פסקי דין על ח"כ אברהם פורז | פסקי דין על ח"כ שבח וייס | פסקי דין על ח"כ דב שילנסקי | פסקי דין על ח"כ חיים קאופמן | פסקי דין על ח"כ אוריאל לין ואח' |

5711/91 בג"צ     22/12/1991




בג"צ 5711/91 ח"כ אברהם פורז, ח"כ שבח וייס נ' ח"כ דב שילנסקי, ח"כ חיים קאופמן, ח"כ אוריאל לין ואח'




(פד"י מו (1) 299)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
בג"צ מס' 5711/91
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט א' גולדברג



העותרים: 1. ח"כ אברהם פורז

2. ח"כ שבח וייס

ע"י ב"כ עוה"ד ר' הר-זהב
, עו"ד ע' הראל
נגד

המשיבים: 1. ח"כ דב שילנסקי
, יו"ר הכנסת
2. ח"כ חיים קאופמן
, ממלא מקום יו"ר הכנסת
3. ח"כ אוריאל לין, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת
4. יוסף חריש, היועץ המשפטי לממשלה
ע"י ב"כ עו"ד ד' בייניש
, פרקליטת המדינה;
עו"ד מ' מזוז
, סגן בכיר א לפרקליט המדינה;
עו"ד ע' פוגלמן
, סגן בכיר לפרקליט המדינה
עתירה למתן צו-על-תנאי. הדיון - כאילו ניתן צו-על-תנאי.

פסק - דין

הנשיא מ' שמגר
: 1. ביום 15.7.91 הגישה ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת ליושב ראש הכנסת את הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 4), לשם הנחתה על שולחן הכנסת לקריאות שנייה ושלישית. משחלפו חודשים והמשיב הראשון התמהמה בהכללתה של הצעת החוק האמורה בסדר יומה של מליאת הכנסת, הוגשה ביום 28.10.91 העתירה בבג"צ 4804/91, אשר בה נתבקש מתן צו על תנאי נגד יושב ראש הכנסת, ח"כ דב שילנסקי
, שיבוא וייתן טעם מדוע לא יניח על שולחן הכנסת ויעמיד לאלתר לדיון ולהצבעה בקריאות שנייה ושלישית את חוק יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 4). העתירה הופנתה נגד יושב-ראש הכנסת (כמשיב ראשון) ונגד חבר הכנסת אוריאל לין, יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, כמשיב שני פורמאלי.

ביום 29.10.91 יצא מלפני בית משפט זה צו-על-תנאי, בו נתבקשה תשובתו של המשיב הראשון תוך 30 ימים מיום המצאת הצו. אחרי שנקבע מועד לדיון בעתירה ביום 12.12.91, הוגשו לבית משפט זה, בתאריך האמור, הודעה ובקשה למתן

פסק דין
בהסכמה, שנערך יום לפני כן, ביום 11.12.91. נוסחה של ההסכמה היה כדלהלן:

"הצדדים מתכבדים להודיע כי הגיעו לכלל הסדר מוסכם ומבקשים כי בית המשפט יתן להסכמה זו תוקף של

פסק דין
, הכל כמפורט להלן:
1. ביום רביעי, ה-18 בדצמבר 1991, יביא יושב ראש הכנסת או ממלא מקומו בפני
מליאת הכנסת, את הצעת חוק יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 4) לדיון ולהצבעה בקריאה שניה ושלישית, בתחילת סדר היום, מיד לאחר השאילתות בעל פה.

לא ינתן צו להוצאות.
היום, ד' בטבת תשנ"ב
11 בדצמבר 1991

_____________ ______________ ___________________
נילי ארד ח"כ שבח וייס
ח"כ אברהם פורז

מנהל מחלקת הבג"צים העותרים".
בפרקליטות המדינה

בו ביום ניתן בבית משפט זה

פסק דין
,אשר זה נוסחו :

"בהסכמת הצדדים ניתן בזה תוקף של

פסק דין
להסדר המוסכם שהושג ביניהם והמשתקף באמור בסעיף 1 לעיל.

אין צו להוצאות".

בעקבות פסק הדין, ועל יסוד האמור בו, נקבע על ידי יושב ראש הכנסת, בסדר יומה של הכנסת, כי ביום 18.12.91 יתקיים הדיון בהצעת החוק הנ"ל.

ביום 16.12.91 זימן המשיב השלישי את ועדת חוקה, חוק ומשפט לישיבה, שנועדה להתקיים למחרת ביום 17.12.91, בשעה 10:45, והעלתה על סדר היום את חוק יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 4). הישיבה נתקיימה במועד הנ"ל בהשתתפות יושב-ראש הוועדה, המשיב השלישי, ושני חברי ועדה נוספים, והוחלט בה על-פי הצעת יושב-ראש הוועדה, כי הוועדה תפעיל סמכותה בהתאם לסעיף 124 לתקנון הכנסת, אשר לפיו הוועדה הנוגעת בדבר רשאית לחדש דיוניה בהצעת חוק, גם לאחר שהונחה על שולחן הכנסת וכל עוד לא התחילה הקריאה השנייה. אם הוועדה מחליטה לעשות כן, מודיע יושב-ראש הכנסת על כך בכנסת, והקריאה השנייה נדחית עד שהצעת החוק תוחזר ותונח על שולחן הכנסת.

בו ביום אכן הודיע המשיב השלישי ליושב-ראש הכנסת על החלטת הוועדה לפי סעיף 124 הנ"ל, ועם פתיחת הדיון ביום 17.12.91 קרא יושב-ראש הישיבה, סגן יושב-ראש הכנסת, ח"כ דן תיכון, את מכתבו הנ"ל של המשיב השלישי. התפתח דיון, שפרטיו אינם דרושים לצורך הכרעתנו, וביום 18.12.91 פנו העותרים אלינו בעתירה זו. העותרים ביקשו, כי ייצא מלפנינו צו-על-תנאי בשני הנושאים הבאים:

"א. מדוע לא יצהיר בית משפט נכבד זה, כי על אף החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 17.12.91, חייב מ"מ יושב-ראש הכנסת, להביא את הצעת חוק יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 4) לדיון ולהצבעה בקריאה שניה ושלישית ביום 18.12.91 בתחילת סדר היום מיד לאחר השאילתות בעל-פה.

ב. מדוע לא יצהיר בית משפט נכבד זה, כי החלטת ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 17.12.91 בטלה או מבוטלת, וכי יש למלא אחר פסק הדין של בית משפט נכבד זה ולקיים דיון והצבעה בקריאה שניה ושלישית בהצעת חוק יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 4) ביום 18.12.91 בתחילת סדר היום מיד לאחר השאילתות בעל-פה".

לשם שלמות התמונה נוסיף, כי בעקבות ההודעה של המשיב השלישי, כפי שנמסרה למליאת הכנסת על ידי המשיב השני ביום 17.12.91, אכן לא נתקיימו הקריאות השנייה והשלישית ביום 18.12.91, כפי שהתחייב על פי פסק הדין של בית משפט זה מיום 12.12.91, שנוסחו הובא לעיל.

2. (א) בדיון שלפנינו - בו הסכימו בעלי הדין שנדון בעתירה כאילו ניתן צו-על-תנאי- העלה פרקליטם המלומד של העותרים את הטענה, לפיה זימונה של ועדת חוקה חוק ומשפט מיום 16.12.91, כינוסה של הוועדה האמורה ביום 17.12.91, החלטה לפי סעיף 124 הנ"ל לתקנון הכנסת והסרת הצעת החוק הנ"ל מסדר היום, כדי שלא תידון בקריאות שנייה ושלישית, נגדו את פסק-דינו של בית משפט זה. יש לראות את כל הפעולות הנ"ל, כל אחת לחוד וכולן יחד, כבטלות.

(ב) העותרים, לברי הכנסת הנכבדים אברהם פורז ושבח וייס, מילאו אחר דברי פרקליטם המלומד וטענו, כי לפי הבנתם ראו את המשיב השלישי כקשור לחיוב שעלה מפסק הדין הנ"ל ולא העלו על הדעת, שהמשיב השלישי, שהיה גורם מרכזי בהכנתה ובניסוחה של הצעת החוק, יסכל על ידי פעולתו הנ"ל את העלאת הנושא לדיון בכנסת, כפי שסוכם בפסק הדין.

(ג) לטענת פרקליטת המדינה המלומדת, שטענה למשיב הרביעי והביאה לפנינו גם את עמדת יושב-ראש הכנסת, יש אמנם תוקף להסכמה הנ"ל, כפי שהושגה ביום 11.12.91, ולפסק הדין שניתן בעקבותיה ביום 12.12.91. אולם לא היה בכוחו של פסק הדין, שהתייחס לפעולתו של יושב ראש הכנסת בלבד, כדי לשלול כוחם של יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט ושל הוועדה האמורה, להפעיל את הסמכות לפי סעיף 124 הנ"ל. משעשה כן יושב ראש הוועדה לא יכול היה יושב ראש הכנסת, ממילא, להעלות את הצעת החוק לדיון, כפי שהתחייב בהסכמה שניתן לה תוקף של פסק-דין, אך הוא לא הפר בכך את חובתו על פי פסק הדין, כי החוק הוחזר לוועדה, ולא ניתן היה, על-כן, לדון במליאה, ויושב-ראש הוועדה לא הפר כל חובה, כי פסק הדין לא הטיל עליו מעיקרו חובה כלשהי.

(ד) המשיב השלישי, יושב הראש הנכבד של ועדת החוקה, חוק ומשפט, טען לפנינו לעצמו והציג בפרוטרוט את שיקוליו: כפי שמשמעותו והשלכותיו של פסק הדין נתפרשו על ידיו, לא היה בו כדי לכבול ידיו של יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט ליזום פעולה לפי סעיף 124 הנ"ל ולא היה בו כדי לשלול תקפותה של ההחלטה של הוועדה האמורה, שניתנה מכוח ההוראה הנ"ל שבתקנון. בפסק הדין הייתה אך ורק התייחסות להעלאתה של הצעת החוק לדיון במליאה ביום 18.12.91, ומן ההן האמור לא השתמע הלאו כגירסת העותרים. הווי אומר, לא היה בפסק הדין כדי לצמצם סמכויותיו של יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט ואת סמכויותיה הריבוניות של הוועדה האמורה של הכנסת, אשר מוסמכת הייתה, על פי דין, לפעול בתחום שהותווה לה על פי התקנון, כי לא הייתה בפסק הדין התייחסות מפורשת לעניין החזרתה של הצעת החוק לוועדה, או לכל פעולה אחרת לגבי ההצעה, למעט העלאתה לקריאות שנייה ושלישית.

יושב ראש הכנסת לא נועץ במשיב השלישי עובר למתן הסכמתו הנ"ל. זאת ועוד, לדבריו, הוא סבר, כי ההסכמה אשר שימש יסוד למתן פסק הדין הייתה בגדר משגה של העותרים, והוא אף אמר זאת מפורשות לעותר הראשון, אחרי שהלה הציג לפניו את ההסכמה – תוך ציון שהוא מסתייג מן ההסדר ומתנגד לו - וכל זאת עוד לפני שהובאה לבית משפט זה לשם מתן תוקף של

פסק דין
.

לדעתו, לא היה בפסק הדין ובמהלכים שקדמו לנתינתו כדי ליצור הגבלה כשלהי על סמכות החקיקה של הכנסת, מעבר למה שהוזכר מפורשות בפסק הדין.

3. השאלה המשפטית המרכזית הניצבת לפנינו עניינה במהות כוחו המחייב של פסק הדין הנ"ל של בית המשפט הגבוה לצדק. המענה לשאלה זו הוא גם בעל השלכה ישירה על תוקפה של החלטת הוועדה הנ"ל, שניתנה לפי סעיף 124 לתקנון הכנסת על פי יוזמת המשיב השלישי. היה ונגיע לכלל מסקנה, כי פסק הדין היה לו כוח מחייב, הן לגבי המשיב הראשון וכל מי שפועל מטעמו כממלא מקומו והן לגבי המשיב השלישי, הרי נובע מכך ממילא כי המשיב השלישי לא רשאי היה ליזום את זימונה של הוועדה, כדי להביא לפניה את הצעתו לפעול לפי האמור בסעיף 124 הנ"ל. במלים אחרות, חוקיותה של הנטילה חזרה של הצעת החוק מן המליאה נבחנת על פי מסקנתנו בעניין כוחו המחייב של פסק הדין כלפי המשיב השלישי.

נקדים ונאמר, כי איננו מטילים ספק בתום לבו של המשיב השלישי. אולם בכך לא סגי, שהרי אם פסק הדין יצר חובה להביא את הצעת החוק לקריאות שנייה ושלישית, השתמע מכך, מניה וביה, איסור על כל פעולה המנוגדת לכך, כגון נקיטתה של פעולה לפי סעיף 124 או של כל פעולה אחרת שיש בה כדי לשלול מן המליאה את האפשרות לדון בהצעת החוק הנ"ל בקריאות שנייה ושלישית. לא היה באמונתו הכנה של המשיב השלישי בדבר מירווח סמכויותיו כדי להכשיר מעשה אשר עמד בניגוד קוטבי לפסק הדין. המענה לשאלה, אם המשיב השלישי פעל כדין או לאו, טמון על-כן בהכרעה בדבר מהותו של החיוב שעלה מפסק הדין והיקף כוחו המחייב.

4. מקובל עלינו, כי

פסק דין
, שניתן על יסוד הסכמת בעלי הדין, ממוזגות בו שתי תכונות, זו של הסכם וזו של פסק-דין (ע"א 177/81, 201 ר' גלעדי ואח'
נ' י' גלעדי; י' גלעדי נ' ר' גלעדי ואח'
, פ"ד לו (3) 179).

פסק דין
כאמור ניתן לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה (ע"א 294/62 נקר נ' זאדה, פ"ד יז 17), או בשל כך שההסכם נוגד את החוק. כל אימת שההסכמה ניתנת לביטול, גם פסק הדין עצמו ניתן לביטול (ע"א 198/57 שורץ נ' חנוך, פ"ד יב 1880, בעמ' 1882).

אולם, כל עוד

פסק דין
עומד בתוקפו, אין כוחו נופל מכוחו של כל

פסק דין
אחר (ע"א 363/81 י' פייגה נ' ר' פייגה ואח'
, פ"ד לו (3) 187, וכל עוד פסק הדין קיים, הרי מי שפסק הדין חל עליו אינו יכול להתנער ממנו על-ידי מעשה או מחדל חד-צדדיים.

מכאן לשאלה, מה היה היקף תחולתו של פסק הדין.

5. מסקנתנו היא, כי פסק הדין חייב את המשיב השלישי כמו את יושב-ראש הכנסת בהבאת הצעת החוק לקריאות שנייה ושלישית ביום 18.12.91; ממילא לא יכול היה לנקוט פעולה שמנעה העלאת ההצעה לדיון כאמור.

מסקנה זו מעוגנת בעיקרה באלה:

(א) מעמדו של המשיב השלישי כצד להליכים המשפטיים בבג"צ 4804/91.

(ב) המשמעות הברורה של החיוב שעלה מפסק הדין וזיקתו הפונקציונאלית של המשיב השלישי לפעולה שהצדדים הסכימו עליה בהסכמה הנ"ל, אשר לה ניתן תוקף של פסק-דין.

(ג) מודעותו של המשיב השלישי לפסק הדין ולתוכנו.

בהמשך הדברים נתייחס לעיקרים הנ"ל בפירוט רב יותר.

6. המשיב השלישי היה המשיב השני בעתירה בבג"צ 4804/91. הוא אמנם צוין כמשיב פורמאלי, אך לאור מהותה של הפעולה שנדרשה מיושב-ראש הכנסת, היינו ההעמדה של הצעת החוק הנ"ל על סדר יומה של הכנסת כדי להביאה לקריאות שנייה ושלישית, היה למשיב השלישי, כיושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, ברור בעליל, שיש בכל החלטה שעניינה הקריאות השנייה והשלישית של הצעת חוק כדי להטיל עליו חובת ביצוע ישירה: העלאת הצעת חוק על סדר היום היא רק תחילת הדרך אל הקריאות השנייה והשלישית. הצגתה של הצעת החוק והתגובה להסתייגויות הן לפי התקנון בגדר תפקידו של יושב-ראש הוועדה (סעיף 126 לתקנון הכנסת), ועל-כן, היה צריך להיות נהיר למשיב השלישי, כי המתבקש בעתירה, ומה שנקבע ב

פסק דין
, כולל בחובו, מניה וביה, גם שותפות פעילה מצדו במהלך החקיקתי במליאה, וכי צירופו לעתירה הוא גם פועל יוצא מן הפונקציות אשר אותן הוא ממלא לגבי הצעת חוק שנתגבשה בוועדתו לקראת הבאתה לשלב החקיקה הסופי במליאה. כאשר הוסכם על הבאת החוק לקריאות שנייה ושלישית במועד מוגדר, היה מובן וברור, כי כל אחד מן הצדדים להסכמה חייב לפעול להשלמת המהלך הפרלמנטרי עליו סוכם.

העותרים טענו, כי לא הזכירו בעתירתם בבג"צ 4804/91 את חלקו המיועד של המשיב השלישי (הוא המשיב השני בעתירה האמורה) בהבאתו של החוק לקריאות שנייה ושלישית, כי לאור חלקו הרב בהכנת החוק לקראת השלב החקיקתי המוזכר, ראו בו נושא תפקיד שאינו זקוק מעיקרו להטלת חיוב מכוח החלטה של בית-משפט זה.

בסברת העותרים כשלעצמה, כמובן, לא סגי.

כמוזכר כבר, חיובו מכוח פסק הדין של המשיב השלישי נבע הן מהיותו צד להליכים הקודמים הנ"ל והן מכך שמפסק הדין עלתה מטרתו המוצהרת והברורה. קיום המטרה עליה הוסכם כרך עמו באופן אוטומאטי, לפי האמור בתקנון הכנסת, גם את המשיב השלישי. ביוזמו החזרת ההצעה לוועדה פעל איפוא באופן שהיה בו כדי לסכל את אפשרות קיומו של פסק הדין על ידי כל אחד מן המשיבים, היינו יושב-ראש הכנסת והמשיב השלישי עצמו.

אף ציונו כמשיב פורמאלי אין בו כדי לשחררו מן החיוב. משיב פורמאלי הוא מי שמציינים אותו בתביעה או בעתירה, ליתר ביטחון, כי מן הראוי שיידע על ההליך – ממנו הוא עשוי להיות מושפע - כדי שיוכל להגיב על כך לפי שיקולו. הוא איננו חייב להגיב, אך אם לא הגיב וניתן

פסק דין
, הוא מחויב על פיו ככל צד אחר להליכים. הציון של פלוני כצד פורמאלי הופך את עניין השתתפותו הפעילה בהליך לעניין הנתון לשיקול-דעתו, אולם אין בכך, כשלעצמו, כדי לשחררו מן הכפיפות לתוצאותיו של ההליך, אלא היפוכו של דבר.

לסיכום נקודה זו, אין אפשרות להיתלות בהיעדרה של התייחסות מפורשת של פסק הדין למשיב השלישי: לא רק שהיה צד להליכים, אלא שהחיפוש אחר התייחסות מפורשת בנוסח פסק הדין לאיסור בדבר העברת ההצעה חזרה לוועדה לא היה כלל במקומו: לפנינו המרובה המכיל את המועט, היינו הוצבה מטרה מוגדרת, ברורה ומוסכמת לקיום דיון פלוני, וחלקו בו של המשיב השלישי הוא פועל יוצא מתקנון הכנסת ומהיותו צד להליכים.

7. המטרה המהותית הברורה והחד משמעית של ההסכמה, אשר ניתן לה תוקף של

פסק דין
, הייתה, כי הצעת החוק הנ"ל תובא ביום 18.12.91, במועד אשר עליו הוסכם בפרוטרוט, לדיון בקריאות שנייה ושלישית במליאת הכנסת. מי שהיה בעל דין בהליכים בהם ניתן פסק הדין היה קשור להסכמה שניתנה גם בשמו, שהרי "הצדדים" ביקשו את מתן פסק הדין, והמשיב השלישי, אשר היה אחד מהם, היה ער לכך, לפחות אחרי שהושגה ההסכמה. העובדה, שהתבררה בבית המשפט רק אחרי תחילת הליכים אלה, כי המשיב השלישי הסתייג מן ההסכמה או שדעתו לא הייתה נוחה הימנה, לא פטרה אותו מן החיוב שעלה מפסק הדין, שהרי לא הודיע דבר לבית המשפט, אשר יצא מן ההנחה המבוססת שפנייה בשם "הצדדים" מייצגת גם את עמדת המשיב השלישי. יש להניח, שלו ידע בית המשפט על אי ההסכמה של המשיב השלישי, לא היה נותן

פסק דין
והיה מזמן את הצדדים לדיון לגופה של העתירה. אולם, משניתן פסק הדין, אין באי ההסכמה המתבררת בדיעבד, ומה גם אחרי אי-קיום ההתחייבות שניתן לה תוקף בפסק הדין, כדי לבטל את כוחו המחייב.

יש להצטער על כך שהעותר הראשון לא הביא את דבר הסתייגותו של המשיב השלישי לידיעת בית המשפט. הייתה לו הזדמנות לעשות כן, מאחר שהצגת ההסכמה לפני המשיב השלישי על ידי העותר, בה הביע המשיב השלישי הסתייגות מן ההסכמה, קדמה לפנייה המשותפת לבית המשפט, בבקשה למתן תוקף של

פסק דין
להסכמה.

גם פרקליטות המדינה צריכה הייתה לוודא, עובר לפנייתה לבית המשפט, אם היא פועלת גם בשליחותו של המשיב השלישי ועל דעתו, שהרי זה המצג אותו הביאה לפני בית המשפט בנוקטה לשון "הצדדים" ובהביאה את דבר "המשיבים", בצוותא, בכל הודעותיה, לרבות ההודעה על ההסכמה.

אולם המשיב השלישי ידע, כי הוגשה הודעה לבית המשפט, והוא קרא את נוסחה וראה, כמו בית המשפט, שהיא מוגשת בשם כל בעלי הדין. הוא יכול היה לפנות לבית המשפט בעצמו לפני מתן התוקף של

פסק דין
או לאחריו, ולפני שזימן את הוועדה ביום 17.12.91, להודיע לבית המשפט שפסק הדין - שהוצא לכאורה גם לפי בקשתו – ניתן בלא ששותף במשא ומתן ובהסכמה שקדמו לפסק הדין ולבקש ביטול ההסכמה ככל שהיא נוגעת לו. בנסיבות כאלה, היה בית המשפט מקיים דיון ומחליט בעניין. אך המשיב לא עשה דבר מכל אלה והתעלם מקיומו של

פסק דין
בהניחו, ללא יסוד, שהחיוב חל רק על המשיב הראשון, וכי למרות פסק הדין ניתן שלא לקיים את הגרעין שבו, והוא קיום הקריאות השנייה והשלישית.

פסק הדין ביטא מטרה מוצהרת ברורה, אשר במימושה המוסכם היה למשיב השלישי חלק ביצועי ברור ומוגדר, ונבע ממנו חיוב הנובע מן החלוקה הפונקציונאלית של התפקידים בכנסת. פסק הדין היה תולדה של הסכמה של יושב הראש להביא את הצעת החוק במועד מוגדר לקריאות שנייה ושלישית, והמשיב השלישי, שהיה צד להליכים, לא רשאי היה לאגוף את החיוב שבפסק הדין, בעל המטרה המוצהרת הברורה ובעל הכוח המחייב החד-משמעי, על ידי הצבת עצמו, על דעתו שלו וללא ניסיון לפנות לבית המשפט, אל מחוץ לתחום כוחו המחייב של פסק הדין שניתן לפי בקשת כל הצדדים בבג"צ 4804/91.

8. בית משפט זה אינו ממהר להתערב בעניינים של סדרי עבודתו של בית המחוקקים ואינו שש להתערב בהם, גם כאשר הפנייה אלינו יזומה על ידי חבר-כנסת. ציינו בעבר, לא אחת, כי סמכויותיו של בית המשפט בכל הנוגע לסדרי העבודה של הכנסת, היינו התחום הפנים-פרלמנטרי המינהלי, מצאו ביטוין בסעיף 15 לחוק –יסוד: השפיטה; אולם, למעשה, לא ימהר בית המשפט להפעיל את ביקורתו השיפוטית, בהתאם לסמכויותיו, בכל הנוגע לאותם חלקים מסדרי עבודתה של הכנסת שאינם לובשים צורה של החלטות מעין שיפוטיות. כאמור בבג"צ 652/81 ח"כ שריד נ' יושב ראש הכנסת מנחם סבידור, פ"ד לו (2) 197, האיזון הראוי בין הצורך להבטיח את קיומו של החוק לבין הצורך לכבד את ייחודה של הכנסת בהחלטותיה בענייניה הפנימיים נוצר על יסוד הפעלתה של אמת מידה, הבוחנת את המהותיות ואת המשקל של הפגיעה הנוצרת במקרה קונקרטי (בג"צ 1179/90, 1180, 1181 סיעת ר"צ, התנועה לזכויות האזרח ולשלום ואח'
נ' ממלא מקום יו"ר הכנסת ואח'
; סיעת המערך בכנסת השתים-עשרה ואח'
נ' יו"ר הכנסת ואח'
, פ"ד מד (2) 31, בעמ' 35).

במקרה שנדון בבג"צ 4804/91 הנ"ל סברו כל הנוגעים בדבר, כי הנושא ראוי, לאור אופיו ומשמעותו, להתערבותו של בית המשפט, הודבר מצא ביטויו בהסכמה אשר לה ניתן תוקף של פסק-דין. העתירה שלפנינו איננה אלא המשכו של אותו עניין, כאשר מצטרף אליו היבט נוסף, שאף הוא מצדיק את הביקורת השיפוטית, היבט הנובע מפסק-דינו הקודם של בית משפט זה ומאי קיום האמור בו.

משניתן

פסק דין
, חובה לקיימו כלשונו וכרוחו. החובה עולה מן הדין, והיא ביטוי להכרח להסדיר חייה של חברה לפי נורמות בסיסיות המאפשרות קיומה של מסגרת מאורגנת בה שולט החוק.

לא מעמדו של בית המשפט עומד כאן למבחן אלא כבודה של הכנסת. אין להעלות על הדעת, שהתחייבות של יושב ראש הכנסת בפני
בית המשפט, אשר לה ניתן תוקף של

פסק דין
, לא תכובד או תכופף למהלכים טאקטיים. מעמדו של בית המחוקקים עלול להיפגע, אם תתפתח הסברה המוטעית, כי חובתו לקיים

פסק דין
שונה מזו של כל רשות או פרט אחרים במדינה.

אין צריך לומר, כי אם לא יכובדו פסקי הדין, לא יהיו תכלית וממשות לפעולות החקיקה, ונמצאנו חותרים תחת יכולתן של רשויות השלטון לקיים את ייעודן.

אשר על כן החלטנו להפוך את הצו להחלטי, במובן זה שאנו מצהירים, כי לאור פסק הדין בבג"צ 4804/91 לא ניתן היה להחזיר את הצעת החוק הנ"ל מן המליאה לוועדה, וכי יש, על כן להחזיר את המצב לקדמותו ולהביא את ההצעה לקריאות שנייה ושלישית לא יאוחר מיום רביעי הקרוב, 25.12.91.

השופט א' ברק
: אני מסכים.

השופט א' גולדברג
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, ט"ו בטבת תשנ"ב (22.12.91).

1








בג"צ בית המשפט העליון 5711/91 ח"כ אברהם פורז, ח"כ שבח וייס נ' ח"כ דב שילנסקי, ח"כ חיים קאופמן, ח"כ אוריאל לין ואח', [ פ"ד: מו 1 299 ] (פורסם ב-ֽ 22/12/1991)