פסקי דין על בת שבע לוי | פסקי דין על מאיר פרץ |

1174/01 פ     27/04/2003




פ 1174/01 מדינת ישראל נ' בת שבע לוי, מאיר פרץ




בעניין:

89



בתי המשפט


בית משפט השלום רמלה
פ
001174/01


לפני:
כב' השופט שמואל ברוך
, סגן נשיא
תאריך:
27/04/2003





מדינת ישראל
בעניין
:

המאשימה
שניידרמן
ע"י ב"כ עו"ד



נ
ג
ד




1 . בת שבע לוי
ע"י ב"כ עו"ד
זילברשטיין

2 . מאיר פרץ

הנאשמים
באומן
ע"י ב"כ עו"ד


הכרעת דין


1.
כנגד הנאשמים
הוגש כתב אישום ובו יחסה להם התביעה עבירות כאלה ואחרות, כפי שעוד יפורט להלן.
2.
בֵּין מועד הגשת הסיכומים למועד הכרעת הדין, מסר לי עו"ד
גיורא זילברשטיין, סניגורה של הנאשמת מס' 1 (להלן: "הנאשמת"), כי זאת הלכה לעולמה. מאחר וההודעה נמסרה בעל-פה, אגב דיון אחר בו הופיע לפני, ביקשתי ממנו כי ידאג להמציא תעודת פטירה לתיק, על מנת שתינתן החלטה פורמלית להפסיק את ההליכים כנגדה. לצערי, טרם הומצאה תעודת פטירה. עם זאת, אני רואה לנכון להכריע את הדין בהכרעת הדין הנוכחית, אך ורק בענינו של הנאשם מס' 2 (להלן: "הנאשם").
3.
לנאשם יוחסו עבירות במסגרת האישומים הראשון והשלישי.

בחלק הכללי של כתב האישום (שאין כפירה בנכונותו), נטען כי הנאשמת ניהלה במועדים הרלבנטיים לכתב האישום את הספריה העירונית ברמלה, וכי הנאשם שימש כאב הבית בספריה.

במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, רִיצו
אברהם שלי (להלן: "שלי"), איסמעיל אבו-גאנם (להלן: "אבו-גאנם"), אברהם סלומון (להלן: "סלומון") ואברהם תקווה (להלן: "תקווה") עבודות שירות
או שירות לתועלת הציבור במסגרת הספריה.
4.
ביום 19.11.96, כך כתב האישום, נגזרו על שלי 150 שעות שירות לתועלת הציבור בספריה. הנאשם הציע כי שלי יבצע עבודות נגרות בביתה של הנאשמת במקום השירות לתועלת הציבור שנגזר עליו. שלי אכן ביצע עבודות נגרות בבית הנאשמת, הוביל חומרים לביתה וסייע בהתקנת אנטנה בביתה. בתמורה, ביצע שלי 80 שעות שירות לתועלת הציבור בלבד.

על אבו-גאנם נגזר מאסר בפועל בן 4 חודשים, לריצוי על דרך של עבודות שירות בספריה. במהלך עבודות השירות, נקרא אבו-גאנם על-ידי הנאשם לסייע בהובלת קירות גבס וחומרי אינסטלציה מרחובות לבית הנאשמת באמצעות רכבו. אבו-גאנם עשה כפי שנדרש ואף סייע בהתקנת האביזרים שהוביל.

על סלומון נגזר מאסר בפועל בן 6 חודשים, לריצוי על דרך של עבודות שירות בספריה. סלומון ביצע במהלך עבודות השירות עבודות של חיטוי וניקיון בבית הנאשמת, סייע לנאשם ואבו-גאנם בהתקנתם של קירות הגבס בבית הנאשמת.

במעשים אלה, כך נטען בכתב האישום, עברו הנאשמים עבירה של מרמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
5.
באישום השלישי נטען, כי ביום 31.12.98, בעת שנחקרה במשטרה ביחס לפרשה נשוא כתב האישום, מסרה הנאשמת מסמך אשר נכתב על-ידי הנאשם ביום 23.12.98 ובו הוא מציין כי שֶלי לא ביצע כל עבודה בביתה של הנאשמת ורק מכר לה את החומרים תמורת תשלום כספי מלא.

הנאשם נחקר ביחס למסמך האמור ביום 4.1.99, ואימת את תוכנו.

בהמשך, ביום 29.4.99, הגיע הנאשם ביוזמתו למשטרה ואז מסר כי תוכן המסמך שיקרי וכי הוא אולץ לכתבו על-ידי הנאשמת.

במעשים אלה, כך התביעה, עבר הנאשם עבירה של שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
6.
עוד בטרם אתייחס לתשובת הנאשמים לכתב האישום, אציין, כי מפאת מהות התשובות שנתנו השניים, ולאור העובדה שהנאשמים בחרו להטיח איש ברעהו האשמות שונות, הרי שלא יהיה מנוס לעיתים מלהתייחס לחלקה של הנאשמת בפרשה.

אילוץ זה גם מחייב אותי לקבוע קביעות כאלה ואחרות, בין היתר בהתייחס לנאשמת, חרף פטירתה, קביעות אשר לצערי יהיו רחוקות מלהחמיא לה.

טענתה הבסיסית של הנאשמת היתה, כי היא שכרה את שירותיו הטובים של הנאשם לביצוע עבודות בביתה, תמורת שכר, מבלי שתיתן דעתה למי שמבצע את העבודה בפועל.
היא - כך הסנגור בישיבת ההקראה - שכרה את הנאשם, ואם הוא נעזר באנשים אחרים, לרבות עובדי עבודות שירות ומבצעי שירות לתועלת הציבור, אין זה עניינה של הנאשמת.

בהתייחס לאישום השלישי, כפרה הנאשמת באופן כללי בחלקה בו.

הנאשם מצדו, כפר אף הוא במיוחס לו (אם כי כפי שיבואר בהמשך, למעשה הודה הנאשם, פעם אחר פעם, במיוחס לו, והויכוח - אם אפשר לכנות זאת כך - נסב סביב השאלה האם יש לראות בו מבצע ביחד עם הנאשמת או שמא מסייע).

הנאשם אישר בישיבת ההקראה, כי אכֵן עבד כאב הבית של הספריה, כשבמסגרת תפקידו לא היה
אחראי על עובדי השירות ומבצעי השירות לתועלת הציבור. הנאשם לא יזם מעולם הסתייעות בשירותיהם של הללו. הוא אישר כי אכן, בוצעו עבודות על-ידי אותם עובדים בבית הנאשמת, כשהוא עצמו מודע לכך, אך לוֹ לא צמחה כל טובת הנאה מהעסקתם. הוא ביצע את חלקו בעבודות על-חשבון זמנו הפנוי, תוך שהנאשמת מנחה אותו להיעזר בעובדי השירות ובמבצעי השירות לתועלת הציבור.

בהתייחס לאישום השלישי, הנאשם אישר את עובדת כתיבת המכתב לבקשת הנאשמת,
אך לשיטתו עשה כן מבלי דעת מה השימוש שיעשה בו על-ידי הנאשמת. הוא הודה כי אישר את תוכן המכתב בחקירתו, אף שטען כי התוכן אינו כה חד-משמעי כנטען בכתב האישום. מכל מקום, בהמשך התחרט הנאשם, כך שגם אם נעשה ניסיון לשבש את החקירה, זכאי הנאשם לפטור עקב חרטה.
7.
לאור עמדת הנאשמים נקבע התיק לשמיעת ראיות.

כפי שכבר ציינתי לעֵיל, הרי שהתשתית הראייתית כפי שהובאה נועדה לבסס את הרשעת שני הנאשמים. מטבע הדברים, מאחר והכרעת הדין עוסקת רק בנאשם, אתמקד בראיות ככל שהן מתייחסות אליו בלבד, עם נגיעות מסוימות בעניינה של הנאשמת.
8.
לאחר שקראתי את טיעוני הצדדים (שהוגשו בכתב), שבתי ועברתי על התשתית הראייתית, לרבות קריאת מכלול הראיות, נחה דעתי, כי דין הנאשם להיות מורשע במיוחס לו בכתב האישום. דינו להיות מורשע, כמעט וניתן לומר שעל-פי הודאתו.
9.
כזכור, ככל שהדבר נוגע לנאשם, לא היתה התביעה צריכה להוכיח את עצם ביצוע העבודות. השאלה בה יש להכריע בקשר אליו היא הֶקְשֵר

ביצוע העבודות, האם אכן מדובר היה בעבודה תמימה בשעות הפנאי, כשהנאשמת היא זאת המביאה לשימוש בעובדים השונים תחת מרותה, או שמא היה הנאשם שותף מלא למעשים. כפי שהבהרתי, יש לקבוע כפי האפשרות השניה מבין השתיים.
10.
עֵד חשוב ביותר לביסוס אשמתו של הנאשם היה מבקר העיריה, מר שמעון זיסין. מעדותו של עֵד זה עלה, כי לאחר התעקשות של הנאשם (שהגיעה כדי אלימות של ממש, עמ' 9 שורות 12-12), נפגש הוא עם הנאשם
וזה גולל באוזניו את פרשת העסקת עובדי השירות ומבצעי השירות לתועלת הציבור (שיכונו להלן במאוחד "עובדי השירות", אלא אם תבוא התיחסות פרטנית אל מי מהם, שאז יכונו בהתאם להגדרות שכבר ניתנו להם לעֵיל), בשעות העבודה. הנאשם הקפיד להדגיש ואף הציג ראיות התומכות בטענתו, כי הוא החתים את כרטיסו כשיצא לעבוד בבית הנאשמת, אך הוא ציין מפורשות כי העבודות בוצעו על ידי עובדי השירות בשעות העבודה של הספריה העירונית, קרי: בשעות בהן עובדי השירות היו אמורים להימצא בספריה (עמ' 10 שורות 1-3). (ראה גם עמ' 2 בת/1, הפסקאות השניה עד הרביעית).

למבקר מסר הנאשם גרסה גם בהתיחס לנסיבות כתיבתו של ת/22, הוא המכתב השקרי שנזכר באישום השלישי, והעובדה שהתבקש לתאם עם הנאשמת גרסה אחידה שאותה ימסרו שניהם בעת שיחקרו, כפי שאכן עשה הנאשם בפועל ביום 4.1.99, עת אישר את נכונות ת/22 באוזני
החוקר דאז אליאב, אף שידע שהמכתב שקרי בעליל (אגב, די לקרוא את חלקו העליון של עמ' 1 בת/1 כדי להבין עד כמה טענת הסנגור בסיכומיו לפטור מחמת חרטה בענין האישום השלישי היא טענה מופרכת).
11.
העיד אבו-גאנם, שדינו נגזר כזכור למאסר שירוצה בעבודות שירות, כי הנאשם השתמש בשירותיו כדי להעביר חומרי בנין לביתה של הנאשמת, כל זאת ביוזמת הנאשם עצמו. בלשונו של העד "חוץ מזה הוא לקח אותי מחוץ לספריה ואני לא ידעתי שום דבר, אומר לי היום אנחנו יוצאים החוצה והוא אחראי עלי... למחרת בגלל שיש לי טנדר הוא (הנאשם - ש.ב.) אמר לי אתה יכול להביא את הטנדר... הבאתי את האוטו, לקח אותי לרחובות איזור התעשיה, אני מגיע לשם, חומרי בנין, הוא מעמיס על האוטו חומרי בנין, ברזלים, צבע. הפועלים שם העמיסו
ומאיר היה אִיתי באוטו. אמרתי לו לאן זה, אמר לי פה בלוֹד, אנחנו צ'יק-צ'אק חוזרים" (עמ' 26 שורות 1-12).

חרף העובדה שדובר ביציאה שלא למטרות העבודה בספריה, לא החתים אבו-גאנם כרטיס ולמעשה השעות נזקפו על חשבון עבודות השירות שלו.
12.
תמיכה לעובדה שהנאשם ידע, ידוע היטב, מה מתרחש וכי היה שותף מלא לביצוע העבירות (ולא בבחינת מסייע, כטענתו)
ניתן למצוא בעדותו של שׁלי. לאחר שתיאר את מהלך ההתקשרות עם הנאשמת, הוסיף שלי ואמר: "בזמן העבודה שעבדתי שם, לשאלתך מי עבד איתי, אני התעסקתי רק בעבודה שלי ולא ענין אותי, אבל מאיר פרץ
היה שם, עסק בדברים אחרים ואני לא ראיתי
עו"ד
, היו לפני אנשים, מאיר פרץ
, היה אצלו מפתח".

העד הוסיף וציין, במענה לשאלות סנגורה של הנאשמת, כי יוזם הפניה לעצם ביצוע העבודות היה הנאשם. הוא הסב בתורו את תשומת לבה של הנאשמת לכישוריו בתחום הנגרות, והתחייב לשוב עם תשובה ממנה, וכך עשה. בלשונו של העד: "אם בפרוטוקול לפני כב' השופטת בוסתן, אמרתי שמאיר ביקש ממני לבצע את העבודות ולא הזכרתי את בת שבע כלל, לאחר שאתה מציג לי את הדף הרלבנטי,
אם אתה אומר שברגע שנודע למאיר שאני נגר הוא ביקש שאבצע את העבודות הפרטיות, אם אתה אומר שזה משתלב יפה, זה משתלב יפה, כן, אבל המצב הוא אחרת. זה לא שהוא ביקש ממני, הוא אמר לי חכה, אפנה לבת שבע, אציע לה ואחזור אליך. כך הוא אמר"
( ראה עמ'
39 שורות 11-16).

בת/13 אכן אמר שלי "אב הבית נודע לו שאני נגר במקצוע. בשלב מסוים כנראה שמנהלת הספריה ביצעה עבודות שיפוץ בבית והוא ביקש ממני שאני אבצע עבודות פרטיות אצלה בבית. מנהלת הספריה תשלם עבור החומרים ועבור שעות העבודה, זה יהיה בחפיפה למסגרת עבודות השירות לתועלת הציבור
שלי".

מצירוף הדברים האמורים עולה כי חלקו של הנאשם לא היה כה שולי כפי זה שניסה סנגורו לצייר בסיכומיו. לכך יש להוסיף את העובדה שהנאשם עצמו היה שותף לביצוע חלק לא מבוטל מהעבודות, כל זאת ביחד עם שלי, שאף סייע לו בהתקנת אנטנה בבית הנאשמת.
13.
כאמור באישום השלישי,
מסר הנאשם גרסה ראשונית מטעמו לחוקר דאז, אליאב, ביום 4.1.99, ובאותה גרסה ביקש לחזק את שכתב בת/22, הוא המכתב שמסרה הנאשמת לידי החוקר אליאב.

בהמשך, ביום 29.4.99, לאחר שכבר שוחח עם המבקר ומסר לו את הדברים כהווייתם, מסר הנאשם גרסה שניה לחוקר אליאב, ואף הוסיף ותאר באותה גרסה (ת/24), כיצד בוצעו העבודות בבית הנאשמת, לרבות עבודות נקיון, חיטוי ועוד, כל זאת תוך העזרות בשירותיהם של שלי, סלומון ואבו-גאנם.

הנאשם הוסיף ואישר בת/24, כי הדברים שמסר בת/22 ובת/23 היו שקריים, או בלשונו, במענה לשאלה האם דבריו של שלי היו נכונים: "הכל נכון. כשחקרתם אותי רציתי לשמור על מקום העבודה שלי ולכן לא דיברתי ולא הצדקתי אותו" (עמ' 7 שורות 5-7) ובהמשך, כשנשאל ספציפית לגבי ת/22, האם הוא שקרי, השיב "אני רציתי להגיד ששלי לא עבד אלא רק נתן לי את חומרי הנגרות. אני על הפנים עם השקרים שנתתי. שיקרתי בשביל לשמור על מקום העבודה" (עמ' 7 שורות 18-21).

למעשה, הוסיף הנאשם וחיזק את התשתית הראייתית כנגדו במסגרת עדותו בבית המשפט.

הוא אמנם גרס כי "הרגיש" שאם לא יבצע את רצונותיה של הנאשמת, ימצא עצמו מחוץ לספריה, דהיינו - יפוטר מעבודתו, במיוחד לאור העובדה שכבר יוחסה לו על ידי הנאשמת
עבירה של גניבה, אך הוא שב ואישר באותה נשימה כי שיקר לחוקר אליאב ביום 4.1.99 ובלשונו "אמרתי ששלי הביא את הדלתות ואז כבר איבדתי את הצפון, ידעתי שהמכתב פנימי אבל לא ידעתי שהערימה עלי. לא אמרתי את האמת כי פחדתי שאמצא את עצמי בחוץ כמו שאני היום" (עמ' 78, בתחתית העמוד).
14.
צודק התובע, שעה שהוא כותב בעמ'
13 לסיכומיו, כי במהלך חקירתו הנגדית של הנאשם על ידו (עמודים 86 עד 88, סומנה בטעות כחקירה חוזרת), אישר הנאשם את עובדות כתב האישום כהווייתן, אף ששב וניסה לגמד מחלקו.
15.
דומני כי מכלול הראיות, כפי שפורטו לעיל, מחייב את הרשעת הנאשם בביצוע עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

אין חולק כי במועד הרלבנטי לכתב האישום היה הנאשם עובד ציבור. הנאשם היה מודע היטב למשמעות של מעשיו, נטל חלק פעיל בהבאת עובדי השירות לבית הנאשמת, יזם את הקשר בין שלי לבין הנאשמת, אף שחלקו לא הגיע כדי חלקה של הנאשמת,
ברור שאין לגמד אותו, כפי ששב הסנגור וניסה לעשות, פעם אחר פעם, לכל אורך סיכומיו.

אני מסכים עם התובע, כי ככל הנראה הדמות הדומיננטית בפרשה היתה הנאשמת
וכי הנאשם מצא עצמו
במצב לא נוח, כשהוא כפוף לה, והיא כדמות דומיננטית ומשמעותית, שיכולה להיות לה השלכה על המשך עבודתו (
כ
פי שאכן אירע בפועל), דורשת ממנו פעם אחר פעם לקדם את ענייניה האישיים, על חשבון המינהל התקין.

לטעמי לפחות, ראיה לתחושה הלא נוחה של הנאשם, ניתן למצוא בעובדה שהוא הקפיד להחתים את כרטיס העבודה שלו פעם אחר פעם (כרטיס שנעלם בנסיבות תמוהות בהמשך הדרך, אך הוצג למבקר העיריה), משמע, הנאשם היה ער לחלוטין לפגם ולדופי שבמעשיו, ער לחלוטין לעובדה שניצול עובדי השירות לצורך ביצוע עבודות בביתה של הנאשמת הוא פגום, עם זאת, נטל חלק פעיל במהלך, לא סביל כפי שניסה לטעון בהמשך, ובחר לנסות להרחיק את עצמו מהמעשים, כפי המתואר לעיל, בהמשך הדרך.
16.
אין ספק, שהנאשם היה מודע היטב, ויעידו על כך כאלף עדים כל המהלכים שנקט אגב הניסיון לגמד את חלקו בזמן אמיתי, לחוסר התקינות של מעשיו, לפגיעה בשלטון החוק ובסדרי העבודה של מערכת אכיפת הדין (וראה לענין זה למשל את התיחסותו, אף שהדבר אינו נוגע קונקרטית לאישומים כנגדו, לביקורות שערך קצין השב"ס ועקנין ביחס לתקווה), ומכאן שלטעמי לפחות יש לראותו כמבצע בצוותא ביחד עם הנאשמת.

טוען הסנגור בסיכומיו, בהסתמך על פסקי דין
רבים שאותם ציטט, כי איכות התרומה של הנאשם לביצוע העבירה, כמו גם מידת הענין המועטה שהיתה לנאשם בביצועה, כל אלה מחייבים את הקביעה כי מדובר במסייע ותו לא.

אינני שותף לדעה זו.

דומני כי כפי שכבר הובהר לעיל, לנאשם היתה תרומה חשובה ביותר לביצוע העבירות, הן ביצירת הקשר בין שלי לבין הנאשמת, הן בביצוע העבודות תוך הסתייעות פיזית קבועה ורציפה בשירותיהם של כל עובדי השירות שנטלו חלק בעבודות, כפי שעלה לכל אורך עדויותיהם.

אינני סבור, כי עניינו של הנאשם דומה אפילו בריחוק, לדוגמה שהביא הסנגור מע"פ 4497/93 מרדכי ואח' נגד מדינת ישראל
, פ"ד נ(3) 239, כפי שציטט מדברי כב' הנשיא ברק בפסק הדין (ציטטה פמיליארית עד מאד, שאיפיינה את כל דרך הטיעון ואיזכור שמות שופטי בית המשפט העליון בסיכומי הסנגור).

גם אם חלק ממעשי הנאשם נבע מלחץ בו היה נתון לאור מעמדה של הנאשמת אל מול מעמדו בספריה וחששו לעתידו, הרי שכפי שתואר לעיל בהרחבה, הוא ביצע חלק מן המעשים בנפש חפצה, תוך נטילת חלק אקטיבי למדי בייזומם והבאתם לכלל מימוש.

אין גם לשכוח, כי הנאשם, בהיותו מודע היטב לעובדה שעובדי השירות מועסקים שלא כדין, דרש וקיבל שכר של ממש, בסכום לא מבוטל, עבור עבודתו, תוך שהוא מנסה להתכסות באיצטלא של נקיון כפיים, בהסתמך על החתמת הכרטיס שלו, אגב יציאה
לביצוע העבודה וחזרה ממנה, כאמור תוך ידיעה שעובדי השירות מבצעים את העבודות על חשבון עבודות השירות, על חשבון השירות לתועלת הציבור, תוך פגיעה בשלטון החוק, שהוא היה שותף מלא לה.

אינני חולק חלילה על הקביעות הערכיות כפי שצוטטו מפיו של כב' השופט חשין בענין ע"פ 4148/96 גנות נגד מדינת ישראל
פ"ד נ(5) 367, 389, אך בכך אין כדי להושיע את הנאשם, באשר גם יישום אותן הלכות, חייב לטעמי, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפני, להביא להרשעת הנאשם במיוחס לו תוך קביעה שמדובר במעשה של שחיתות מן הדרגה הראשונה.

ראוי להוסיף, כי גם על פי המבחנים שיושמו לאחרונה, בע"פ (תל אביב) 71033/01, 71068/01, רומנו ואח' נגד מדינת ישראל
(לא פורסם, אך אוזכר בירחון הסנגור מס' 72 עמ' 12), שהם מבחנים מצמצמים, בעקבות ע"פ 347/01 שמעון שבס נגד מדינת ישראל
(טרם פורסם), יש להרשיע את הנאשם, באשר באותו מקרה, דובר במי שהאמינו באמת ובתמים כי הם פועלים לצורך קידום ענייני האבטחה של עירית לוד, שיקוליהם היו כשרים, מטרתם היתה לקדם את ענייני האבטחה של עירית לוד, ומכאן לשיטת בית המשפט
המחוזי, עוקרה הפגיעה המוסרית שנלוותה למעשים הלא-כשרים אותם ביצעו. במקרה שלפני, הרי שאף לא אחד מהנתונים הללו מתקיים בעניינו של הנאשם. מדובר במעשה מושחת, שהנאשם ידע שהוא מושחת, שנועד להשיג טובות הנאה לנאשמת, שהנאשם ידע שהן טובות הנאה אסורות, שהנאשם יזם חלק מהן, כיצד
מבקש היום הנאשם לרחוץ בנקיון כפיו, לא ברור.
כאמור לעיל,
התוצאה המתחייבת של הדברים היא הרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו באישום הראשון.
אשר לאישום השני, טען הסנגור, כמעט כלאחר יד, כי לנאשם עומד פטור עקב חרטה.
על שום מה ולמה טוען הסנגור טענה זאת, לא ברור.

הנאשם ידע כי המכתב ת/22 הוא שקרי, נצא לרגע מנקודת הנחה שהוא סבר בעת שכתב אותו
שהמכתב מיועד "לצרכים פנימיים", כפי גרסתו של הנאשם, והוא הופתע עד מאד לגלותו בתיק החקירה, לאחר
שהנאשמת עשתה בו שימוש בעת שנחקרה על ידי החוקר אליאב. אם זאת היא אכן נקודת המוצא (ואינני משוכנע שאלה פני הדברים),
הרי שבנקודת הזמן של יום 4.1.99 בעת שנחקר על ידי אליאב,
חייב היה הנאשם לקום ולהודות בשקריות המכתב. ייתכן שאז, לו אכן היה
מכה על חטא באותו מעמד, היה עומד לו הפטור
מחמת חרטה, אלא שלא כך נהג הנאשם. כפי שהוא אכן אישר (ולכל אורך הכרעת הדין הבאתי ציטטות ישירות מפיו להיות שקריו באותה הודעה מודעים), שיקר הוא במצח נחושה, לא התחרט על כתיבת המכתב, גם אם עשה כן בתוך לבו הרי שלא הביע חרטה זאת בפני
החוקר ולהיפך, שב ושיקר לכל אורך ת/23 במצח נחושה, פעם אחר פעם.

לפיכך, לא יכול לעמוד לנאשם הפטור מחמת חרטה, באשר העבירה הושלמה ביום 4.1.99, בעת שמסר הנאשם את ההודעה השקרית לחוקר אליאב. העובדה שבהמשך הדרך ייסר אותו מצפונו והוא אף יזם את הפניה לשוטר ביום 29.4.99, יכולה אולי
להביא, בסופו של דבר, להקלה מסוימת בעונשו, אך אינה יכולה לגרוע מפליליות המעשים שאותם ביצע מצירוף המכתב ת/22 וההודעה ת/23, ששניהם ביחד
השלימו את ביצוע העבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
17.
בשים לב לכל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו
בכתב האישום.


ניתנה היום כ"ה בניסן, תשס"ג (27 באפריל 2003) במעמד
_______________.



ש. ברוך, שופט

סגן נשיא








פ בית משפט שלום 1174/01 מדינת ישראל נ' בת שבע לוי, מאיר פרץ (פורסם ב-ֽ 27/04/2003)