255/97 (כבוד
השופט צ' כספי
) במסגרתו חויבה המשיבה 1 לשלם למבקשת שכר טרחה עבור פרוייקט תכנון אותו ביצעה עבור המשיבה.

העובדות והליכים קודמים

1.
בשנת 1995 החליטה המשיבה 1 להתקין מזגנים בבתי ספר שבתחומה (להלן –
פרוייקט המיזוג
). המבקשת הוזמנה לבצע את עבודות
התכנון והפיקוח
הכרוכות בהתקנת המזגנים. בהסכם שנכרת בין המבקשת לבין המשיבה 1 נקבע כי חישוב שכרה של המבקשת יתבסס על
אומדנה
לפיה מספר המזגנים שיתוכנן ויפוקח על ידה במסגרת פרוייקט המיזוג יעמוד על 260 מזגנים. כן, נקבע מנגנון לחישוב שכרה של המבקשת למקרה שמספר המזגנים המתוכננים על ידה
הלכה למעשה
, בהתאם לדרישות פרוייקט המיזוג, יגדל מכמות האומדנה הנ"ל (להלן –
ההסכם
). לאחר חתימת ההסכם הסתבר כי המבקשת תכננה בפועל 748 יחידות מזגנים ומשכך, תבעה היא תשלום עבור כל המזגנים שתכננה. המשיבה 1 מצידה סברה כי המבקשת חרגה מהוראות ההסכם ומהנדרש ממנה על פיו וכי לא מגיעה לה כל תמורה בגין תכנון חורג מעבר לכמות של 260 מזגנים, כאשר בפועל לא נקנו ולא הותקנו יותר מ-260 מזגנים.

2.
משכך, הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום בה נטען כי על פי האמור בהסכם על המשיבה 1 לשלם למבקשת בגין כל יחידות המזגנים שתוכננו על ידה בפועל. לחלופין, ביקשה המבקשת לחייב את המשיב 2, סגנו של העומד בראש המשיבה 1, באופן אישי בגין מצג השווא שזה הציג לטענתה בעת המשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם ולחייב את המשיבה 1 באחריות שילוחית בגין התנהלותו זו של המשיב 2. לחלופי חלופין, ביקשה המבקשת לחייב את המשיבה 1 בגין המזגנים שתוכננו על ידה מעל לכמות הבסיסית של 260 מזגנים, מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט. בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי "לא לשונו של החוזה כמו גם 'נסיבותיו החיצוניות' אינם מצדיקים את טענות הנתבעים [המשיבים]" וכי לכן זכאית המבקשת לתשלום על פי כמות המזגנים שתוכננה על ידה בפועל. משהתקבלה התביעה החוזית של המבקשת, נמנע בית משפט השלום מלדון בטענות כנגד המשיב 2 ולא מצא הוא לנכון לחייבו, בנפרד או בנוסף, לחיובה של המשיבה 1.

3.
המשיבה 1 ערערה על

פסק דין
זה לבית המשפט המחוזי ואילו המבקשת הגישה ערעור שכנגד במסגרתו נטען כי המחיר אותו קבע בית משפט השלום שעל המשיבה 1 לשלם עבור כל מזגן שתוכנן על ידי המבקשת הינו נמוך יתר על המידה וכי היה על בית משפט השלום לחייב את המשיב 2 באופן אישי בסכום התביעה. כן, ציינה המבקשת במסגרת הערעור שכנגד כי היא לא זנחה את עילת עשיית העושר ולא במשפט כעילה חלופית של תביעתה. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי ההסכם שבין המשיבה 1 למבקשת קובע באופן ברור את היקף העבודה הנדרש מן המתכנן ואת תחומי השכר המגיע למבקשת, כאשר, "ההסכם מדבר בלשון ברורה ומפורשת על 260 מזגנים...". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת
אפרופים
... מקום שלשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם." [ההדגשה במקור –
י.ד.
]. ואולם, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בבחינת לשון ההסכם לבדה ולאחר שבחן גם את נסיבות כריתתו סבר כי בית משפט השלום, בפרשו את ההסכם, "התעלם מתכליתו של ההסכם, מרוחו ומכוונת הצדדים העולה ממנו". משכך, ערעור המשיבה 1 התקבל, ואילו הערעור שכנגד נדחה.


מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

4.
המבקשת מעלה טענות שונות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כגון שבית המשפט המחוזי התעלם מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ופירש את ההסכם בצורה שגויה. בנוסף, משיגה המבקשת על כך שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור שכנגד במשפט אחד מבלי לנמק את דחייתו ומבלי שנתן דעתו לטענותיה החלופיות של המבקשת.

5.
לטענת המבקשת, המקרה דנן מצדיק הענקת רשות ערעור, שכן, בין היתר, בית המשפט המחוזי הסתמך, לשם פרשנות ההסכם, על לשונו בלבד, מבלי להידרש לנסיבותיו החיצוניות וזאת בניגוד להלכה שנפסקה בע"א 4628/93

מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ
,
פ"ד מט(2) 265 (להלן – הלכת
אפרופים
). מכל מקום, לשיטת המבקשת, לשאלת פרשנותו של ההסכם במקרה שלפנינו חשיבות מרובה לציבור נרחב של נותני שירותים המתקשרים עם רשויות מקומיות ועיריות. לטענת המבקשת, העובדה שבית המשפט המחוזי לא עמד בחובת ההנמקה, כאמור לעיל, מהווה שיקול נוסף התומך בהענקת רשות ערעור במקרה דנן.

תגובת המשיבים

6.
בפתח טענותיהם, עומדים המשיבים על כך שהמבקשת נמנעה מלציין בבקשתה את קיומם של ארבעה הליכים אשר התקיימו בין בעלי הדין לאחר הגשתו של הערעור שכנגד ואשר לשלושה מהם השלכות מהותיות על בקשת רשות הערעור שלפניי. מתברר, כי משנמנע המשיב 2 להגיש ערעור על החלטתו של בית משפט השלום, כפי שעשתה המשיבה 1, ביקשה המבקשת למחוק את הערעור (בש"א 2342/06). אולם בית המשפט המחוזי (כבוד
השופטים סגנית הנשיא ה' גרסטל, ע' פוגלמן ו-א' שילה
), דחה ביום 5.3.06 את הבקשה האמורה והורה על צירופו של המשיב 2 לערעור כ
משיב פורמלי
בלבד. היותו של המשיב 2 משיב פורמלי בלבד בערעור המשיבה 1 אושרה גם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד
השופט א' שילה
) מיום 9.4.06 בבש"א 7174/06, ואילו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד
סגנית הנשיא ה' גרסטל וכבוד השופטים ע' פוגלמן ו-א' שילה
) מיום 26.9.06 נקבע כי המשיב 2 הינו משיב פורמלי גם בערעור שכנגד.


לטענת המשיבים, צירופו של המשיב 2 כמשיב פורמלי בלבד משמעותה שאין הוא צריך להיות מושפע מתוצאות הערעור שהוגש על ידי המשיבה 1. עוד טוענים המשיבים כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלדון באחריותה השילוחית של המשיבה 1, שכן, משנמנעה היא להעלות עניין זה במסגרת הערעור, לא יכולה היתה המבקשת להעלותו במסגרת הערעור שכנגד. לבסוף, סבורים המשיבים כי דין טענות המבקשת להידחות גם לגופו של עניין.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, כמו גם בתגובה לבקשה, סבורני כי דינה להידחות.

8.
כאמור לעיל, לאחר עיון בתגובת המשיבים הוברר כי בין בעלי הדין התקיימו בבית המשפט המחוזי שלושה הליכים הרלבנטיים לבקשת רשות הערעור דנן, אשר זכרם לא בא, ולו ברמז, במסגרת הבקשה. משמשיגה המבקשת על הימנעותו של בית המשפט המחוזי מלדון בטענותיה כנגד המשיב 2 ומשההחלטות שהתקבלו במסגרת ההליכים הנ"ל עשויות לשפוך אור על החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה דנן ולהשליך עליה [ראו למשל: עע"ם 10865/07
עירית חיפה נ' חברת אורלן (1983) בע"מ
(לא פורסם, 3.11.08), פסקה 4], הרי שאי הבאת דבר קיומם של ההליכים האמורים לידיעתו של בית משפט זה אומרת דרשני. כבר נקבע כי עצם העובדה שהמבקש רשות ערעור מעלים מבקשתו עובדות רלבנטיות תשמש נימוק לדחיית בקשתו [ראו:
ע"א 221/88

יעקב אברהם

נ' עומר מפעלי אטריות מאוחדים בע"מ
, פ"ד מד(3) 756, 757 (1988); רע"א 5834/03
אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר
, פ"ד נח(1) 854, 862 (2003); חמי בן-נון
הערעור האזרחי
320 (2004)] ואני סבור כי זהו הדין גם במקרה דנן.

9.
זאת ועוד,
הלכה מושרשת היא כי רשות לערער על עניין אשר נדון בשתי ערכאות קודמות תוענק רק כאשר אותו עניין מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית כללית אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) 123 (1982)].
כמו כן, נפסק זה מכבר כי "הערעור השני... נועד לבירור חוזר ונשנה של המשמעויות המשפטיות הנובעות מהתקשרות חוזית יחודית, שאינה חורגת בהשלכותיה אל מעבר למערכת היחסים החוזיים הקונקרטים עליה נסב הדיון" [רע"א 385/93
בית נוח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות
, פ"ד מז(3) 221, 222 (1993)]. לפיכך, הגם שהמבקשת מנסה לשוות לבקשה שלפניי חשיבות ציבורית כללית, לא כך הדבר.

10.
למעלה מן הצורך, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי גם לגופו של עניין. איני משוכנע כלל ועיקר בצדקת טענתה של המבקשת לפיה בית המשפט המחוזי פסק בניגוד להלכת
אפרופים
. על פי הלכת
אפרופים
, בבוא בית המשפט לחשוף את אומד דעת הצדדים לחוזה לא יסתפק הוא בלשון החוזה בלבד, אלא יבחן
גם
את נסיבות כריתתו. במקרה שלפניי, לא הסתפק בית המשפט המחוזי בבחינתה של לשון ההסכם בלבד והוא תמך את מסקנתו הפרשנית גם בנסיבות החיצוניות להסכם בין בעלי הדין.


לא למותר לציין בהקשר זה כי כשלעצמי, סבורני כי כאשר לשון היא ההסכם ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל
מכריע
בפרשנותו של הסכם [ראו למשל: ע"א 5856/06
לוי נ' נורקייט בע"מ
(לא פורסם, 28.1.08), פסקה 27; ע"א 5925/06
בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים

(ישראל 1992) בע"מ
(לא פורסם, 13.2.08), פסקה 43;

בע"א 8239/06
אברון נ' פלדה
(לא פורסם, 21.12.08); ע"א 2032/06
האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן
(לא פורסם, 1.2.09), פסקה 36]. ואולם, בית המשפט המחוזי ממילא לא הסתפק בלשון החוזה ולפיכך אין ממש בטענות המבקשת בעניין זה.

11.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 5,000 ש"ח.








ניתנה היום כ"ז באדר התשס"ט (23.3.2009).




ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

08086130_w03.doc
/צש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים, חיים ברזל (פורסם ב-ֽ 23/03/2009)