פסקי דין על חברת ברק לוי | פסקי דין על חברת כרכומי הפסגה | פסקי דין על חברת השקעות אפרים במקרקעין ואח' | פסקי דין על דוד קירשנבאום | פסקי דין על מנחם בודנהיימר | פסקי דין על חיים אמסלם ואח' |

523/03 א     24/03/2009




א 523/03 חברת ברק לוי בע"מ, חברת כרכומי הפסגה בע"מ, חברת השקעות אפרים במקרקעין בע"מ ואח' נ' דוד קירשנבאום, מנחם בודנהיימר, חיים אמסלם ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי נצרת
א
000523/03


בפני
:
כב' השופט בנימין ארבל
תאריך:
24.3.09




בעניין
:
1.חברת ברק לוי בע"מ

2. חברת כרכומי הפסגה בע"מ
3. חברת השקעות אפרים במקרקעין בע"מ
4. חברת ברק ראובן בע"מ





התובעים


נ
ג
ד



1. דוד קירשנבאום

2. מנחם בודנהיימר

3. חיים אמסלם
4. יוסף כהן
5. צ'רלס סרנד ניס







הנתבעים


פסק דין

א. מבוא - התביעה


1.
ארבעת התובעות הינן חברות שהתאגדו לפי פקודת החברות, ואשר היו בעלות בזכויות במקרקעין, הנמצאים באזור הגליל התחתון, בקרבת העיירה עילבון כדלקמן:

א.
התובעת מס' 1 - היתה בעלת 9/144 חלקים מזכויות הבעלות בחלקה הידועה כחלקה 1 בגוש 15420 ששטחה הכולל הינו 904,559 מ"ר.
ב.
התובעת מס' 2 - היתה בעלת 8/144 חלקים מזכויות הבעלות בחלקה הידועה כחלקה 1 בגוש 15420 ששטחה הכולל הינו 904,559 מ"ר.
ג.
התובעת מס' 3 - היתה בעלת 8/144 חלקים מזכויות הבעלות בחלקה הידועה כחלקה 1 בגוש 15420 ששטחה הכולל הינו 904,559 מ"ר.
ד.
התובעת מס' 4 - היתה בעלת 4/12 חלקים מזכויות הבעלות בחלקה הידועה כחלקה 3 בגוש 15420 ששטחה הכולל 50,024 מ"ר.
[להלן - "המקרקעין"].

[ארבעת התובעות יכונו להלן "התובעות" או "החברות"].

2.
ביום 13.8.00 נערכו חוזי מכר, לפיהם מכרו התובעות את זכויותיהם במקרקעין האמורים לנתבעים. על ההסכם חתם מטעם התובעות מר אמיר גאביש [לביא] [להלן -"גאביש"], אשר נחזה להיות מנהלן של כל התובעות. חתימותיו של מר גאביש אושרו על ידי עו"ד רונן אורן, אשר נחזה להיות עורך דינן של התובעות, אשר גם אישר את הפרוטוקולים המאשרים את החלטותיהן של התובעות, למכור את המקרקעין לנתבעים.


יש לציין, כי בינתיים נרשמו המקרקעין על שם הנתבעים.

3.
כשנה ומחצה לאחר שנערכה העסקה, נעורו בני משפחת סבירסקי, שהינם הגב' אביבה סבירסקי ושני ילדיה, רפאל סבירסקי ועירית צאנג,
לאחר שקיבלו הודעה מאדם בשם יהודה קקון [להלן - "קקון"] וטענו כי בעלי השליטה בחברות היו המנוח עזרא סבירסקי ז"ל, אשר נפטר בשנת 1986, ואשתו אביבה. עם פטירתו של עזרא סבירסקי ז"ל, הועברו זכויותיו בחברות לשני ילדיו, רפאל ואירית בחלקים שווים. [כל אלה יכונו להלן: "סבירסקי"].


לטענתם, קבוצת נוכלים, בראשם עמד מר יחזקאל פולק, אליו חברו ה"ה קקון וגאביש, ונראה כי עוד אנשים נוספים, רקמו מעשה מרמה, לפיו מינו שלא כדין את גאביש כמנהל התובעות, התקשרו עם עו"ד בשם רונן אורן, אשר אישר את הזכויות בתובעות, ובעזרת שני אלה הפעילו את התובעות, ומכרו את נכסיהן במרמה לנתבעים.

4.
לטענת בני משפחת סבירסקי, הזכויות בתובעות היו משך כל השנים בידיהם, מאז נרכשו הזכויות בחברות בשנת 1963. החברות, שהינן חברות ללא הון מניות, הוקמו כחברות "גוש חלקה", או "איגודי מקרקעין", אשר נועדו להחזיק בנכסי המקרקעין, כפי שהיה נהוג ערב חקיקת חוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג - 1963, לצורך חסכון במס בעת העברת זכויות במקרקעין.


החברות נמחקו מפנקסי רשם החברות, במהלך שנות ה- 80 עקב אי תשלום אגרות.

בשנת 1986 נפטר מר עזרא סבירסקי, כך שהחברות נותרו ללא מנהל.


מצב זה נוצל על ידי קבוצת נוכלים, בראשות מר יחזקאל פולק, אליו חברו גאביש, קקון ואחרים, אשר זייפו את מסמכי החברות, התובעות, באופן שיחזו כאילו בשנת 1984 העביר עקיבא סבירסקי את זכויותיו בחברות לגאביש. בתחילת שנת 2000, פנה גאביש, שהציג עצמו כבעל עניין בחברות, לבית המשפט המחוזי בירושלים, באמצעות עו"ד אורן וביקש להחיות את החברות, ולהשיב את שמן לפנקסי רשם החברות - וקיבל צווים בהתאם, תוך שהוא נסמך על מסמכים מזוייפים.


לאחר החיאת החברות, פעלה החבורה למציאת רוכשים לנכסים, וכך הגיעו לנתבעים - אשר רכשו את נכסי החברות בנפש חפצה, מבלי שנערכו על ידם בדיקות הולמות גבי הזכויות בחברות, ותוך שהם נסמכים על אישוריו של עו"ד רונן אורן, אשר ניצח על הפעולות המשפטיות הקשורות במעשה המרמה.


על כן, טוענות התובעות כי העסקאות, במסגרתן נמכרו נכסיהן, בטלות, ואין בהן כדי להקנות לנתבעים זכויות במקרקעין. כפועל יוצא מכך, יש למחוק את רישום המקרקעין על שם הנתבעים, ולהשיב את רישומן של התובעות כבעלות המקרקעין.

5.
מנגד, טוענים הנתבעים כי רכשו את המקרקעין מבעליהן החוקיים, אשר פעלו באמצעות האורגניים החוקיים שלהם. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי בני משפחת סבירסקי הם אשר חברו לקבוצת הנוכלים, אשר אף העידו מטעמם, בנסותם להציג עצמם כבעלי זכויות במקרקעין שמעולם לא היו שלהם. לטענתם, השליטה בחברות לא עברה מעולם לידי בני משפחת סבירסקי, וכי אלה לא השכילו להוכיח, בראיות
קבילות, כי אכן היו להם, או למנוח עזרא סבירסקי, כל זכויות בחברות הנ"ל. הנתבעים אף מרחיקים ובוחנים את עסקת הרכישה הנטענת, אשר, כנטען על ידי בני משפחת סבירסקי, במסגרתה החליף המנוח עזרא סבירסקי ז"ל, זכויות במקרקעין שהיו לו בחולון חלף המקרקעין דידן, ומוכיחים, כי לא היו למנוח כל זכויות בנכסים אלה, שכנטען, נמסרו חלף המקרקעין דידן.


על כן, רכשו הם כדין, בהסתמך על הרישומים, את המקרקעין, בתמורה ובתום לב, ואין מקום לפגוע בקניינם החוקי.

ב.
טענות התביעה:


6.
להוכחת טענותיה, הציגה התביעה מסמכים שנערכו בשנת 1963, מהם ניתן ללמוד כי באותה שנה רכש מר סבירסקי את הזכויות בתובעות ו/או ליתר דיוק, במקרקעין, אשר הזכויות בהם הוחזקו באמצעות החברות - ממר יצחק פולק, שהינו, ככל הנראה, אביו של יחזקאל פולק, ובנו יעקב פולק. העסקה נעשתה על דרך של חליפין, כאשר בתמורה העביר מר סבירסקי לפולק האב נכסי מקרקעין בחולון, אשר גם הם היו בבעלות שתי חברות, וכן סך של 20,000 לירות במזומן.


על כן, לטענת התובעות, החל מיום 15.8.63, עברה השליטה בהן לידי ה"ה סבירסקי. בני משפחת סבירסקי המציאו כראיה לכך אסופת מסמכים הנוגעים לעסקה ולרישום הזכויות בתובעות על שמם, [וביניהם מוצגים ת/2 עד ת/5] שנמצאו בעיזבונו של עזרא סבירסקי, המנוח. יש לציין
כי תיקי התובעת במשרדי רשם החברות נעלמו, כאשר התיקים המשוחזרים מתייחסים למסמכים אשר הוגשו לרשם החברות במהלך תהליך השבת התובעות לספרי הרשם, ולאחר מכן. זאת, פרט לאי אילו מסמכים הנוגעים לתובעת מס' 3, הכוללים אישור על העברת הזכויות בחברה זאת לבני הזוג סבירסקי - אשר נמצאו בתיק הרשם המתייחס לתובעת זאת.

התובעות אף הציגו אסופת מסמכים, מעיזבונו של המנוח, חלקם נתמכו בעדויות הגב' אביבה סבירסקי ויתר בני משפחתה, רו"ח תמיר, שטיפל בענייני המיסוי של המנוח, ועו"ד עודד ונגלניק, אשר סיפק שירותי יעוץ משפטי למנוח, ובין היתר, בנוגע לתובעות ולמקרקעין.

7.
בשנת 2002 נודע לבני משפחת סבירסקי, מפי מר קקון, על מעשה המרמה שהביא למכר הזכויות במקרקעין. אף נוצר קשר בין בני משפחת סבירסקי לבין המשטרה שחקרה בנדון, ובמקביל ערכו בדיקות מטעם עצמם, אשר העלו את דבר מעשה המרמה שעשו יחזקאל פולק ובני חבורתו. פולק גייס לעזרתו את גאביש - שהיה מסובך אותה עת בפלילים, ונזקק למימון כספי לשם שכירת עו"ד, לצורך ייצוגו במשפטו, את מר יהודה קקון, עבריין בעל "מוניטין" מפוקפקים, אשר ריצה עונשי מאסר בגין מגוון עבירות שביצע, וכן אישים נוספים. כן נשכרו שירותיו של עו"ד רונן אורן, אשר אמור היה לספק לחבורה שירותי יעוץ משפטי וליתן בחתימותיו, גושפנקא חוקית למעשה התרמית.

החבורה מינתה את גאביש כמנהל התובעות, בהשתמשה במסמכים שנחזו להיות כאילו נערכו בשנת 1984, והודפסו במכונת כתיבה מכאנית עתיקת יומין, וכן הודעות, כביכול, על דבר המינוי, באמצעות טפסים שאושרו על ידי עו"ד בר לב - עו"ד אשר הלך לעולמו קודם למעשה התרמית, תוך שהם משתמשים בחותם גומי מזויף, הנחזה להיות חותמו של אותו עורך דין מנוח - ואשר נרכש על ידם במיוחד לשם כך.

מצוידים במסמכים מזויפים אלה, פנו בני החבורה אל משרדי רשם החברות, שם הודרכו כיצד להחזיר את שמן של התובעות לפנקסי רשם החברות, כאשר על הבקשות חתם אותו גאביש הנ"ל - כבעל עניין בחברות. בקשות אלה אושרו על ידי בית המשפט המחוזי, בהסכמת רשם החברות, ושם החברות הושב לפנקסי הרשם - [דהיינו החברות "הוחיו"]. לאחר שנתקבלו הצווים,
- חתם עו"ד אורן על אישורים כי החברות פעילות וכי גאביש הינו האדם המוסמך לייצגן.

בהסתמך על כל אלה, מכרו אנשי החבורה הנ"ל את הזכויות בנכסי התובעות לנתבעים.

כראיה למעשה התרמית, הוצגה חוות דעת של מומחה לכתבי יד, אשר קבע כי חתימותיו של עזרא סבירסקי ז"ל ע"ג המסמכים, המעבירים את הזכויות בתובעות לגאביש - מזויפות. יתר על כן, הן גאביש והן קקון הובאו לעדות מטעם התביעה, והעידו על מעשה הקשר שנקשר בין אנשי החבורה - לצורך השתלטות על החברות ומכר נכסיהן לנתבעים. כן העיד אף עו"ד רונן אורן, אשר עדותו תומכת אף היא בגרסת התביעה.

8.
העסקה עצמה נקשרה על ידי צמד מתווכים בשם יוני טל וחיים שרון - אשר תיווכו בין הקונים לבין אורן, כאשר לנתבעים עצמם לא היה כל קשר עם גאביש או פולק. עם זאת, לפי עדותו של אורן, היה פולק המוציא והמביא בעסקה זאת. גאביש עצמו העיד כי הוא לא מונה מעולם לשמש כמנהל בחברות התובעות, וכי בשנת 1984, עת מונה, כביכול, כמנהל החברות - לא היה לו כל קשר לעסקים אלה, ואף כעולה מעדותו במשטרה, שצורפה לתצהירו, אותה עת, בה כביכול חתם על המסמכים, היה אף שמו שונה.
על כן, טוענות התובעות כי למעשיו של גאביש, אשר חתם בשם החברות , אין כל תוקף משפטי ואין בהם כדי לחייבן.

9.
נוכח הפגם בעסקה, אשר נערכה בהסתמך על מסמכים מזויפים, אין, לשיטת התובעות, עומדת לנתבעים ההגנה, הקבועה בסעיף 10 לחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969, של רכישה בתום לב בהסתמך על המרשם.

10.
ביחס לטענת הנתבעים, לפיה לא היו מעולם לבני משפחת סבירסקי זכויות בתביעות או כי ויתרו על זכויות אלה, טוענות התובעות כי המדובר בטענה בעלמא, אשר אין לה כל ביסוס ראייתי. לו סברו הנתבעים כי אכן טענתם נכונה, יכולים היו לזמן לעדות את יחזקאל פולק - אשר מן הסתם, יכול היה לאשר את טענתם. משלא הובא פולק לעדות, יש להסיק מאי הבאתו את המסקנות המתבקשות.

בהקשר זה, מצביעות התובעות על עדותו של הנתבע מספר 1, אשר העיד כי ידע שפולק ניצב מאחורי החברות, אך לא טרח לברר מיהו וליצור קשר עימו, בעוד שבמקום אחר בעדותו, טען כי לא רכש מפולק, אלא מחברות, כאשר הוא לא התעניין כלל בבעלי המניות שלהן.

הנתבעים אף נמנעו מלהעיד את שני המתווכים, אשר קישרו בינם לבין המוכרים. גם אי הבאת עדים אלה יש בה כדי להביא את בית המשפט למסקנות הולמות.

11.
פרק נכבד בטיעוניהן מייחסות התובעות, כמו גם הנתבעים, לסוגיית בעלות בני משפחת סבירסקי בחברות פלוניות, אשר בבעלותן היו נכסי מקרקעין בחולון - אשר הוחלפו כנגד זכויות בחברות - התובעות דידן.
כפי שאבהיר בהמשך פסק דיני זה, לא מצאתי מקום להיכנס לבירור מעמיק בסוגיות אלה של עסקת החליפין. זאת חרף העובדה, כי נוכח ניסוח כתב ההגנה, התרתי לבעלי הדין להביא ראיות בסוגיה מיותרת זאת, אשר היה בה כדי להסיט את חזית המחלוקת מן העיקר.

ג. עמדות ההגנה

12.
ההגנה פרסה בפני
מסכת ארוכה, ארוכה מאוד, של טיעונים, המשתרעים על פני למעלה ממאה עמודי סיכומים בכתב, וזאת פרט לטיעונים שהועלו בעל-פה מידי ישיבה, ואשר הצריכו דיונים ומתן החלטות ביניים רבות בתיק.

13.
עיקר טענותיהם של הנתבעים מופנות כנגד בני משפחת סבירסקי, אשר לשיטת הנתבעים, הינם "מתיימרים" לפעול בשם החברות - התובעות, שעה שאין בידם כל ראיות להוכחת טענתם זו. חלק נכבד מסיכומי הנתבעים מוקדש לטענות אלה.

מנגד, עובדה מוכחת היא לטענתם, שהם, הנתבעים רכשו את המקרקעין, לאחר שביצעו את כל הבדיקות "הנחוצות והמקובלות", תוך תשלום מלוא התמורה עד לרישום המקרקעין עכל שמם. משכך, הם הבעלים החוקיים של המקרקעין ואין לסלקם מזכויותיהם אלה.

לשיטתם, משהוצגו כל המסמכים הנדרשים על ידי עו"ד רונן אורן, עימו התנהלו כל המגעים, לא היתה מוטלת עליהם כל חובה נוספת לחקור ולהעמיק בסוגית זהות בעלי המניות או מנהלי החברות. שכן, די היה בהמצאת מסמכי הרישום של החברות, פרוטוקולים מתאימים ומאושרים ויפויי כח - כדי להוכיח כי אכן מתקשרים הם כדין עם בעלי הזכויות הנכונים במקרקעין.

14.
לצורך סתירת טענתם של בני משפחת סבירסקי, לפיה רכשו את הזכויות בתובעות על דרך חליפין של זכויות במקרקעין, שהיו להם בחולון, הרחיקו הנתבעים עד ראשית שנות ה- 60 והביאו ראיות, וטענו טענות, לפיהן לא יתכן כי אכן נערכה עסקה כאמור, שכן, הנכסים החליפיים לא היו מעולם בבעלות ה"ה סבירסקי. כאמור, התוצאה אליה אני
עומד להגיע, מייתרת את הדיון בפלוגתא זו, כפי שיפורט להלן. על כן אדון בה בהמשך רק אגב אורחא.

15.
הנתבעים מרחיקים לכת ומייחסים לעו"ד ונגלניק, אשר יצג את המנוח סבירסקי, וטיפל בעיזבונו, אי אמירת אמת. לשיטתם, אמרתו, לפיה בדק את מצב רישום החברות במשרדי רשם החברות אינה נכונה. בהתאם, אף עדותו של מנהל העיזבון אמריה סבירסקי אחיו של המנוח, בסוגיה זאת, אף היא אינה נכונה.

16.
טענות מסוג אחר, המועלות על ידי הנתבעים, נוגעות לשיהוי בו נקטו התובעות, אשר הגישו את תביעתן כשנה לאחר שנודע דבר המכר לבני משפחת סבירסקי, כאשר במהלך שנה זו, פעלו הנתבעים ללא לאות להשבחת המקרקעין והשקיעו ממון רב בכך. לא נמסר על ידי התובעות, כל הסבר הולם, מדוע זה שקטו על שמריהן פרק זמן כה ממושך, ובכך גרמו לנתבעים לסבור כי אין בכוונתן לתבעם, אגב שבני משפחת סבירסקי מצאו לנכון לנהל מו"מ עם "הנוכלים" [קקון], אשר לשיטתם, היו מעורבים במעשה התרמית.

לטענת הנתבעים, הם פעלו באופן נמרץ, אגב שהם מוציאים ממון רב, והביאו להשבחתם של המקרקעין, כמה מונים מערכם המקורי.
נוכח השבחה זאת, סבורים הנתבעים, כי בכל מקרה, יש לחייב את התובעות בתשלום ההשבחה שבאה להן במקרקעין, המגיע ל- 29,000$ לדונם, כתנאי לביטול הרישומים, לפי פסק הדין שינתן, אם ינתן לחובתם.

17.
חלק מזכויותיהם של הנתבעים 3 ו-4 נמכרו לצדדים אחרים ונרשמו על שמם ערב הגשת התביעה. הרוכשים החדשים לא צורפו כצד לתביעה. על כן, אין לפגוע בזכויותיהם, אשר נרכשו על ידם כדין בהסתמך על המרשם. על כן, יריעות המחלוקת משתרעות כיום אך ורק על שטחי קרקע של 167,790 מ"ר, אשר נותרו בידי הנתבעים.

18.
סדרת טענות נוספות מועלת על ידי הנתבעים, נוגעת לטענותיהם העובדתיות של בני משפחת סבירסקי, אשר טענו כי פעלו פעולות שונות הנוגעות למקרקעין, כאשר, לשיטת הנתבעים, אין עדים אלה יכולים להעיד בוודאות כי כל פעילותם נגעה בוודאות למקרקעין דידן, או שעדויותיהם אינן קבילות, באשר המדובר בעדויות מפי השמועה.

19.
באשר למעשה "המרמה" המפורט בגרסת התובעות, מביעים הנתבעים תרעומתם על כך שהתובעות ראו לתבוע אך ורק אותם, ולא את אלה שביצעו את מעשה המרמה. הנתבעים אף מלינים על כך כי אלה האחרונים אף גויסו על ידי בני משפחת סבירסקי כעדי סיוע מטעמם.

מנגד, אין ספק כי הנתבעים עצמם היו תמי לב. על פי העדויות שנשמעו, לא היה להם כל מגע עם מר פולק, כאשר המו"מ התנהל בינם לבין המתווכים בלבד, כאשר הנתבעים לא נפגשו עם איש מבעלי העניין בתובעות, תוך שהם נותנים אמון מלא בעו"ד אורן.

20.
עדויותיהם ותצהיריהם של "השותפים" למעשה המרמה, ה"ה גאביש וקקון, אשר הופיעו כעדי תביעה, נתפסים על ידי הנתבעים כעדויות "מוזמנות" מטעם בני משפחת סבירסקי, אשר ניתנו כלשונם ,"תוך הסכמות אפלות ולא ראויות בין התובעות לבין אותם עדים".

21.
הנתבעים טענו, כבר בתחילת ההליכים, כי נוכח
טענת התובעות כי החזרת רישומן לפנקסי רשם החברות נעשתה מתוך מרמה, הרי אין הן יכולות כיום להתייצב בבית המשפט כתובעות (ר' הבקשה בבש"א 462/03 והחלטותי בנדון מיום 23.12.03).

משנדחתה טענתם זו של הנתבעים, חוזרים הם כיום ומעלים טענה חדשה, לפיה , החזרת רישום שמות החברות לפנקסים נעשתה, על פי הבקשות, על פיהן ניתנו הצווים, לצורך אחד בלבד, והוא מכירת המקרקעין ועל צווים אלה הסתמכו הנתבעים - הסתמכות, אשר לטענתם "מחסנת" אותם מפני תביעה של הטוענים לבטלות חוזי המכר שנכרתו בין התובעות לבין הנתבעים.

עוד טוענים הנתבעים, בהקשר זה, כי אף אם יקבע כי רכישת המקרקעין על ידם נעשתה עקב מעשה תרמית, הרי האשם לאירוע של "תאונה משפטית" זאת רובץ לפתחם של בני משפחת סבירסקי - אשר זכרה של בעלותם בתובעות, מעולם לא מצא ביטוי בספרי רשם החברות או ספרי המקרקעין. מצב עובדתי זה מקורו ברשלנותם של בני משפחת סבירסקי, אשר נהגו בחוסר תום לב. על כן מנועים הם מלהגיש את תביעתם, בהתאם להלכות המשפטיות שהתפתחו בסוגית העסקאות הנוגדות במקרקעין.

22.
אף הנתבעים טוענים כי הימנעות התובעים מהבאתו של יחזקאל פולק לעדות, אמורה לפעול לחובתם. שכן עד זה הינו העד היחיד היכול לשפוך אור על הפרשה ועל בעלותם של בני משפחת סבירסקי בתובעות, אשר הזכויות בהן הועברו אליהם מפולק ובני משפחתו.

23.
באשר לחוות דעתו של המומחה להשוואת כתבי יד מטעם התובעים, מומחה אשר קבע כי חתימותיו של המנוח סבירסקי על מסמכי מינויו של גאביש סולפו, טוענים הנתבעים כי חוות דעת זו, הנסמכת על העתקים צילומים אינה ראויה וערכה הראייתי אפסי.

ד. דיון - מינויו של גאביש וניהול החברות

24.
גאביש, שהיה מסובך בעניינים פליליים עלומים, אשר הביאוהו אל בין כתלי בית הכלא, מצהיר בתצהירו כי כל פעילויותיו במסגרת התובעות נעשו על בסיס אמון מוחלט שנתן בעו"ד אורן ויחזקאל פולק, מבלי שידע את האמת לאמיתה (סעיפים 1 ו-2 לתצהירו). חתימותיו על המסמכים כולם, נעשו כולן בשנת 2000, כאשר הוא לא הכיר מעודו את מר עזרא סבירסקי, ולא שימש בשנת 1984 כמנהל התובעות (סעיפים 6 ו-11 לתצהירו). על כן, המסמכים, על פיהם מונה כמנהל בחברות בשנת 1984, הינם מסמכים שקריים. שכן, הוא התוודע לראשונה לשמות התובעות רק בשנת 2000.

25.
יש לציין כי על פי המסמכים שהוצגו (כגון נספחים ז' וח' לתצהיר גאביש, אשר אושרו גם על ידי עו"ד אורן כמסמכים על פיהם הוחיו החברות, ועל פיהם אישר את פעולותיהם כפי שאפרט להלן), נערכה אסיפה של בעלי מניות החברות ביום 1.9.84, בה הוחלט על החלפתו של מר עזרא סבירסקי במר אמיר לביא כמנהל החברות, כאשר חתימתו של מר לביא תחייב את החבות. [כזכור, אמיר לביא הינו גאביש].

בהסתמך על פרוטוקולים אלה, הוכנו דוחות על שינויים בהנהלה שנחזו להיות חתומים על ידי עזרא סבירסקי ז"ל ומאושרים על ידי עו"ד שמואל בר לב מרחוב צייטלין בתל אביב.

כן הוכנו טופסי הודעה על שינוי מען החברות למענו של מר לביא ברמת השרון, אף הם חתומים לכאורה על ידי מר סבירסקי.

אין חולק על כך כי המסמכים האמורים לעיל שימשו כבסיס למינויו של גאביש כמנהל בחברות.

26.
כאמור, גאביש עצמו העיד בתצהירו כי בשנת 1984 לא היה לו כל קשר לחברות.

מנגד, המסמכים אשר צורפו לבקשותיו מלמדים כי לכאורה, עד שנת 1984 שימש מר עזרא סבירסקי כמנהל החברות, והוא אשר העביר את סמכויות הניהול, לכאורה, לגאביש.

הינה כי כן, המסמכים, אשר אינם שנויים במחלוקת במסגרת ההליך שבפני
נו, גם לא על ידי הנתבעים, מעידים כי קודם למינויו של גאביש הנ"ל, שימש סבירסקי כמנהל התובעות.

יש לציין, כי על פי תזכירי ההתאגדות והתקנות [תקנון דהיום - ב.א.] של החברות הנ"ל, המדובר בחברות מוגבלות בערבות חסרות הון מניות - כך שאין לחברות הנ"ל בעלי מניות, אלא רק חברים.

27.
המסמכים משנת 1984, הועמדו לבדיקת מומחה להשוואת כתבי יד, מר אמנון בצלאלי אשר בחן העתקים צילומים של המסמכים האמורים, וקבע כדלקמן:


"ככל שניתן לבדוק מתוך ההעתקים הצילומים מהמסמכים שבמחלוקת שבדקתי, לא מצאתי זהות בין החתימות שבהם אמורות להיות של סבירסקי עזרא, לבין הדוגמאות על שמו, שקיבלתי לבדיקה:

א. מסקנתי מבוססת על הבדלים ועל ניגודים בתכונות כתיבה שמצאתי בין החתימות שבמחלוקת לבין הדוגמאות.

ב. מתוך המסמכים שבמחלוקת שקיבלתי. בהעתקים הצילומיים מהמסמכים שסימנתי [ה]. [ז] עד [ט], [יא], [יב], איכות הצילום הינה ירודה במיוחד וניתן להבחין בהם רק במעט תכונות כתיבה. למרות זאת, עקב הדמיון הכללי הקיים בין החתימות שבמחלוקת בהם לבין יתר החתימות שבמחלוקת, כללתי גם אותם באותה המסקנה".


מומחית מטעם ההגנה באותו תחום, גב' סימה אנקונה, קבעה כדלקמן:

"בבדיקת חתימות חשוב מאוד למומחה לבדוק תכונות הקשורות למהלך הקו המייחד את הכותב כמו: מהירות הכתיבה, שטף כתיבה, משיכת קו, כיוונים, חיבורים, הפסקות [באם ישנן], צורת תחילת החתימה וסיומה; תכונות אלה הן הבסיס לבדיקת השוואת כתב יד ובהעדרן המומחה לא יכול לחוות דעה ולהגיע למסקנה באם מדובר בחתימה אוטנטית, בחיקוי על פי העתקה או חיקוי חופשי, או באפשרות של הרכבה צילומית [פוטומונטאז].
על כן, כפי שציינתי מאחר ואי אפשר להבחין בתכונות כתיבה ייחודיות בהעתקי הצילומים המסומנים א-ד לא ניתן לחוות דעה ביחס לחתימות".

סבורני, כי בנסיבות אלה, שעה שהחומר המקורי אינו מצוי בידי התובעות, ושעה שהחומר אשר שימש לטענתן, לביצוע מעשה המרמה אמור היה להיתפס על ידי המשטרה, אין לנו אלא לסמוך אלא על העתקי החומר שהוצגו ואושרו גם על ידי עו"ד רונן אורן בחתימתו (כאשר זה העיד בבית המשפט , עמ' 37 שורה 20, כי המסמכים המקוריים הוצגו בפני
ו).

המומחה בצלאלי הסביר בעדותו כי אכן העתק צילומי סובל ממגרעות, המקשות על השוואת כתבי יד, אולם "ניתן לבדוק ולהגיע למסקנות מתוך ההעתקים הצילומים, וכך עשיתי ". (עמ' 11 שורה 4).

לשיטתו של המומחה, לא יכול להיות מצב, בו החתימות שנבדקו על ידו, זהות לחתימות ההשוואה של מר סבירסקי, כעדותו:

"לא יכול להיות. אני עשיתי לתיק הזה בדיקה ראשונית, התחלתי לבדוק אותו, ראיתי שמדובר בכתב יד אחר לגמרי, הכל שונה בחתימות שבמחלוקת ואת ככל שניתן בצילומים השונים, החיבורים שונים, זה אפשר לראות גובה האותיות שונה, הכל שונה. מכאן היה לי ברור שהתיק הזה לא הולתך לכיוון של זהות, אלא הולך לכיוון של הבדלים, כיוון שלא ראיתי דברים מתאימים".

[עמוד 10 שורות 23 עד 27 לפרוטוקול].

העד הוסיף וציין כי אין בחתימות שבמחלוקת משום כל ניסיון של ממש להעתיק את חתימותיו של המנוח:

"השאלה מה רואה ומה לא רואה לא מומחה היא שאלה מורכבת. אני לא יכול לדעת מה יראה אדם מסוים ומה לא יראה אדם אחר. החתימות שבמחלוקת אין בהן שום נסיון אפילו להעתיק או להידמות לדוגמאות. הדוגמאות כתובות באופן שונה. תיקח את סיומת החתימה שבולטת לכל עין, אפילו לעינו של מי שאינו מומחה. לגבי תכונות אחרות אני לא יודע מה רואה אדם אחד ומה שרואה אדם אחר".

(עמ' 13 שורות 11 עד 15).

העד הסביר כי את הדוגמאות להשוואה בדק במקור (שם, שורה 23) , ואף ציין, לשאלת בית המשפט, כי בחן את חתימותיו של המנוח לאורך שנים, אך לא מצא כי אלה השתנו (עמ' 14 שורות 1-3 וכן 6-8).

במהלך חקירתו הנגדית, הסביר המומחה ופירט, לשאלות ב"כ הנתבעים, מהם ההבדלים אשר מצא בין החתימות שבמחלוקת לבין חתימת ההשוואה (עמ' 14). ואכן, אף בעיני מי שאינו מומחה ניתן להבחין בהבדלים עליהם הצביע המומחה.

על כן, גם אם אין בנסיבות מסויימות, להסיק מסקנות על סמך העתקים צילומים, הרי במקרה דידן, נוכח חוות דעתו הברורה, ובמיוחד נוכח החתימות על טפסי הדיווח לרשם החברות, אשר הינן חתימות ברורות וקריאות. איני מקבל את עמדת הנתבעים, כי המומחה לא חיווה דעתו כדבעי באשר להשוואה בין החתימות. מנגד, פטרה עצמה המומחית מטעם הנתבעים מבחינת תכונות הכתיבה הבסיסיות ומאפייניהן. על כן, בצדק לא ראתה באת כח התובעות מקום לחקור אותה, לאחר שמר
בצלאלי הבהיר בחקירתו הנגדית, כיצד ניתן היה להסיק מסקנות על סמך מסמכים אלה. אגב, נוכח עדותו של עו"ד רונן אורן, לא מצאתי מקום לחשש כי מסמכים אלה לא היו המסמכים האוטנטיים שהוצגו בפני
ו, כאשר אין חולק על כן כי חתימות ההשוואה היו אף הן אוטנטיות.

עם זאת, מובן, כי לא התעלמתי אף מן העובדה שבפני
המומחה הוצגו העתקים צילומיים, וזאת לצורך בחינת משקלה של חוות דעתו כראיה, המהווה רק אחת מבין האדנים הראייתיים, עליהם נסמך

פסק דין
זה. בנסיבות העניין, ולאחר ששמעתי אף את עדותו הברורה והסדורה של המומחה, סבורני כי משקלה הראייתי של חוות דעתו אינו מבוטל, ובמיוחד נוכח החתימות הברורות בהעתקים הצילומיים על טפסי הדיווח לרשם החברות, על השינויים בהנהלת החברות.

28.
ומכאן, אשוב לעדותו של מר גאביש, שכאמור הכחיש בתוקף את העובדה כי מונה למנהל התובעות בשנת 1984 - כרשום במסמכים שהוצגו בפני
עו"ד אורן, רשם החברות ובית המשפט המחוזי בירושלים. כעולה מעדותו, פגישתו עם מר פולק התרחשה בשנת 2000, כך שלא יתכן כי מונה למנהל בשנת 1984 (ר' עדותו בעמ' 15 ו-16). אמנם, העד הציג עצמו כמעין מריונטה תמימה, אשר הופעלה על ידי פולק ועו"ד אורן - וחתם על המסמכים שאלה הציגו בפני
ו. אולם, ניכר היה בו, כי בעת שחתם, הוא שאף להפיק טובות הנאה מפולק הלז, כדבריו: "ידעתי שאני מקבל עמלה שתשתמש אותי לשכירת עו"ד לצורך פתרון בעיותיי האישיות" (עמ' 20 שורה 22). שכן, אותה תקופה הוא היה עציר עד תום ההליכים נגדו - ולאחר מכן אף ריצה עונש מאסר.

עדותו של גאביש, משתלבת אף במארג העדויות הכולל, ובמיוחד עדויותיהם של קקון ועו"ד אורן, אשר כולן שלובות זו בזו, ויוצרות עלילה אחת קוהורנטית.

29.
בהערת אגב אציין, כי רמזיהם של הנתבעים כאילו קיבלו העדים טובות הנאה כלשהן מן התובעות, או מי מטעמן, מוטב היה אלמלא נטענו. במיוחד נוכח העובדה כי הם נמנעו מלחקור את העדים בסוגיה זו.

30.
במהלך ההליך המשפטי, הצליחו התובעות לגייס לעזרתן את קקון, שהיה אסיר אותה עת, כעד תביעה. אין חולק על כך שקקון הינו עבריין מנוסה, אשר עבר כמעט כל עבירה קיימת בספר החוקים. קקון לא הכחיש את עיסוקיו אלה, במהלך חקירתו שכנגד, אך עמד על כך כי עדותו מתייחסת לעובדות אותן הוא חווה באופן אישי.

התרשמותי מעד זה כי היה מעורב לפני ולפנים במלאכת בישול העסקה שלפנינו, באשר יחזקאל פולק ראה לגייסו לעזרתו מנימוקים השמורים עימו.

באשר לעדות עדים מסוגו של קקון, קבעה הפסקה, בע"פ 566/86

ג'מאל איברהים חוסיין נ' מדינת ישראל

. פ"ד מב(2), 777 , עמ' 787-788 [1988]:

"האופי העברייני של עד, אין בו, כשלעצמו, כדי לפסלו ממתן עדות ואין בו כדי לשלול מתן אמינות לדבריו. לא אחת הבהרנו וחזרנו והבהרנו כי אין להתייחס לעדים על פי סיווגים קבועים מראש, כביכול, אשר לפיהם גם מבקשים לדרג מראש אמינות דבריהם. כאשר המחוקק ביקש לקבוע תוספת לראיה, עקב חלקו של עד במעשה עבירה או טובת הנאה שהובטחה לו בקשר לעדותו, אמר דברו במפורש (ראה סעיף 54א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971). היותו של עד בעל עבר פלילי, אין בה, כשלעצמה, כדי לחייב תוספת או חיזוק לראיה. מאידך גיסא, אך מובן הוא כי יש לנהוג בזהירות רבה בעדותו של עבריין ומה גם עבריין אשר נגדו מנוהלים אותה שעה הליכים משפטיים או אשר תיקים תלויים ועומדים לגביו".


הנחתי כללים אלה נגד עיני, שעה שבאתי לבחון את עדותו של קקון.

31.
בבואי לבחון את עדותו של קקון אציין, כבר בשלב זה, כי עדותו נשמעה באזני אמינה. נתתי דעתי לעובדה כי האיש הינו בעל הלכי רוח ואורחות חיים עבריינים. העד נשמע כנחקר מנוסה וכמי שמורגל בספסל הנאשמים. עם זאת הוא הסביר, בצורה אשר הניחה את דעתי, כי אכן בעת חקירתו במשטרה "שמר על זכות השתיקה", וכך גם במהלך משפטו הפלילי לא מסר גרסה של אמת. אך לעומת זאת, בהליך שבפני
, בחר, משום מה, לומר את האמת. ניכר היה היה כי דווקא אורח חקירתו הנגדית גרם לו למסור גרסה נכונה. שכן, דווקא הטלת הספקות בגרסתו הברורה, אתגרה אותו להוסיף ולמסור פרטים, אשר לא נמסרו בתצהיר עדותו, שם נהג הוא בקומץ יד ולא נידב
אינפורמציה רבה.

גרסתו של קקון תואמת אף את עדויותיהם של גאביש ועו"ד אורן - ועולה בקנה אחד עם המוצגים שהוצגו. כך שיש בה משום הוספת נדבך ראייתי ברור לתשתית הראייתית, עליה נשענת מסכת התביעה.

עוד אציין, כי איני מקבל את גרסת ההגנה, כאילו אין העד מעיד מכלי ראשון. העד הסביר בעדותו, בצורה ברורה, כי היה עד ראיה למעשים עליהם העיד, ואין עדותו מהווה עדות מפי השמועה.

32.
בתצהירו, הלקוני משהו, מספר מר קקון כי ביום 24.4.00 הוציא מר פולק מבנק דיסקונט בנוכחותו את תמצית הרישום של ארבעת החברות - התובעות, השמורה במחשב רשם החברות. [ראה סעיף 2 לתצהירו]. על פי הרישומים שהופיעו באותה עת, והוצגו על ידי מר קקון כנספחים ג' עד ו' לתצהירו, היו החברות רשומות באותה עת כחברות ללא הון רשום, אשר נמחקו עקב אי תשלום אגרות, כאשר מנהלן הרשום של כל הארבע היה לא אחר מאשר עזרא סבירסקי.


מוסיף קקון ומציין בתצהירו, את אשר ביצע מר פולק לאחר מכן:


"6. לפיכך, ולשם מכירת המקרקעין היה צורך לזייף פרוטוקולים של אסיפות כלליות בחברות, לפיהם עוד בשנת 1984 מינה מר סבירסקי ז"ל את אמיר גביש לביא כמנהל החברות. הזיוף בוצע על ידי מר יחזקאל פולק זמן קצר לאחר הוצאת התמציות מרשם החברות.

7. בהמשך רכש מר יחזקאל פולק ברחוב נחלת בנימין בת"א חותמת הנושאת את שמו של עו"ד שמואל בר לב. בשנת 2000 עו"ד בר לב כבר לא היה בין החיים, וזו הסיבה לכך שמר פולק בחר להכין חותמת הנושאת את שמו של עו"ד בר לב ז"ל לצורך שימוש במסמכים המזוייפים. מצ"ב העתק מתעודת הפטירה של עו"ד בר לב, מסומן נספח ז'.

8. לאחר מכן, זייף מר יחזקאל פולק את הפרטים בטופסי מינוי מנהלים ראשונים ושינויים בהנהלה לגבי כל אחת מהחברות הנ"ל, כך שייחזו כאילו עו"ד בר לב ז"ל מאשר את חתימתו של מר עזרא סבירסקי ז"ל שמעביר את ניהול החברות לאמיר גביש - לביא. מצ"ב העתקי טופסי מינוי מנהלים ראשונים ושינויים בהנלה לגבי כל אחת מהחברות הנ"ל, מסומנים נספחים ח' - י"א [בהתאמה].

9. למיטב זכרוני, הפרטים בטפסים נערכו בכתב ידו של מר דני שטיינברג. מר יחזקאל פולק הוא שהשתמש בחותמת עם שמו של עו"ד בר-לב ז"ל.

10. מר יחזקאל פולק אמר לי כי בעלי המניות בארבע החברות הנ"ל הינם מר עזרא סבירסקי ז"ל ואשתו אביבה סבירסקי, וכי למעשה הוא הוציא את תיקי החברות ועשה בהם כבתוך שלו - תוך שהוא משמיד ניירות מתוכם ומכניס אישורים מזוייפים.


כאמור, קקון זומן כעד על ידי התביעה בשלב מאוחר יותר לאחר שאותר. בחקירתו הנגדית, ציין קקון כי בחקירתו במשטרה שמר על זכות השתיקה ולא נידב פרטים לחוקר. כך שגרסתו לא עמדה בפני
אנשי המשטרה במהלך החקירה. אלא שאז, נשאל על ידי ב"כ הנתבעים, את השאלה הבאה:


"האמת שלך בכל העסקה בעלבון מאיפה אתה יודע אותה"?

במענה לשאלה זו ולשאלות שבאו בעקבותיה, פירט קקון כיצד נקשר הקשר בינו לבין פולק:

"ת. הכרתי את פולק בשנת 1999, אני הייתי חי בפשע, זה היה דרך החיים שלי, שילמתי את המחיר, מי שהכיר לי את פולק בחור בשם שמעון אסייג, שהיה מקורב, אמרו לי שפולק איש דתי , ישבתי איתו בבית קפה, ראיתי אנשים שרוצים להרביץ לו, עזרתי לו, הוא אמר לי שהוא נוכל וביקש שאני אשמור עליו. אבא שלו ישב בבית סוהר 5 שנים, אח שלו הגדול ישב 7 שנים על נוכלויות, ועכשיו הוא מטפל בכל הנכסים של המשפחה. אמרתי
לו אני מתעסק בסיגריות מוברחות, נשפטתי על זה, הייתי בכל השווקים בארץ, הייתי חי מכך. אמר לי יש קרקע בעילבון, 200 דונם שלי ו- 270 דונם לא שלי, או להיפך. זה מחולק לשתי קבוצות, הלכתי איתו לבנק דיסקונט בתל אביב הוצאנו את תדפיסי החברות".

[עמוד 122 שורה 4 עד 11 לפרוטוקול].
וראה גם עמוד 123 שורות 11 עד 18 לפרוטוקול.


בהמשך ציין קקון, כי הוצאת תמצית רישום החברות מבנק דיסקונט נעשתה בנוכחותו. [ראה עמוד 124 שורות 31 ועד עמוד 125 שורה 18]. במענה לשאלות של ב"כ הנתבעים בחקירתו שכנגד, ציין קקון כי הוא פנה יחד עם פולק בצוותא חדא לפקיד הבנק, כאשר הוא ישב על הכיסא לידו, פולק דיבר עם הפקיד וקיבל את המסמכים.


לאחר מכן, נסע פולק יחד עימו לחנות ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב, שם הוא הורידו מרכבו, ואילו פולק ניגש לחנות "ולקח את החותמת של עו"ד בר - לב שהיה עו"ד שמן שנפטר". [ראה עמוד 125 שורות 23,24].


העד הוסיף וציין, כי ישב שעות על גבי שעות יחד עם פולק וחבריו, שאחד מהם הינו יוני טל, אשר אוזכר כמתווך בעסקה, הן על ידי הנתבע 1 והן על ידי עו"ד אורן, ושמע כיצד הם מתכננים למכור את הקרקע ומה לעשות בכסף, "השחור", כלשונו [עמוד 125 למטה].

לכשנשאל מה עשו בני החבורה, "בדיבורים האלה", הוא ציין כדלקמן:

"ת.כתבתי לך בתצהיר מה הם עשו. אני סיפרתי לעורך דין. זייפו חותמת, פולק זייף את הפרטים בטופס רשם החברות. כך הוא עשה
גם עם אשתי.
ש. מה זה אסיפה כללית?
ת. לקרוא לבעלי הבית של החברה שיתנו החלטה למכור את הקרקע או לא למכור את הקרקע. זו אסיפה. הוא היה בעל הבית של כולם. איך הוא יכנס אותם אם הם מתו?
ש. אתה ראית בעיניים שלך שמזייפים את הפרוטוקולים של האסיפה הכללית?
ת. לא ישבתי איתם בחדר כשהם מזייפים.
ש. מה שסיפרת כאן שאתה היית השומר שלהם, והם עשו את כל העבודות, את זה סיפרת לעו"ד צנג.
ת. לא סיפרתי. הוא לא שאל אותי אם הייתי שומר או לא.
ש. נכון שאת כל מה שאתה כותב שהם עשו גם כן לא היית , היית שומר.
ת.הם היו גומרים, יושבים, הייתי יושב עם יוני הם היו מתכננים, מה יוני יגיד לקירשנבאום.
ש. אתה היית רק שומר.
ת. הם בדקו את הניירות, שאלו אותי אם זה נראה אמיתי
או לא אמיתי, לא יכולתי לענות, מה אני גרפולוג. לא מבין בדברים האלה.
ש. לכן כל מה שאתה כותב פה על זיופים של פרוטוקולים,מינוי מנהלים, אלה דברים שלא ראית בעיניים שלך, אתה לא יודע באופן אישי בכלל.
ת. לא. מה אני יושב איתם בחדר כשהם כותבים? זה עבודה שלהם לא שלי".

[עמוד 126 משורה 1 עד שורה 18].

העד חזר פעם אחר פעם על דבריו כי היה נוכח בעת המעשים האמורים, כאשר חבריו הראו לו את תוצאות מעשיהם, והתייעצו עימו. [ראה למשל עמוד 126 החל מהשורה 23 ואילך]. ושוב, כאשר הקשה ב"כ הנתבעים וטען כי הוא לא מודע היה לדברים אשר נעשו, חזר העד וציין:

"ש. זה נכון שהדבר היחיד שראית בעיניים שלך זה מה שכתוב בסעיף 4
שבעיניים שלך ראית שהם הוציאו את התדפיס מהבנק.
ת. את התדפיס של הבנק ראיתי ושפולק לקח את החותמת מהשמן, ראיתי איך הוא מטביע את החותמת של שמואל בר לב.
ש. אתה ראית איך הוא מטביע את החותמת?
ת.כן.
ש. על מה ראית שהוא מטביע את החותמת.
ת. על נייר באוטו.
ש. על סתם נייר.
ת. כן. ראיתי שהוא לקח פיסת נייר והדגים.
ש. לא ראית אותו מטביע את החותמת על מסמכים של החברות אלא על נייר באוטו.
ת. כן, אבל לפני שהוא הלך לרשם החברות הוא הראה לי את כל המסמכים האלה".

[עמוד 127 שורות 1 עד 12].

בחקירתו החוזרת, הבהיר קקון כיצד נעשה מעשה הזיוף על ידי אנשי החבורה, והסביר כי לבני החבורה היתה מכונת כתיבה מכנית, או כלשונו "מכונת כתיבה שמתקתקים עליה",
[עמוד 129 שורה 20], תוך שהוא מדגים באצבעותיו כיצד נראו בני החבורה כשהם יושבים רכונים ומקלידים את המסמכים, בתנועות אצבע אופייניות.

33.
בפי הנתבעים טענות רבות מגוונות באשר לעדותו של קקון הנ"ל. כאמור, כפי שציינתי בסעיף 31 לעיל, התרשמותי מעדותו שונה מהתרשמותם של הנתבעים. לטעמי, נראה כי אכן קקון מסר גרסה נכונה. עדותו זו מתיישבת אף עם עדותו של גאביש, באשר למועד הנכון בו "מונה" לתפקיד הנכבד של מנהל התובעות. מעדותו של קקון, ניתן ללמוד ולהתרשם כיצד הוכנו המסמכים המטעים. למעשה, עדויותיהם של השניים נארגות זו בתוך זו, ויוצרות גרסה אחת הומוגנית.


מעדותו של קקון, שוב למדים אנו, כי ערב המעשים המיוחסים לחבורה, היה מר עזרא סבירסקי רשום כמנהל החברות ברישומי רשם החברות. קקון אף מוסר הסבר לעובדה, שנעלם חומר רלוונטי מתיקי רשם החברות.


אין ספק בליבי, כי לא הוכנסה גרסה לפיו של קקון מפי התובעות, כפי שמנסים הנתבעים לרמוז, אלא שקקון, אשר נחזה כמי שיודע היטב על מה מעיד הוא, סיפר על עובדות ומעשים להם הוא היה עד. עובדה היא כי הפרוטוקול, בו מונה מר גאביש למנהל החברות, הוקלד באמצעות מכונת כתיבה, אשר אינה מצויה כיום בשימוש. אף החותמת שהוטבעה על הדיווחים לרשם החברות, הינה חותמת של עורך דין, אשר אין מחלוקת כי כבר הלך לעולמו. [ראה העתק תעודת פטירה, אשר צורפה כנספח 5 לתצהירו של קקון]. מפיו של קקון, ניתן להבין מדוע נבחר שמו של עו"ד זה, לשמש את בני החבורה, וכיצד הושג חותמו.

34.
הצלע הבאה בפרשייה הינו עו"ד רונן אורן. למעשה, הן הבקשה לרשם החברות, הן הפרוטוקולים באשר למכירת נכסי החברות והן יפויי הכוח הנוגעים לעסקאות, אושרו על ידו. בתצהיר עדותו ציין העד כי כל האישורים נעשו על ידו, לאחר שמר פולק הציג בפני
ו מסמכים. וכך מוצאים אנו בתצהירו בסעיף 7:


באותו מפגש הציג בפני
מר פולק מסמכים ישנים של התובעות, שנראו לי אוטנטיים ושנחזו להיות מקוריים ואמיתיים, ביניהם: תזכיר, תקנון החלטות שונות, טופס שינוי מנהלים וכו', אשר נטעו בליבי, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית את הרושם כי המדובר בחברות שהיו בבעלותו של אביו ואשר הועברו מאוחר יותר לבעלותו של מר לביא, שהציג עצמו גם כמנהלן".


נוכח מחיקתן של החברות מספרי רשם החברות, הוא נתבקש על ידי מר פולק להחיות את החברות, ואכן כך עשה. לאחר הדברים האלה, התייצבו בפני
ו "אנשי הנדל"ן" מר חיים שרון, וכן מר יוני טל, אשר ביקשו ממנו מידע וניהלו משא ומתן עם הקונים. הוא עצמו מודר מהליכי המשא ומתן על ידי פולק, והוא אשר החתים פיזית את מר גאביש.


בעדותו בעל-פה ציין עו"ד אורן, כי גאביש הוצג בפני
ו, כמי שרכש את המקרקעין דידן ממשפחת סבירסקי [ראה עמוד 37 שורות 7 עד 12]. לדבריו, סיפר לו פולק כי הוא זוכר כילד שמשפחת סבירסקי העבירה במכירה את המקרקעין על שמו של גאביש. כראיה לכך, הציג בפני
ו פולק מסמכים שנראו לו אוטנטיים. איני תמה על כך שהוצגו מסמכים כאמור. יש לזכור, כי פולק ובני משפחתו היו בעלי עניין בתובעות בתחילת שנות ה- 60. כך, שאך סביר כי השיג מסמכים אוטנטיים הנוגעים לעובדות אלה, ואילו המסמכים האחרים זוייפו כאמור על ידו. על סמך מסמכים "אוטנטיים" אלה, הסכימה עו"ד אילנה בטיש מלשכת רשם החברות, להחיות את התובעות מחדש. יש לזכור, כי המסמכים אשר צורפו לבקשה להחייאה, לא היו אלה הפרוטוקולים שנחתמו כביכול על ידי מר סבירסקי וההודעות לרשם החברות שאושרו כביכול על ידי עו"ד בר - לב.


ואכן, דבריו אלה של עו"ד אורן, אף הם משתלבים במארג הראייתי שהוצג על ידי גאביש וקקון. כעולה מעדותו של קקון, זוייפו המסמכים אשר הוצגו בפני
עו"ד אורן, על ידי פולק וחבורתו, אשר גם העלימו מסמכים רלוונטיים מתיקי רשם החברות, ויש לזכור כי בתיקי רשם החברות לא נמצא כל זכר לתקופה שקדמה להליך ההחייאה [פרט לתובעת מס' 3] וכן "פברקו" מסמכים, אשר נחזו להיות אוטנטיים, כגון פרוטוקולים שהודפסו כביכול בשנת 1984, ודיווחים לרשם החברות שנעשו על ידי עו"ד שהלך לעולמו.


סיפור זיוף המסמכים, נחזה על ידי כסיפור הזוי, אך אפשרי. מפיו של קקון שמענו כיצד נרקחה המזימה. מעדותו של גאביש למדים אנו, כי כל הקשר שלו עם פולק, ודרכו עם התובעים נעשה בשנת 2000, כאשר קקון מסביר כיצד "יוצרו" המסמכים המובילים כביכול את יצירת הקשר, אחורה לשנת 1984, ואילו מעדותו של אורן עולה, כי זה סמך ידו על מסמכים אלה שנחזו לו "כאוטנטיים", וחתם על אישורים, כאילו הינו עורך דינן של התובעות, ואישר בחתימת ידו כי גאביש הינו מנהלן החוקי, המוסמך ליצגן בעסקאות המכירה.


עדותו של עו"ד רונן, אשר אין חולק על כך כי לא היה מעורב בעסקי התובעות, קודם לשנת 2000, מלמדת על קלות הדעת בה נהג, באשרו נתונים גבי חברות אותן לא הכיר מעולם, רק מחמת העובדה שהוצגו בפני
ו מסמכים שנחזו "כאוטנטיים", מבלי שהיתה לו ידיעה, ממקור שלישי, על מקורם של מסמכים אלה, ולא היתה לו כל ידיעה על הנעשה בעסקי החברות במהלך השנים. מעדותו של עו"ד אורן, ניכר היה בו כי הינו ניחם על מתן אישורים אלה בקלות כה רבה, תוך שהוא מודע לנסיבות אשר אפפו את הוצאתם.

35.
איני תמים דעים עם הנתבעים, הטוענים כי שלושה נוכלים חברו לתובעות ולבני משפחת סבירסקי, על מנת להוציא מהם נכסים, אשר נרכשו על ידם בתום לב ובתמורה כדין. כאמור, התרשמותי מעדויותיהם של העדים האמורים הינה, כי הגרסה אשר נמסרה מפיהם, הינה גרסה נכונה. גרסה זו הינה קוהורנטית ומשתלבת עם יתר הראיות שהוצגו. נכון אומנם כי בני משפחת סבירסקי נאלצו לפנות לעזרתם של "נוכלים" אלה, אולם יש לזכור, כי מר עזרא סבירסקי, אשר היה המוציא והמביא מטעם בני המשפחה, נפטר לבית עולמו שנים רבות קודם למעשה העוקץ, כך שלא ניתן, מן הצד המעשי, למצוא כל עד, שאינו מבני החבורה הנ"ל, אשר יוכל להעיד מידיעתו האישית על המעשים האמורים.


נכון אמנם, כי היה מקום אולי להעיד את פולק. אולם, נוכח מעורבותו השלילית העולה מעדויות העדים שהופיעו בפני
, ספק רב אם היה בידי התובעות לזמנו לדין. יש לזכור כי על פי הראיות שהובאו בפני
, פולק הוא האיש האחראי על מעשה המרקחת שהביא לשלילת זכויותיהן של התובעות, כך שגם לו היה בידן לזמנו לעדות, ספק רב אם יכול היה להועיל להן.


מנגד, אציין לעניין זה, כי הנתבעים טוענים שפולק, או בני משפחתו היו בעלי הזכויות במקרקעין האמורים, וכי הוא היה מעורב במכירת הנכסים בעסקה נשוא הליכים אלה.
בכך למעשה, קיימת זהות אינטרסים בין הנתבעים לבין אותו פולק. על כן, לו אכן היה מובא פולק לעדות על ידי הנתבעים, יש להניח כי יכול היה להוכיח את טענתם, לפיה שייכים היו המקרקעין לבני משפחתו ולא לבני סבירסקי. בכך היתה התזה שלהם במשפט זה מוכחת כדבעי. על כן, סבורני כי אי העדתו של פולק, פועלת, בנסיבות שלפנינו, לחובת הנתבעים.

36.
לסיכום פרק זה - אין לי אלא לקבוע כי מינויו של גאביש כמנהל התובעות, נעשה שלא כדין וכי גאביש לא מוסמך היה לחתום בשם התובעות על כל מסמך שהוא.

ד.
זכויותיהם של בני משפחת סבירסקי בחברות/התובעות;


37.
כאמור, טוענים הנתבעים כי בני משפחת סבירסקי לא היו מעולם בעלי זכויות בחברות התובעות. אם נפרוט טענה זו, הרי אין לנו אלא להסיק, כי כל בני משפחת סבירסקי, החל מהאם הקשישה אביבה, דרך שני ילדיה, חתנה, עו"ד עודד ונגלניק וכן רואה החשבון זאב תמיר - שהינו רואה חשבון ותיק ובא בימים, כולם גם יחד חברו למעשה עוקץ נגדי. על פי מעשה זה, למדו כל בני החבורה האמורה, על עסקה בה מכר מר פולק, אדם ירא שמיים ותם לב - כגרסת הנתבעים - מקרקעין שהיו בבעלות בני משפחתו מימים ימימה. לשם כך, הוא נעזר בעבריינים, אשר שינו את עורם ומסרו עדות כזב לרעת הנתבעים. כל אלה ביחד, הופיעו בבית המשפט וציינו כי המקרקעין האמורים - שעל פי גרסת הנתבעים הינם נכסי משפחת פולק - הינם נכסי משפחת סבירסקי, ומנסים עתה להוציאם בטענות כזב מידי הרוכשים - הנתבעים, אשר רכשום בתום לב ובתמורה.



לשם הוכחת טענתם זו של הנתבעים, מנסים עתה הנתבעים, להוכיח כי בני משפחת סבירסקי לא רכשו מעולם את הקניין בתובעות ובמקרקעין.

38.
סבורני, כי כל המעיין בפרק הקודם של

פסק דין
זה, ילמד כי טענתם זו של הנתבעים, נשענת על אדנים רעועים.


כאמור, כבר מהמסמכים שהוצגו על ידי קקון, עולה כי עוד בחודש מרץ 2000, זמן קצר לפני העסקה עם הנתבעים, עדיין היה סבירסקי רשום כמנהל התובעות. על כן, איני רואה כל מקום לטענה ולסברה, כאילו סבירסקי לא רכש את הנכסים. לו אכן היו הזכויות בחברות נותרות בידי משפחת פולק, לא היה כל צורך במעשה המרכבה המסובך, אותו רקח מר פולק לצורך מינויו של גאביש כמנהל התובעות במקום סבירסקי. מה קל היה יותר, לו מינו בעלי הזכויות בחברות מנהל מטעמם, ללא כל צורך בהבאתו של גאביש - עבריין בעל רקורד מוכח - ומינויו כמנהל החברות, בהסתמך על מסמכים שזוייפו בצורה כה מתוחכמת.


עצם רישום שמו של סבירסקי ז"ל כמנהל החברות, מהווה ראיה בעלת משקל, באשר לזכויותיהם של בני משפחת סבירסקי בתובעות.

39.
יתר על כן. בני משפחת סבירסקי הביאו שורה של עדים, אשר כולם העידו כי מר סבירסקי המנוח נהג בחברות ובנכסיהן כברכושו. כבר בתחילת שנות ה- 60, רואים אנו כי מר סבירסקי דיווח לשלטונות המס על זכויותיו בחברות האמורות. מתצהירו של רואה החשבון זאב תמיר - אדם בא בימים, אך בעל זיכרון טוב - למדים אנו כי הוא הגיש הצהרת הון ליום 31.3.66, הכוללת ארבעה מגרשים המצויים בגוש 15420 חלקות 1 ו- 3 כמפורט בנספח ב' לתצהירו שהינו הצהרת ההון שהכין. מגרשים אלה, אינם אלא נכסי המקרקעין שבבעלות התובעות. יש לציין כי שלוש שנים קודם לכן, הוא כבר פנה לעזרא סבירסקי המנוח, במכתב מיום 17.12.63, [נספח ג' לתצהירו], והודיעו כי קיבל מכתבים מרשם החברות הנוגעים לארבעת התובעות, ובו הוא מציין "אני מבין כי חברות אלה מתייחסות למגרשים שרכשת וציינת את משרדי ככתובת המשרד הרשום". יש לציין כי כעולה ממכתבו של מר תמיר, כתובת החברות הינה: רחוב רמח"ל 4 תל-אביב. עיון בתדפיסי החברות אשר המציא קקון, מלמד כי עד שנת 2000 היה מענן של 3 מבין החברות
ברחוב "רמח"ל 4 בתל-אביב ז. תמיר".


יש לציין, כי רואה חשבון תמיר חיזק בעת חקירתו הנגדית, את עמדתו, לפיה טיפל בענייניו של סבירסקי וכי נתבקש לדווח על זכויותיו בחברות ובנכסי המקרקעין המקרקעין שבבעלותן.


יתכן, כי לו נזקק הייתי לעדותו זו כראיה יחידה ועצמאית באשר לזכויותיו של מר סבירסקי בתובעות,
הייתי מייחס לראייה זו משקל עצמאי קל. עם זאת, הראיות שהובאו על ידי העד, משתלבות אף הן במארג השלם ויש בהן כדי לתמוך בגרסת התובעים. אין ספק, כי אדם לא ידווח לשלטונות המס על נכסים שאינם בבעלותו, או ימסור את כתובת רואה החשבון שלו כמען משרדן של החברות, אם לא יהיה בעל עניין בחברות אלה. מסירת הצהרה לשלטונות המס באשר להון המצוי בידיו של הנישום, מטילה על הנישום נטל של הסברת הגידול בהונו. על כן, הצהרה זו הינה לכאורה בניגוד לאינטרס שלו.ראה לעניין זה, ע"א 6/51, קירשנבאום נ' קרויניק, פ"ד ח' 562, 565:


"

הודעתו של אדם נפטר הנוגדת את ענינו כשרה לשמש ראיה, כאחד היוצאים מהכלל הפוסל עדות על פי השמועה, וטעמו של דבר הוא, כי אין זה מתקבל על הדעת, שאדם לא ידבר את האמת, כשהדברים שהוא אומר - לרעתו הם. שיקול זה נתקבל על ידי המשפט המקובל כתחליף לשבועתו של אדם, אשר אינו עוד בחיים ואינו יכול, משום כך, להחקר בשבועה בחקירת שתי וערב
."


וכן בע"א 601/68 ישראל ובתיה ביידר נגד שמואל לוי (פ"ד כג [1] 549, 597 [1969] פורט העקרון לאמור:


"

בהתאם לכללי המשפט המקובל תהיה הודעת הנפטר קבילה - בשל היותה נוגדת את האינטרס שלו - כאשר התמלאו התנאים הבאים
:


1.


ההודעה הינה על פני הדברים, נוגדת את האינטרס הממוני או הרכושי של המנוח בעת מתן ההודעה
.


2.


בשעת מתן ההודעה, ידע המנוח כי הודעה זו עלולה לפגוע באינטרס שלו כאמור
.


3.


למנוח היתה ידיעה אישית על העובדות הנכללות בהודעתו
."


ומכאן שיש לקבל את הצהרת ההון שהגיש המנוח, באמצעות רו"ח תמיר, כהצהרה נכונה.

נראה, כי בנסיבות שהובאו, ניתן להסיק כי בענייננו נתמלאו כל שלושת התנאים הנדרשים, כפי שפירטתי לעיל.


אוסיף, כי מר תמיר העיד בצורה בהירה וברורה וגילה זכרון מופלא ביחס לגילו המפולג. אם נעיין בעדותו נמצא, כי אפילו את סוג הפונטים במכונת הכתיבה, הינו מסוגל לזהות כמכונת הכתיבה שלו, וכי עמד בתוקף על כך שאכן הכין את הצהרת ההון, ושלח את המכתב למר סבירסקי.

40.
עד נוסף, אשר העיד כי טיפל בענייניו של המנוח סבירסקי ובנושא התובעות ונכסיהן, הינו עו"ד עודד ונגלניק. על פי עדותו של זה, הוא נתבקש על ידי מר סבירסקי לטפל בענייני התובעות עוד בשנת 1968. כראיה לכך, הוא צירף אסופת מסמכים, לפיהם פנה למודד מסוים על מנת שיכין תוכנית לחלוקת המקרקעין [ראה נספחים א' עד ד' לתצהירו]. ממכתב המצוי בתיקיו, למד עו"ד ונגלניק כי הוא נתבקש לבדוק ברשם החברות, האם החברות נרשמו על שם ה"ה עזרא ואביבה סבירסקי, ומצא מכתב, בחתימת יד אביו המנוח, אשר עבד יחד עימו במשרד, לפיו הוא ערך בירור כאמור ומצא כי החברות רשומות על שמם וכי מר סבירסקי הינו מנהלן.


עוד העיד העד כי לאחר פטירתו של המנוח, הוא בדק את רישומי רשם החברות לצורך הכנת פרטת העזבון, ומצא כי הרישומים נותרו כשהיו.


הנתבעים טוענים טענות רבות כנגד מהימנותו של עו"ד ונגלניק, וכי אין לומר כי הוא בדק באופן עצמאי ואישי את רישומי החברות, כך שעדותו הינה לכל היותר, עדות מפי השמועה שאינה קבילה.


סבורני, כי לאחר שנשמעה חקירתו הנגדית של עו"ד ונגלניק, אין לקבל דרך טיעון זו. יתכן, כי עו"ד ונגלניק נעזר בשירותיהם של אחרים כגון עו"ד עמי פולמן, אשר נוכח דרישה במהלך חקירתו הנגדית, הוא המציא קבלה, לפיה שילם לעו"ד פולמן סך של 200 ₪ עבור בדיקה ברשם החברות, אך ברי כי הוא טיפל בנושא המקרקעין הספציפיים ובחברות האמורות. עדותו לעניין הטיפול בחברות, היתה ברורה, וניכר היה כי הינו מתמצא בסוגיית החברות האמורות, כמי שהושיט סיוע לעזרא סבירסקי ז"ל בטיפול בעניינים אלה. יתכן כי עדות זו לא היתה בעלת משקל מכריע, לו היתה עדות יחידה. אולם, אין ספק, כי עדות זו אף היא משתלבת במערך הראיות הכולל שהובא על ידי התובעות, ואשר יש בו כדי להצביע על זיקתן הקניינית של התובעות למר סבירסקי. עצם העובדה שעו"ד ונגלניק עצמו לא בדק את הרישומים, והתרשם מהם במו עיניו, עדיין אינה שוללת את העובדה כי הוא נתבקש לטפל בנושא החברות ובנושא נכסיהן, ועל כך יכול להעיד הוא מכלי ראשון. עובדה היא, כי הרישומים במחשב רשם החברות העידו על כך כי סבירסקי ז"ל היה מנהל החברות עד חודש אפריל 2000 לפחות. כך שהאמירה כי עו"ד ונגלניק העיד עדות שאינה נכונה, אינה נראית בעיני כאמירה ראויה.

41.
נדבכים נוספים באשר למנהג הבעלים, אשר נהג סבירסקי בתובעות ובנכסי המקרקעין שלהן, ניתן למצוא בעדויותיהם של בני משפחתו. מקובל עלי, כי איש מהם לא בדק אישית את הרישומים, ואיש מהם לא טיפל באופן אישי ברישום הזכויות על שמו של סבירסקי. עם זאת, כל אחד מהם הוסיף נתח קטן של מידע, אשר ממנו עולה כי אכן עזרא סבירסקי ז"ל נהג מנהג בעלים בנכסי מקרקעין המצויים באזור עלבון. אשתו של המנוח, הגב' אביבה סבירסקי, הצהירה מפורשות כי ידעה מפי בעלה על רכישת הנכסים, וכי בביתה נמצאו מסמכים הנוגעים למקרקעין אלה. אחיו של המנוח אמריה סבירסקי, שמע מפי המנוח על כך שברשותו נכסים וברצונו לממשם. יתכן, ועדותו זו הינה עדות מפי השמועה, אך עצם האמירות שנאמרו מפי אחיו, שעה שאחיו לא ידע כי בני המשפחה אמורים לעמוד יום אחד בפני
דילמה כגון זה הניצבת בפני
נו, יש בהן כדי להוסיף נופך קל של משקל לראיות התביעה. הוא הדין בעדותו של חתנו של המנוח, מר שלמה צאנג. זה האחרון העיד כי הוא היה איש סודו של חמו, אשר ידע אותו על כל עסקיו [סעיף 5 לתצהירו]. במסגרת זו, הוא נתבקש על ידי חמו לטפל בנושא מכירת נכסי התובעות בשנים 1980 ואילך [ראה סעיף 6 ו- 7 לתצהירו]. גם לאחר פטירת המנוח, הוא המשיך לטפל בנושא מכירת המקרקעין. הוא נפגש לשם כך בשנת 1993 עם העד מר מוטי רזניק וכן בשנת 99 עם מתווך בשם חלבי. אף דברים אלה מלמדים על כך, שאכן המנוח סבירסקי נהג מנהג בעלים בחברות התובעות ובנכסיהן.


הוא הדין, בעדותו של מר רפאל סבירסקי, בנו של המנוח. האחרון העיד אף כי לאחר שהודיע על חפצו לעסוק בחקלאות, הציע לו אביו את המקרקעין האמורים. הנתבעים אומנם טוענים שהצעה זו אינה סבירה, שכן, על פי מכתבו של המנוח, המדובר במקרקעי בור. אולם, אין לדעת מה היתה כוונתו של המנוח והאם ניתן היה להכשיר קרקעות אלה לצורך חקלאות. יש לציין כי מר רפאל סבירסקי אשר ערך חיפוש במסמכים שהמנוח הותיר אחריו בביתו, גילה שם אוצר בלום של מסמכים, מהם ניתן ללמוד על כך שהמנוח נהג מנהל בעלים בחברות אלה ובנכסיהן. בין מסמכים אלה, המפורטים בתצהירו
- מוצג ת/6, ניתן לראות כי עו"ד ונגלניק שלח מכתבים שונים בשם המנוח, לצורך טיפול בנושא החברות, ניתן ללמוד על הצהרות הון הנוגעות לנכסים אלה, מכתבים שנשלחו בקשר לטיפול בנכסים, לרבות פניות לשלטונות המס לצורך איתור בעלים. עוד עולה מתצהירו של העד מיום 24.4.06, כי כל המסמכים המקוריים הנוגעים לתובעות - 4 תיקים במספר - ת/2 - ת/5 - נמסרו לידי משטרת ישראל, ונמסרו לו בנאמנות לצורך הצגת המסמכים בבית המשפט. ואכן, בתצהירו מיום 20.5.04, צורפו מסמכי היסוד של התובעות - מסמכים אשר היו מצויים בין המסמכים אשר נמסרו למשטרת ישראל, והוצגו בפני
ב"כ הנתבעים בהסכמה, וזאת על מנת לחסוך את הצורך בהצגת מסמכי המקור בבית המשפט, לאחר שב"כ הנתבעים הסכים כי ההעתקים זהים למקור. [ראה פרוטוקול מיום 10.12.06 עמודים 151, 152]. במסמכים אשר הוגשו למשטרה, והמתייחסים לחברות, ניתן למצוא אף הודעות על מינויו של מר עזרא סבירסקי המנוח, כמנהל התובעות, וכן שטרי העברת זכויות, לפיהם הועברו הזכויות לחברות לאדונים עזרא ואביבה סבירסקי. [ראה מוצגים ב' עד ז' לתצהירה של אביבה סבירסקי]. כמו כן, מצויים בין המסמכים האמורים העתקי קבלות על תשלום אגרות שנתיות לרשם החברות
[מוצגים י"א לתצהירה]. כל המסמכים האמורים, מובילים אלי המסקנה כי הזכויות בחברות נרשמו על שם ה"ה סבירסקי. כל המסמכים האמורים אף נמסרו למשטרה במסגרת תיקי החברות שהועברו על ידי שלמה צאנג בשנת 2002 לחוקרי המשטרה, נמסרו בנאמנות לב"כ התובעות, והוצגו בפני
הנתבעים.


העובדה כי מסמכים אלה, אשר כולם נמצאו בין חפציו של המנוח, כעדותו של רפאל סבירסקי - וכולם נחזים כמסמכים ישנים, ההולמים אף את מסמכי המינוי של גאביש מחד, ואת המסמכים הבודדים שנמצאו בתיק רשם החברות, והמתייחסים לתובעת מס' 3 - יש בה כדי ללמד כי אכן עסקינן במסמכים ישנים, אשר קבילים להתקבל כראיות ראויות לעניין תוכנן.


סעיף 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 קובע כדלקמן:

"תעודה נושנה - הוגשה תעודה שהיא, כנחזה או כמוכח, בת עשרים שנה לפחות והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה - שנעשתה או שאומתה כהלכה בידי האדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה".



כאמור, רפאל סבירסקי העיד כי הינו מזהה את חתימות יד אביו על המסמכים האמורים. איני רואה כל סיבה שלא לקבל את עדותו של רפאל סבירסקי, שלא נסתרה [עמודים 156 - 158] לפיה מצא את המסמכים בבית הוריו. שם הם נשמרו בין יתר מסמכי אביו המנוח.
אמנם, העד העיד כי חלק מן המסמכים נמצאו על ידי עורך הדין. אולם, בהמשך חקירתו הנגדית ציין, כי המסמכים אשר עורך הדין מצאם, הינם המסמכים שהיו מצויים בתיקי רשם החברות [עמוד 158 שורה 4].


המדובר במסמכים ישנים נושנים, אשר גילם עולה על 20 שנה בכל מקרה, ומעידים כי המנוח טיפל באופן עקבי ורצוף בחברות התובעות.

לעניין קבילות מסמכים מעין אלה, כראיות ומשקלן, מוצאים אנו בע"א 2515/94, עו"ד יוסף לוי נ' עיריית חיפה, פד נ [1] 723, 733 [1996]:

לעניין המשקל הראייתי שיש לייחס למסמכים שהוגשו, הרי
"

שמשקלם הוא בעל ערך משכנע רב. המדובר ברצף של מסמכים עקביים המשתרעים על תקופה ממושכת שראשיתה לפני 40 שנה. בהתאם לאמור באותם מסמכים גם פעלו המשיבות בשנים שלאחר מכן, והדבר בא לידי ביטוי בפעולות התכנוניות שנעשו. אין כל טענה ואין כל יסוד לטעון כי המסמכים נערכו בקשר למחלוקת שהתעוררה לאחר שנים בהליכים המשפטיים. כמו לעניין הקבילות כך גם לעניין המשקל, יש חשיבות לעובדה שלא ניתן היה באופן סביר לאתר עדים (אם עוד יש כאלה בין החיים), אשר יכולים היו להעיד מזיכרונם על האירועים הישנים ואשר עדותם הייתה יכולה לתרום יותר מהדברים שהועלו על הכתב במועד הרלוונטי".


וכן בע"א 163/89, משה צפר נ' מרים מלמד פ"ד מג [2] 495 [1989], עמוד 499:




"אישורו של עורך-דין גירון ז"ל, ששני המערערים חתמו לפניו, אשר עובדה ששני המוצגים ת/2 ו-ת/4 נשארו בארכיונו של עורך-דין ירון ז"ל יותר מעשרים שנה, יוצרת חזקה, שתוכנם של התצהירים אמת הוא סעיף 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). אמנם חזקה זו ניתנת סתירה, אך על-פי החומר שלפנינו לא עלה בידי המערערים לסתור אותה".
.

[וראה גם אליהו הרנון דיני ראיות חלק שני, תשל"ז - 1977, 159 - 153: יעקב קדמי על הראיות, תשס"ד - 2003, 502 - 500
[
.

הוא הדין אף במסמכים שהומצאו על ידי עו"ד ונגלניק ורו"ח תמיר - אשר כולם מסמכים העונים על דרישות אלה.

בטרם אסיים פסקה זו, אוסיף ואציין, לעניין קבילותם של מסמכים נושנים, אשר שוב לא ניתן להעיד את עורכיהם, כי ההלכה אשר התפתחה בשנים האחרונות, הסיטה את כובד המשקל מסוגיית הקבילות לסוגיית משקל הראיות, תוך כדי שבית המשפט יערוך בדיקה עניינית של הראיה, ולאור אופיה ומהותה, יעריך את משקלה [ראה

פסק דין
לוי נגד עיריית חיפה הנ"ל עמודים 730 עד 732 והדיון המופיע שם]. סבורני, כי משהוצגו בפני
אסופות של מסמכים, הקשורים זה בזה, הן הגיונית והן עניינית, כאשר קיימים מספר מקורות מוצלבים, דהיינו בני משפחת סבירסקי מחד, עו"ד ונגלניק מצד שני, ורו"ח תמיר מצד שלישי, אשר כולם מעידים כי המסמכים נוגעים לבעלותו של סבירסקי ז"ל. הרי, יש ליתן למסמכים אלה משקל הולם, חרף העובדה שסבירסקי ז"ל לא יוכל להעיד עליהם.

42.
כאמור, הנתבעים אינם מסתפקים בראיות האמורות. לאחר שהתובעות טענו כי הזכויות בהן הועברו על דרך של חליפין תמורת זכויות בנכסים אחרים, פתחו הנתבעים בחזית חדשה, ובה טענו כי לא יתכן שאכן עסקת העברת הזכויות הושלמה. לשיטתם, בפועל נותרו הזכויות בתובעות בידי משפחת פולק.


נוכח המארג הראייתי, אשר די היה בו כדי להביאני לכלל המסקנה, כי אכן הזכויות בחברות רשומות היו על שם בני משפחת סבירסקי, איני נזקק לבחינת עסקת היסוד בה נרכשו זכויות אלה. למעשה, פרט לראיות נסיבתיות, אין באפשרותנו היום להגיע למסקנות קונקלוסיביות באשר לעסקאות שנערכו בשנת 1963. פרט לגב' סבירסקי, שהינה אישה באה בימים, ואשר מדרך הטבע מתקשה לזכור עובדות מדוייקות באשר לאירועים שאירעו לפני למעלה מ- 40 שנה, לא הובא כל עד, אשר יכול היה להעיד בבירור על עשיית העסקאות האמורות. מנגד, קיימות בפני
ראיות ברורות כי העסקאות הושלמו וכי העסקאות בחברות נרשמו על שם ה"ה סבירסקי. כפי שפירטתי לעיל ב

פסק דין
זה, כל הראיות מובילות אלי מסקנה חד משמעית, ודי בהן, מבחינת המשקל הראייתי הנדרש בהליך האזרחי, כדי לשכנעני, על פי מאזן ההסתברויות, כי אכן האדונים סבירסקי רכשו את הזכויות.


אמנם הובאו מסמכים הנוגעים לעסקת היסוד. ממסמכים אלה ניתן דווקא בבירור ללמוד על קיומה של העסקה, אולם לא על כל תגיה ופרטיה. הנתבעים סומכים בעיקר על חוות דעתו של רואה החשבון ועורך הדין אהוד ברזילי. זה האחרון נתן חוות דעת של מומחה, על פיה הוא מסיק כי עסקת החליפין הנטענת אינה סבירה. לטעמי, בהעדר ראיות מושלמות באשר לעסקה האמורה, ובאין לדעת האם המסמכים שהוגשו הינם המסמכים היחידים הנוגעים לעסקה ולא היו מסמכים נוספים, מהם ניתן היה להסיק מסקנות אחרות באשר לקיומה של העסקה, איני מוכן להסיק כל מסקנה העומדת בניגוד לקביעתי דלעיל באשר לזכויות בתובעות.


מעבר לדרוש אציין, כי בעוד שחוות הדעת מסתמכות על הליכים של הקצאת והדחת מניות בחברות, הרי במקרה שלפנינו מדובר בחברות ללא הון מניות. עוד אציין כי אין לדעת האם נעשו דיווחים נוספים על פי הוראות סעיפים 118 ו- 120 לחוק מס שבח מקרקעין התשכ"ג - 1963. [כיום חוק מיסוי מקרקעין [שבח, מכירה ורכישה] תשכ"ג - 1963]. הדיווח שהומצא, במצורף לחוות הדעת, מתייחס אך ורק לעובדה כי מר סבירסקי דיווח כמנהלן של התובעות, על רכישת הזכות בהן. מנגד, לא הומצאו לפני כל דיווחים הנוגעים לחברות אשר הזכויות בהן הועברו בתמורה לרכישת הזכויות בתובעות. עצם העובדה שהוצג מסמך, לפיו דיווח מר סבירסקי המנוח על רכישת הזכויות בתובעות, מהווה אף היא ראייה מסייעת לראיות התביעה ואין בה כדי לפגוע בהם כפי שמנסים הנתבעים ללמוד.

43.
הנתבעים מביעים תמיהה על מסמך המכונה "תצהיר" [נ/1] בו הצהיר המנוח סבירסקי כי ערך את עסקת החליפין תמורת נכסי מקרקעין בחולון, השונים מן הנכסים שפורטו על ידו בתצהיריו. אלא שעיון במסמך נ/1, מלמד כי המנוח ציין, 9 שנים לאחר העסקה, כי הזכויות בתובעות נרכשו על ידו בתמורה "לפי מיטב זכרוני בחליפין למורת רוחי ומחוסר ברירה". מנגד, על פי המסמך נ/2, שאל רו"ח תמיר את סבירסקי באשר למתן תמורה שונה מזו שהצהיר בשעתו ומבקש הסביר, התשובה לא ניתנה. העובדה כי נדרש באותם ימים הסבר, מלמדץ, כי אף האפשרות שנפלה טעות באותו מסמך, המכונה "תצהיר", הינה אפשרות סבירה.


נכון אמנם, כי מן המסמכים האמורים, עולות תמיהות. אך בהעדרו של המנוח סבירסקי, אין לדעת האם תמיהות אלה, שאינן חד משמעיות, זכו להסבר והאם ניתנה תשובה הולמת למכתבו של רו"ח תמיר, אשר היה בה כדי לפתור את התעלומה.


על כן, איני מסיק כל מסקנות ביחס למסמכים אלה, בפרט שהמסמכים האחרים ויתר הראיות שהוצגו בפני
, ברורים וחד משמעיים.

44.
נוכח האמור, אין לי אלא לקבוע כי הוכח להנחת דעתי שבני משפחת סבירסקי היו בעלי הזכויות בתובעות. מר עזרא סבירסקי המנוח היה מנהל החברות התובעות, וכי מינויו של גאביש, נעשה שלא כדין באמצעות מעשה זיוף מתוחכם.

ו.
בטלות העסקה;


45.
עד כה למדנו, מן הראיות שהובאו, כי החברות התובעות היו ונותרו בבעלות בני משפחת סבירסקי. עוד למדנו כי אלה לא מינו מנהל לחברות עד שנת 2003, וזאת לאחר שהמנוח עזרא סבירסקי ז"ל נפטר לבית עולמו.


עם זאת, הרי מרישומי רשם החברות, למדנו כי לפחות עד ליום 24.4.00, היה רשום מר סבירסקי כמנהל החברות.


העובדה כי ברישומים אלה אין זכר לבעלי המניות לא הובהרה, אלא שיש לזכור כי המדובר בחברות מוגבלות בערבות שאין להן הון מניות.


יוצא, כי כל מי אשר ביקש להוציא תמצית רישום של חברות אלה, עד סמוך לביצוע העסקה, מן הגורמים המספקים שירותי עיון ברישומי רשם החברות, היה מגלה כי מר סבירסקי ז"ל הינו מנהל החברה. כך, שאינו רואה מקום ליחס מחדל כל שהוא לבני משפחת סבירסקי באי ביצוע רישומים בלשכת רשם החברות, שעה שמעשה ההשתלטות על החברה נעשה רק זמן כה קצר לפני עסקת המכר.


כפי שקבעתי לעיל, מי שכינה את עצמו כמנהל החברה, גאביש, מעולם לא מונה כדין כמנהל החברה. שמו נרשם כמנהל החברה עקב מעשה תרמית מתוחכם שנעשה על ידי פולק ובני חבורתו.


על כן, גאביש אף לא היה מוסמך לחתום בשם החברות, לא על הפרוטוקולים ולא על חוזי המכר. אציין, כי כל אלה, נחתמו על ידו עת שהה בין כתלי בית המעצר באבו כביר - [ראה עדותו בעמוד 19].


על כן, חתימתו של גאביש בשם התובעות לאו חתימה היא ואין בכוחה להקנות זכויות כלשהן.


חרף האמור, אישר עו"ד רונן אורן את החתימות כחתימות המחייבות את התובעות, וכתוצאה מכך הועברו הזכויות במקרקעין לנתבעים שלא כדין.

משהסתבר, כי חתימתו של גאביש בשם החברות לאו חתימה היא, הרי באין מפגש רצונות, לא נעשה דבר, ואין הנתבעים יכולים להשתית את זכויותיהם על מסמכים בטלים אלה. דומה הדבר לפעולה שנעשתה על ידי שלוח ללא הרשאה. גם במקרה זה, סיכון החריגה מן ההרשאה, מוטל על הצד השלישי. בע.א. 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פד מח [5] 799 עמוד 810 מוצאים אנו לעניין זה:

"העקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה מהרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו [או פעל בהעדר כל הרשאה] אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איני רשלן. במקרה זה [רשלנות השולח], יכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אולם אין הוא יכול לכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם".

מסקנתי נוכח האמור, הינה כי בהעדר מפגש רצונות, הנתבעים לא רכשו כל זכויות מן התובעות. על כן, הזכויות שנרשמו על שמם, בהסתמך על החוזים שבינם לבין גאביש, נותרו זכויותיהן של התובעות ובהתאם, יש להשיבם אליהן.

ז.
הגנת תום הלב וחוסר תום לב

46.
בעלי הדין, התייחסו בסיכומיהם להוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 הקובעת:

"מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון"


לטענת ב"כ הנתבעים, הסתמכו הנתבעים בעת הרכישה על המרשם, כמו גם על המסמכים שהוצגו על ידי עו"ד רונן אורן. מכולם עלה כי נכסי המקרקעין רשומים על שם התובעות, אשר מנהלן הינו גאביש. הנתבעים סמכו בתום לב על אישוריו של עו"ד אורן, שנחזו כתקינים. מרשם הזכויות על שם התובעות היה תקין, ועל כך אין מחלוקת, כאשר אישוריו של עו"ד אורן, אף תאמו את הרשום בספרי רשם החברות.

מסכים אני עם עמדת ב"כ התובעות, לפיה אין הוראת סעיף 10 הנ"ל חלה במקרה שלפנינו. סעיף 10 נועד למקרה בו נסמך הקונה על המרשם. בענייננו, לא נסמכו הנתבעים על המרשם, אלא על המסמכים אשר הוצגו על ידי עו"ד אורן. הסתמכות זו, אינה שונה מהסתמכות על יפוי כוח מזויף - עניין אשר נדון לא אחת בפסיקה. לעניין זה, קבעה הפסיקה כי סעיף 10 לא נועד להגן על הסתמכות על יפוי כוח שערכו כקליפת השום, [ראה לעניין זה גם פסקה 45 לעיל]. בע.א. 2680/90 ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח בע"מ נ' נסיך מנסורי מוזאפאר, פד מט [1] 649, [1995] נדון מקרה בו בוצעה עסקה על סמך יפוי כוח בלתי תקף. בית המשפט העליון קבע כי הרוכשת התקשרה עם אדם זר לנכס, אשר התיימר, תוך מרמה, למכור את הנכס בשם הבעלים. נקבע, כי עסקה זו לאו עסקה היא, ולפיכך לא נתקיים התנאי הראשון הקבוע בסעיף 10 שהינו תנאי הרכישה. [ראה עמוד 658].

בית המשפט קבע כדלקמן:

"עינינו הרואות, כי מטרתו של סעיף 10 הנ"ל היתה להגן על מי שרכש זכות במקרקעין בתמורה, כשהוא מסתמך בתום לב על הרישום בלשכת רישום המקרקעין, וכאשר רישום זה הינו מוטעה, שכן, הושג בתרמית או מכל סיבה אחרת. סעיף זה לא נועד להגן על מי שעצם הרישום על שמו הושג בתרמית כפי שאירע במקרה שלפנינו, כשעיסקת המכר בוצעה על ידי אדם זר לנכס.
גם אם המערערת בדקה את הרישום בלשכת רשם המקרקעין ומצאה כי המגרש רשום על שם המנוח, אין בכך כל רבותא, רישום זה אכן היה נכון ולא מוטעה. המערערת לא הוטעתה על ידי הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אלא על ידי מצג השווא של עו"ד הלוי. שלפיו הוא מוסמך לכאורה לפעול בשם המנוח. במצב דברים זה, לא נותר לה אלא לבוע בטרוניה אל עורך דין הלוי, אשר הוליך אותה שולל בעיסקה הנדונה".

[ראה גם ה.פ. 274/99 קליין נ' רשם המקרקעין פדאור [לא פורסם] 03 [4] 445; ע.א. 3248/91
בן ארי נגד בוארון פד מט [1] 870].
ואילו המלומד יהושוע וייסמן, בספרו דיני קניין - חלק כללי, [תשנ"ז - 1993, מוסיף ומבאר את ההלכות:

"תקנת השוק במקרקעין, על פי סעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969, מוגבלת בכך שהיא נותנת ערובה לרישום אך לא למה שמחוץ לרישום. תכליתה לאפשר למי שעומד לרכוש זכות במקרקעין להסתמך על רישומה של הזכות על שמו של מי שממנו הוא עומד לרוכשה, בלא צורך לבדוק אם הרישום הזה תקף. תקנת השוק שעל פי סעיף 10 אינה מרפאת פגמים אחרים, שאינם נעוצים ברישום בלתי נכון של הזכות שבה עומדים לבצע את העסקה. כך, למשל, כאשר מקרקעין הרשומים על שם ראובן נמכרו על ידי שמעון, שהציג בפני
הקונה ייפוי כוח הנחזה להיות חתם על ידי ראובן, והתברר לאחר מכן כי יפוי הכוח היה מזוייף - לא יוכל הקונה להסתייע בתקנת השוק שבסעיף 10 אם ראובן יתבע את השבת הנכס ואת תיקון הרישום. הסיפא של סעיף 10 מדבר על כך ש"יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". מכיוון שהרישום על שמו של ראובן היה נכון, לא תהא לתקנת השוק שעל פי סעיף זה תחולה. לא על רישומו הבלתי נכון של ראובן מבקש הקונה להתגבר אלא על ייפוי הכוח המזוייף שהיה בידי שמעון, ובכך אין תקנת השוק שבסעיף 10 עוסקת".

במקרה שלנו, התחזה גאביש כמנהל התובעות, ומינה עצמו, בעזרת חבר מרעיו, לחתום בשמן, למרות שמעולם לא מונה כמנהל על ידי האורגנים החוקיים של חברות אלה. על כן, אין דינו שונה מדינו של החותם על פי יפוי כוח מזוייף.

47.
לטעמי, אף הנסיבות בהן התבצעה העסקה בין הנתבעים לבין התובעות, יש בהן כדי לעורר חששות באשר להתנהלותם של הנתבעים במהלך העסקה. כפי שלמדנו, מפי העדים כולם, ובמיוחד מפיו של הנתבע 1, שהינו עו"ד במקצועו, בעל ותק ונסיון בנושא מקרקעין, לא נוצר כל קשר ישיר בין הנתבעים לבין התובעות. כעולה מעדותו של עו"ד קירשנבאום, נוצר הקשר באמצעות מתווכים. מתווכים אלה כאמור, לא הופיעו ולא העידו בבית המשפט. המתווכים קישרו בין הקונים באמצעותו של עו"ד קירשנבאום, לבין עו"ד רונן אורן, אשר הציג עצמו כב"כ התובעות. הנתבעים לא פגשו, עובר לכריתת החוזים, לא את מי שהוצג בפני
הם כמנהל התובעות, הלא הוא גאביש, אשר כעולה מעדותו, בילה את עיתותיו באותה עת בין כתלי בית המעצר, כאשר עו"ד אורן החתימו בבית המעצר על החוזים ויתר המסמכים הנדרשים, ולא את מי שהציג עצמו כבעל הזכויות בחברות - מר פולק.


עו"ד קירשנבאום העיד, כי סמך באופן כמעט עיוור על אישוריו של עו"ד אורן, ועל מסמכים הנוגעים להחייאת החברות שנעשו על ידי עו"ד אורן. [ראה עדותו בעמוד 176 וכן 183]. העד אף לא ידע לציין כיצד נערכה הבדיקה במשרדי רשם החברות, האם הוצאו תמציות על ידו, או שמא קיבל תמציות אלה ממאן דהוא. [עמוד 181 שורה 15 עד 17]. למעשה, מעדותו עולה, כי את עיקר יהבו שם העד בבדיקת המסמכים שהוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים, לצורך החייאת החברות [ראה עמוד 180]. העד נחקר שוב ושוב מדוע זה לא ביקש להיפגש עם מר פולק, אשר שמו נמסר לו כמי שניצב מאחורי החברות, או עם מר גאביש מנהלן של החברות, אך חזר על טענתו כי די היה לו במפגש עם עו"ד אורן כדבריו:

ש. כשאתה אומר בסייפא של סעיף 6 לתצהיר בכל מהלך המשא ומתן כאמור לעיל לא פגשתי את לקוחותיו של עו"ד אורן, מי הם לקוחותיו.
ת. לא ידעתי ואני לא יודע מי הם הלקוחות שלו.
ש. לא עניין אותך לברר מי הם.
ת. לא. לא מעניין אותי ואין לכך חשיבות, אני מנהל משא ומתן מול עורך דין שמציג את עצמו והוא מציג את עצמו ונראה לי אדם מכובד ומספר על ההיסטוריה שלו היכן עבד במס הכנסה, והוא עובד ומקבל את בקשתי לעשות חוזה מצהיר את כל ההצהרות וכל האישורים לכן לא מעניין אותי מי הלקוחות שלו. אני בטוח שאני עושה כן ולא רק אני אלא כל מי שעוסק בתחום זה כדבר של יום יום.
ש. אם כל כך לא עניין אותך מי הם הבעלים, למה אתה עורך את הבירורים הטלפונים לגבי מי הוא יחזקאל פולק.
ת. מה יותר טבעי כאשר אומרים לי שיש פה קרקע השייכת לפלוני, אני סקרן לדעת אם אני מכיר אותו לפני, אולי אני יכול לדבר איתו, להפחית מהמחיר, זו סתם סקרנות טבעית.
ש. אם אתה כל כך סקרן לפוגשו, מדוע אתה לא מבקש...
ת. לא אמרתי סקרן, לא עניין אותי ולא מעניין אותי. אולי אני מכיר אותו ואולי יש לי שכן שמכיר אותו. אבל כאשר אני לא מגיע לזה, ששכניי לא מכירים אותו, אז זה לא מעניין אותי יותר.
[עמוד 176 שורות 3 עד 18].


וכן :

ת. כאשר עומד מולי עורך דין, ואומר לי אני מייצג את הבעלים, יש בידיי את כל יפויי הכוח ולא מעניין אותי ולא חשוב לי לדעת, והדבר הזה נעשה כפי שאמרתי קודם דבר יום ביומו, אני קניתי וחבריי קנו, אנו עושה עסקאות עם עורכי דין ולא חשוב לי מי הם בעלי המניות, יש לי עורך דין מולי שמציג לי יפויי כוח ופרוטוקולים זה עומד בכל התנאים והדרישות המקובלות.

[עמוד 176 שורות 24 עד 27]

יש לזכור, כי החברות הוחיו חודשים ספורים קודם למשא ומתן הקצר שניהלו הנתבעים עם עו"ד אורן. נראה בעליל כי הנתבעים לא בדקו את הרישומים בספרי רשם החברות, או התעלמו מקיומם של רישומים אלה. כאמור, תיקי החברות במשרדי רשם החברות, נעלמו וכללו רק חומר המתייחס לתקופה שממועד החייאת החברות ואילך - דהיינו לחודשים הספורים שלפני העסקה.
עובדה זו של העלמות החומר,
והעובדה כי היה צורך בהחייאת החברות לצורך העסקה, אמורה היתה לשמש אות אזהרה בפני
כל הנושא ונותן עם החברות הנ"ל. יתר על כן, תמהני על הנתבע מס' 1, שהיה הרוח החיה בכל העסקה, אשר ידע בוודאות כי מנהל החברות הינו גאביש, וכי העומד מאחוריהן הינו מר פולק, אשר מידר עצמו מכל מפגש עם אורגנים אלה של החברות, וסמך אך ורק על אישוריו של עו"ד אורן.
איני מקבל את עמדתו של הנתבע 1, כי די היה במשא ומתן עם עו"ד אורן לשם בדיקת כל הנתונים הרלוונטיים גבי התובעות. סבורני, כי כאשר עו"ד מייצג לקוחות, אשר ניתן להיפגש איתם ולשמוע את עמדתם, אך סביר הוא כי המתקשרים יצרו קשר עימם, על מנת לתהות על קנקנם. לו אכן היה עו"ד קירשנבאום מבקש להיפגש עם גאביש, היה מגלה כי הנ"ל שוכן בין כתלי בית המעצר באבו כביר. כעולה מדבריו של עו"ד קירשנבאום, שהובאו לעיל, לא היה חשוב לו מי מבעלי המניות, ודי היה לו בעו"ד אשר הציג יפויי כוח ופרוטוקולים. לשיטתו, בכך מולאו כל "התנאים והדרישות המקובלות". לא הובאו בפני
כל ראיות מה הם אותם תנאים ודרישות מקובלות אליהם התיחס העד. בכך יש לראותו כמי שעצם עיניו ולא חפץ ללמוד על עובדות, אשר "זעקו" לבדיקה.

ברע"א 7785/94 ארוך נ' פאריינטי,

פ"ד נה [3] 85, בעמוד 95 [2001] , נמצא לנו לעניין זה:

"מבחינה רעיונית, "עצימת העיניים" מצויה בין ידיעה בפועל לבין אי-ידיעה רשלנית. כלומר, כשאדם עצם את עיניו מלראות או אטם את אוזניו מלשמוע, הוא נחשב כיודע את אשר לא חפץ לדעת בשל חששו לדעתו. יש המכנים מצב דברים זה כידיעה "קונסטרוקטיבית"

בית המשפט הסתמך, בין היתר, על דברים שנאמרו על ידי ד' פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב) [1998] , בעמ'
1141-1139
:



" ... תום לב בהקשר שבפני
נו, אין פירושו העדר רשלנות או שמירה על רמת זהירות סבירה....עולה עצימת עיניים, שעיקרה הימנעות מלברר, כאשר הנסיבות חשודות וקוראות לבירור, שוללת קיום תום לב והוא הדין כאשר חוסר הבירור הוא תולדה של 'אי אכפתיות' או חוסר רצון לדעת".

על כן, התנהלות זו של הנתבעים, נוכח הנסיבות החשודות, הנוגעות לבירור העובדות, מגעת כדי עצימת עיניים ושלילת תום הלב, כאשר חוסר הבירור הינו תוצאה של אי איכפתיות, או חוסר רצון לדעת [וראה גם ע.א. 352/71, החברה המרכזית לניירות ערך נ' אנגלר, פ"ד, כו [1] 678 [1972]; ע.א. 448/74 אוטו בלה נ' לקי דרייב, פ"ד לו [2] 207, 216] [1976].

48.
הנתבעים, מטילים את האחריות לאירוע "התאונה המשפטית" על בני משפחת סבירסקי. ובכך טוענים לחוסר תום ליבם. יש לזכור, כי הביטוי "תאונה משפטית" מקורו בדיני העסקאות הנוגדות, שעה שבעל דין נמנע מלרשום הערת אזהרה, הנוגעת לזכויותיו בנכס שנרכש, באופן אשר איפשר קיום עסקה נוגדת שנעשתה בהסתמך על המרשם. סבורני, כי אין הנדון דומה לראייה. במקרה שלפנינו, רשומים היו נכסי המקרקעין על שם התובעות. לא נעשתה כל עסקה נוגדת. עיון ברישומי רשם החברות, העלה, כי לפחות עד יום 24.4.00, רשום היה מר סבירסקי ז"ל כמנהל החברות. על כן, לא אדע אלו רשומים נוספים היה על התובעות לרשום, על מנת להבטיח ולוודא מניעת "תאונות משפטיות". "תאונה משפטית", הינה תוצאה של עשיית עסקה והימנעות מהבטחתה בהערת אזהרה. הימנעות זו, נתפסה בפסיקה כמנהג בחוסר תום לב.
"תאונה משפטית", אינה תוצאה של מעשה מרמה של מי שנפגע ממנה. שונה המצב במקרה כגון זה שלפנינו. כך למשל, יכולים להיות מקרקעין רישומים משך עשרות שנים על שם פלוני, מבלי שזה ינקוט כל פעולה במקרקעין אלה, עד שיום אחד יתעורר נוכל כלשהו, יזייף יפוי כוח בשמו של אותו פלוני, וימכור את הזכויות בנכסים שאינם שלו, כפי שאירע במקרה דנן. אין המדובר כאן ב"תאונה משפטית", אלא במעשה מרמה טהור. כנגד מעשי מרמה מעין אלה, לא תועיל אף נקיטת אמצעי זהירות מטעם הבעלים.

במקרה שלפנינו, נעשתה העסקה זמן קצר ביותר לאחר ביצוע הרישומים הכוזבים בספרי רשם החברות. כך שאין לומר, כי עסקה זו הינה תוצאה של מחדל כלשהו מטעם התובעות או בני משפחת סבירסקי.

49.
איני מקבל לעניין זה אף את האנלוגיה שעושים הנתבעים בין המקרה שלפנינו לבין הוראת סעיף 73 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965. סעיף 73 לחוק, מעניק הגנה קונקרטית לרוכש בתום לב, אשר סמך על צו ירושה או צו קיום צוואה שהיו ברי תוקף באותה שעה. אין מקום להרחיב את ההוראה, ביחס לצווים אחרים של בתי משפט, אשר הוצאו במרמה ושאינם עוסקים בדיני הירושה. בענייננו, הדין הרלוונטי, מצוי בסעיף 10 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. כאמור, כפי שהראינו לעיל, אין ההוראה חלה בנסיבות העניין.


ח.
שיהוי;


50.
בין יתר הטענות שמעלים הנתבעים כנגד התובעות, מופיעה אף טענת השיהוי.

לטענת הנתבעים, ידעו התובעות על מעשה המרמה מפי מר קקון עוד בחודש מרץ 2002, כאשר הם השהו את תביעתם עד יום 29.1.03. רק אז "נזכרו" להגיש את תביעתם. במשך פרק זמן זה, הם לא התלוננו במשטרה ולא נקטו כל פעולה, תוך שהנתבעים מוציאים בינתיים ממון רב לצורך השבחת המקרקעין ופיתוחם.

בטיעונים אלה, נסמכים הנתבעים אף על החלטתו של בית משפט זה, בבש"א 238/03, מיום 30.3.03, אשר נדרש למעשיהן של התובעות משום שנתגלה להם דבר המרמה ועד למועד הגשת הבקשה לצו מניעה זמני.

51.
לא מצאתי כי השיהוי בו נקטו התובעות, בנסיבות העניין, עולה כדי שיהוי, אשר יהא בו כדי לחסום את תביעתם, או ללמד על כך כי זנחו את תביעתן.
כידוע, על מנת שטענת שיהוי תצלח, על הנתבעים להוכיח 3 תנאים, כפי שמצאנו בע.א. 69/84 שפר נ' תדע בונה, פ"ד מ [2] 645, [1986] בעמוד 666:


"א. כאשר השיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה;

ב. כאשר הורע מצב הצד שכנגד עקב השיהוי;

ג. כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה".

באשר לשאלה האם אכן ההמתנה עד התביעה עולה כדי שיהוי יתר על המידה, קודם לפניה לערכאות, קבע בית המשפט ע.א. 17/72, יעקב אליהו נ' פישל אליהו גרודה, פ"ד כז [1] 337, 342 1973, כי התשובה תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה ואין לקבוע בנדון כללים נוקשים.

יתר על כן, כאשר המדובר בפגיעה בזכות קניינית, לא יטה בית המשפט לקבל טענות הלקוחות מתחום דיני היושר, כגון טענת השיהוי [ראה ע.א. 749/76, יוסף נ' בכר, פ"ד לב [3] 617, 623 – 622 [1978].

במקרה דידן, מסתבר כי זמן קצר לאחר שנודע לבני משפחת סבירסקי על מעשה התרמית, מפי קקון, החלה חקירת משטרה בנדון. מפי עדי התביעה נמצאנו למדים כי אלה העבירו למשטרה את כל החומר המצוי ברשותם והנוגע לתובעות [ראה תצהירו של שלמה צאנג בנדון]. כעולה מן ההבהרה בבקשה לצו מניעה זמני, מצוי היה כל החומר הרלוונטי בידי המשטרה, כאשר בני משפחת סבירסקי פנו, באמצעות בא כוחם לפרקליטות וביקשו את חומר החקירה, לצורך הגשת התביעה. דומני שהעובדות אשר פורטו ב

פסק דין
זה לעיל, מוכיחות את הקשיים שעמדו בפני
התובעות, אשר נאלצו לרכז חומר רלוונטי הנוגע לתביעתן. פניותיו החוזרות ונשנות של עו"ד צאנג לפרקליטות, שהעתקיהן צורפו לתצהיר מר צאנג, מלמדות כי לא היתה כל כוונה לויתור על התביעה או זניחתה.

52.
יתר על כן, הנתבעים עצמם היו מודעים לטענות הזיוף. שכן, כעולה אף מכתב ההגנה, נודע לנתבע 1 עוד בחודש יוני 2002 על החקירה המשטרתית בנדון. [ראה סעיף 21 לכתב ההגנה]. חרף זאת, החליטו הנתבעים כחלוף חודש ימים, כי, ככל הנראה החקירה נסתיימה ללא תוצאות, והחליטו להמשיך בפעולות תכנון המקרקעין, מבלי שפנו למשטרה בשאלה מה עלה בגורל החקירה [ראה סעיף 31 לתצהיר הנתבע מס' 1].


אף לא נטען כי נגרם לנתבעים נזק ראייתי כלשהו עקב השיהוי. זאת, במיוחד שידעו, כתוצאה מחקירת המשטרה, מהן הטענות הנטענות על ידי התובעות.

53.
בנסיבות אלה, לא מצאתי כי טענת שיהוי תעמוד לתובעות לרועץ במקרה שלפנינו.




ט.
השבה כתנאי ל

פסק דין
;


54.
הנתבעים טוענים כי אין לזכות את התובעות בתביעתן, אלא לאחר שאלה ישלמו להם את שווי ההשבחה שהשביחו את המקרקעין בפעילותם התכנונית הנמרצת, בה תכננו הקמת ישוב על משבצת הקרקע, בשטח של 1143 דונם, ובתוכה מצויים אף המקרקעין דידן. יש לציין, כי סך כל הזכויות באותה משבצת, שרכשו הנתבעים [כולל מקרקעי התובעות] מגיע ל- 505 דונמים.


על פי חוות דעת שמאי מטעם הנתבעים, אשר לא נחקר על חוות דעתו, כך שיש לקבלה כראיה שאינה שנויה במחלוקת, מוערך שווי הזכויות בדונם קרקע בכ- 32,000$ ליום 21.11.04, שעה שבחודש אוגוסט 2000, עמד ערכן על 3,000 $ בלבד.


לטענת הנתבעים, על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, יש לקבוע כי התובעות התעשרו על חשבון הנתבעים בגין ההשבחה שאלה האחרונה השביחום. על כן, יש לחייבם בתשלום ערך ההשבחה שהושבחו המקרקעין, על מנת למנוע את התעשרותם שלא כדין על חשבון הנתבעים.

55.
טענתם של הנתבעים נשענת על הרעיון כי במקרה דידן, מדובר בביטול חוזה. ביטול כאמור מטיל חובת השבה כללית על פי דיני החוזים. בהתאם לפסיקה, אף יוחלו במקרה כגון דא הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, אשר על פי הפסיקה ישולבו בדיני החיובים, מקום שדינם אלה אינם מספקים, אלא פתרונות חלקיים.


עוד טוענים הנתבעים, כי מן הראוי לפטרם מהשבת המקרקעין לתובעות במקרה דידן, נוכח הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט הקובעת:
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 , כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".


לטענתם, הואיל והתובעות עתרו בתביעתם לסעד היחיד של ביטול העברת הזכויות אליהן, הרי יווצר מצב בלתי סביר, בו תתעשרנה התובעות על חשבונם בצורה קיצונית.

56.
עיינתי בטיעוני הנתבעים הארוכים והמפורטים בסוגיה זו. מרבית ההלכות המובאות על ידם נוגעות להחלת דיני ההשבה ועקרונות עשיית עושר ולא במשפט על מקרים בהם קמה חובת ההשבה עקב ביטולם של חוזים, או אי אכיפתם של חוזים בלתי חוקיים.


שונה המקרה שבפני
נו ממקרים אלה. שכן, במקרה דידן, לא נוצרה כלל התקשרות חוזית בין בעלי הדין, בהעדר מפגש רצונות בין בעלי הדין. "החוזים" אשר נכרתו בחודש אוגוסט 2002, לא נחתמו על ידי התובעות, אלא על ידי גאביש, אשר כבר ראינו כי לא היה מוסמך לחייבן.


מכאן, איני רואה כיצד ניתן להחיל את דיני החוזים במקרה דידן, ואפילו דרך הצינור של סעיף 61 [ב] לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג - 1973.


מנגד, סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, קובע:

"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.


ומכאן, שעל מנת שתקום חובת ההשבה על פי הוראת חוק זה, יש ראשית לקבוע כי, זכייתן של התובעות תהא "שלא על פי זכות שבדין". על פי קביעותי ב

פסק דין
זה לעיל, זכאיות התובעות למקרקעין כדין, מכוח דיני הקניין, ואין לומר כי קיבלו טובות הנאה שלא במשפט.


יש לציין כי חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, מסביר אך ורק את נושא השבחת נכסי הזולת על ידי בניה ונטיעה [ראה סעיפים 21 - 26]. במקרים אלה, נתונה הברירה לבעלים לקיים את המחוברים בידו ולשלם למקים את השקעתו או לדרוש מהמקים לסלקם. במקרה דידן, לא יכולה להינתן ברירה כאמור לתובעות. החוק אינו מתייחס להשבחות מסוג אחר, כפי שמוצאים אנו בספרו של פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, חלק א' -
[1998], בעמוד 243
- 244:

"הוראות חוק המקרקעין, אשר נדונו לעיל, חלות על הקמת מבנה או נטיעת נטיעות. אין הן חלות על השבחת מקרקעין בדרך אחרת. מכאן, שגזלן או "מתערב" אשר השביח מקרקעין של הזולת למשל, עד ידי חרישה, השקאה, זיבול או על ידי צביעה או שיפוץ על מבנה וכו', איננו זכאי לסעד במסגרת סעיפים 21 - 26 לחוק המקרקעין, לגבי גזלן או מתערב כזה יחולו העקרונות הכלליים, ויהא עליו להצביע על נסיבות נוספות שמכוחן עשויה תביעתו להיכלל באחת מהקטגוריות שבמסגרתן יזכה בהשבחה".

במקרים אלה, יחולו העקרונות הכלליים שבדיני עשיית עושר ולא במשפט, אחד מעקרונות יסוד אלה, קובע כי אדם אשר פעל לקידום אינטרס עצמי, אינו זכאי לפיצוי מאנשים אחרים אשר הפיקו רווחים מפעולתו.


וכן מוצאים אנו בספרו של פרידמן [ראה לעיל] בעמוד 188:

"העקרון הכללי הוא שמי שפעל לקידום אינטרס עצמי איננו זכאי להשבה מאנשים אחרים אשר הפיקו תועלת מפעולתו. כך, פלוני שפיתח אזור מסחרי, איננו זכאי לתבוע השתתפות בהוצאותיו מבעלי נכסים בסביבה, אף אם ערך נכסיהם עלה או שחל שיפור במחזור עסקיהם עקב התנועה המוגברת באזור. עקרון זה מוכר הן בדין האנגלו - אמריקאי והן בדינים קונטיננטליים".

אף במקרה שלפנינו, רכשו הנתבעים חלוקת קרקע גדולה יחסית מתוך המשבצת, המשתרעת על 1143 דונמים, כאשר חלקיהם של הנתבעים מגיע ל- 505 דונם. חלק המקרקעין אשר יושב על פי

פסק דין
זה, אינו עולה על 170 דונמים. יוצא איפא, כי הנתבעים פעלו לשם השבחת מקרקעיהם - הם כאשר הוצאותיהם הוצאו לשם השבחת כלל המקרקעין. כך שיוצא, כי הנתבעים נהנו מפעילותם - אשר בוצעה עבור כלל משבצת המקרקעין, ובכך פעלו לקידום אינטרס עצמי - פעולה אשר אין בה כדי להטיל חבות על בעלי נכסים אחרים, אשר נהנו מהשבחת נכסיהם.

57.
יש גם לזכור כי השבחת מקרקעין עקב תוכנית, מטילה על בעליהם אף חבות בהיטל השבחה - המגיע עד כדי מחצית מן ההשבחה [ראה סעיף 2 [א] לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965]. על כן, אין זכייתן של התובעות, מגעת, בכל מקרה, לסכומים המיוחסים להן על ידי הנתבעים.

58.
אף יש לזכור, כי הנתבעים היו מודעים, כבר בשנת 2002, ולמצער מחודש ינואר 2003, לתביעתן של התובעות, ולהתנגדותן הנחרצת של אלה להעברת המקרקעין אליהם. חרף זאת, המשיכו הנתבעים בפעילותם להשבחת המקרקעין. על כן, ברי, כי ממועד זה ואילך המשיכו הנתבעים לפעול על סיכונם העצמי, תוך ידיעה ברורה, כי הם עלולים להפסידם.

59.
נוכח הנימוקים דלעיל, לא מצאתי עילה לחייב את התובעות בהשבה כלשהי לנתבעים בגין השבחתם את המקרקעין.

ו.
עוללות;

60.
בכתבי הסיכומים הארוכים שלפני, ובמיוחד בסיכומי הנתבעים, פזורות טענות רבות, חלקן חופפות אלה לאלה, וחלקן נמצאו על ידי מיותרות, נוכח ההכרעות אליהן הגעתי. על כן, לא מצאתי מקום להתייחס לכל טענה וטענה בנפרד. קיבצתי את עיקר הטענות ככל שהן נדרשו להכרעה והתייחסתי אליהן לעיל.

להלן אתייחס בקצרה למספר טענות שהועלו על ידי הנתבעים.

61.
טענה מקורית שבפי הנתבעים, הינה כי נוכח ניסוחן של הבקשות להחייאת החברות שהוגשו על ידי גאביש, בהן טען גאביש כי החייאת החברות דרושה לצורך מכר נכסיהן, הרי אין החברות רשאיות, לאחר שהוחיו, לפעול כל פעולה משפטית אחרת, פרט למכר נכסיהן.


בד בבד עם טענה זו, טוענים הנתבעים כי הם עצמם הסתמכו על בקשות אלה ועל האמור בהן ביחס למכירת הנכסים.


איני מקבל טענות אלה. לסוגיית החייאת החברות והשלכותיה על התביעה דידן התייחסתי, בצורה מפורטת, בהחלטתי בבש"א 462/03.

הטיעון המופיע בבקשות, באשר לצורך בהחייאת החברות, לא נתפס על ידי אלא, משום הנמקה מדוע נדרשת ההחייאה, ואין בו משום הגבלה כלשהי של כשרותן לפעול לאחר ההחייאה.

62.
לא מצאתי מקום להתייחס לטיעוני בעלי הדין, ככל שהם נוגעים לדיני העסקאות הנוגדות. דינים אלה אינם נוגעים לפרשייה דידן.

63.
במהלך סיכומיהם, התייחסו הנתבעים לאמרות שנאמרו על ידי בית המשפט בהחלטות דינים שונות, ובעיקר בכל הנוגע להצגת מסמכים, מובהר בזאת כי כל ההחלטות הנ"ל לא היו אלא החלטות טכניות, והנוגעות לפלוגתאות כפי שהותוו על ידי בעלי הדין בכתבי טענותיהם. וכך, יש להתייחס אליהן, מבלי לייחס להן חשיבות החורגת מתחומן הצר של ההחלטות.

64.
טענה נכונה שבפי הנתבעים נוגעת להיקף המקרקעין נשוא התביעה. כעולה מנסחי המקרקעין אשר צורפו לכתב התביעה, העבירו חלק מן הנתבעים חלקים מזכויותיהם במקרקעין לצדדים שלישיים. צדדים שלישיים אלה לא צורפו כנתבעים בתיק דנן. על כן, אין לפגוע בקניינם במסגרת הליך זה, מה עוד שעשויות היו לעמוד להם טענות אשר מן הראוי היה לשמען.


סוגיה זו הוסדרה למעשה, על ידי החלטות שניתנו במסגרת בש"א 461/03. במסגרת בקשות אלה, הסכים עו"ד צאנג המנוח, אשר נפטר בטרם עת, ולמרבה הצער לא זכה לראות

פסק דין
זה, לצמצום התביעה רק למקרקעין אשר טרם הועברו הזכויות בהן על ידי הנתבעים לצדדים שלישיים. לצערי, נקבו הצדדים בחלקי קרקע במטרים רבועים ולא על פי חלקיהם בזכויות. על כן, אתייחס בפסק הדין לשטחים במטרים רבועים, אשר יושבו לתובעות.


האמור בפסקה זאת אינו חל על זכויות אשר מושכנו למר יוסף כהן, שהינו נתבע מספר 4 בתיק זה.


סוף דבר;

65.
נוכח האמור בפסק דיני זה לעיל, אני קובע כי העברת זכויותיהן של התובעות בחלקות הידועות כחלקה 1 ו- 3 בגוש 15420 לנתבעים, תבוטל, פרט לזכויות שהועברו על ידי הנתבעים לצדדים שלישיים. כפועל יוצא מן האמור, יושבו לתובעת 4 כל הזכויות שהיו רשומות על שמה בחלקה 3, ואילו גבי חלקה 1, לתובעות יושבו הזכויות הבאות:

א.
נתבע 1 – דוד קירשנבאום
– ישיב לתובעות שטח של 26,415 מ"ר מתוך השטח שבבעלותו.
ב.
נתבע 2 – מנחם בודנהיימר
- ישיב לתובעות שטח של 6282 מ"ר מתוך השטח הרשום בבעלותו. המשכנתא הרשומה לטובת הנתבע, מר יוסף כהן על שטחים אלה – תמחק.
ג.
נתבע 5 צ'רלס סרנד ניס – ישיב לתובעות 102,077 מ"ר מתוך השטח הרשום בבעלותו.
ד.
נתבע 3 – חיים אמסלם - ישיב לתובעות שטח של 3926 מ"ר מתוך השטח הרשום בבעלותו.







66.
אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשאת בהוצאות התובעות בתיק זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שהוצאו, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 200,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.


ניתן היום כ"ח באדר, תשס"ט (24 במרץ 2009) בהעדר.
על המזכירות להמציא העתק

פסק דין
זה לצדדים.




__________________

בנימין ארבל
, שופט

ריבן מירב









א בית משפט מחוזי 523/03 חברת ברק לוי בע"מ, חברת כרכומי הפסגה בע"מ, חברת השקעות אפרים במקרקעין בע"מ ואח' נ' דוד קירשנבאום, מנחם בודנהיימר, חיים אמסלם ואח' (פורסם ב-ֽ 24/03/2009)