פסקי דין על רחל צברי | פסקי דין על חגי צברי

423/79 עא     31/08/1981




עא 423/79 רחל צברי נ' חגי צברי




(פ"ד מב(1) 517)

(פ"ד לה (4) 242)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 423/79


השופטים:
כבוד השופטת מ' בן פורת
,
כבוד השופט מ' בייסקי
,

כבוד השופט ד' לוין


המערערת:
רחל צברי


ע"י ב"כ עו"ד א' קלר

נ ג ד

המשיב:
חגי צברי
ע"י ב"כ עו"ד א' לי


ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (
השופט א' מלול
) מיום 14.5.79 בהמ' 1179/78.

פסק דין



השופט ד' לוין

:
המערערת והמשיב היו נשואים זו לזה במשך שנים, ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים. הם התגוררו יחדיו בחולון, בדירה משותפת, שהייתה רשומה על שם שניהם. אולם, עם הזמן, החליטו לעבור ולהתגורר בערד. בעברם לערד, שכרו לעצמם דירת מגורים, ואילו את הדירה בחולון מכרו תמורת הסך של 270,000 ל"י. מסכום זה פרעו חובות, שהעיקו עליהם, וגם קנו ציוד ביתי, שהיה דרוש להם במקום מגוריהם החדש. נשארה יתרה של 185,000 ל"י, אשר הופקדה ביום 11.5.77 בחשבון בנקאי משותף בתל-אביב.


באותם ימים נפל דבר ביחסיהם האישיים, וביום 18.9.77 הגישה המערערת תביעה למזונותיה ולמזונות ילדיה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. אולם, במקביל ועוד לפני כן, הזדרז הבעל והגיש לבית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע תביעה לגירושין, ועתירתו הוגדרה, בין היתר, בסעיף 15 שבה, כדלהלן:

"לשם הכרעה בכל השאלות השנויות במחלוקת שבין הצדדים, כורך בזה התובע בתביעתו, את כל הענינים הקשורים וכרוכים בגירושין, לרבות שאלת החזקת ילדי הזוג. מזונות האשה עד לסדור הגט, באם היא זכאית בכלל למזונות מהטעמים המפורטים לעיל, וכן, שאלת רכוש בני הזוג והמטלטלין בדירתם".


בעוד התביעה בבית הדין הרבני תלויה ועומדת ומתקיימים בה דיונים, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום 21.9.78, תביעה נוספת, על דרך המרצת פתיחה, ובה העלתה טענות ועתרה לסעדים בקשר לרכוש, שלטענתה הוא רכושם המשותף. שתיים הן השאלות שבמחלוקת, שהמערערת העמידה לדיון ולהכרעה באותה תובענה: א. לה ולבעלה, המשיב, מגרש בחולון בגוש 6751 חלקה 336, מגרש שהמשיב קיבל מאת אמו לאחר נישואיהם, ונרשם על שמו בלבד. לטענת המערערת, כל הרכוש, שהתרכז בידיהם בתקופת נישואיהם, הוא רכושם המשותף, לרבות המגרש הנ"ל. לגירסתה, המשיב הסכים, שמגרש זה יהיה חלק מהרכוש המשותף. לכן עתירתה היא, שייקבע בהצהרה, כי לא הבעלות במחצית המגרש הנ"ל, ויש לרשום מחצית זו על שמה.


ב.
כאמור לעיל, הייתה לבני הזוג דירה משותפת. היא נמכרה ויתרת פדיונה בסך 185,000 ל"י הופקדה בחשבון בנקאי משותף. מסתבר, כי ימים ספורים לפני שהמשיב הגיש את תביעת הגירושים לבין הדין הרבני, ביום 24.8.77, משך המשיב את סכום הפיקדון במלואו, בשיק לפקודת אחותו, אביגיל צברי, וזו פדתה את השיק, והחשבון המשותף התרוקן מתוכנו. המערערת טוענת, כי הדבר נעשה שלא בהסכמתה וללא נטילת רשות ממנה. מכאן, שהמשיב למעשה גזל את כספה, ויש לחייבו להשיב לה את חלקה מסכום הפיקדון. זו עתירתה השנייה.


בטרם נפתח הדיון בתובענה זו, ביקש המשיב, על דרך המרצה, למחוק את התביעה על הסף, ומשני טעמים:


א.
המשיב כרך את נושא הרכוש המשותף בתביעת הגירושין, וכתוצאה מכך הוקנתה לבית הדין הרבני הסמכות הייחודית לדון גם בשאלת הרכוש. הדיון בבית הדין הוא בעיצומו, ובמסגרתו יש להכריע גם בעניין הרכוש.


ב.
בית הדין הרבני כבר מקיים אתה דיון בכל הסוגיות, הכרוכות בתביעת הגירושין, ולפיכך, לטובת העניין ולשם מניעת פיצול ההתדיינות, ראוי שהדיון, כפי שהחל בבית הדין הרבני, יסתיים שם, ללא התערבות של ערכאה אחרת.


אותה שעה אכן התנהלו הדיונים בבית הדין הרבני, וטרם הושגה הכרעה.


השופט המלומד בבית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, משום שהגיע לכלל המסקנה, כי בנסיבות מקרה זה אכן הוקנתה הסמכות הייחודית לבית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע. משום כך,
נמחקה התביעה "מחוסר סמכות", והמערערת חויבה גם בתשלום הוצאות בסך כולל של 1,500 ל"י.


כנגד החלטה זו, אשר ניתנה ביום 14.5.79, מופנה הערעור שלפנינו. בעלי הדין נתבקשו להגיש את טענות הסיכום מטעמם בכתב. בעוד הם טורחים בהגשת טענותיהם לבית משפט זה, נמשכה ההתדיינות בבית הדין הרבני, והסתיימה ביום 14.4.80 בהחלטה, אשר ניתנה מכוח הסכמת בעלי הדין. על פי ההחלטה התגרשו בעלי הדין זה מזו בגט פיטורין כדת משה וישראל, וכל יתר הנושאים שעמדו לדיון ולהכרעה באו על הסדרם כמפורט בהסכם הגירושין, שניתן לו תוקף של

פסק דין
, עם מסירת הגט לאישה. הסכם זה הובא על ידי בעלי הדין לידיעת בית משפט זה, וברשות בית המשפט הגישו השלמות לסיכומיהם.


הסכם הגירושין, החתום על ידי בעלי הדין והמהווה, כאמור,

פסק דין
, פתר את רוב הנושאים, שהיו שנויים במחלוקת בין בעלי הדין: נקבע בו הסדר, לפיו יוחזקו הילדים אצל אביהם עד מלאות להם 18 שנים; נקבע סידור לביקורי הילדים אצל האם בהווה ובעתיד. עוד נקבע, כי אחרי סידור גט הפיטורין תקבל האישה כספים מסוימים, שהיו מופקדים אצל עורך דין, כשם שנקבעו הוראות בקשר לתוכניות חיסכון, אשר הוחזקו בבנק בערד. זאת ועוד, בהסכם נקבע, מה יהא על דירת מגוריהם של בני הזוג בערד, למי יוקנו הזכויות הכרוכות בדירה כלפי חברת עמידר (בעלת הנכס) וכלפי כולי עלמא, ומי ימשיך להתגורר באותה דירה.


בענין אחד לא נקבע דבר סופי ומוחלט, אלא נאמר:

"עניני הרכוש של הצדדים יידונו בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון בירושלים בע"א 423/79".


המדובר בערעור דנן ובשני מרכיבי הרכוש, שהיוו את עילת התובענה בבית משפט קמא. אמור מעתה, שהדיון בבית הדין הרבני הגיע, למעשה, לסוף דרכו, בכפוף לאפשרות שיתחדש, אם בית משפט זה יחליט, כי גם בעניין הרכוש הנוסף, השנוי במחלוקת, ידון ויחליט אותו בית דין. מאידך גיסא, אם בית משפט זה יהיה בדעה, כי ראוי שבית המשפט המחוזי הוא שידון בעניין, הרי באותו

פסק דין
שניתן, כאמור, על פי הסכמת בעלי הדין, תמה ההתדיינות בערכאה ההיא. השאלה, הניצבת לפנינו היא, אפוא, איזוהי הערכאה, הצריכה לדון ולהחליט בסוגיה, השנויה במחלוקת.


סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, קובע לאמור:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".


זוהי הוראה מרחיקת לכת, באשר, מחד גיסא, היא מעניקה לבית הדין הרבני ייחודיות השפיטה בנושאים, הנתונים בדרך כלל לסמכות בלעדית של ערכאה אחרת או לסמכות שיפוט מקבילה. מאידך גיסא, נשללת מבית המשפט המחוזי הסמכות הקנויה לו בחוק בתי המשפט, לדון ולפסוק בסכסוך, שעניינו בעלות במקרקעין, או הסמכות המקבילה לדון ולפסוק במזונותיהם של אישה וילדים. אין ספק שהרעיון, הנעוץ בהוראה זו, הוא מניעת התדיינות כפולה בין בעלי הדין בשתי ערכאות שונות, כאשר בית הדין הרבני, שהוא ורק הוא מוסמך לדון בענייני הגירושין, יכול תוך כדי דיון זה למצוא פתרון לכל הבעיות, המעיקות על בני הזוג והמחייבות הכרעה שיפוטית. בכך ימוצה הדיון ביתר יעילות ומהירות לטובת כל הנוגעים בדבר (ע"א 666/70 א' שלום ואח' נ' י' שלום, פ"ד כה(2) 701, בעמ' 706; ע"א 359/75 ש' יהלומי נ' ר' יהלומי, פ"ד לא(2) 25; ע"א 617/78 ל' בן יחזקאל נ' י' בן יחזקאל, פ"ד לג(1) 693). כיוון שזו הוראה מרחיקת לכת, היא צומצמה והוגבלה בחוק אך ורק לעניין, הכרוך בנושא הגירושין. משצפה ועלתה בערכאות השאלה, מה משמעותו של המושג "ענין הכרוך בתביעת הגירושין", היוצר את הזיקה הייחודית לבית הדין הרבני, נדרשה מבית המשפט פרשנות ברורה ומוסמכת בסוגיה נכבדה זו.


פסק הדין המנחה והמוביל בנושא זה הוא ע"א 8/59 ד' גולדמן נ' צ' גולדמן, פ"ד יג 1085; פ"ע מ 316, בו נקבעו מפי כבוד השופט זילברג (כתוארו אז) הכללים המנחים הבאים בעמ' 1091:
"נראה לי המכסימום שאפשר להכניס לגדרו של מונח זה (והכוונה לעניין הכרוך בתביעות גירושין – ד' ל') הוא: (1) ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין; (2) כל ענין אחר, ואפילו לאו דוקא ענין של המעמד האישי, כגון פינוי דירה משותפת, אשר בפועל ממש 'נכרך' על ידי בן-הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית שהוגשה על ידו (או על ידי יריבו) לבית הדין הרבני, ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה..."


עד כמה שמכוונים הדברים לכלל השני מהכללים הנ"ל, אין די בכך שייאמר על ידי אחד מבעלי הדין, כי הנושא שבמחלוקת כרוך בעניין הגירושין, אלא "...נחוץ -
כדי שענין ייחשב ככרוך - שהצדדים או אחד מהם בפועל ממש יכרוך אותו בתביעת הגירושין. כיצד עליו לעשות זאת? – בדרך של בקשה מבית הדין שיכריע באותו עניין". זאת ועוד, "אין די בהזכרת הענין גרידא בפני
בית הדין אם אין מונחת ביסוד אמירת הדברים הכוונה הברורה שבית הדין יכריע בדבר אותו ענין" (ע"א 316/65 ש' ברוק נ' מ' ד' ברוק, פ"ד כ(2) 6, בעמ' 11, וכן ע"א 139/75 א' פלדמן נ' ש' פלדמן, פ"ד ל(1) 263).


אולם, גם בכך לא סגי. גם כאשר בעל דין מפרש בתביעתו בבית הדין הרבני, כי הוא כורך תביעת הגירושין בענייני מזונות, או ענייני רכוש מסוימים, עדיין הוא צריך להראות, שכריכה זו הנה אמיתית וכנה, ונעשית בתום-לב ולא רק כדי לשלול מבעל הדין האחר את דרכו אל בית המשפט האזרחי (ע"א 118/80 ל' גבעולי ואח' נ' י' גבעולי, פ"ד לד(4) 155, בעמ' 157, ופסקי הדין המאוזכרים בו).


על פי הכללים דלעיל, ראוי לבחון את הנושא, העומד לדיון לפנינו, ולקבוע: א. אם המחלוקת בקשר למגרש ובקשר להחזר כספי הפיקדון היא עניין, שאפשר לומר עליו שמעצם טיבו וטבעו הוא כרוך בתביעת הגירושין; ב. אם המשיב, כשהגיש את תביעתו לבית הדין הרבני, על פי נוסח העתירה, שצוטטה לעיל בפתח הדברים, כרך כראוי שני נושאים שנויים במחלוקת אלה בתביעתו לגירושין; ג. אם כרך את הדברים, הבכנות ובתום-לב עשה כן, או שמא היה הדבר תכסיס דיוני בידו לפסילת הפנייה, הרצויה למערערת, לבית המשפט האזרחי.


נראה לי, כי ניתן לקבוע החלטית, שגם עניין המגרש וגם עניין הפיקדון אינם בגדר נושא, שמעצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין. די אם נחזור ונסקור את הפסיקה הקיימת כדי למצוא בה חיזוק למסקנה זו. בע"א 8/59 ד' גולדמן נ' צ' גולדמן, פ"ד יג 1085; פ"ע מ 316, שאוזכר לעיל, הנושא שעמד לדיון היה דירת מגורים שבבעלות האישה, ושהבעל התגורר בה יחד עמה בתקופת נישואיהם. האישה תבעה סילוק יד בעלה מאותה דירה ונפסק שם, בעמ' 1091, לאמור:

"ברור... כי תביעת המשיבה דנן [האישה] איננה, 'ענין נישואין', כי היא אינה 'סובבת על תקפות קשר הנשואין' [כהגדרת השופט אגרנט, בביד"מ 1/50 סידיס נ' יו"ר ההוצל"פ, ירושלים ואח', פ"ד ח 1020; פ"ע טז 173) ודרישתה לסילוק יד בעלה מעל נכס מסויים, כנראה בעליל, אינה 'נובעת ממעמד הנישואין', אלא מזכויות אזרחיות רגילות הנתונות לה כבעלים של הנכס".


גישה מתונה יותר ניתן למצוא בע"א 316/65 הנ"ל, בעמ' 10-11, שבו נקבע לאמור:

"נראה לי שיש מקום לאמר כי במקרה שבשעת הדין בתביעת גירושין- גרים בני הזוג המתדיינים בדירה אחת שהיא דירת הנשואין(
matrimonial home
) שלהם, יש לראות בשאלת עתיד מגוריהם בדירה וכל הכרוך בכך
'ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין'.

במקרה דנון עזבה המערערת את בית המשיב
... אין לומר איפוא שענין המגורים בדירה זו היה מטיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין..."
(ההדגשות שלי – ד' ל').


בבג"צ 127/64 רייצ'ק נ' אב בית הדין וחברי בית הדין הרבני האזורי, פתח תקוה ואח', פ"ד יח(3) 337 התקיימו הליכי גירושין בין הבעל לאישה, והבעל, האישה ואדם שלישי היו שותפים בפרדס. תוך כדי הדיון בשאלה, שעמדה שם להכרעה, אמר כבוד השופט זוסמן (כתוארו אז), הגם במידה רבה אגב אורחא, את הדברים הבאים, בעמ' 340:

"בענין שלפנינו הנכס השנוי במחלוקת איננו בית-מגורים, אלא חלקת אדמה המשתרעת על 8 דונם. מסופקים אנו אם ענין כזה, אפילו הוא הובא כדין לפני בית הדין הרבני ביחד עם תביעת הגירושין, נופל בגדר סמכותו של זה... לכאורה נראה הדבר, שאין זאת אלא תביעת מקרקעין אשר בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בה".


הנה כי כן, ברי שהמגרש, שקיבל המשיב מאמו, כרכוש שבני הזוג לא עשו בו שימוש לקידום חייהם המשותפים, אינו בגדר נכס, הכרוך בתביעת הגירושין. הוא הדין בסכום הפיקדון שנגזל על פי הטענה. אילו עדיין היה מדובר באותה דירת מגורים שבחולון, בטרם נמכרה, כי אז אפשר היה בהחלט להתייחס אליה כאל נכס, הקשור בנישואין. אולם, נכס זה פשט צורה ולבש צורה. הוא הומר בסכום כסף. הנכס בלבושו החדש אינו צמוד עוד, מטיבו ומטבעו, לנושא הגירושין. מעבר לכך, כסף זה גם אינו עוד בנמצא, כיון שעבר לידיו של צד ג', וכיום לובשת התביעה אופי אזרחי מובהק – תביעה להשבת סכום כסף שנגזל, שאין לה ולא כלום עם מרכיבי הרכוש שבמחלוקת.


מעניין לחזור ולהתייחס להסכם הגירושין, שעל-פיו נפסק הדין בבית הדין הרבני, ולהיווכח, שאכן אותו נכס, שניתן להתייחס אליו ככרוך בתביעת הגירושין – דירת המגורים בערד- אמנם נדון בבית הדין, והוסכם לגביו כדבר מובן מאליו במסגרת תביעת הגירושין.


נראה לי, כי לא זו בלבד ששני מרכיבי הרכוש, שעליהם נסב דיון זה, אינם מטבעם עניין הכרוך בתביעת הגירושין, אלא יש לקבוע, כי גם לא נכרכו כראוי בתביעה זו. כל שנאמר בתביעה הוא, שהתובע מבקש, שבמסגרת תביעתו יידונו כל הדברים הקשורים בגירושין וכרוכים בהם, וכן "שאלת רכוש בני הזוג והמטלטלין בדירתם". סתם המשיב ולא פירש, לאיזה רכוש הוא מתכוון. בע"א 316/65 הנ"ל, בעמ' 10, נאמר מפי כבוד השופט קיסטר:

"אין לומר כי די בעצם הזכרת ענין הדירה (מבלי לתבוע דבר בקשר אליה), כדי שהענין ייכנס לגדר המושב: 'כרוך בתביעת גירושין...' ".


וכבר הזכרתי את הכללים, שנקבעו על ידי כבוד השופט קיסטר באותו

פסק דין
, כיצד יש לכרוך עניין אל תוך מסגרת תביעת הגירושין. ברור בעליל, שכללים אלה אינם מתקיימים בענייננו. הניסוח בענייננו הוא סתמי מאוד, ומשום כך אפשר שלא לראות בו כריכה נאותה. ודאי וודאי שזו המסקנה המתבקשת, כשמדובר בשני מרכיבי הרכוש הנ"ל, שיש בכל אחד מהם משהו לא שגרתי, המחייב, ולו רק למען הבהירות ולהסרת כל ספק, התייחסות מיוחדת.


דומה, שאם המשיב כרך גם רכוש זה בתביעת הגירושין, או אם היום נוח לו למשיב לטעון, כי כרכם בתביעתו – לא בכנות ולא בתום לב עשה או טען כך. ערב הגשת תביעת הגירושין מושך המשיב מחשבון הפיקדון המשותף את כל הסכום שהיה בו ומעניקו לאחותו. די שקוף וברור הוא, כי את המעשה הזה עשה, כדי שביום שנושא הרכוש יעמוד לדיון, לא יועמד עוד סכום זה לבירור כנכס שנוי במחלוקת. האם בנסיבות אלה ניתן לומר, שבהגשת תביעתו לבין הדין הרבני כרך המשיב גם כספים אלה כענין הכרוך בתביעתו? ובאשר למגרש: זכה המשיב וקיבל מתנת-אם במגרש, שנרשם על שמו בלבד, וזאת כאשר הוא כבר נשוי למערערת. לכאורה, זהו נכס שלו ואין לאשתו חלק בו, אלא אם כן ייקבע לאחר בירור משפטי, כי חלים על נכס זה כללי איזון המשאבים או חזקת שיתוף ברכוש – הכול לפי העניין. מה ההיגיון אפוא, שהוא, מיזמתו, יעורר את הנושא ויכרכנו בתביעת הגירושין? אמור אפוא, כי אם נשמעת טענה זו מפיו בתגובה לתביעת המערערת, לפחות מותר להתייחס לטענה זו בהסתייגות.


ההלכה היא, כי הטוען כריכת נושא ממוני או רכושי בתביעת הגירושין, עליו נטל הראיה, כי הנושא, השנוי במחלוקת, אכן נכרך בתביעת הגירושין, ובכנות. ראה לעניין זה דברי השופט שמגר בע"א 118/80 הנ"ל, בעמ' 157, ולכך הסכימו גם חבריו להרכב, השופטים בייסקי ובכור, וכן מאמרו המאלף של ד"ר מ' שאווה, "על 'כרוך' ועל 'כנות' - הייפסק 'מירוץ הסמכויות' בענייני מזונות בין בתי המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני" עיוני משפט ב (תשל"ב-ל"ג) 719. המשיב לא הוכיח כריכתו הכנה של נושא הרכוש בתביעת הגירושין.


אשר על כן, ובמיוחד בנסיבות דהיום, כשהדיון בבית הדין הרבני הסתיים למעשה, וניתן בידינו לקבוע, איזוהי הערכאה השיפוטית, שתדון במרכיבי הרכוש הנ"ל, דעתי היא, כי ראוי שיהיה זה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שלו הסמכות החוקית והטבעית לדון ולפסוק בענייני בעלות במקרקעין ובתביעות כספיות רגילות.


אם דעתי תישמע, יתקבל הערעור, תבוטל החלטת בית משפט קמא, יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כדי שידון בתובענה לגופה, והמשיב יחויב בהוצאות המערערת בדיון זה בסך 3,000 שקלים.



השופטת ב' בן-פורת
: אני מסכימה.



השופט מ' בייסקי

: 1. גם דעתי היא, כי דינו של ערעור זה להתקבל, כמוצע על ידי חברי המכובד, השופט ד' לוין
, על מנת שהעניין יוחזר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע לדיון לגופו.


לדידי, אין בעניין דנן אף צורך להכריע בשאלה, אם שני העניינים הרכושיים, שלגביהם ביקשה המערערת הכרעה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (מחצית הסכום הכספי, אותו משך המשיב מהחשבון המשותף בבנק, וכן מחצית המגרש, הרשום על שם המשיב) הם עניינים, אשר מעצם טיבם וטבעם שייכים לתביעת הגירושין. אכן, יש מקום לספקות בנדון, כפי שהעלה אותם חברי המכובד, אך גם אם נצא מההנחה כפי שגורס בא-כוח המשיב – גם אז אין הטענה יכולה יכולה לעזוב למשיב, משום שעל פי הפסיקה של בית משפט זה לא די לכרוך באורח סתמי או פורמאלי בתביעת גירושין עניינים, הניתנים לכריכה, כדי להקנות סמכות ייחודית לדון בעניינים אלה לבית הדין הרבני. על מנת שתהא הכריכה כדין, היא חייבת גם להיות כנה, ואין צורך לחזור על האסמכתאות שהזכיר כבר חברי, ואשר בעיקרן מקובצות בע"א 118/80, שנדון זה לא מכבר. ואף זאת נקבע שם, בעמ' 157, כי:

"כאשר מוגשת תביעה לבית המשפט המחוזי והצד שכנגד מבקש לטעון כי בית המשפט המחוזי מנוע מלדון בענין לאור הוראותיו של סעיף 18 (2) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, לא די בכך שיוכיח באופן פורמלי כי הוגשה תביעה לבין הדין הרבני, אלא עליו להוכיח כי הוגשה תביעת גירושין כנה בה נכרך ענין המזונות, כדין ובאופן כן...

משמע, כי מי שמבקש למנוע דיון בבית המשפט המחוזי, עליו הנטל להוכיח כי הוגשה תביעה לבית הדין הרבני ובה נכרך ענין המזונות כדין ובאופן כן".


2.
ומה עולה מהנסיבות בעניין דנן: לטובת המשיב, מוכן אני שלא לדקדק עמו על הצורה והניסוח, שבא בוטאה "הכריכה" – שהיא עצמה מותירה ספקות רבים בדבר כנותה; זהו ניסוח סתמי ופורמאלי, בלי לפרט מהות הרכוש, למעט עניין המטלטלין בדירתם, הנזכר במפורש. אלא שהמשיב לא חלק – ואינו חולק גם כיום – על העובדה, כי ימים ספורים בלבד בטרם הגיש את תביעת הגירושין אל בית הדין הרבני הוא משך מהחשבון המשותף בבנק, שלו ושל אשתו סך 185,000 ל"י והעבירו לאחותו, בלי לקבל הסכמת אשתו-המערערת, השותפה לחשבון זה, ואף בלי לגלות אונה על מעשהו. פשיטא, כי מעשה זה נעשה לקראת הגשת תביעת הגירושין ובמטרה לרוקן את החשבון המשותף מכל תוכן – וממילא גם ליטול מאשתו את האפשרות לטעון, כפי שרשאית הייתה לטעון, כי מחצית הסכום לפחות שייכת לה. המשיב פשוט העלים את מלוא הסכום, על מנת שלבית הדין הרבני לא יהיה במה לדון בהקשר זה - משום שהכספים כבר ברשות אחותו, ושוב אין לו שליטה עליהם. נמצא כי במעשהו זה לא רק שמתגלית הכוונה החד-משמעית שלא להותיר לבין הדין הרבני כל נושא כספי לדיון, אלא המשיב במו ידיו ובמודע כרת את ענף הסמכות מבית הדין הרבני. כאן כבר לא בהעדר כנות הכריכה המדובר – ככל שבסך 185,000 ל"י עסקינן – אלא הנסיבות מלמדות על אי-כריכת עניין זה במפגיע בתביעת הגירושין.


שיקול זה בלבד די בו להצדיק את המסקנה, אליה הגיע חברי המכובד, אף בלי לדון בשאלה, אם מבחינת טיבו וטבעו זהו נושא, הראוי להיות כרוך בתביעת גירושין.


מסיבה זו אין אני רואה צורך לדון בשאלה, שהעלה בא-כוח המשיב בתוספת לסיכומיו, לאחר שבני הזוג נתגרשו בינתיים בגט פיטורין, הגורס כי גם סידור הגט אינו מפקיע מבית הדין הרבני הסמכות לדון בשאלות רכושיות; לאור המסקנה, כי לא הייתה "כריכה" לכתחילה, ממילא לא נותרה כל סמכות נמשכת (ע"א 811/80 בלום נ' שטרן, פ"ד לה(3) 757).


3.
נותרה עוד שאלת המגרש, הרשום על שם המשיב, ואשר המערערת טוענת למחצית הבעלות עליו- וזהו הנושא השני, שהועמד להכרעה בבית המשפט המחוזי. גם כאן אין אני רואה צורך להכריע בשאלת "טיבו וטבעו" של הנכס, ואם ניתן לכרכו בתביעת הגירושין; בעיניי עדיין נותר הספק, אם הכריכה היא כדין, לאור האיזכור הסתמי והפורמלי..."וכן, שאלת רכוש בני הזוג והמטלטלין בדירתם:"


ואולם, כאמור, בינתיים התגרשו בעליה דין בגט פיטורין, ובהסכם הגירושין, שאושר על ידי בית הדין הרבני, הוסדרו כל העניינים ביניהם, היינו, החזקת הילדים, דירת המגורין ושאלות כספיות מסוימות. נשארו להסדר רק העניינים, שעליהם נסב ערעור זה, שלגביהם נקבע בהסכמה, כי אלה "יידונו בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון בירושלים בע"א 423/79".


לעניין כספי הפיקדון בסך 185,000 ל"י, שהוצאו מהחשבון המשותף, מסקנתי כאמור היא, כי הוא מעולם לא נכרך בתביעת הגירושין, ואף הוצא ממנה. ועניין המגרש ספק אם נכרך כדין. חברי המכובד, השופט ד' לוין
, אף בדעה, כי גם עניין זה וגם עניין המגרש אינם בגדר נושא "שמעצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין". כעת המצב הוא, כי בית הדין הרבני סיים לא רק את עניין הגירושין גופו, אלא גם את כל העניינים הנלווים לכך ואשר היו לפניו, ולמעשה לא נותר לו עוד במה לדון. שאלת הפיקדון הכספי מעולם לא נכרכה במסגרת סמכותו, משום כך אין לו גם כעת הסמכות לדון בה כסמכות נמשכת. גם מי שגורס, כי על-פי הניסוח הסתמי ניתן בדוחק לראות את עניין המגרש ככרוך בתביעת הגירושין, לא יצדיק, כי לאחר שכל העניינים לפני בית הדין הרבני נסתיימו, יש כעת להריץ את בעלי הדין אל שתי ערכאות: אל בית המשפט המחוזי, שמכוח סמכותו חייב לדון בשאלת הפיקדון הכספי; ואל בית הדין הרבני, שיפתח מחדש את התיק להכרעה בשאלת המגרש, על יסוד סמכות של "כריכה מפוקפקת". שני העניינים שנותרו עדיין במחלוקת, תלויים זה שנים לפני בית המשפט המחוזי, וזה בלבד חייב להכריע בהם, בלי שגם לכך יתרוצצו בעלי הדין בין הערכאות השונות.


הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט ד' לוין
.


ניתן היום, א' באלול תשמ"א (31.8.81).











עא בית המשפט העליון 423/79 רחל צברי נ' חגי צברי, [ פ"ד: לה 4 242 ] (פורסם ב-ֽ 31/08/1981)