פסקי דין על שושנה פז | פסקי דין על חנה אלון | פסקי דין על אברהם יפה | פסקי דין על חיה שפירא |

70/88 עא     05/06/1990




עא 70/88 שושנה פז נ' חנה אלון, אברהם יפה, חיה שפירא




(פ"ד מד(3) 32)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 70/88
השופטים: כבוד השופט ד' לוין
,
כבוד השופט ג' בך
,
כבוד השופט ש' אלוני
המערערת: שושנה פז

ע"י ב"כ עו"ד ב' רווה
נ ג ד

המשיבים: 1. חנה אלון

2. אברהם יפה

3. חיה שפירא

4. סימה יפה
5. אלכסנדר יפה
6. יעקב יפה
ע"י ב"כ עו"ד ח' מנדלבאום

7. היועץ המשפטי לממשלה
ע"י ב"כ עו"ד מ' קליבץ
, ממונה על המחלקה הארצית לערעורים
באגף האפוטרופוס הכללי
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' מישר) מיום 31.12.87 בת"ע 1785/85.
פ ס ק - ד י ן

השופט ש' אלוני
: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' מישר), אשר דחה את בקשת המערערת לאישור צוואת המנוחים שפרה ורפאל יפה ז"ל, שזו לשונה:

"צואה

בזה הנני מצהירים שכל הרכוש השייך לנו בכסף ובנכסי דלא ניידי יועבר לזכותה של אחותי פז שושנה והיא תהיה מוסמכת להשקיעו ולעשות בו לפי הבנתה.

צואה נכתבה על ידינו בהכרה מלאה ומרצוננו הטוב.

(-) שפרה יפה
(-) רפאל יפה

צבי בכנוב
אהרן לבקוניה (בלועזית)
ת.ז. 101905 רחובות
רח' ויצמן 21
15.8.1982".

ה"ה אהרן לבקוניה וצבי בכנוב חתומים כעדים.

אין מחלוקת על כך, שחתימותיהם הוספו לאחר שהצוואה הכילה את החתימות, האמורות להיות חתימותיהם של המנוחים.

עוד אין מחלוקת על כך, שהתאריך המופיע בצוואה נכתב על-ידי העד בכנוב.

2. לפני בית המשפט קמא התעוררה מחלוקת סביב זהותו של כותב המסמך וסביב אמיתות החתימות, הנחזות להיות חתימותיהם של המנוחים.

על יסוד הראיות שהיו לפניו הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה לאמור:

"נחה דעתי ואין לי ספק שהצוואה הנטענת נכתבה על ידי המנוחה ונחתמה על ידה ועל ידי בעלה המנוח".

אין כל יסוד לטענות המועלות כיום על-ידי המשיבים כנגד מימצא זה.

מסקנתו של בית המשפט קמא התבססה על חוות-דעת, שניתנה על-ידי העד יעקב חוטין, אשר "למד את מקצוע הגרפולוגיה כלימוד עצמי... וכי עיקר עסוקו הנו באבחון תכונות אישיות ואופי, על פי כתב יד וכי רק לפעמים הנו נדרש לנושא של זהוי כתב יד".

כפי שנקבע על-ידי חברי השופט בך בע"א 745/82 שחר ואח' נ' ל' בור ואח', פ"ד מ (2) 46, בעמ' 50, אין כל פסול עקרוני בהסתמכותו של בית-משפט על חוות-דעתו של מר חוטין, הנמנה על אותו סוג אנשים, "אשר בדרך זו או אחרת, אם תוך עיסוק במקצועם או בתור חובבים או בדרך מקרית אחרת, רכשו מידע כללי בנושא מסוים...".

יתר-על-כן: בית המשפט קמא לא הסתפק באותה חוות-דעת וערך בעצמו השוואה של חתימות המנוחים, שחיזקה את מסקנת המומחה.

לכך יש עוד להוסיף את העובדה, כי מטעם המשיבים לא הובאה כל חוות-דעת מקצועית, שהיה בה כדי לסתור מסקנה זו. אם כך מה להם למשיבים כי ילינו על מסקנתו של בית המשפט קמא.

3. עוד טענו המשיבים, כי מפאת הפגמים הרבים שבו ובשל דרך ניסוחו אין לראות את המסמך כצוואה ואף לא כ"גרעין של צוואה".

אף טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט קמא, ובדין נדחתה.

למקרא המסמך, שאף כותרתו מעידה (כפי שציין זאת בית המשפט קמא) על כוונת חותמיו, לא יכול להיות ספק, שעניין לנו בצוואה; הדרך שבה נקטו המנוחים לבטא את רצונם על-ידי הצהרה אינה משנה ולא כלום, שכן על-פי סעיף 54(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, "צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודעה או בכל לשון אחרת".

אכן, מצויים במסמך פגמים, שנבחנו על-ידי בית המשפט קמא ועוד יידונו להלן, אך אין באלה, כל אחד מהם לחוד וכולם במצטבר, כדי לשלול מאת המסמך את כוחו הצוואתי.

4. נוכח טענות המשיבים בחן בית המשפט קמא גם את מצב בריאותם של המנוחים בעת עריכת הצוואה והגיע לכלל מסקנה, כי:

"בעת עשיית הצוואה... היו המנוח והמנוחה כאחד בעלי כושר הבנה והחלטה לעשיית צוואה".

אין כל סיבה להתערב במסקנה זו, כפי שאין מקום להתערב במסקנה נוספת, הקובעת, כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת של המערערת על המנוחים.

5. בדחותו את כל השגותיהם של המשיבים, כאמור, ולאחר שהוא בוחן את מכלול הראיות שלפניו, הגיע בית המשפט למסקנה מסכמת, לעניין גמירות-דעתם של המנוחים, לאמור:

"העולה מהמקובץ הוא שהמנוחים התיחסו למסמך הנידון כאל צוואתם וכי חתמו עליו תוך הבנת האמור בו, מרצונם הטוב והחופשי וכנותן ביטוי אמיתי למה שיעשה ברכושם לאחר פטירתם".

עוד חוזר וקובע השופט המלומד להלן לאמור:

"בעניננו כבר קבעתי שאין לי ספק לגבי זהות מחבר הצוואה ובדבר כוונת המצווים, היינו: באמיתות הצוואה וגמירת דעתם של המצווים...".

מסקנה זו מתיישבת היטב עם הראיות שהיו לפני בית המשפט ועם קביעותיו האחרות, מה עוד שגם המשיבים אינם מעלים טענות של ממש, העשויות לקעקע אותה.

6. חרף מסקנה נחרצת זו החליט בית המשפט קמא לדחות את הבקשה.

טעמה של הדחיה – בפגמים, שלדעת השופט המלומד אינם ניתנים לתיקון. לעניין זה נבחנה הצוואה על-פי שתי חלופות: האחת בתורת צוואה בכתב-יד, בהתחשב בעובדה שהיא נכתבה בכתב-ידה של המנוחה, והשנייה – כצוואה בעדים.

7. בהתייחסו אל הצוואה כאל צוואה בכתב-יד קובע בית המשפט קמא לאמור:

"בעניננו כבר קבעתי שאין לי ספק לגבי זהות מחבר הצוואה ובדבר כוונת המצווים, היינו: באמיתות הצוואה וגמירת דעתם של המצווים. בשאלת תקפותה של הצואה כצוואה בכתב יד של המנוחה, נתמלאו, איפוא, שניים מתוך שלושת התנאים המוקדמים לכשירותה שנקבעו בפסקה ב' לסעיף 25 לחוק הירושה (שהוספה על ידי התיקון האמור). נותרה פתוחה שאלת קיומן של 'נסיבות מיוחדות'. בגדר פסקה ב' לסעיף 25 שבהצטרפו לשני התנאים המוקדמים האמורים רשאי אנכי לקיים את צוואת המנוחה בכתב יד 'אף בהעדר... תאריך כנדרש בסעיף 19'. נטל השכנוע בנידון רובץ על שם המבקשת קיום הצוואה".

בבוחנו את הוראות הסעיף 25(ב) לחוק, מגיע השופט המלומד לכלל מסקנה, כי קיומן של "נסיבות מיוחדות" הוא בבחינת תנאי-הכרחי, שאין ללמוד על התמלאותו "מעצם קיומם של שני התנאים הראשונים גרידא".

השופט המלומד מדגיש את העובדה, שבסיכומי המערערת לא הייתה כל התייחסות אל נסיבות מיוחדות, כנדרש, וכי אף בחומר הראיות לא גילה נסיבות כאלה, ועל-כן:

"בהעדר נסיבות מיוחדות, אינני סבור שהנני רשאי לקיים את צוואת המנוחה כצוואה בכתב ידה נוכח העדר ציון התאריך".

8. בשלב הבא בוחן השופט המלומד את כשרותה של הצוואה כצוואה בפני
עדים, שמרכיביה כלולים בסעיף 20 לחוק, לאמור:

"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני
שני עדים לאחר שהצהיר בפני
הם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם של פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

בחינה זו מעלה שורה ארוכה של פגמים, אותם מפרט השופט המלומד בפסק-דינו, שספק בעיניו אם הללו ניתנים לתיקון, כש"מקור הספק הוא בריבויים של הפגמים בצוואה ובטיבם."

חרף הספק האמור נראה מפסק הדין, שאף לדעת השופט המלומד ניתן היה לרפא את רוב הפגמים, אלא שפגם אחד, לפחות, אינו בר-תיקון, והוא זה הנוגע ל"שני עדים".

בצרפו חסר זה, לעניין צוואה בעדים, לחסר הנדון לעיל, לעניין צוואה בכתב-יד, מגיע השופט המלומד לכלל המסקנה בדבר דחיית הבקשה.

9. מעדיף אני לדון תחילה בשאלת כשרותה של הצוואה כצוואה בפני
עדים.

בע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה ע"י האפוטרופוס הכללי, פ"ד (1) 98, עליו מסתמך בית המשפט קמא, נקבע, בין השאר, בעמ' 101 לאמור:

"יושם נא אל לב שנשארו, לענין צוואה לפי סעיף 20, שלושה דברים שהעדרם אינו ניתן לתיקון מכוח שיקול-הדעת על-פי סעיף 25, באשר אינם בגדר 'הליכים', אלא עולים הם כדי סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה צוואה; ואלה הם:

(1) המצווה;
(2) שני עדים
(3) הכתב".

בהתייחסו אל דברים אלה, אומר השופט המלומד בפסק-דינו:

"הצוואה הנדונה נערכה בכתב, זהות המצווים ידועה, היינו המנוחים, אולם נעדר הרכיב או היסוד של שני עדים העונים על דרישת סעיף 20 לחוק".

בכך נקלע השופט המלומד לכלל טעות, בגלותו פנים שלא כהלכה בקביעה המצוטטת מע"א 869/75.

באותה פרשה מונה השופט ח' כהן את כל הפגמים הניתנים לתיקון על-פי סעיף 25(א) לחוק, וביניהם מצוי גם הפגם הנוגע ל"חתימת המצווה בפני
עדים" (שם, בעמ' 100). פגם זה ניתן לתיקון כמו כל פגם אחר מאלה המנויים על-ידי השופט ח' כהן, או בלשונו, בעמ' 101:

"אין אני יכול לגלות בסעיף 25(או בכלל) שום הפליה בין פגם לפגם לענין חשיבותם או חומרתם: כולם כאחד 'פגמים' הם על דרך הסתם, וכולם שווים הם – הן לענין פגימתם הרעה, והן לענין אפשרות תיקונם מכוח שיקול-דעתו של בית-המשפט".

טעותו של בית המשפט קמא בכך שלא הבחין בין מצב, שבו חתימת שני עדים כלל אינה מצויה בצוואה, לבין מצב שבו ישנם עדים, אך חתימת המצווה לא נעשתה בפני
הם. רק הראשון מבין אלה הוא בבחינת פגם קונסטיטוטיבי שאינו ניתן לתיקון, בעוד השני – דינו ככל אחד מן הפגמים האחרים, שתיקונם נתון לשיקול-דעתו של בית המשפט.

מיותר לציין, כי בענייננו מדובר בפגם שניתן לתיקון, שכן עדים יש, אלא שחתימת המצווים לא נעשתה בפני
הם.

10. עוד מבקש השופט המלומד למצוא למסקנתו סיוע בפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) אלון בע"א 493/83 ע' ט' אבו סנינה נ' טהא ואח', פ"ד לט(4) 639, ולא היא.

בע"א 493/83 הייתה מסכת עובדתית שונה לחלוטין, ומכאן גם נובעת המסקנה הנוגעת לפגמי הצוואה:

"במסמך שלפנינו, גם אילו רואים היינו בו משום צוואה, הרי עצם קיומם של הפגמים האמורים – אף אם באים הם על תיקונם לפי סעיף 25(א) לחוק הירושה – מעבירים, כאמור, את נטל ההוכחה בדבר גמירות דעתו של המצווה על מי שמבקש את קיום הצוואה. אי-החתמת שני עדים בשעת עריכת הצוואה וחוסר הצהרה בפני
הם שזו צוואתו של עורכה פוגמות, לכאורה, בגמירות דעתו של המצווה לראות במסמך זה משום צוואתו" (שם, בעמ' 643).

שונים הם פני הדברים בענייננו, נוכח קביעתו של בית המשפט קמא, כי גמירות-דעתם של המצווים הוכחה, וזו כלל אינה מוטלת בספק, על-פי הקונסטרוקציה שהותוותה בע"א 493/83 נראה, כי במקרה כשלנו אין כל מניעת עקרונית להפעיל את שיקול הדעת המסור לבית המשפט על-פי סעיף 25(א) לחוק הירושה, לתיקון פגם זה של אי-חתימה בפני
עדים.

11. אכן, חתימת המצווים לא נעשתה בפני
שני העדים, אך הוברר, שכל אחד מן העדים נתבקש על-ידי המנוחים לחתום על הצוואה כעד. עוד הוברר, על-פי קביעתו של בית המשפט, כי:

"בפני
שני העדים הנ"ל התיחסו המנוחים אל המסמך כאל צוואתם. העד ברנוב ביקש לוודא שהם יודעים על מה הם חתמו ושאלם 'אם הם מסכימים למה שכתוב בצוואה' ו-'למה הם עושים את הצוואה'; המנוחים השיבו לו ש'המבקשת היא היחידה שמטפלת בהם וכך הם רוצים' (ע' 3 ו-5). הווה אומר: המנוחים גמרו בדעתם שרכושם יעבור למבקש לאחר פטירתם".

השופט המלומד אינו מתעלם מסתירות בין העדים ומתמיהות המתעוררות מעדותם, אך בסופו של דבר קובע הוא, לאמור:

"חרף כל אלה, לא התרשמתי שאיזה משני 'עדי הצוואה' שהנם אנשים מבוגרים, אם לא קשישים, בדה מליבו ספור לצורך המשפט, שאין לו ענין בו, ונחה דעתי שאכן הוזמנו על ידי המנוחים הם – קודם לכן".

נראה, אם כן, בעליל, כי מששוכנע בית המשפט, שהצוואה צוואתם של המנוחים היא, שהיא מבטאת את רצונם ואת גמירות-דעתם, וכי העדים חתמו לאחר שנתבקשו לחתום כעדים לצוואה ולאחר שוידאו, שאכן מדובר בצוואה, המשקפת את רצונם של המנוחים – לא יעלה על הדעת לפסול את הצוואה בשל פגם בהליך, ההופך, בנסיבות אלה, לבעל חשיבות שולית.
12. אותם דברים – וביתר שאת – ניתן לומר על העדרו של התאריך.

בצדק אומר השופט המלומד על התאריך, כי:

"המדובר לא במרכיב דינמי לכשירות צוואה הנחשב כפגם בהליך שדוגמתו נזכרת בסעיפים 20 עד 23 לחוק, אלא בתנאי הדרוש למניעת חילוקי דעות וראיות בדבר מועד עשייתה של הצוואה, ודי לאפשר זיהוי מוחלט של מועד עריכתה ולוודא מהי הצוואה האחרונה".

אין מחלוקת על כך, שהמנוחים הותירו אחריהם צוואה אחת בלבד, ועל-כן לא מתעוררת כל פלוגתא, שבכוחה להעניק להעדרו של תאירך חשיבות עניינית כלשהו; מה עוד שעל-פי הנסיבות שהוכחו, דהיינו שהתאריך הושם על-ידי העד בכנוב בעת שהות העדים והמנוחים בצוותא בנופש בגרמניה, היה יסוד איתן לסברה, שחתימת המנוחים נעשתה סמוך לחתימת העדים, כך שהתאריך משקף פחות או יותר את מועד החתימה על הצוואה.

13. משסולקו הפגמים על דרך קיומה של הצוואה כצוואה בפני
עדים, וכשבעקבות זאת אין כל מניעה לקיים את הצוואה בתור שכזאת, הפך למיותר הדיון בקיומה של הצוואה כצוואה בכתב-יד, מה עוד שבכל מקרה הפתרון ביחס לצוואה בכתב-יד הוא חלקי בלבד, שכן מדובר רק בכתב-ידה של המנוחה.

14. לפיכך ולאור כל האמור לעיל נראה לי, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט קמא ולהורות על קיום צוואת המנוחים. כמו כן סבור אני, כי יש לחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למערערת הוצאותיה בשני הערכאות בסכום של 7,500 ₪ להיום.

השופט ד' לוין
: אני מסכים.

השופט ג' בך
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אלוני.

ניתן היום, י"ב בסיוון תש"ן (5.6.90).








עא בית המשפט העליון 70/88 שושנה פז נ' חנה אלון, אברהם יפה, חיה שפירא, [ פ"ד: מד 3 32 ] (פורסם ב-ֽ 05/06/1990)